פרופ' עידית דורון (1951-2019)

כלת פרס ישראל בתחום חקר הבלשנות העברית והכללית.

עידית נולדה בירושלים בבית בו דיברו עברית, לדינו ויידיש. אמה רחל נולדה בארץ, ואילו אביה עלה לישראל בילדותו מגליפולי שבטורקיה, לאחר שמשפחתו גורשה עם הקהילה היהודית. במסגרת עבודתם של הוריה בשירות החוץ של ישראל התגוררה המשפחה במרוקו ובצרפת. בתקופה זו למדה ספרדית וצרפתית. "שם החלה האהבה שלי לשפות", העידה. בהמשך למדה עידית גם אנגלית, גרמנית, פורטוגזית, ערבית, ארמית, אכדית ומלאיאלאם (שפתם של יהודי קוצ'ין).

עידית למדה תואר ראשון ושני במתמטיקה באוניברסיטה העברית. בעקבות קורס שעסק בקשר בין שפות טבעיות (של בני אדם) לשפות המחשב, החליטה לפנות ללימודי בלשנות. "הוקסמתי מהפרדוקס", סיפרה, "שאותה שפה אנושית, שמאפשרת לי לומר כל דבר שעולה בדעתי ולבטא חידושים ורעיונות אינסופיים, שאינם כפופים לידע קודם, היא למעשה תוצר של מערכת חוקים סופית, סגורה ובעלת כללים מאוד חמורים".

היא למדה את תואר הדוקטורט באוניברסיטת טקסס באוסטין והתמחתה בפן המתמטי של חקר הבלשנות. בשנת 1987, לאחר סיום פוסט דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, חזרה לארץ והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. בהמשך מונתה לפרופסור חבר ופרופסור מן המניין. היא היתה ממקימי המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה, ועמדה בראש התוכנית ללימודי קוגניציה והחוג לאנגלית.

אהבתה של עידית לשפה העברית הביאה אותה לייסד ולהוביל שתי קבוצות מחקר אשר עסקו בהתהוות העברית החדשה. במחקרים אלו שילבה בין אהבתה לשפה להכשרה המתמטית שלה. אחד הפרוייקטים עסק בתחיית השפה העברית במאה ה-19. היא טענה כי אמנם אליעזר בן יהודה היה סמל המהפכה, אך מי שביצע אותה בפועל היה הציבור הרחב.

בשנת תשע"ו הוענק לעידית פרס ישראל בחקר הבלשנות. בנימוקי הפרס נכתב: "פרופ' עידית דורון היא חוקרת פורצת דרך, העומדת בחוד החנית של מחקר הבלשנות בארץ ובעולם, הן בחקר הבלשנות התאורטית הפורמלית הן בחקר השפות השמיות, ובכללן חקר העברית לדורותיה. פרופ' דורון היא מחלוצות הבלשנות התאורטית בישראל. למחקרה ולפועלה תרומה מכרעת לביסוס מחקר הבלשנות התאורטית באקדמיה הישראלית ולמיצובה של ישראל כמרכז עולמי חשוב בתחום זה".

בשנת 2019 נפטרה פרופ' עידית דורון ממחלת הסרטן, והותירה אחריה את בנה יוני.

התמונה מתוך אתר פרסי ישראל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

שושנה בלום-קולקה (1936-2013)

בלשנית, מומחית בתחומי התקשורת, הבלשנות והחינוך. במשך שנים רבות לימדה במחלקה לתקשורת ועיתונאות בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

שושנה נולדה למשפחה יהודית בעיר קלוז' שברומניה בשנת 1936. בזמן השואה, הצליחה להימלט מרומניה ונמנתה עם ניצולי רכבת קסטנר, בה חולצו 1684 יהודים. היא עלתה לארץ בשנת 1945, כשהיתה בת 9, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה.

את הקריירה האקדמית שלה התחילה שושנה כמרצה לבלשנות יישומית באוניברסיטה העברית. בשנת 1982 היא מונתה לפרופסור חבר ובהמשך לפרופסור מן המניין. במקביל, היתה חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד.

תחומי מחקרה היו חקר השיח, התפתחות פרגמטית וחינוך לשוני. ספריה ומאמריה עסקו בתרגום, תקשורת בין תרבותית, שיח משפחות, שיח מדיה והתפתחות לשונית. כמו כן, כיהנה בלום-קולקה כראש הועדה לקביעת תוכניות לימודים להוראת עברית כשפת אם וכשפה שניה.

שארלוטה ביהלר (1893-1974)

פסיכולוגית התפתחותית יהודייה-גרמנייה.

שארלוטה נולדה בברלין בשנת 1893 למשפחה ממוצא יהודי-פולני. אביה ואלטר היה מהנדס ואמה רוז היתה מוזיקאית ואינטלקטואלית, אשר הביעה את תסכולה לגבי חוסר היכולת של נשים להתקדם באותה תקופה.

בשנת 1913 החלה ללמוד פסיכולוגיה, רפואה ופילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג. שארלוטה למדה אצל בכירי הפסיכולוגים באותה התקופה. בשנת 1918 סיימה שרלוטה את הדוקטורט, וכך הפכה לדוקטור הצעירה ביותר והאישה הצעירה ביותר בעלת דוקטורט בסקסוניה. בשנים אלו פגשה שארלוטה את קארל ביהלר, שהפך לבן זוגה.

בשנת 1923 עבר הזוג ביהלר לאוניברסיטת וינה, שם החלה שארלוטה ללמד ובהמשך קודמה למשרת פרופסור חבר. בשנים אלו זכתה להכרה בינלאומית בעקבות מחקריה על פסיכולוגיה התפתחותית, בדגש על ההתפתחות הפסיכולוגית מגיל הילדות לנעורים. היא פתחה את "בית הספר הוינאי להתפתחות הילד" של שארלוטה ביהלר, שם חקרה ופיתחה שיטות רבות הנמצאות בשימוש גם היום.

במרץ 1938, בעת ששהתה בלונדון, כבשה גרמניה הנאצית את אוסטריה. קארל, בעלה של שארלוטה ששהה באותה תקופה בגרמניה, נאסר עקב הבעת דעותיו נגד השלטון הנאצי. בעזרת קשריה דאגה שארלוטה לחילוצו של בעלה מהשבי, ובאוקטובר 1938 המשפחה התאחדה בעיר אוסלו שבנורווגיה. המשפחה היגרה לארצות הברית זמן קצר לפני הפלישה הנאצית למדינה.

לאחר המעבר לארצות הברית, החלה שארלוטה להיות מעורבת בזרם הפסיכולוגיה ההומניסטית (אסכולה העוסקת במימד האנושי של הפסיכולוגיה והקשר שלו להתפתחות התיאוריה הפסיכולוגית), ואף עמדה בראש האגודה לפסיכולוגיה הומניסטית.

שארלוטה ביהלר נפטרה בשנת 1974 בעיר שטוטגארט שבגרמניה, בה התגוררו ילדיה.

בשנת 1992, הוקם בוינה מכון מחקר על שמה (Charlotte-Bühler-Institut für praxisorientierte Kleinkindforschung), העוסק במחקר פסיכולוגיה של פעוטות. שרלוטה ביהלר זכתה לרחוב משלה בערים בגרמניה.

אנחנו מאמינות כי ראוי להכיר ולהוקיר את פועלה בישראל. לכן, מגיע לה גם כאן רחוב משלה!

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מרה בלר (1945-2004)

פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, מומחית בעלת שם עולמי בפרשנויות לתורת הקוונטים.

מרה בלר נולדה בברית המועצות לשעבר, בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה. היא עלתה לישראל בשנת 1964 כאשר היתה בת 19. בלר למדה תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, והמשיכה לתואר שני בפילוסופיה של המדעים. בתקופה זו עבדה ברדיו הישראלי כדוברת רוסית והפיקה תוכנית שבועית על המדע בישראל.  במהלך לימודיה, נישאה ונולדו לה שני ילדים.

מרה בלר השלימה את לימודי הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת מרילנד בשנת 1983.  באותה שנה הצטרפה לסגל האוניברסיטה העברית כחוקרת ומרצה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. לאורך השנים, בלר התקדמה הפכה לאחת המומחיות להיסטוריה של מכניקת הקוונטים.

בשנת 1998, הגישה בקשה למינוי כפרופסור חבר, אך בצעד חריג האוניברסיטה העברית מינתה אותה לפרופסור מן המניין.  בין השנים 2001-2004, שימשה כפרו-רקטור האוניברסיטה העברית.

בשנת 1999  כתבה את הספר Quantum Dialogue: The Making of a Revolution, אשר נבחר לספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקאוטלית לשנת 1999 על ידי כתב עת נחשב בתחום. בספר טוענת בלר כי המדע מבוסס על שיח אך גם על אי הסכמה, ספק וחוסר ודאות, וכי דווקא אלו מעודדים יצירתיות בקהילה המדעית.

בשנת 2000, אובחנה כחולה במחלת הסרטן.  במהלך המאבק עם המחלה, המשיכה מרה בעבודת ההוראה תוך התמודדות עם מכאובים וקשיים רבים. היא היתה מלמדת את הסטודנטים ימים ספורים לאחר טיפולי כימותרפיה, תוך שמירה על הסטנדרטים הבלתי מתפשרים שלה.

מרה בלר נפטרה בגיל 59.

מגיע לה רחוב משלה בירושלים, שם למדה, חקרה, לימדה ועוררה השראה בדורות של סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה העברית.

דליה גרידינגר (1979-1926)

כימאית ישראלית, מראשי מפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳.

נולדה בנוה צדק שבתל אביב ולמדה בביה״ס הריאלי בחיפה. קיבלה תואר שני בכימיה מאוניברסיטת לוזאן שבשווייץ ותואר דוקטור מהטכניון. בתום לימודיה החלה לעבוד במפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳ בחיפה (כיום בבעלות ׳כיל׳).

בגיל 43 מונתה למנהלת אגף המחקר במפעל ולחברה בהנהלת החברה, שהיתה לספק הדשנים הגדול בארץ. במקביל לעבודתה פרסמה מאמרים מדעיים ואף רשמה מספר פטנטים.

היתה בין מייסדות ארגון ׳סורופטימיסט׳ בישראל, והיתה נשיאת הארגון בארץ.

נפטרה בגיל 52 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

משפחתה פעלה להנצחתה במספר יוזמות הקרויות על שמה, ביניהן קרן המעניקה מלגות לחוקרי סרטן צעירים, כנס בינלאומי בטכניון, קרן לחקר דשנים, בית לחקר מדעי הטבע בביה״ס הריאלי בחיפה, ועמותה לחקר הסרטן ומניעתו.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

נעמה צאל (1981 – 2020)

דוקטור לספרות, סופרת, עורכת, חוקרת ומרצה.

"אני חושבת שאין דבר כזה, ספרות בורגנית. כי אין ספרות שאיתה אפשר להתכרבל על ספה. על ספה מתכרבלים עם סיפורים, אבל לא עם ספרות. כי ספרות לא באה לספר לנו סיפורים. ספרות נועדה לגרום לנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים". מתוך המסה 'השפה שנפלה', נעמה צאל.

נעמה צאל נולדה בארצות הברית. היא למדה באוניברסיטת תל אביב בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2012 קיבלה תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה העברית על עבודתה: "האחר בפואטיקה של יהושע קנז". שימשה מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר.

בשנת 2006 החלה לעבוד ככתבת במוסף "ספרים" של העיתון "הארץ". הייתה המייסדת והעורכת של סדרה לפרוזה נסיונית של הוצאת רסלינג בשם: "מעבדה" וערכה ספרי פרוזה, שירה ומחזות. היא הוציאה בסדרה ספרים שלא יכלו להתקיים במרחב אחר, לצד סופרים מוכרים ומוערכים. ב-2019 זכתה בפרס שרת התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית בתחום העריכה הספרותית.

היא כתבה את הספר "הם דיברו בלשונם" העוסק בפואטיקה של יהושע קנז, שראה אור בהוצאת מאגנס ב-2016. הספר חוקר את כתיבתו של קנז ועוסק בשאלות הנוגעות לכתיבתו. צאל מציעה מפתח להבנת הכתיבה של קנז באמצעות קריאה פילוסופית בספרות, ההיעדר הטבוע בלב תפיסתו של אדם אחר.

לפני מותה עבדה על ספר נוסף בשם ״שימי ראש״, אשר כלל סיפורים קצרים ונובלה. הוא ראה אור בספטמבר 2020 בהוצאת אפיק. כמו כן, היא כתבה סיפורים קצרים וקטעים אשר פורסמו במגזינים שונים.

לאחר מותה ספדה לה עלמה מרים כץ באתר ספרות מקומית: "המתנה שנתנה צאל לעולם הספרות העברית גדולה יותר משניתן בשלב זה, בנקודת הזמן המדממת הזו, לסכם… קריאותיה המעמיקות, החותרות תחת הניסיון הכוחני, הסמכותי, ליישב ולמחוק את הבלתי ניתן ליישוב, לייצר ודאות במקום שאינה קיימת, יישארו איתנו. הן יהוו, כך אני מקווה, מצפן שבאמצעותו נוכל להתקרב זו לזו ולעצמנו, מתוך הכרה במרחק ובאמצעות שהייה צנועה במרחבים שאינם ידועים לנו עוד".

טשרנה רייס (1890-1965)

מומחית לחקר הפטריות, אחת הפרופסוריות הראשונות באוניברסיטה העברית בירושלים.

טשרנה רייס נולדה בוויניציה שברוסיה (כיום באוקראינה). בגיל 25 קיבלה את תואר הדוקטורט במדעי הטבע בתחום חקר האצות (אלגולוגיה).

במהלך מלחמת העולם הראשונה הקימה וניהלה בית ספר עבור ילדי פליטים, ולאחר המלחמה החלה בקריירה אקדמית בתחומי הבוטניקה באוניברסיטה באודסה ובאוניברסיטת בוקרשט.

בשנת 1934 עלתה טשרנה רייס לירושלים במסגרת העליה החמישית.  היא דיברה באופן שוטף צרפתית, גרמנית, רוסית ורומנית, וידעה מעט אנגלית. במכתב המועמדות לאוניברסיטה העברית כתבה כי היא מקווה שבתוך שלושה חודשים היא תשלוט בעברית ברמה שתאפשר לה ללמד.

רייס הקימה באוניברסיטה העברית מעבדה לצמחים חסרי פרחים אשר עסקה בפטריות ובאצות.  במסגרת מחקרה, תיעדה אצות ופטריות ארץ ישראליות, לעיתים בפעם הראשונה. מחקריה בנושאי אצות הובילו למחקרי הכנרת ושימשו כבסיס הידע להפעלת השאיבה במסגרת המוביל הארצי. בשנת 1951 מונתה לפרופסורית חברה.

היא התקבלה לסגל האוניברסיטה העברית בתקופה שבה שיעור הנשים בסגל היה נמוך. כאשר יצאה לגמלאות בשנות החמישים, שיעור הנשים בסגל האקדמי היה כעשרה אחוזים, ורובן היו בדרגות נמוכות.

"הכל לוקח זמן", אמרה בראיון לעיתון "דבר השבוע". "אכן לנשים לא קל. כאשר קיבלתי את התואר פרופסור, האשה הראשונה שזכתה לכך באוניברסיטה העברית, אמר לי פרופ' קלויזנר: לא חשבתי שדבר כזה ייתכן באוניברסיטה עברית בירושלים. מאז נוספו עוד שתיים".

בראיון סיפרה על העבודה האקדמית: "אני אוהבת מחקר, פירסמתי כבר שבעים עבודות, יותר משנות חיי, אבל הסיפוק הגדול זה תלמיד שהצליח".

טשרנה רייס הלכה לעולמה בשנת 1965. תלמידתה אדית רמון קראה על שמה את האצה ציסטנית רייס (Cystosiera rayssiae).

בתמונה: טשרנה רייס. התמונה מתוך הבלוג של שרון גבע "אל מדף ספרי ההיסטוריה".

זלציה לנדמן (1911 – 2002)

עיתונאית וסופרת. עסקה בשימור השפה והתרבות היידית.

זלציה פסווג נולדה בגליציה. במהלך מלחמת העולם הראשונה שהתה עם סביה עד שהיתה בת שש, אז עברה עם הוריה לשוויץ. לאחר סיום בית הספר התיכון נסעה ללמוד משפטים ופילוסופיה בברלין. במקביל למדה שרטוט אופנה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933 עברה ללמוד באוניברסיטת בזל. היא סיימה דוקטורט בפנומנולוגיה ותורת ההוויה באוניברסיטת ציריך בשנת 1939.

לנדמן עסקה בעיקר בשימור ובהגנה על היידיש. ב-1960 פרסמה את ספרה על ההומור היהודי, Der jüdische Witz, הנחשב לספר יסוד בתחום, שהפך לרב-מכר בגרמניה ותורגם לשפות רבות. מלבדו, כתבה ספרים רבים, כולם על התרבות, המסורת והבישול היהודיים. כמו כן, תרגמה ספרים משפת היידיש.

הרבה מבני משפחתה של לנדמן לא שרדו את השואה. היא ראתה ביצירתה רקוויאם לתרבות היהודית היידית שהלכה לאיבוד. בהקדמה לספרה משנת 1979, כתבה: "הספרים הבאים שלי עוסקים באותו נושא: שפה וספרות יידית, יהדות, המטבח הכשר". היא עשתה מאמץ לתרום על מנת לשמור על המורשת התרבותית היהודית שהלכה ונהרסה גם כאשר נגעה בכך בפן הפוליטי: "בהתמודדות אינטנסיבית עם העולם שנהרס באכזריות, אני רגישה כעת לכל סוג של איום אשר מגיע מחוץ לעולם היהודי".

ב-1978 כשכבר היתה סופרת מוערכת, היתה בין המקימות של "אינטרנשיונל פאן" בליכטנשטיין. איגוד סופרים עולמי, שמטרתו קידום ידידות ושיתוף פעולה אינטלקטואלי בין סופרים ברחבי העולם.

בשנות ה-90 פירסמה מאמרים במגזין הגרמני Staatsbriefe.

טלי לטוביצקי ( 1976 – 2019)

משוררת, עורכת, חוקרת, מרצה ופעילה חברתית.

טלי לטוביצקי נולדה בהוד השרון ולמדה בתיכון א' לאמנויות תל אביב.

בשנת 2006 קיבלה תואר שני מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודת גמר שכותרתה "רטוריקה של אגרסיה – הנשי והנפשי בשירתו המוקדמת של יצחק לאור". בשנת 2015 קיבלה תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודה שכותרתה " 'אור נפש נפרדת' – הפואטיקה של המלנכוליה: קריאה בין-סוגתית ביצירתו העברית של יעקב שטיינברג".

עבדה כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב.

שיריה פורסמו בכתבי העת "הליקון", "שבו", "מטעם", "הכיוון מזרח", "דקה" ו"החוטם" ובאסופות "בעט ברזל", "לצאת!״ ו״ואהבתם". שיריה תורגמו לאיטלקית, לאנגלית ולפולנית.

כתבה מספר ספרים: "Camera obscura", אשר כלל את שיריה בעברית ובאיטלקית (2008), "נסי מלים כלליות יותר", הוצאת קשב לשירה (2010), "הזכות לשלמות הגוף" (2019) שיצא לאחר מותה. כמו כן ערכה ספרי מחקר בסדרת "מסה קריטית" ואת הספר "דושינקא, נשמה", מאת איריס אליה כהן.

לטוביצקי חיה עם בת זוג ולהן שתי בנות. היא פעלה למען זכויות הקהילה הלהט"בית ולמען הגנה על זכויות אדם של פלסטינים.

בשנת 2008 זכתה בציון לשבח במסגרת הפרס למשוררים בראשית דרכם מטעם שר התרבות.

ערב לזכרה נערך באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2019. פסטיבל "שבועות שירה" שנערך בזום במאי 2020 נערך לזכרה וכלל את חבריה, משוררים וחוקרים מהקהילה הלהט"בית.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בהוד השרון, גבעתיים, באר שבע ותל אביב.

אמי נתר (1882-1935)

עדיין מגיע לה רחוב משלה, וגם תחנת רכבת!

בשנת 2016 פרסמנו פוסט על אמי נתר, המתמטיקאית היהודיה פורצת הדרך.

לאחרונה קמה יוזמה חדשה לקרוא לתחנת הרכבת הקלה שתוקם ליד מכון איינשטיין למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים על שמה. אנחנו תומכות ביוזמה וקוראות לכן ולכם לחתום על העצומה בלינק המצורף ולהצטרף לקבוצה – בדרך לתחנת אמי נתר

https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSeP1LlKXYqWI0nScwtgUs5FOuGKHrEUbjRBki9vlcmLGRPiTA/viewform

איך אין בישראל רחובות על שמה?

מתמטיקאית ופיזיקאית יהודיה פורצת דרך, מהמדעניות הבולטות והמשפיעות בתחומי האלגברה, הפיזיקה התאורטית ותורת החוגים.

אוניברסיטת ארלנגן בגרמניה לא התירה לנשים ללמוד בה אך התירה לנשים כניסה והאזנה לשיעורים. נתר ניצלה הזדמנות זו וכשהאוניברסיטה החלה לקבל נשים, נרשמה והשלימה את הדוקטורט שלה ב 1907.

גילתה את אחד העקרונות החשובים בפיזיקה תאורטית: השקילות בין סימטריות וחוקי השימור, הקרויה על שמה "משפט נתר".

לנשים לא הותר ללמד באוניברסיטאות, להיות חלק מהסגל או להתקבל כמרצה מן המנין כיוון שגברים סטודנטים "לא יוכלו לקבל אותה כסמכות". רק ב-1919 התקבלה סוף סוף כמרצה באוניברסיטת גטינגן שם המשיכה במחקר פורץ דרך וחקרה את "החוגים הנתריים" הקרויים על שמה.

ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, נאסר עליה ללמד והיא הגרה לארה"ב שם נפטרה שלוש שנים מאוחר יותר, בגיל 53.

אין רחוב על שמה בישראל. באוניברסיטת בר אילן קראו על שמה מכון המחקר למתמטיקה. כמו כן קרוי על שמה מכתש על הירח.

כדאי מאד להציע אותה בערים בהן אוניברסיטאות ומכוני מחקר כמו רחובות, חיפה, ירושלים ותל אביב.

עיריית רחובות

עיריית חיפה

עיריית ירושלים

עיריית תל-אביב-יפו

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.