צריך עוד רחובות על שמה.
הייתה מנהיגה ציונית, מראשי תנועת השומר הצעיר בתקופת השואה, פרטיזנית וחברת מחתרת בגטאות ליטא ופולין, ובישראל חברת הכנסת מטעם סיעות מפ"ם והמערך, סגנית יושב ראש הכנסת, האישה הראשונה שכיהנה כראש מועצה אזורית ופעילה במפעל להנצחת השואה. פעלה לחקיקת חוקים חברתיים וקידום אוכלוסיות חלשות. נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-45 למדינת ישראל.
נולדה בביאליסטוק. בכיתה י"א נבחרה גרוסמן להנהגת השומר הצעיר (שלעתיד תהיה קשורה למפ"מ מר"צ) במחוז ביאליסטוק ולאשת הקשר של התנועה המקומית עם נציגי קרן קיימת לישראל.
בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, פתח בית משפחת גרוסמן בעיר ביאליסטוק את דלתותיו לפליטים שליחי התנועה. חלקם של הפליטים פנה צפון-מזרחה לוילנה, הרחק מהכיבוש הנאצי. חלקם האחר פנה בחזרה לוארשה הכבושה על-ידי הנאצים.
בשנת 1941, כאשר הנאצים פלשו גם אל האזורים המזרחיים של פולין, נשארה חייקה כדי להנהיג את המחתרת, ביחד עם אבא קובנר, אדק בורקס, מרדכי רוזמן, פנחס שטרן ומשה בלוש.
עד אוגוסט 1943 פעלה חייקה במחתרת היהודית בגטאות רבים ומחוצה להם, בעוד מקומה הקבוע היה גטו ביאליסטוק. מלבד שמירת הקשר עם הגיטאות האחרים ועם הצד הארי, עסקה חייקה גם ברכישת נשק ובהברחתו לגטו, וכן היתה מקיימת קשר רצוף עם ראש היודנראט.
לאחר המלחמה הוכתרה חייקה בעיטור הגבורה הגבוה של פולין – צלב גרונוולד. במאי 1948, ראשית מלחמת השחרור, עלתה חייקה ארצה. בשנת 1950 נבחרה חייקה לראשות המועצה האזורית געתון. היו אלה ימי צנע, אבטלה וקליטת עולים במעברות. כראש המועצה עסקה חייקה בהצלת ילדים משטפונות ומרעב.
בשנת 1969 נבחרה חייקה לכנסת השביעית מטעם מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ). היא הקדישה את עיקר מאמציה למאבקים חברתיים. בכנסות השביעית והשמינית היא מילאה תפקיד יושבת ראש הוועדה לשרותים ציבוריים, והפכה אותה לאחת החשובות ביותר.
צילום: אייל ברק
רחוב משלה 