רחל רוזנטל (1926 – 2015)

מורה, אמנית מיצג בינתחומית, אקטיביסטית ושחקנית.

רחל רוזנטל נולדה בפריז למשפחה רוסית-יהודית בעלת אמצעים. על בית ילדותה סיפרה שהיה מלא ביצירות של מונה ושאגאל. רחל הקטנה החלה להופיע כבר מגיל שלוש ולמדה בלט מגיל שש. הוריה עודדו את עיסוקה באומנות והיא למדה ציור, ריקוד ומוסיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רוזנטל ומשפחתה. הם שהו תקופה בפורטוגל ובברזיל והתיישבו בניו יורק, שם החלה רוזנטל את לימודיה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנות.

לאחר המלחמה נסעה רוזנטל לפריז, שם למדה תיאטרון בבית הספר על שם ז'אן-לואי בארו.

לאחר ששבה לניו יורק ב-1953 הצטרפה לחבורת אינטלקטואלים ונחשפה לתפיסות האקזיסטנציאליזם והבודהיזם. בסופו של דבר ניתקה את עצמה מן החבורה מכיוון שהסביבה הגברית גרמה לה להרגיש "נמרצת אך גם נשלטת".

בשנת 1955 עברה להוליווד. היא חשה כי אין בעיר את האווירה המגבילה וה"גברית" שהייתה בניו יורק. ב-1956 פתחה סדנה לתיאטרון אקספרימנטלי בשם “Instant Theater” , הופיעה וביימה במשך עשר שנים.

במהלך אותה תקופה התפצל המיקוד שלה בין עולם הבמה לאמנות החזותית, היא יצרה פסלי קרמיקה והציגה אותם. משנת 1975, החלה להתמקד בעיקר ביצירות לתיאטרון, כתיבה, משחק והוראה.

במשך שנות פעילותה הרבות הייתה דמות משמעותית ביותר בקהילת הפרפורמנס. במהלך שנות השישים והשבעים היא הקימה פרויקטים רבים, הבולט שבהם הוא “WomenSpace”. בנוסף, היו לה מגוון שיתופי פעולה עם אומניות אחרות. היא הייתה דמות מובילה בתנועת אמנות הנשים בלוס אנג'לס בשנות ה -70 ונחשבה לפמיניסטית של "הדור הראשון". מ-1979 העבירה סדנאות פרפורמנס ברחבי צפון אמריקה ואירופה ומאוחר יותר בחייה היא לימדה משחק באוניברסיטת קרנגי-מלון. היא סיירה רבות בארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה.

רוזנטל נשארה פעילה בקהילת האומנות והעלתה מיצגים רבים לאורך השנים, ביניהם: "מופע המתים" ב-1978, "המוח של רייצ'ל" ב-1987 ו-"חלומות פנגיאה" ב-1990. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה להופיע בעצמה והתמקדה יותר בבימוי, אקטיביזם וציור. היא תרמה חלק מיצירותיה למוזיאון סנטה מוניקה לאומנות. ב-2009 פורסם ספר שמתאר את מתודות לימוד הפרפורמנס שלה. ב-2010 רואיינה לסרט דקומנטרי.

עבודתה של רוזנטל נגעה בנושאים חשובים והביאה אותם לקידמת הבמה – איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים, מגדר ופמיניזם. פועלה נחשב לפורץ דרך ורדיקלי, במיוחד בהתחשב בתקופה שבה עסקה בפרפורמנס. במיצגים רבים שלה עסקה גם בטראומות שעברה במהלך חייה.

על פועלה זכתה בפרסים רבים, הבולט שבהם הוא פרס אובי שבו זכתה ב-1989.

אורסולה מלבין (1917-2020)

פסלת.

נולדה בברלין, גרמניה. בשנת 1939 נסעה לז'נבה שבשוויץ, למדה באקדמיה לאמנות והחלה את דרכה האמנותית.

בשנת 1964 הגיעה לישראל כתיירת. בשנת 1967 החליטה לקבוע את מקום מגוריה בעין הוד.

פיסלה דמויות, של נשים, גברים, וילדים, שעליהם קיבלה פרסים, כאשר הפרס החשוב ביותר הוא פרס האקדמיה הצרפתית לאמנות.

בנתה את גן הפסלים בחיפה, ותרמה לו את כל 29 הפסלים שיש בו. כדאי להנציחה בחיפה.

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/wiki/אורסולה_מלבין

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

יונה צליוק (1903-1990)

ציירת ישראלית.

נולדה באודסה שבדרום מערב האימפריה הרוסית. בשנת 1905 עלתה לארץ ישראל, והתיישבה עם משפחתה בגדרה, ובשנת 1909 עברה עם משפחתה לתל אביב.

לאחר סיום לימודיה בבצלאל, למדה בברלין, ובשנות ה-20' למדה בפריז, והושפעה מהאמנות המודרניסטית.

בתקופת שהותה בפריז, עבדה למחייתה ברישום אופנה.

בשנת 1926 חזרה לארץ, והייתה חלק מדור האמנים המודרניסטים של תקופת מגדל דוד, השתתפה בחלק מתערוכות "האוהל", ולאחר מכן, מיעטה בציוריה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A7

מירה זכאי ( 1942 – 2019)

זמרת אלט בתחום הליד והאורטוריה, פרופסור נלווה בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב.

מירה זכאי נולדה בירושלים. למדה במדרשה למורי ציור בתל אביב ובעלת תואר ראשון בספרות עברית ותיאטרון מאוניברסיטת תל אביב ותואר אמן מטעם האקדמיה הישראלית למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב.

זכאי הופיעה לראשונה על בימת האופרה בגלאזגו, באופרה הלאומית של סקוטלנד, שם ביצעה את תפקיד אורפאו באופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק. ברפרטואר האופראי שלה ניתן למצוא גם את הרוזן אורלובסקי (מהאופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס) וארדה, אלת האדמה (מהאופרה "זהב הריין" מאת וגנר).

היא היתה בעלת קריירה ענפה בישראל ובעולם, הופיעה עם מנצחים ידועים בקונצרטים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית תל אביב, הקאמרטה הישראלית ירושלים, הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הסימפונית של שיקגו, הפילהרמונית של ניו יורק, התזמורת הפילהרמונית של לונדון, תזמורת פריז, הפילהרמונית של וינה ועוד.

עם הקלטותיה הידועות נמנות הסימפוניה השנייה של מאהלר עם התזמורת הסימפונית של שיקגו, ביצוע שזכה בגראמי. האופרות "בוריס גודונוב" מאת מוסורגסקי ו"מלחמה ושלום" מאת פרוקופייב, "תיקון חצות" מאת מרדכי סתר והקלטות רבות של שירים אמנותיים ישראליים. יהודי מנוחין בחר בה כמבצעת הסולו היחידה לקונצרט מיוחד שנערך לכבוד האפיפיור יוחנן פאולוס השני; בקונצרט ביצעה את האריה Erbarme dich, mein Gott מתוך ה"מתאוס פסיון" מאת יוהאן סבסטיאן באך, כאשר מנוחין מלווה אותה בכינור. למעלה משמונים יצירות נכתבו במיוחד לקולה על ידי מלחינים בישראל ומחוצה לה.

בשנת 1997 החלה ללמד והפכה לפרופסור אמריטוס נלווה בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב ודרך תפקיד זה הצמיחה דורות של זמרים וזמרות. במהלך עבודתה פרסמה מאמרים רבים על אמנות בכתבי עת מקצועיים ואת הספרים "לאן שוחים דגי הסלמון – שיחות על מוזיקה" (1999) ודלתות נפתחות (2015), שאותם כתבה בשיתוף עם המלחין אנדרה היידו. היא העבירה בקביעות כיתות אמן בבתי ספר גבוהים למוזיקה באירופה ובארצות הברית. היא גם ישבה בוועדות שיפוט רבות שהעניקו פרסים ומלגות לאמנים צעירים. זכאי הייתה גם יו"ר ועדת רפרטואר בסל תרבות ארצי בשנים 1999–2009.

מלבד פרס הגראמי שקיבלה, זכתה בפרס אקו"ם על ביצוע מצטיין של מוזיקה ישראלית עבור התקליט "שיר ארץ", בפרס המועצה לתרבות ואמנות על תרומתה למוזיקה ישראלית ובפרס מטעם רשות השידור על ביצוע מצטיין של מוזיקה יהודית וישראלית. במסגרת חגיגות החמישים למדינת ישראל העניק לה שר החינוך והתרבות פרס הוקרה מיוחד על מסירותה לביצוע ולקידום מוזיקה ישראלית. ב-2013 הוכרזה מטעם משרד התרבות והספורט כזוכת פרס מפעל חיים ע"ש פרנק פלג עבור פעילות אמנותית מרשימה ברמה גבוהה, רבת שנים.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, ירושלים וגבעתיים.

Erbarme dich mein Gott – Mira Zakai & Yehudi Menuhin

אינטרמצו עם אריק – שני שושנים – מירה זכאי

מירה זכאי – פזמון ליקינטון

דורית פלדמן (1956-2020)

אמנית רב תחומית.

עסקה ביצירותיה בסוגיית "המקום", וברוח שנות ה-70' שבהן למדה, שילבה בעבודותיה אמנות מושגית, אמנות אדמה, ואמנות גוף, יצרה בין כולן סינתזה ובכך הרחיבה את גבולות השפה הוויזואלית. בפעילותה שאבה השראה מתחומי ידוע שונים, כמו ספרות, מחקרים מדעיים, וטקסטים פילוסופיים. עבודותיה הוצגו במספר רב של תערוכות יחיד, בתערוכות קבוצתיות, בגלריות, ובמוזיאונים באירופה, ארצות הברית, יפן, סין, וסינגפור. יצרה פסלים ותבליטים בשילוב חומרים וטכניקות ייחודיות, תבליטים המיועדים להצבה במקומות ציבוריים.

נולדה בתל אביב, ובשנים 1975-1979, הייתה בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון, ולמדה אצל מורי התקופה. הביעה עניין בפילוסופיה, ולמדה קבלה באוניברסיטת תל אביב, ובין השנים 1980-1982, למדה קבלה גם במכון לחקר הקבלה. בהמשך דרכה, בין השנים 1985-1988, למדה תולדות האמנות, צילום, אנתרופולוגיה, פילוסופיה, ואיטלקית, במסגרת התכנית ללימודי חוץ בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1987 יצאה במסגרת תכנית לתואר NFA, של ביה"ס לאמנויות חזותיות בניו יורק, ללימודים באיטליה. בשנת 1989 זכתה בפרס "האמן הצעיר", מטעם משרד החינוך והתרבות. בשנת 2008, זכתה בפרס מענק לעידוד היצירה, מטעם מועצת הפיס לתרבות ואמנות.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%9F

קרדיט תמונה: התמונה באדיבות ויקישיתוף, מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

איזאבל וייס (1945-2014)

אמנית שעסקה בתחומים רבים, ועיקר עיסוקה היה בצילום וציור.

החלה לצייר כבר בשנות העשרה שלה, ולאחר מכן, למדה אמנות וציור בפריז, סיימה לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. למדה בבית ספר למנהיגות יהודית בצרפת. בשנת 1972 עלתה לישראל, והתגוררה בירושלים.

במהלך הקריירה שלה, השתמשה בטכניקות ציור רבות, כמו רישום פחם, אקרוול, ושמן על קנבס. נושאי עבודותיה בציור הם נופים, בהיותה בצרפת, ציירה את נופי צרפת, ולאחר עלייתה לישראל, ציירה את נופי ישראל.

הייתה חברה בבית האמנים בירושלים, והציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד בארץ ובעולם.

בשנותיה האחרונות עברה לעסוק בצילום, ובשנת 2011, הציגה את עבודותיה בצילום בתערוכה בירושלים.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית ירושלים

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%96%D7%90%D7%91%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A1

בלה בריזל (1929-1982)

ציירת, נולדה בירושלים. למדה ציור במכון אבני, אצל הצייר אהרן אבני ז"ל, בשנות ה-50', שהתה בפריז, ולמדה באקדמיה לאומנויות היפות בפריז. בשנת 1955 זכתה בפרס הציירים הישראליים בפריז. לאחר מכן, היגרה לאי הספרדי פורמנטרה, ושהתה שם עד מותה.

במהלך הקריירה שלה, התמקדה בציורן של דמויות מיסטיות, ובציור ציורים של אימהות וילדים.

הציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד, בתערוכות קבוצתיות, ובתערוכות שנערכו ברחבי העולם.

לאחר מותה, נוסדה גלריה על שמה, ונוסדה קרן עידוד היצירה לאמן צעיר.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית ירושלים

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/…/%D7%91%D7%9C%D7%94_%D7%91%D7…

קרדיט תמונה: התמונה מתוך אתר מוזיאון ירושלים ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מרים בן (1927-2001)

אקטיביסטית פוליטית, סופרת וציירת יהודיה-אלג׳יראית.

נולדה כמריליז בן חיים באלג׳יריה לאב יהודי-ברברי ולאם אנדלוסית, מצאצאי מגורשי ספרד. גדלה בבית חילוני-קומוניסטי, ולדבריה רק בגיל 7 הבינה שהיא יהודיה, בעקבות התנכלויות של ילדים בביה״ס.

ב-1940, בהיותה בת 13, סולקה מביה״ס בשל תקנות חדשות של ממשל וישי כנגד היהודים באלג׳יריה. היא עברה לבי״ס יהודי, אך הוצאה ממנו עקב התנגדות אביה לציונות והשלימה את לימודיה בבית.

במקביל הצטרפה לארגון הנוער הקומוניסטי והחלה לעסוק בפעילות חברתית ופוליטית. רוב הנערים והגברים בסביבתה הקרובה גויסו לצבא הצרפתי, ובגיל 14 היתה בן-חיים – אז כבר מרים בן – לנשיאה הראשונה של הארגון.

עם סיום מלחה״ע ה-2 שבה לספסל הלימודים והמשיכה ללימודי פילוסופיה והוראה. היא נשלחה ללמד בכפר מבודד ועני שרוב תושביו אנאלפבתים ופעלה להענקת השכלה ומודעות פוליטית-לאומית לתלמידיה. בתקופה זו כתבה לעיתון הקומוניסטי Alger Républicain.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג׳יריה ב-1954 הצטרפה בן לשורות הלוחמים נגד הכיבוש הצרפתי באזור הרי האטלס. ב-1958 בית דין צבאי צרפתי גזר נגדה, בהיעדרה, 20 שנות מאסר. השלטונות לא הצליחות לתפוס אותה, אך התנכלו לבני משפחתה שנאלצו להגר למרסיי.

עם הכרזת עצמאות אלג׳יריה ב-1962 קיבלה בן תפקיד במערכת החינוך של הממשל החדש, אך במהרה עברה לצרפת בשל מצבה הבריאותי. ב-1965 עלה לשלטון הגנרל בומדיין, ובן נאלצה להישאר בפריז בשל יחס המשטר החדש לקומוניסטים. בתקופה זו למדה בסורבון, כתבה חיבורים היסטוריים, מחזות, נובלות ושירה, ועסקה בציור.

ב-1974 שבה לאלג׳יריה והמשיכה לעסוק בהוראה, בכתיבה ובציור, תוך התמקדות בנושאי מעמד האישה בארצה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1991 נאלצה לגלות שוב לצרפת עקב איומים על חייה מצד קנאים אסלאמיים, שם המשיכה את פעילותה הציבורית, הספרותית והאמנותית. ב-1999 פרמה ספר זכרונות, וב-2001 הלכה לעולמה.

התמונה מאתר Socialgerie.net ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

נילי גורן (2016-1965)

אוצרת הצילום של מוזיאון ת״א לאמנות בשנים 2016-2000.

נולדה וגדלה בירושלים. שרתה כמדריכת סימולטורים בביה״ס לטיסה של חיל האוויר.

למדה לתואר ראשון בצילום בבצלאל והמשיכה לתואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. מ-1993 עבדה כצלמת עצמאית.

ב-1995 החלה גורן לאצור את הגלריה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ושנה לאחר מכן החלה לעבוד במחלקת הצילום של מוזיאון תל אביב כעוזרת לאוצרת. בשנת 2000 מונתה לאוצרת המחלקה לצילום.

במהלך שנותיה בתפקיד אצרה גורן תערוכות של אמנים בולטים מהארץ ומהעולם, והיתה חברה בועדות השיפוט של פרסים מרכזיים בתחום הצילום.

לאחר כשנה של מאבק במחלת הסרטן, נפטרה גורן ב-2016 והיא בת 50.

*צילום: ערן לם/ סטודיו לם. התמונה מאתר ׳הארץ׳ ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מרים טוביה בונה (2020-1932)

אוצרת, ציירת ואשת חינוך ישראלית.

נולדה בתל אביב כמרים בן-אפרים. אמה נפטרה בלידתה והיא אומצה ע״י דודה ודודתה.

בשנים 1957-1962 למדה במדרשה לאמנות בבית ברל ובמשך מספר שנים לאחר הלימודים היתה פעילה כציירת והציגה במספר תערוכות. בראשית שנות ה-70 החליטה לפנות לתחומי ההוראה והאוצרות – היא למדה תולדות האמנות באוניברסיטת ת״א, היתה למרצה לאמנות במכון לאמנות בבת ים ובמכון אבני. בנוסף לימדה תולדות האמנות בתיכון תלמה ילין במשך 15 שנה.

ב-1975 אצרה לראשונה תערוכה, והמשיכה למספר תערוכות נוספות בארץ ובחו״ל. ב-1978 הצטרפה כאוצרת לגלריית הקיבוץ בת״א, ואצרה עשרות תערוכות של אמנים ישראלים בולטים. בשנים אלו קיבלה עבודתה גוון פוליטי יותר והיא לקחה חלק במספר אירועי אמנות פורצי דרך מבחינה פוליטית וחברתית.

במהלך שנות ה-80 שימשה מרצה לאמנות במגוון מוסדות, ביניהם מכללת שנקר ומכללת אורנים, בה אף ניהלה את המכון לאמנות.

שנות ה-90 היו שנות פריחתה כאוצרת – ב-1990 מונתה להיות מנכ״לית ואוצרת ראשית של המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן – שם הקפידה לתת במה גם לאמנים בתחילת דרכם ואמניות נשים בפרט.

ב-1995 היתה לאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, שנפתח מחדש לאחר תקופת שיפוצים ממושכת.

עד סוף שנות ה-90 אצרה עשרות רבות של תערוכות בהשתתפות אמנים ישראלים מובילים.

נפטרה ביולי 2020.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן