מרים בן (1927-2001)

אקטיביסטית פוליטית, סופרת וציירת יהודיה-אלג׳יראית.

נולדה כמריליז בן חיים באלג׳יריה לאב יהודי-ברברי ולאם אנדלוסית, מצאצאי מגורשי ספרד. גדלה בבית חילוני-קומוניסטי, ולדבריה רק בגיל 7 הבינה שהיא יהודיה, בעקבות התנכלויות של ילדים בביה״ס.

ב-1940, בהיותה בת 13, סולקה מביה״ס בשל תקנות חדשות של ממשל וישי כנגד היהודים באלג׳יריה. היא עברה לבי״ס יהודי, אך הוצאה ממנו עקב התנגדות אביה לציונות והשלימה את לימודיה בבית.

במקביל הצטרפה לארגון הנוער הקומוניסטי והחלה לעסוק בפעילות חברתית ופוליטית. רוב הנערים והגברים בסביבתה הקרובה גויסו לצבא הצרפתי, ובגיל 14 היתה בן-חיים – אז כבר מרים בן – לנשיאה הראשונה של הארגון.

עם סיום מלחה״ע ה-2 שבה לספסל הלימודים והמשיכה ללימודי פילוסופיה והוראה. היא נשלחה ללמד בכפר מבודד ועני שרוב תושביו אנאלפבתים ופעלה להענקת השכלה ומודעות פוליטית-לאומית לתלמידיה. בתקופה זו כתבה לעיתון הקומוניסטי Alger Républicain.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג׳יריה ב-1954 הצטרפה בן לשורות הלוחמים נגד הכיבוש הצרפתי באזור הרי האטלס. ב-1958 בית דין צבאי צרפתי גזר נגדה, בהיעדרה, 20 שנות מאסר. השלטונות לא הצליחות לתפוס אותה, אך התנכלו לבני משפחתה שנאלצו להגר למרסיי.

עם הכרזת עצמאות אלג׳יריה ב-1962 קיבלה בן תפקיד במערכת החינוך של הממשל החדש, אך במהרה עברה לצרפת בשל מצבה הבריאותי. ב-1965 עלה לשלטון הגנרל בומדיין, ובן נאלצה להישאר בפריז בשל יחס המשטר החדש לקומוניסטים. בתקופה זו למדה בסורבון, כתבה חיבורים היסטוריים, מחזות, נובלות ושירה, ועסקה בציור.

ב-1974 שבה לאלג׳יריה והמשיכה לעסוק בהוראה, בכתיבה ובציור, תוך התמקדות בנושאי מעמד האישה בארצה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1991 נאלצה לגלות שוב לצרפת עקב איומים על חייה מצד קנאים אסלאמיים, שם המשיכה את פעילותה הציבורית, הספרותית והאמנותית. ב-1999 פרמה ספר זכרונות, וב-2001 הלכה לעולמה.

התמונה מאתר Socialgerie.net ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

נילי גורן (2016-1965)

אוצרת הצילום של מוזיאון ת״א לאמנות בשנים 2016-2000.

נולדה וגדלה בירושלים. שרתה כמדריכת סימולטורים בביה״ס לטיסה של חיל האוויר.

למדה לתואר ראשון בצילום בבצלאל והמשיכה לתואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. מ-1993 עבדה כצלמת עצמאית.

ב-1995 החלה גורן לאצור את הגלריה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ושנה לאחר מכן החלה לעבוד במחלקת הצילום של מוזיאון תל אביב כעוזרת לאוצרת. בשנת 2000 מונתה לאוצרת המחלקה לצילום.

במהלך שנותיה בתפקיד אצרה גורן תערוכות של אמנים בולטים מהארץ ומהעולם, והיתה חברה בועדות השיפוט של פרסים מרכזיים בתחום הצילום.

לאחר כשנה של מאבק במחלת הסרטן, נפטרה גורן ב-2016 והיא בת 50.

*צילום: ערן לם/ סטודיו לם. התמונה מאתר ׳הארץ׳ ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מרים טוביה בונה (2020-1932)

אוצרת, ציירת ואשת חינוך ישראלית.

נולדה בתל אביב כמרים בן-אפרים. אמה נפטרה בלידתה והיא אומצה ע״י דודה ודודתה.

בשנים 1957-1962 למדה במדרשה לאמנות בבית ברל ובמשך מספר שנים לאחר הלימודים היתה פעילה כציירת והציגה במספר תערוכות. בראשית שנות ה-70 החליטה לפנות לתחומי ההוראה והאוצרות – היא למדה תולדות האמנות באוניברסיטת ת״א, היתה למרצה לאמנות במכון לאמנות בבת ים ובמכון אבני. בנוסף לימדה תולדות האמנות בתיכון תלמה ילין במשך 15 שנה.

ב-1975 אצרה לראשונה תערוכה, והמשיכה למספר תערוכות נוספות בארץ ובחו״ל. ב-1978 הצטרפה כאוצרת לגלריית הקיבוץ בת״א, ואצרה עשרות תערוכות של אמנים ישראלים בולטים. בשנים אלו קיבלה עבודתה גוון פוליטי יותר והיא לקחה חלק במספר אירועי אמנות פורצי דרך מבחינה פוליטית וחברתית.

במהלך שנות ה-80 שימשה מרצה לאמנות במגוון מוסדות, ביניהם מכללת שנקר ומכללת אורנים, בה אף ניהלה את המכון לאמנות.

שנות ה-90 היו שנות פריחתה כאוצרת – ב-1990 מונתה להיות מנכ״לית ואוצרת ראשית של המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן – שם הקפידה לתת במה גם לאמנים בתחילת דרכם ואמניות נשים בפרט.

ב-1995 היתה לאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, שנפתח מחדש לאחר תקופת שיפוצים ממושכת.

עד סוף שנות ה-90 אצרה עשרות רבות של תערוכות בהשתתפות אמנים ישראלים מובילים.

נפטרה ביולי 2020.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

ליבת קמחי (2019-1975)

נזירה בודהיסטית, פעילה חברתית ומנהלת עמותה.

ליבת קמחי נולדה בישראל. בגיל צעיר ניגנה בצ'לו באופן מקצועי. בצבא שירתה כצלמת צבאית. לאחר השירות עבדה כנהגת אמבולנס וכדיילת אוויר. בגיל 26 הוסמכה להיות נזירה בודהיסטית במסורת הטיבטית בשם טובטן צ'וקי. היא למדה כ-7 שנים במרכז לאמה צונגקפה שבפומיה, איטליה, וקיבלה נדרי נזירות מלאים בטאיוואן ב-2011.

בגיל 30 חלתה במחלה גנטית – תסמונת אהרלס־דנלוס. מחלה זו פוגעת ביצור הקולגן, החלבון המרכזי ברקמות החיבור של הגוף ויכולה לגרום לנכות ואף למוות (אם כי האחרון קורה רק במקרים נדירים ואכן ניתן לחיות עם המחלה שנים ארוכות). המחלה קשה לאיבחון והחולה מאובחן בדרך כלל בשלל איבחונים שגויים וקיטלוג כאב שגוי. נשים שחלו באהרלס דנלוס נאלצו לחוות אינספור רופאים שהאשימו אותן בהיסטריה ובעיות רגשיות וכך גם קמחי. למחלה אין תרופה, אלא רק דרכי עיכוב או הקלה מסוימות: סוג מסוים של פיזיותרפיה, שאין כמעט איש בישראל שיודע לתרגל, והמון משככי כאבים.

בזמן שגופה מתפרק בכאב גדול, ליבת המשיכה לחקור את עולם המוגבלות ולנסות למצוא לאנשים שבתוכו פתרונות שמשלבים את החמלה הבודהיסטית לצד גישה ישראלית פרגמטית. היא כתבה וייעצה רבות לאנשים על התמודדות עם כאב פיזי ונפשי, הנחתה קבוצות וסדנאות ולימדה בודהיזם ומדיטציה.

היא הקימה את "העמותה הישראלית לדיור מושלם".  העמותה פעלה למען בניית מתחם מגורים יעודי לאנשים עם מוגבלות. יצירת אגף דירות קטנות ונגישות לנכים לפי התקן ולמעלה מכך, דיור מותאם ובר השגה.

אלפי נכים צעירים חיים כיום בישראל בבתי אבות סיעודיים לכל ימי חייהם, חלקם מסיבות סוציו-אקונומיות ולא רפואיות בלבד. עלות האשפוז היא גבוהה ואין לצעירים עם נכות גופנית דיור מוגן, הוסטלים או דירות נגישות. הרעיון מאחורי העמותה הוא ליצור אלטרנטיבה אחרת.

בשנת 2011 הוציאה קמחי ספר בשם "מה נזירה בודהיסטית רואה מבעד לגלימה" בהוצאת סער. הספר כולל 30 קטעים קצרים, שקמחי כינתה בשם "פרורים" – הכלאה בין פרוזה לשירים. הוא מציג הרהורים ותובנות על החיים והמוות ועל הכאב שביניהם.

https://www.agam-hypermobile.org.il/

צילום: מגז גוזני, מתוך כתבה בעיתון "הארץ", מוצג במסגרת שימוש הוגן.

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6467827

שושי חייט (1947 – 2011)

ציירת, פסלת, משוררת, סופרת ומורה.

שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.

בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.

חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.

היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.

בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".

חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.

על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.

נורית קרלין (2019-1938)

קריקטוריסטית, מאיירת ומחברת ספרי ילדים.

נורית קרלין נולדה ב-1938 בירושלים וציירה בילדותה. בצבא שירתה ביחידת הקישור לאו"ם ואחר כך היתה מ"כית.

בשנים 1958-1961 למדה עיצוב גרפי בבצלאל. בשנת 1964 נסעה ללמוד אנימציה ב- School of Visual Art בניו יורק. עם סיום הלימודים עבדה אצל מעצב גרפי נודע בשם Alan Fletcher.

היא החלה למכור ציורים ל-"ניו יורק טיימס" והציעו לה לנסות לשלוח חומר ל-"ניו יורקר". היא מעולם לא חשבה על עבודתה כ-"קריקטורות", אך בכל זאת החליטה לנסות להגיש כמה מעבודותיה להם. החל מ-1974 ובמשך 14 שנים הייתה קרלין לקריקטוריסטית ומאיירת קבועה ב"ניו-יורקר", באותה תקופה היא הייתה האישה היחידה שפירסמה שם קריקטורות והיתה בין הנשים הראשונות שפירסמו שם בכלל. ב–1978 הוציאה את הספר "No Comment"  ובו אסופה של הקריקטורות שפירסמה בשבועון, הספר יצא בכמה מהדורות בארה"ב וגם באנגליה.

רוב רובן של הקריקטורות שלה הן ללא מילים, עשויות בקו פשוט ומינימליסטי ומלאות הומור ודמיון. מאחורי הפשטות ישנה גם מחשבה עמוקה ולעיתים מתריסה ופוליטית. חוקרת הקריקטורות ליזה דונלי כינתה את עבודתה "מאמרי דעה ויזואליים".

במשך השנים קרלין כתבה ואיירה ספרי ילדים רבים, בהם: Little big mouse ,The Dream Factory , the tooth witch  ועוד. ספריה זכו להצלחה וחלקם תורגמו לשפות רבות.

ספר ילדים שהיא איירה יצא לראשונה בעברית בשנת 2021 בהוצאת אסיה, בשם: "הארנבות של חודש אפריל". הספר ראה אור בארה"ב ב-1978, זכה להצלחה רבה, נכנס לתוכנית הלימודים במדינות רבות בארה"ב ונמכר עד היום.

בשנת 2004, לאחר 40 שנה בניו-יורק, נורית חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב. בשנים הללו היא ציירה קריקטורות, ברובן פוליטיות, אשר הופיעו ברשת. במקביל התנדבה במשך עשר שנים בעמותת "יש דין" כמראיינת וכחברה פעילה במוסדות הארגון.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב ובירושלים.

איווה (1944-1900)

שמה המקצועי של אלזה ארנסטינה נוילנדר-סימון, צלמת יהודיה-גרמניה, מהמובילות והחדשניות בתקופתה, נרצחה בשואה.

נולדה בברלין למשפחה יהודית. אביה נפטר בילדותה ואמה גידלה לבדה את תשעת הילדים. בגיל 25 הקימה סטודיו לצילום. אחיה היה בעל סוכנות דוגמנות ושכר אותה לצלם את הדוגמניות, וצילומיה החלו להתפרסם במגזינים נחשבים.

ברוח המהפכה המינית והליברליזם שהתפתחו בברלין של רפובליקת ויימאר, אימצה איווה גישה מודרניסטית שהציגה את גוף האישה באופן שאינו רק מיני או פסיבי. לאחר שצברה מוניטין בצילומי אופנה, עירום ודיוקנאות, היתה איווה מהראשונות שהובילו את השימוש בצילום לצורך פרסום, תוך הקפדה על צילום אומנותי וחדשני. היא פרסמה במגזינים, כתבי עת ותערוכות חשובות ברחבי אירופה. נישאה בגיל 34 לאלפרד סימון, שויתר על עיסוקיו הקודמים כדי לנהל את העסק המצליח.

עם עליית הנאצים לשלטון נאלצה איווה להעביר את הבעלות לידידה לא-יהודיה, אך הסטודיו הוסיף לפעול והעסיק עוזרי-צלמת רבים, ביניהם צעיר בשם הלמוט נוישטאטר, שלימים יהפוך לצלם האופנה הידוע הלמוט ניוטון. עם ההרעה במצבם של היהודים קיבלה איווה הצעה לעבוד במגזין ׳לייף׳ בניו יורק ורצתה להגר, אך בעלה שכנע אותה להישאר בגרמניה מתוך תקווה שהדברים השתפרו. ב-1938 נאסר עליה להמשיך בעבודתה והיא עבדה כעוזרת במחלקת הרדיוגרפיה של ביה״ח היהודי בברלין.

ב-1942 נעצרו בני הזוג בידי הגסטאפו ונשלחו בטרנספורט שהיה אמור להגיע לסוביבור, אך ככל הנראה הגיעו למיידנק, שם נרצחו.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

ציונה שמשי (1939 – 2018)

האמנית הרב תחומית ציונה שמשי נולדה בתל אביב. בילדותה למדה בבית הספר תל נורדאו ובמסגרתו למדה ציור ובהמשך למדה ב"מכינה לנוער". בין השנים 1956–1959 למדה ב"מכון אבני". בין השנים 1959–1963 התגוררה בניו-יורק. בשנת 1960 למדה קורס בן 6 שבועות באוניברסיטת אלפרד בארה"ב. היא התמחתה בעיצוב טקסטיל ובמקביל עבדה בחברת מעצבים יצרנית, במוזיאון היהודי בניו-יורק וביצעה פרוכות עבור בתי כנסת חדשנים שנבנו ברחבי ארצות הברית.

עם שובה לישראל, בשנת 1962, עסקה בעיצוב עבור חברת "משכית" (1972-1963), חברת "רקמה" (1979-1966) ו-"לפיד" (שנות ה-60-70). בשנת 1965 נמנתה על מקימי קבוצת "10+". במשך השנים יצרה שמשי עבודות רבות ובהן עיצובי שטיחים ובדים, קירות דקורטיבים ועוד. בנוסף לפעילותה האמנותית עסקה באוצרוּת ומחקר. בשנת 2007 יצא לאור ספרה, בשיתוף דלית להב ויכין הירש, "לקרוא קירות".

לאורך השנים לימדה בסמינר לצעירות "מזרחי", סמינר הקיבוצים,Shenkar | שנקר, המסלול האקדמי המכללה למנהל, הסדנה לעיצוב ואדריכלות, שימשה אסיסטנטית בבית גריניץ' בניו יורק והיתה ראש מחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. היא גם כתבה ופרסמה חומר לימודי ומסמכי תרבות חזותיים, קידמה במשך שנים תמיכה באמנים ובאמנות וחשיפת הציבור לאמנות באמצעות חינוך, היתה פעילה בוועדות ציבוריות ויוזמות פרטיות נוספות.

שמשי יצרה בטכניקות רבות, בהן פיסול, ציור, קרמיקה ועיצוב טקסטיל. היא עיצבה פסלים ומיצבים רבים במרחב הציבורי, יצרה יותר מ-40 תערוכות יחיד והשתתפה בעשרות תערוכות נושא בישראל, יפן, ארה"ב ואירופה. היא אצרה 26 תערוכות במוזיאונים, גלריות ובמרחב הציבורי, ביניהן רטרוספקטיבה לכלת פרס ישראל, האדריכלית דורה גד בהלנה רובינשטיין (1994) ותערוכת ענק על מוטיב החמור בתרבות הישראלית במוזיאון נחום גוטמן (2002) .

על עשייתה זכתה בפרסים: 1968 פרס לעיצוב חדשני, המכון הישראלי לעיצוב, 1977 פרס ראשון בתחרות לכרזה ליום העצמאות, 1998 הפרס לשילוב יצירת אמנות באדריכלות ע"ש אריה אל-חנני, באמצעות משרד התרבות, קרן יהושע רבינוביץ, קרן פרץ נפתלי ומשפחת אל חנני.

ארכיונה האישי, שכולל את תיעוד מכלול יצירתה ועבודתה עם אדריכלים בעיצוב-פנים ובמרחב הציבורי, נשמר 'בארכיון אדריכלות ישראל שבמגדל שלום מאיר בתל אביב.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב.

שוש קורמוש (2001-1948)

אמנית ישראלית. נולדה כרוזה פרלמוטר ברגנסבורג, גרמניה, לזוג הורים ניצולי שואה מפולין. בהיתה פעוטה עלתה המשפחה לארץ והתגוררה במעברות שונות, ובהמשך בדירת חדר וחצי בשכונת ביצרון שבת״א.

קורמוש החלה ללמוד אמנות רק בגיל 45, ולאחר סיום לימודיה, עבדה כצלמת עיתונות בעיתון ׳העיר׳, שם פיתחה את תחום צילום מופעי המחול והתאטרון.

על אף שיצרה במשך כ-12 שנים בלבד, הספיקה קורמוש לפתח מספר סגנונות, המתאפיינים ברובם בקשר הדוק לאמנות הציור ומושפעים מסנגון הצילום הסוריאליסטי.  עבודתה התבססה על טכניקות ידניות ותהליכי יצירה מורכבים. רבות מעבודותיה מושפעות מחוויות החיים שלה ושל משפחתה בעבר ובהווה – בפרט סביב נושאי המוות והחיפוש אחר סדר פנימי.

בשל מחלתה בשנים האחרונות לחייה, לא יכלה יותר לעסוק בצילום ולכן חזרה לציור.

קורמוש הציגה במספר תערוכות יחיד, וזכתה, בין היתר, בפרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית.

נפטרה בגיל 53 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

בתמונה: ללא כותרת (L7) הדפס כסף 1994-95. התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

גרטה וולף קרקואר (1890–1970)

גרטה וולף נולדה במוראביה, שהיתה אז באימפריה האוסטרו-הונגרית. בשנת 1891 עברה המשפחה להתגורר בווינה. בשנת 1909 לערך החלה ללמוד אמנות בבית הספר לאמנות לנשים ונערות בעיר. לאחר מכן למדה ציור באופן פרטי אצל כמה אמנים בגרמניה ובאוסטריה, ביניהן טינה בלאו. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה פעילה בחוגי האמנות בווינה. היא הציגה במספר תערוכות וכן עבדה בשילוב אמנות במסגרת תראפוייטית. היא התבססה כאמנית עצמאית והתפרנסה מציור דיוקנאות, עיצוב כריכות ספרים ופרוייקטים גרפיים. כמו כן, היא ליוותה מקרוב את אחד מהניסויים החינוכיים של ראשית המאה הקודמת – הקמת חברת ילדים ליתומים וילדים עזובים או עניים.

וולף קרקואר הייתה חברה בקבוצת האמנים האוונגרדית "Bund der Geisitig Tätigen" שהפכה את וינה למקום משגשג ותוסס והיתה חלק מהחוגים שעיצבו את מציאות התקופה, האמינו באמנות, חינוך ובאפשרות לייסד חברה חדשה.

בשנת 1924 עלתה לארץ והתיישבה בירושלים. שם עסקה בעבודות שונות עבור המוסדות הציוניים ובהם קק"ל וקרן היסוד. בשנת 1927, יצרה אלבום תחריטים על ההתיישבות בעמק יזרעאל. בין השנים 1935–1939 הקימה והפעילה תיאטרון בובות בשם "מריונית", שהציג לקהל ילדים ומבוגרים גם יחד ופעל במשך שלוש שנים. במקביל החלה לעסוק באיור לעיתונות ולספרי ילדים. הדיוקנאות שציירה בארץ משרטטים את קווי המתאר של החברה הירושלמית שלפני קום המדינה. היא ציירה בין השאר את פרידה אורנדר (מעצבת אופנה שעברה מוינה לישראל) ואת הסופר משה יעקב בן גבריאל.

ביתה היה הומה מבקרים שהגיעו לערבי שיחה בגרמנית, בהם היא ציירה את פאולה ומרטין בובר ואת אריך ולואיז מנדלסון. דיוקנאות אלה היו בסגנון שונה מבעבר והיו בעלי אופי יותר ראליסטי ופחות מושפע מהאקספריוניזם והקוביזם. ב-1933 החל להגיע זרם של פליטים לארץ ומצבה החברתי השתנה. יחסיה עם ה-"ידידים" הטמפלרים הסתיימו באחת כאשר בתום ביקור נתן המארח לוולף את "מיין קאמף". באותה תקופה הגיעה לירושלים חברתה המשוררת אלזה לסקר שילר. לימים וולף סעדה אותה לפני מותה וציירה דיוקן שלה על כרית בית החולים.

תערוכות היחיד הראשונה שהעלתה היתה בגיל 23 ב-1913 אצל הוגו ולר. מאז העלתה תערוכות רבות. ביניהן: תערוכה ב-1926 במגדל דוד בירושלים, תערוכה ב-1929 בחנות הספרים ה' פרידריך בקהיר, תערוכה ב-1931 בגלריה וורטל בוינה, ב-1934 הציגה תערוכת דיוקנאות בבית הנכות בצלאל, ב- 1951 ערכה תערוכה בבית האמנים, ירושלים, ב-1968 בבית מניה ביאליק, תל אביב-יפו, ב-1971, "תערוכת זיכרון" בבית האמנים, ירושלים, וב- 2018, הציגה בתערוכת "מוינה לירושלים", במשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, קיבוץ עין חרוד. היא הציגה גם בתערוכות קבוצתיות בבית האמנים ובמוזיאון תל אביב. ב-1969 קיבלה את פרס ירושלים לאמנות הציור והפיסול.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים, שם יצרה וחיה.