היתה חיילת ומפקדת באצ"ל, שנהרגה לאחר שלא הסכימה להפקיר חיילת בשטח עוין.
נולדה במלבורן, אוסטרליה ועלתה עם משפחתה לארץ בשנת 1935. גדלה בתל אביב.
בגיל 15 הצטרפה לשורות האצ"ל, שם היא מלאה תפקידים רבים ושונים, החל מגיוס, דרך קשר ועזרה ראשונה ועד שמירה. לאחר שהוכיחה עצמה, יצאה גם לקורס המפקדים של הארגון. כשסיימה את הקורס, קבלה את הכינוי "דבורה".
רות לקחה חלק בפעולת האצ"ל בכפר יהודייה. עם התקדמות הלגיון הערבי קיבלה, יחד עם יתר חבריה לפעילות, את פקודת הנסיגה. כשהייתה כבר על רכב הפינוי, הבינה רות שמרים אהרוני, חיילת בכוח שלה, נמצאת עדיין בעמדת התצפית בצריח המסגד. רות ירדה מהרכב ורצה לכוון המסגד. רכב הפינוי המתין עוד מספר דקות, אך לבסוף המשיך בדרכו.
לא ידוע בדיוק מה עלה בגורלן של שתי הלוחמות והמאמצים לברר זאת, גם בסיוע הצלב האדום, עלו בתוהו. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-6 במאי 1952 הובאו למנוחות בקבר אחים בבית העלמין הצבאי קריית שאול עצמות שנטען כי הן עצמותיהן. אחד הסיפורים המפורסמים יותר על הדקות האחרונות בחייהן של השתיים, הוא שהן צפו בכוח הלגיון המתקרב למגדל וסוגר עליהן וקפצו אל מותן.
בשנת 1969 הוענק לה על ידי ברית חיילי האצ"ל "עיטור הקרב" המציין את השתתפותה בלחימה.
הציעו על שמה רחובות בתל אביב בה גדלה וגם בערים בהן רחובות על שם אנשי אצ"ל- רמת גן, ירושלים, בת ים, הרצליה ועוד.
ויקיפדיה
תמונה באדיבות אייזק מוריץ
רחוב משלה 