שרה שפירא (1866-1932)

undefined

הייתה משוררת שכתבה בעברית, ופעלה בתחומי רוסיה והאימפריה הרוסית.
במהלך הקריירה שלה פירסמה שירים בכתבי עת שהופיעו באותה תקופה.
שירה הנודע "ציון", המוכר בזכות מילות הפתיחה שלו:"אל טל ואל מטר", נכתב בשנת 1887.
ארבע שנים לאחר פירסום השיר, הוא הולחן ע"י דוד קבונובסקי, שהיה מלחין ידוע שפעל בתקופה ההיא.
השיר התקבל בהתלהבות רבה ע"י אנשי היישוב, והודפס בשירונים רבים.
בשנת 1901, עבדה כמורה באודסה, ולקחה חלק בוועידת חובבי ציון שהתכנסה בעיר.
קיימה קשר מכתבים עם המשורר יהודה לייב גורדון, שהקדיש לה ארבעה שירים מיצירתו.
משוררים נוספים של התקופה כתבו לכבודה שירים.
לאחר המהפכה הרוסית התגוררה במוסקבה, ועברה לעבוד במחלקה היהודית של ספריית לנין, במסגרת עבודתה שם, שימשה כעוזרת מנהל המחלקה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו, ובכל עיר אחרת שבה יש חיי תרבות.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%A8%D7%94_%D7%A9%D7%A4%…
קרדיט תמונה: התמונה מתוך אתר "עונג שבת" ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

חיה תומא (1931-2009)

undefined

אמנית קרמיקה

חיה קרברג נולדה ברומניה, ב-1934 עלתה לארץ.
משפחתה התיישבה בחדרה ולאחר מכן עברה לחיפה. היא שירתה בצבא במחלקת התרבות של חיל הים.

בין השנים 1965-1968 למדה תסריטאות במוסקבה.
בשנים 1971-1974 למדה קרמיקה באונ' חיפה. בין השנים 1975-1980 למדה אומנות במכללת אורנים.
בשנים 1955-1972 עסקה במחול, ב1989-2004 לימדה את אומנות הקרמיקה בבית חסד בחיפה. לאורך השנים גם ניהלה חנות ספרים בעיר.

אומנותה של תומא היא במדיום הפיסול הקרמי והקדרות. היא מחוברת לביוגרפיה שלה ולנוף של הארץ, ובעיקר לחיפה- עיר מגוריה.
בין עבודותיה הידועות היתה סדרה של קירות קרמיקה אשר נוצרו בשנים 1999-2008 בפסטיבל החג של החגים.
היא השתתפה בתערוכות בארץ ובעולם. ביניהן: "המטבח היהודי" ו-"קולות רחוקים, מילים קרובות" בגרמניה.
תומא היתה גם מעורבת בפעילות פוליטית ובעבודותיה הביעה זאת. בחלק מפסליה תיארה את סבל המלחמה והשפעתה על גורלן של הנשים.

לזכרה הוקם "מסלול חיה תומא" שהוא חלק מהפסטיבל החג של החגים. במשכן לתרבות ואומנות נגלר הוצגה תערוכה להוקרתה בהשתתפות 50 אמנים יהודים וערבים.
כמו כן, הוקם קיר בואדי ניסנאס המוקדש לה.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בעיר שלה, העיר חיפה.
עיריית חיפהפסטיבל החג של החגיםמכללת אורניםאוניברסיטת חיפה – University Of Haifa

נחמה דוידית (1924-2015)

נחמה דוידיתשחקנית, במאית, מורה וציירת.

נחמה סטוקלין נולדה בתל אביב. היא למדה בסמינר לוינסקי למורים וב-1945 נבחנה לבית הספר הדרמטי שליד תיאטרון הבימה.
היא התקבלה והפכה לשחקנית, בת המחזור הראשון של שחקני הבימה. בין השנים 1947-1950 שיחקה בהצגות כמו- משפחת היינה, המבול וערבות הנגב.
במהלך משחקה בהצגה, צפה בה הבמאי האמריקאי הרולד קלורמן והציע לה מלגת לימודים בארה"ב. היא למדה בניו יורק ב-neighborhood playhouse והמשיכה את לימודיה ב-actor's studio. במהלך הלימודים החלה לעסוק בבימוי ועבדה במחנות נוער לילדים דוברי עברית.

ב-1951 שבה לישראל וביימה הצגות עם תלמידים ושחקנים חובבים. ב-1955 חתמה חוזה חסר תקדים עם תיאטרון האוהל שאיפשר לה לבחור את תפקידיה ולא להופיע בהצגות ישנות המחודשות. היא הופיעה בהצגות שזכו לשבחים כמו: ג'וני בלינדה, קערת העץ וכוכב השחר. ב-1957 עברה השתלמות משחקית נוספת בפריז.

ב-1962 פרשה מעולם המשחק והחלה לצייר. ציוריה הוצגו בתערוכות בגרמניה וארה"ב. ב-1973 למדה ציור בבית הספר לאומנות "בצלאל" שבירושלים והשלימה תואר שני בריפוי אומנויות בבוסטון.
בין השנים 1981-2004 עבדה כמורה להוראה מתקנת בשילוב אומנות בבתי ספר יהודיים בארה"ב. וב-2010 שבה לארץ, התגוררה ברעננה והמשיכה לצייר עד סוף ימיה.

ראוי שיהיה רחוב על שמה בערים בהן ניכר פועלה- תל אביב, ירושלים ורעננה. עיריית תל אביב יפו עיריית ירושלים עיריית רעננה

נג'ווה סלאם (1925-1988)

נגווה סלאםשחקנית מצריה.

נט'ירה מוסא שח'אתה נולדה בקהיר למשפחה יהודית. עקב העוני שבו גדלה, היא הפסיקה את לימודיה בסוף בית הספר היסודי.
היא החלה לשחק בקבוצת התיאטרון של נגיב א-רחיאני. זאת לאחר שכשצפתה בהצגה של הקבוצה בגיל 13, היא ניגשה לרחיאני ואמרה לו שנהנתה ממנה ותרצה לעבוד אצלו. בתחילה הוא סירב, אך נג'ווה המשיכה להגיע כל שבוע. הוא התרשם מהילדה ואיפשר לה לעבוד כסייעת ללא תשלום. לאחר שנה, הוא החל לשלם לה סכום מועט וכאשר אחת מהשחקניות חלתה היא החליפה אותה. כאשר עלתה לבמה, אף אחד מהשחקנים האחרים לא האמין שזוהי הפעם הראשונה שלה עליה.

היא הפכה לשחקנית מן המניין, כוכבת מוכרת ואהובה ששיחקה בהצגות רבות.
בשנות ה-60 הקהל המצרי החל לגלות את עולם הטלוויזיה. נג'ווה שיחקה באחת מהתוכנית הנצפות ביותר, "הגבר שהתחייב" (בתרגום חופשי). בכל פרק היא שיחקה דמות אחרת לגמרי, דבר שדרש טווח משחק ויכולת של עמידה מול מצלמה, יכולות שלא כל שחקני התיאטרון ידעו או יודעים ליצור. היא שיחקה בעוד סדרות טלוויזיה מוכרות ומספר סרטים.
בשנות ה-70 הקימה קבוצת תיאטרון משלה שנקראה בשמה, "נג'ווה סלאם". הקבוצה הופיעה במרכז המוזיקה שבמרכז קהיר והצליחה מאד.

ב-1978 הוענק לה אות הוקרה מהמדינה מצרים ועד היום היא זכורה כאייקון לאומי ממלכתי מצרי.
ראוי להוקיר לה כבוד ושיהיה רחוב על שמה. ניתן לעשות זאת באחת מהערים בעלות דו קיום כמו יפו, עכו, חיפה או ירושלים. או באשדוד, שם חיים חלק ממשפחתה של נג'ווה עד היום.
עיריית אשדוד – העמוד הרשמי עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית עכו עיריית תל-אביב-יפו

מלכה חפץ-טוזמאן (1987-1894)

משוררת יידית. 29177296_1674932505928946_4506576763140616752_n

מלכה חפץ נולדה בווהלין למשפחה חסידית. בשנת 1912, בהיותה בת 16, הפליגה לארה"ב לבדהּ, שם חי כבר אחיה. הוריה ואחיה הנוספים הצטרפו אחר-כך. שנתיים אחר-כך נישאה לחזן, אולם התנתה את זוגיותם בכך שיהיה לה חדר משלה, ושלא תיאלץ להשתתף בפעילויות הדתיות, הציבוריות והפוליטיות של בן זוגהּ, שכן ראתה את עצמה כבעלת ראיית עולם חילונית מודרנית רדיקלית. היא החלה לפרסם באנגלית בשם בדוי רשימות על חיי פועלים אמריקנים, ושירים ברוחו של וולט וויטמן, בין היתר בכתבי עת אנארכיסטיים, ואחר כך החלה לכתוב גם שירה ביידיש.

עד 1939 היתה שירתה משוללת מאפיינים יהודיים, לאחר השואה התפתחה בה תחושת של סולידריות לאומית- גם אם ללא מאפיינים דתיים. בהמשך היא צידדה בהקמת מדינת ישראל, גם אם ללא איפיון ציוני של יצירותיה, והיא אף התגוררה בארץ שנה אחת. (1972)

חפץ-טוזמאן לא היתה חברה במעגלי יוצרים, אולם היתה בקשרי כתיבה עם כמה מן ממשוררי היידיש הניו-יורקיים הגדולים, שראו בה פורצת דרך בתחום שירת הנשים היידית- אבחנה שהיא התנגדה אליה, וראתה בעצמה לא משוררת נשים, אלא כזו הנוגעת בחוויות אוניברסליות בנפש האדם.

בשנת 1981 זכתה (היא היתה אז כבת 87) בפרס איציק מאנגער לשירה יידית.

לאה דגנית (1907-1985)

שחקנית, ציירת, זמרת, מלחינה ומתרגמת. 29102124_1671755366246660_7564349687149636190_n

לאה קורנמן נולדה בברסט ליטובסק שבאימפריה הרוסית, בשנת 1924 עלתה לישראל.
היא היתה שחקנית כוכבת של תיאטרון האהל, שהיה מהתאטראות הראשונים בארץ. היא שיחקה בו בין השנים 1925-1969 ואף קראה לבתה אהלה, על שם התיאטרון (שגם היא כמובן, הפכה זמרת ושחקנית מפורסמת).
היא שיחקה בהצגות כמו: המלך ליר, שלמה המלך ושלמי הסנדלר, החולה המדומה ועולמו של פרץ- עליו זכתה בפרס קלאוזנר.
לאחר שהיתה כבר שחקנית מפורסמת נסעה ללמוד ב'אקטורס סטודיו' בניו יורק אצל לי שטראסברג, באותה תקופה עם מרלין מונרו.

מלבד היותה שחקנית, לאה גם ציירה והציגה את ציוריה בתערוכות בארץ ובעולם. היא למדה במכון אבני ובגרנד שומייר בפריז והיה לה סטודיו בתל אביב.
כמו כן, היא תירגמה וכתבה שירים, המוכר שבהם: "ריח דבש, ריח מנטה" שבוצע על ידי יפה ירקוני.
היא הקליטה תקליט בארה"ב בשם "song of Israel" והופיעה במרכזים יהודיים ברחבי העולם בשירים וסיפורים בעברית ויידיש הכללו פרקים על נשים בתנ"ך.

לאה היא סמל לארץ ישראל של פעם, לעשייה ולבנייה. כל חייה הוקדשו לחיי התרבות והאומנות בארץ וראוי שיהיה רחוב על שמה. אם בתל אביב שם חיה ועבדה ואם בראשון לציון או נתניה, שקראו לרחובות על שם בעלה, איש התיאטרון משה הלוי, אך לא על שמה.

עיריית תל-אביב-יפו עיריית ראשון לציון עיריית נתניה

שירים בביצועה לדוגמא:
בעמדה
https://www.youtube.com/watch?v=Q_5I1o4WUJ0
שיר ערש
https://www.youtube.com/watch?v=U1pYUvahJlI
שיר עד
https://www.youtube.com/watch?v=hP8co0Nh3c0

מירה לובה (1913-1995)

23472254_1558221720933359_3867340163537946099_nסופרת ומאיירת ספרות ילדים יהודיה אוסטרית, מהבולטות והמוערכות בתחומה.
נולדה בשלזיה למשפחה יהודית מבוססת, וכבר בגיל בית הספר התבלטה ביכולות הכתיבה שלה. לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עברה לברלין והחלה ללמוד עיתונאות. בעקבות האיסור הנאצי על היהודים ללמוד באוניברסיטות, נאלצה לעזוב את לימודיה והחלה ללמוד תפירה ועיצוב אופנה בבית הספר לטקסטיל ואופנה בברלין. במקביל הצטרפה לתנועת נוער ציונית ולמדה עברית. בשנת 1936, בעקבות התגברות האנטישמיות ורדיפות היהודים בגרמניה עלתה לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב.
בארץ היא החלה בלימודי משחק ועסקה בציור- יכולת שתבוא אחרי כך לידי ביטוי בספרי הילדים שהוציאה.
הקריירה הספרותית שלה החלה בשנת 1943, עם הוצאתו לאור של "עוגה עוגה עוגה", שיועד לפעוטות והכיל חרוזים וציורים פרי עטה. הספר, כמו כל שאר ספריה, נכתב על ידי לובה בגרמנית, וכתב היד תורגם לעברית לפני שיצא לאור. בשנת 1947 הופיע ספרה המפורסם ביותר בארץ, "אי הילדים", המספר על אחד-עשר ילדים אנגלים, שבתקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה מפונים למקום מבטחים בארצות הברית. ספר זה זכה להצלחה מסחרית ועולמית, וב1984 הוסרט בסדרה דוברת אנגלית. לובה כתבה עוד מספר ספרים, והמתרגמת העיקרית שלה בשנים האלה הייתה ימימה טשרנוביץ אבידר. השתים אף כתבו במשותף את הספר "שני רעים יוצאים לדרך" (1950), שהיה לאחד מספרי הילדים האהובים על ילדי שנות ה-50.
בשנת 1950 עזבה לובה, יחד עם משפחתה את הארץ, בעקבות עבודת בעלה. המשפחה השתקעה בוינה, שם המשיכה לובה לפתח את הקריירה הספרותית שלה, וזכתה להוקרה והערכה כוללת. היא זכתה מספר פעמים בפרס האוסטרי לספרות ילדים, בשנת 1980 זכתה בפרס על מכלול יצירתה.
היא נפטרה בוינה בשנת 1995.
עיריית וינה קראה בשנת 1997 סמטה בעיר על שמה. בית ספר מיוחד לילדים חולים נקרא על שמה בצפון גרמניה, צפונית לדורטמונד.

מירלה שרון (1932-2017)

23032377_1545602802195251_8146407177481176294_nמחלוצות המחול בישראל. זוכת פרס מפעל חיים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2002 בתחום המחול, על תרומתה להכרת אמנות המחול על כל היבטיו במשך שנים רבות. רקדנית, כוריאוגרפית ומרצה למחול.

נולדה וגדלה בקיבוץ עין חרוד. כבר מגיל צעיר הבחינו בכישרונה האומנותי הרב, ובגיל 15, בשנת 1947, הופיעה בלהקות מחול ייצוגיות של ישראל בפסטיבלי נוער ברחבי העולם. ב-1958 הופיעה בריקודיה ברחבי ארצות הברית וקנדה מטעם הקונסוליה הישראלית בניו יורק, לרגל חגיגות העשור למדינת ישראל. ב-1958 ו-1959 השתלמה בניו יורק אצל מרס קנינגהם ועסקה בהוראת מחול והכנת הופעות בסדנה לאומניות דרמטיות של עיריית ניו יורק. בין השנים 1960 ו-1962 לימדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב. מ-1963 עד 1969 שהתה בניו יורק, בזכות מלגה. היא הופיעה בלהקת המחול של אלווין ניקולאס ובלהקת המחול של מורי לואיס, עסקה ביצירת כוריאוגרפיות ורקדה בערבי מחול בניו יורק ומחוצה לה.

עם שובה ארצה ב-1970 הוזמנה שרון בתור כוריאוגרפית ללהקת בת שבע, וב-1976 החלה לעבוד עם להקת "בת דור". ב-1980 הוזמנה לייצג את אמנות המחול בארץ, במרכז פומפידו בפריז, ככוריאוגרפית עצמאית ישראלית. שרון ייצגה את ישראל במחולות "פניקס", "פריזמה" ו"תמורה", עם להקה של רקדנים שהרכיבה במיוחד לאירוע זה. בהמשך המשיכה ליצור עם "להקת המחול מירל'ה שרון".עבודותיה הרבות הועלו על ידי להקתה, להקת המחול בת-שבע, להקת בת-דור ולהקות מחול בחו"ל.

במקביל לעיסוקה בריקוד ובכוריאוגרפיה עסקה במשך השנים בהוראת מחול, והרצתה בין השאר באוניברסיטת תל אביב, בסמינר למורים ובספרייה למחול. כמו כן הקדישה את זמנה לפעילות ציבורית למען קידום המחול ולמען יצירת מסגרות נאותות שתאפשרנה את התפתחותם של יוצרים בתחום המחול. היא הייתה מהיוזמים והמקימים של "איגוד הכוריאוגרפים בישראל" ומונתה ליו"ר האיגוד. הייתה חברה בוועדת טלגם, שהגדירה קריטריונים לתקציבי תמיכה ללהקות מחול. הייתה חברה בוועדת תיאטרון ומחול מטעם משרד החינוך והתרבות והייתה מהיוזמות להקמת מדור זה. כן הייתה חברה ב-CIDD, ארגון הכוריאוגרפים העולמי.

מירלה שרון זכתה להכרה רחבה בפעילותה האומנותית והציבורית, ובשנת 2002 הוענק לשרון פרס מפעל חיים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט.

 

שולמית (שולה) איתן (1927-2014)

שולמית איתןהייתה מחנכת, סופרת ילדים ומשוררת ילדים.
שולמית נולדה בשנת 1927 בארץ ישראל, ולמדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. בשלב מאוחר יותר בלימודיה, למדה במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, ובמחלקה לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
הייתה לה השכלה אקדמית רחבה שהתבטאה בתארים בספרות, בתיאטרון ובאמנות.
במסגרת פעילותה, לימדה בבתי ספר ובמכללות, ושילבה גם הדרכה בחוגי דרמה, פירסום מאמרים בנושא חינוך, כתבה מחזות וסיפורים שהיו מיועדים לילדים ולמבוגרים, והתפרסמו בעיתוני ילדים, ובבמות פירסומיות נוספות.
עסקה עיבוד תסכיתי רדיו עבור קול ישראל הישן, ובעיבוד חומר ספרותי לילדים, פעוטות, וילדי חינוך מיוחד, העיבוד היה מיועד למשרד החינוך ולטלוויזיה הלימודית, לימים הטלוויזיה החינוכית הישראלית.
בנוסף לכך פירסמה ספרי ילדים, ספרי שירה, וספרים למבוגרים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שולמית_איתן
קרדיט תמונה: מאתר מכללת ספיר

 

עפיה זכריה (1912-2000)

 עפיה זכריהציירת ואמנית פורצת דרך

עפיה זכריה נולדה בעיר לאודר הסמוכה למפרץ עדן בתימן, למשפחה יהודית. כבר מגיל קטן נמשכה עפיה לאומנות, ועסקה רבות בציור ופיסול בחומר. כשרונה הרב לא נעלם מעיני סביבתה, והיא הועסקה בביתו של אחד מפרנסי המחוז כציירת עבור קירות ביתו. אולם על מנת לשמור על פרנסתה, נאלצה עפיה להחביא את יהדותה. בשנת 1949, עם תחילת מבצע "על כנפי נשרים" להעלאת בני תימן, עלתה עפיה לארץ ישראל יחד עם בעלה וששת ילדיהם. בישראל קיבלה עפיה את השם העברי עופרה, אולם בחרה להישאר עם שמה המקורי, עפיה, אשר משמעותו חיים ובריאות בשפה התימנית. עפיה ומשפחתה נשלחו תחילה למעברה באיזור חדרה, אולם לאחר כמה חודשים זכתה המשפחה במגורי קבע בכפר שלומי אשר בצפון. ביתה החדש היה בית אבן יפייפה ורחב ידיים, ועפיה השתוקקה לחזור לאהבתה הישנה, הציור, ולעטר את קירות ביתה בצבעים אותם אהבה כל כך. אולם בעלה קינא לה מאוד ואסר עליה לשוב אל תחום האומנות, ועל כן נאלצה עפיה לזנוח את חלומה.

עם הזמן, שמה של עפיה ביישוב הקטן הלך לפניה כאישה הדורה ומטופחת אשר הקפידה מאוד על מראה החיצוני, הכולל איפור מסורתי, התזת בושם ייחודי אותו רקחה במיוחד וענידת תכשיטי כסף תימנים מסורתיים אותם הכין לה במיוחד אחיה אשר היה צורף בתימן. בנוסף, עפיה הקפידה מאוד במטלות הבית, ובייחוד הבישול. ביתה היה פתוח לרווחה, וכל אדם היה מוזמן לטעום מתבשיליה ובייחוד ממאפיה השונים אשר אפתה במיוחד בטאבון אותו בנתה בחצר ביתה. לימים, התאלמנה עפיה והרשויות פנו אליה בדרישה לפנות את ביתה הגדול לטובת דירת שיכון קטנה. עפיה לא ידעה קרוא וכתוב, וסמכה על הפקידים השונים, ועל כן חתמה באצבעה, אולם הבינה כי נוצלה רק כשהיה מאוחר מידי.

לאחר המעבר הרגישה עפיה כלואה בדירתה החדשה והקטנה, ועל מנת להרגיש בבית בביתה החדש, החליטה עפיה לחזור לאהבתה הישן, הציור והיצירה, ולעטר את קירות ביתה. וכך, בהיותה למעלה משמונים, ורק לאחר שהתאלמנה והשתחררה מאיסוריה של בעלה, התמסרה עפיה לאומנותה הייחודית ועיטרה את קירות ביתה. בהדרגה הפכה עפיה את ביתה ליצירת אומנות אשר שילבה ציורי קירות מרהיבים, רקמה תימנית מסורתית, רהיטים שונים בעיצובה ובובות אשר יצרה בדמותה.

עפיה ויצירותיה זכו להכרה בימי חייה במסגרת אירוע הוקרה לכבודה והכתרת כ"אשת חיל" מטעם המועצה המקומית, אולם זה לא מספיק. עפיה נחשבת בפני מומחי אומנות כאומנית פורצת דרך, אשר ללא השכלה פורמלית, הנחשבת לקריטית בתחום ובייחוד באותם ימים, הצליחה ליצור ולהטביע את חותמה תוך שימור אופייה הייחודי. לאחר מותה, קירותיה, רהיטיה ובובותיה של עפיה נשתמרו, ומעידים על טביעת האצבע הייחודית כל כך לה.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד באיזור המועצה המקומית שלומי בה התגוררה ופעלה.

מועצה מקומית שלומי – העמוד הרשמי

למידע נוסף – https://goo.gl/aFkWtv

**עפיה זכריה בין קירות ביתה, צילום: מאיה כהן לוי**