גבריאלה ברזין (1967-2020)

יועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות, ד"ר וחוקרת פילוסופיה יהודית ואסלאם.

גבריאלה אלגרבלי גדלה בקריית ים בבית מסורתי ליברלי. כבר מילדות נחשבה ילדה מבריקה עם תשוקה לידע וסקרנות. היא היתה חניכה והדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא. בתיכון למדה במקיף רודמן במגמה ביולוגית, בגיל 15 נרשמה באופן עצמאי לחוג נוער למשפטים באוניברסיטת חיפה. באותה תקופה נרשמה גם לתוכנית ״חץ וקשת״ בשיתוף הגדנ״ע. במסגרת התוכנית נפגשה עם נוער יהודי־אמריקאי שביקר בישראל. אז החלה להבין את חשיבות שמירת הקשר בין ישראל לתפוצות.

בצבא שירתה כקצינה בחיל החינוך והשתחררה בדרגת סגן בקבע. לאחר הצבא נסעה לפריז למשך חצי שנה, מתוך רצון להעמיק בשפה הצרפתית ולהכיר חלק ממשפחתה אשר גרים שם.

ברזין למדה באוניברסיטת בן גוריון בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל, היא סיימה שם גם את התואר השני בהצטיינות.

בשנת 2001 נסעה לארצות־הברית. זאת לאחר שהתקבלה לדוקטורט בהרווארד במחלקה לשפות ותרבויות של המזרח הקרוב. מתוך 350 מועמדים, רק שישה התקבלו על מלגה מלאה והיא ביניהם. היא שבה לארץ ב־2010, התיישבה בשכונת בקעה בירושלים והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. שנה אחר כך קיבלה מלגה לפוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית.

ברזין היתה בין העורכות לאנתולוגיה לכתבי הפילוסוף המוסלמי "אבן סינא", פרסמה ספר בהוצאה בינלאומית, כתבה מאמרים לכתבי עת אקדמיים ומאמרי דעה לעיתונות. כמו כן, החלה לעבוד כמרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ב־2012 זכתה בפרס ע״ש שלמה פינס לחוקר מצטיין, אחד מבין מספר פרסים שקיבלה לאורך השנים.

בשנת 2019 חשבה לרוץ לפריימריז של הליכוד ובמשך חודשים רבים רצה מאירוע לאירוע. היא רצתה להשפיע על עם ישראל ולעסוק בשליחות ציבורית. היא חשבה שהדרך הכי נכונה להשפיע באופן שאולי גם ישפיע על מדיניות בארץ ולחוקק היא הפוליטיקה. אך בסופו של דבר החליטה לפרוש מן המירוץ.

ברזין נפגשה עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לשיחה על משנתה הציונית. היא החלה לעבוד כיועצת לענייני תפוצות יהודיות וקשרי חוץ. במהלך התקופה שבה כיהנה בתפקיד פעלה בכמה מישורים לקידום קשרי ישראל עם יהודים בעולם. היא יצרה קשר עם הקהילה היהודית באמירויות, נטלה חלק בתיווך הקונפליקט עם נשות הכותל ועוד.

לאחר מותה הגיעו לשבעה שלה פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. ניר ברקת כתב עליה: "ד"ר גבריאלה ברזין הייתה טובת לב ותמיד מצאה מילה טובה לכל אחד. כיועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות יהודיות היא הביאה איתה רוח של אחדות וחיבורים לתנועת הליכוד ברוח ז׳בוטינסקי".

ראש הממשלה כתב עליה: "התרשמתי מעומק אישיותה ומרוחב דעתה. מעטים האנשים שפגשתי במהלך השנים, שהותירו בי רושם כה עז בזכות עוצמת מחויבותם לעמנו והיקף ידיעותיהם את תולדותינו…מעת לעת היא הציגה לי מחקרים מאלפים על יהדות ספרד והמזרח. הכל נעשה בחן וברגישות המיוחדים לה… אהבת הארץ ולהט ציוני כיוונו את דרכה. היא האירה פנים לכל אדם, והקרינה חום אנושי. התעקשותה למלא את שליחותה על הצד הטוב ביותר, בתקופת מחלתה הקשה, הרשימה את כל סובביה".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים, קריית ים ובאר שבע.

קלרה חן (1924-1998)

פרופסור לבוטניקה באוניברסיטה העברית וחוקרת פורצת דרך בתחום הצמחייה המקומית באזור הים התיכון.

קלרה (חיה) לבית בלאו נולדה ברומניה בשנת 1924, לאם עקרת בית ולאב עיתונאי ואיש עסקים.  בשנת 1931, היגרה המשפחה לאוסטריה, אך נאלצה לעזוב בעקבות האנשלוס (סיפוח אוסטריה הפשיסטית לרייך השלישי בשנת 1938). המשפחה היגרה לאיטליה, וכאשר קיבלה סרטיפיקט (אשרת עלייה) מהשלטונות הבריטיים, עלתה לישראל והתיישבה בתל אביב.

בשנת 1945 החליטה קלרה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בעקבות הרצאה של ישעיהו ליבוביץ, אשר עוררה בה השראה. פריצת מלחמת העצמאות קטעה את לימודיה האקדמיים, והיא התגייסה לארגון ההגנה ובהמשך לצה"ל.  עם סיום המלחמה, המשיכה חן את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבדה כמורה. היא החליטה להתמחות בתחום הבוטניקה.

קלרה חן פרסמה ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכה לשבחים ברחבי העולם ונחשב לפורץ דרך עד היום. לאחר סיום הדוקטורט, השתלבה קלרה חן בסגל האוניברסיטה העברית. היא ניהלה במשך כמעט שלושה עשורים את העשבייה (אוסף פריטי צמחים הנאספים לצורך שימור ומחקר) של האוניברסיטה.

מחקריה של קלרה חן עסקו במיון עולם הצמחים ותחום ההתמחות העיקרי שלה היה קטניות. תרומתה היתה משמעותית במיוחד להבנת סוגי קטניות, סוככיים ומורכבים. מחקריה בנושא מינים חד שנתיים של אספסת הביאו את פרופסור חן לחזית החקר בנושא הצמחיה הים תיכונית.

בהמשך, חקרה גם טחבים, והיתה ממובילי המחקר בישראל בתחום זה.

מחקריה של חן תרמו רבות להבנת הצמחייה המקומית באזור הים התיכון. היא פעלה להרחבת הידע בתחום הבוטניקה, הנגשתו והעלאת הפופולריות שלו. היא עודדה את תלמידיה לחקור צמחים מקומיים שלא נחקרו בעבר ולהתנסות בטכניקות מחקר חדשניות. במקביל, כתבה וערכה מאמרים וערכים רבים באנציקלופדיות, מדריכי טבע וכתבי עת.  שלוש קבוצות טקסונומיות של צמחים נקראות על שמה.

קלרה חן נפטרה בשנת 1998 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא המשיכה לכתוב ולחקור עד ימיה האחרונים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

לאה שמגר-הנדלמן (1934 – 1995)

פרופסור לסוציולוגיה.

לאה שמגר-הנדלמן נולדה בירושלים. כשגדלה נשלחה על ידי משפחתה ללמוד בבית הספר לאחיות שליד בית החולים הדסה. היא סיימה את לימודיה בהצלחה, אך החליטה ללמוד גם סוציולוגיה באוניברסיטה העברית.

בעת לימודי התואר השני בסוציולוגיה עבדה כעוזרת מחקר של פרופסור יונינה טלמון, מבכירי הסוציולוגים בארץ באותה תקופה. בשנת 1966 נפטרה פרופסור טלמון ושמגר-הנדלמן נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבודה מחוץ לאוניברסיטה. כמה שנים אחר כך סיימה את לימודי התואר השני בהצטיינות.

בשנת 1979 סיימה את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בנושא "אלמנות מלחמה בחברה הישראלית: דיון בהבטים נבחרים של השתלבותן החברתית של אלמנות מלחמת ששת-הימים".  בעבודתה ניתחה שמגר-הנדלמן את מערכת הלחצים השונים המופעלים על אלמנות מלחמה – מצד הרשויות, מצד הורי בעליהן המתים ואחרים – ועד כמה לחצים אלה דוחפים אותן לכיוונים המתאימים או המנוגדים לרצונותיהן של האלמנות עצמן. שמגר-הנדלמן מצאה שהחברה מפעילה על האלמנות לחצים שיגרמו להן להישאר במצבן כאלמנות ולא להינשא בשנית. זאת על ידי מתן סטטוס חברתי גבוה לאלמנה ומתן תמלוגים כספיים, למרות שרבות מן האלמנות היו מעדיפות לפתוח דף חדש בחייהן ולהינשא מחדש.

העבודה היתה ייחודית בשני מובנים: חקר המשפחה הישראלית באותה תקופה כמעט ולא היה קיים. בתקופת קום המדינה הדגש היה יותר על מוסדות חברתיים וממשלתיים ופחות התייחסו לתפקידו של התא המשפחתי. 

המובן השני היה בחדשנותה של העבודה והשלכותיה החברתיות. מחקרה של שמגר-הנדלמן נעשה בתקופה שעדיין לא היה מקובל שהקהילה האקדמית מטילה ביקורת על הקונצנזוס של מוסדות המדינה. כתוצאה מביקורתיות זו לא נמצא מו"ל מקומי שהיה מוכן לפרסם בישראל את המחקר כספר. רק בשנת 1986, שבע שנים לאחר סיום הדוקטורט, יצא הספר לבסוף באנגלית.

בהמשך עבדה שמגר-הנדלמן במשך שנים רבות באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה לחינוך. היא המשיכה וכתבה מחקרים על חיי המשפחה בישראל, ביניהם על מחקר קליטת עולים בעיירות פיתוח, מערכת שירותית למשפחות חד-הוריות ועוד.

על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.

יהודית מרקה-קראוזה (1906-1936)

הארכיאולוגית הצברית הראשונה.

יהודית מרקה-קראוזה נולדה בסג'רה (אילניה) שבגליל התחתון. הוריה היו חלוצים ואביה ניהל את חוות ההכשרה בסג'רה. החווה היתה מוקד חשוב לאנשי העליה השניה ובה למדו צעירים עבודה חקלאית בארץ ישראל. יהודית בילתה שם חלק גדול מילדותה.

לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים בגימנסיה הרצליה בתל אביב, יהודית מרקה-קראוזה החלה ללמוד ארכיאולוגיה בסורבון שבפריז. היא למדה שפות עתיקות וביקרה באתרים ארכיאולוגים ברחבי המזרח התיכון, במטרה להכשיר את עצמה כארכיאולוגית מקראית. עם שובה לישראל, החלה לעבוד בחפירות ארכיאולוגיות.

במימון הברון רוטשילד, יהודית מרקה-קראוזה ניהלה חפירה ארכיאולוגית באתר א-תל שנמצא בקרבת בית אל, וזוהה כהעי מסיפורי הכיבוש של יהושוע בן נון.

מרקה-קראוזה פעלה באתר בין השנים 1933-1935 באחת החפירות הארכיאולוגיות הראשונות בישראל שנוהלו על ידי יהודים. בחפירות התגלו ממצאים מרתקים, ביניהם עיר מוקפת חומות מתקופת הברונזה הקדומה, מאגר מים, בתים ומקדשים.

במהלך החפירה חלתה יהודית מרקה-קראוזה בשחפת ונפטרה בשנת 1936 כשהיתה בת 30 בלבד. היא נקברה בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מרים בן-פרץ (1927-2020)

פרופסורית לחינוך באוניברסיטת חיפה, נשיאת מכללת תל-חי וכלת פרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006.

מרים בן-פרץ (לבית רבין) נולדה בגרמניה בשנת 1927. המשפחה עלתה לישראל בשנת 1935 והתיישבה בעיר חיפה.

כשסיימה את בית הספר התיכון, טרם מלחמת העצמאות, החלה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית, אך לימודיה נעצרו בגלל המלחמה.  בתקופה זו היתה מרים פעילה בארגון ההגנה ושירתה כמדריכת נשק בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. במהלך המלחמה נפל בעלה יוסף קופלר בקרב הל"ה, והיא הפכה אלמנה בגיל 19.

בתום המלחמה השלימה בהצטיינות את לימודי התואר הראשון. מרים בן-פרץ המשיכה להצטיין בלימודיה, והשלימה תואר שני בהוראת מדעים ודוקטורט בחינוך באוניברסיטה העברית. בתקופה זו נישאה לבעלה השני, משה בן פרץ.

בשנת 1969, מונתה לחברת סגל בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה, והמשיכה ללמד שם עד שיצאה לגמלאות. במהלך הקריירה שלה תיפקדה מרים כראש החוג להוראה וראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה, ובשנת 1990 מונתה כפרופסור מן המניין.  בין השנים 1993-1996 כיהנה כנשיאת מכללת תל חי.

מחקריה של בן-פרץ עסקו בחקר פיתוח תוכניות הלימודים ובהכשרת מורים. המומחיות שלה בתחומים אלו הובילה לרפורמות משמעותיות במערכת החינוך כולה, ועבודותיה זכו להדים ברחבי העולם.

במחקריה עסקה רבות בהתפתחות האישית והמקצועית של מורים. אחד ממחקריה החשובים בחן כיצד חוויות מקצועיות של מורים משפיעות על התפתחותם ועל רכישת הידע שלהם. בנוסף, חקרה בן-פרץ את החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, ובדקה את התפיסה של סמלים יהודים וזהות יהודית בתרבויות שונות. 

בן-פרץ הרבתה להשתמש בכלים ותיאוריות מתחומים נוספים, ביניהם כלים מתחום הפסיכולוגיה, היסטוריה וסוציולוגיה.

פרופ' בן-פרץ זכתה בפרסים רבים על פועלה, ביניהם בפרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006, אז תוארה כאחת מגדולי החוקרים בחינוך והוראה. בנאומה בטקס קבלת פרס ישראל אמרה: "יש להרבות בלמידה ולהמעיט במדידת הישגים מתמדת, המחבלת בחדוות הלימוד".

התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן

ד"ר יעל אנוך (1938-2018)

סוציולוגית, חברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.

יעל אנוך (יוליאנה לבית בלום) נולדה בצפון גרמניה. הוריה של יעל, שמוצאם בפולין, איבדו את האזרחות הפולנית שלהם בשנת 1938, כאשר ממשלת פולין שללה את האזרחות של יהודים שגרו מחוץ למדינה. כך, הפכו הוריה של יעל לחסרי אזרחות וגורשו מגרמניה. בשנת 1939, השיגו ההורים אשרת תיירות לדנמרק ועברו לגור שם בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה.  בשנת 1943, כאשר היתה בת 5 בלבד, הוברחה יעל באוניית דייג לשוודיה הנייטרלית בשביל להגן על חייה. בהמשך פגשה שם את משפחתה.  בתום המלחמה, שבה המשפחה להתגורר בדנמרק.

לאחר סיום בית הספר התיכון בדנמרק למדה יעל אנוך הוראה. כציוניים, החליטו יעל ובעלה צבי (אשר למד אגרונומיה) ללמוד מקצועות אשר נחשבו בעיניהם לנדרשים בישראל.  בני הזוג עלו לארץ בשנת 1963.

לאחר העלייה לישראל החלה יעל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. למעשה, היתה הראשונה להשלים את תואר המוסמך (תואר שני) והראשונה לכתוב עבודת דוקטורט בתחומי הסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.  בשנת 1981 התמנתה יעל אנוך לחברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. יעל היתה חלוצה בתחום הוראת הסוציולוגיה, והשפעתה ניכרת עד היום.  היא נעזרה בהכשרתה כמורה ובניסיונה הרב בהוראה, פיתחה את הקורסים הראשונים ועיצבה את דרכי ההוראה בתחום הסוציולוגיה.  

יעל פיתחה קורסי יסוד (כמו "מבוא לסוציולוגיה", אשר נלמד באוניברסיטה הפתוחה על ידי עשרות אלפי תלמידים לאורך השנים) וקורסים מתקדמים. כמו כן כתבה ותרגמה ספרי לימוד אקדמיים בעברית.  במשך השנים באוניברסיטה הפתוחה, יעל שמרה על קשר ישיר עם הסטודנטים ואהבה את המפגשים עמם. היא ייעצה לסטודנטים והדריכה אותם.

תחומי המחקר של ד"ר יעל אנוך היו רחבים מאוד, ועסקו בין היתר בתהליכי ההכשרה של עובדים סוציאלים, אתניות בדנמרק והיחס למיעוטים במדינה. בהמשך חקרה גם את נושא ההוראה מרחוק, תיירות וטיולי תרמילאים.

לאחר שפרשה לגימלאות בשנת 2006 תכננה אנוך לכתוב ספר על חוויותיה כילדה יהודיה בדנמרק בזמן מלחמת העולם השניה. היא החלה לאסוף חומרים ולראיין אנשים בני גילה אשר חיו בדנמרק בזמן המלחמה והוברחו לשוודיה לצורך הצלתם. עם זאת, העבודה לא הבשילה והספר מעולם לא פורסם.

יעל אנוך נפטרה בשנת 2018, כאשר היתה בת 80.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

רות הנדזל (1936 – 2020)

מידענית רפואית, מחלוצות תחום המידענות בישראל.

רות אזרחי נולדה בפולין. ב-1938 עלתה לישראל עם משפחתה והם השתקעו בחיפה, שם למדה בבית הספר היסודי ובתיכון אליאנס. בהמשך למדה במסלול ישיר לתואר שני בביולוגיה ובחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה אותו בשנת 1971.

בין השנים 1971-1973, עברה הנדזל התמחות בתחום מיפתוח רפואי במאגר Medline ובדליית מידע בספרייה הלאומית לרפואה בארצות הברית ועבדה כממפתחת ב-PubMed. עם שובה לארץ, החלה לעבוד בספרייה למדעי החיים ולרפואה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתה בספרייה, הקימה את המדור לחיפוש מידע ע"ש יוכבד וא. ז. כהן ועבדה בו עד ל-2003. המדור היה ייחודי וחדשני ועסק באיתור מידע אקדמי עבור סטודנטים וחוקרים בתחום מדעי החיים והרפואה, סיעוד, מקצועות פארא-רפואיים ועוד. בנוסף, המדור סיפק שירות איתור מידע עבור רופאים בבתי חולים, וכלל הציבור. בתחילה באמצעות אינדקסים מודפסים, ובהמשך באמצעות מאגרי מידע מקוונים.

בשנת 1980 סיימה הנדזל תואר שני נוסף במדעי המידע בבית הספר לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיה, השתלבה בתור מרצה מן החוץ בבית הספר, ולימדה שם עד סגירתו ב-2005.

תחום ההוראה העיקרי של רות היה אחזור מידע ומידענות רפואית. לאורך השנים היא השפיעה רבות על עיצוב תוכנית הלימודים של בית הספר והרחבתה, והעשירה את תוכנית הלימודים על ידי שילוב הרצאות אורח של מומחים בתחום המידע והספרנות מישראל ומחוצה לה. היא היתה מורה משמעותית לסטודנטים שלה, היא דאגה לקדם ולכוון אותם בדרכם המקצועית ולהנחותם בכתיבת עבודת התיזה.

בין השנים 1985-2010 סיפקה שירותי ייעוץ מדעי לחברת טלדן. בשיתוף טלדן יזמה את הכנס ותערוכת המידע הבינלאומית "Info". בתחילה, היה הכנס בן יום אחד ועד מהרה התרחב לשלושה ימים, והפך לכנס המוביל בישראל בתחום המידע, המתקיים מזה למעלה מ-30 שנה ברצף. לאורך השנים הרצתה הנדזל ושימשה כיושבת ראש של מושבים בכנסים אלה. בנוסף הייתה מהיוזמות וחברה בוועדת השיפוט של פרס פינקלר למידע שמוענק מאז שנת 2012 בכל שנה בכנס.

הנדזל הייתה משתתפת פעילה במסגרת קבוצת העניין לאחזור מידע וטקסט "SIGTRS". היא העבירה הרצאות, פרסמה מאמרים ואף הייתה שותפה בעריכת אסופת מאמרים לציון חצי היובל של קבוצת העניין.

בשנת 1996 סיימה הנדזל תואר שלישי במדעי המידע ביוניברסיטי קולג' לונדון. בעבודת הדוקטורט שלה הגדירה מודל למאגר מידע בנושא שימוש בתרופות בהיריון ובהנקה.

לאחר פרישתה מאוניברסיטת תל אביב החלה הנדזל ללמד בתוכנית למידענות ולספרנות באוניברסיטת חיפה בשנת 2005 ובמגמה ללימודי מידע וידע במכללה האקדמית בית ברל בשנת 2007. בתוכנית למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה לימדה שני קורסים: מידע במקצועות הבריאות ומאגרי מידע ואיחזור מידע. את שיעוריה ליוותה בסדנאות ובתרגול.

לאורך השנים, הייתה הנדזל אחראית על ארגון כנס חוקרים בין-אוניברסיטאי בנושא מידענות, מידע וספרנות. בכנסים אלו, אשר נערכו באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן גם באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי שילבה הרצאות של סטודנטים מהחוג, בהן הם הציגו פרויקטים חדשניים שאותם הנחתה. בנוסף, היא יזמה, הרצתה והזמינה לסמינרים המחלקתיים את טובי החוקרים שבתחום המידענות והספרנות בארץ. באוניברסיטת חיפה לימדה עד שנת 2019. בבית ברל לימדה עד שנת 2014 קורס בנושא מקורות מידע במדעי הבריאות והרפואה.

הנדזל האמינה כי תפקיד המידען אינו מתמצה רק בביצוע חיפושי מידע על-פי דרישה, אלא כולל גם את חינוך הצרכנים לבצע חיפושי מידע מושכלים ולהיעזר בשירותי היעץ של ספריות. בהתייחס למידע רפואי היא חשבה כי גם למטופלים אחריות לחפש מידע על מצבם ולהשתמש לשם כך במקורות מידע מהימנים ומוסמכים. לכן, במאמריה ובהרצאותיה על השימוש במאגרי מידע רפואיים, היא פנתה הן לצוותים רפואיים והן למטופלים.

בנוסף על השימוש במאגרי מידע מקצועיים, תמכה הנדזל בהטמעת טכנולוגיות מידע במוסדות הרפואה, ובכלל זה מערכות לניהול המידע הרפואי ומערכות תומכות החלטה בתחום הטיפול בחולה. בכל הנוגע להוראת ספרנות ומידענות, הנדזל תמכה בגישה המעשית, לפיה יש לכלול בתוכנית הלימודים לספרנות נושאים הקשורים במיומנויות מעשיות, כגון טכניקות מתקדמות לחיפוש מידע. היא האמינה, כי על הספרן/מידען להיות בעל ידע במערכות מידע ומבני נתונים.

היא ראויה לרחוב משלה, וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה, רמת גן וירושלים.

מרים גיליס קרליבך (2020-1922)

פרופסור לחינוך, סוציולוגיה והיסטוריה יהודית, ראש המכון להגות יהודית באוניברסיטת בר אילן.

נולדה בהמבורג, גרמניה, אחת מתשעה אחים ואחיות, ובת לד״ר יוסף צבי קרליבך, הרב הראשי של המבורג ובן למשפחת רבנים ידועה.

ב-1938, לילה אחד בלבד לפני ליל הבדולח, עזבה את גרמניה במסגרת עליית הנוער. כמה מאחיה ואחיותיה הצליחו להמלט גם הם, ואילו יתר המשפחה נרצחה בשואה. בארץ למדה מרים בביה״ס החקלאי בחיפה, נישאה שנה לאחר תום לימודיה וגידלה 4 ילדים.

בהיתה בת 47 השלימה תעודת בגרות, בגיל 52 סיימה תואר מוסמך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בר אילן, ובגיל 62 קיבלה תואר דוקטור. נושא הדוקטורט היה הוראת הקריאה העברית בארץ-ישראל – נושא שבו התמחתה והמשיכה לחקור בהמשך דרכה האקדמית.

משנת 1992, בהיותה בת 70, ועד פטירתה עמדה בראש המכון להגות יהודית ע״י יוסף קרליבך במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

לאורך שנות פועלה באקדמיה פרסמה, ערכה ותרגמה ספרים רבים בנושאי הוראת הקריאה, הגות יהודית, וכן מורשתה של משפחתה, יהדות המבורג והאזור ויהדות גרמניה בכלל.

ב-2008 הוענק לה עיטור הכבוד הגבוה של גרמניה על תרומתה לקידום יחסי המדע בין גרמניה וישראל, וב-2009 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אולדנבורג.

נפטרה ב-2020, 4 ימים לפני יום הולדתה ה-98.

*צילום נאור רהב. התמונה מתוך אתר NRG ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ד"ר ג'ויס ג'קובסון קאופמן (1929-2016)

 כימאית יהודיה-אמריקאית, נודעה בזכות מחקריה המתקדמים ופורצי הדרך בתחום הכימיה הקוונטית.

היא נולדה למשפחה יהודית מסורתית והחליטה לעסוק בכימיה בגיל 8 לאחר שקראה את הביוגרפיה של מארי קירי. בתקופה זו, לא הורשתה ללמוד מתמטיקה מכיוון שמדובר ב"מקצוע שלא מתאים לבנות".
קאופמן למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת ג'ון הופקינס בניו יורק, שם קיבלה את תואר הדוקטורט בכימיה פיזיקלית בשנת 1960. כמו כן, היא קיבלה דוקטורט נוסף בפיזיקה תיאורטית בסורבון שבפריז בשנת 1969.

בהמשך, קאופמן מונתה לתפקיד מדענית מחקר ובהמשך קיבלה משרת פרופסור חבר. עם זאת, למרות הישגיה הרבים, מעולם לא קודמה למעמד פרופסור מן המניין.

המחקר של קאופמן השתרע על יריעה רחבה של תחומים: החל מדלק טילים, דרך תרופות וכימיה קוונטית, תוך שימוש נרחב בטכנולוגיות מחשב בתחומי הכימיה בתקופה בה הדבר לא היה נפוץ.

ב-1990, פרסמה מאמר פורץ דרך בו תיארה שיטה חדשה לסימון פחמימות סרטניות. באמצעות המודלים שפיתחה בתחום הכימיה הקוונטית, ניתן היה לבחון את המבנה המולקולרי המדויק של תרופות מתוכננות, וכן לנבא את מידת הרעילות שלה.

חייה ועבודתה של קאופמן מהווים השראה עבור מדעניות רבות ברחבי העולם.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

למידע נוסף:

https://www.jewishtimes.com/51844/dr-joyce-kaufman-broke-ground-in-science-gender/community/obituaries/

מרים היהודיה

אלכימאית וממציאה יהודייה-מצרית

ידועה גם בשם מרים העבריה או מרים הנביאה. חיה ופעלה באלכסנדריה שבמצרים במאה השלישית לספירה.

בתור אלכימאית, מרים חיפשה דרכים להפוך מתכות לזהב/ היא פיתחה כלים ושיטות ייחודיות, אשר חלקן היוו בסיס לשיטות מודרניות בכימיה.

בין היתר, היא המציאה ופיתחה כלי בעל דפנות כפולות המאפשר חימום איטי ומבוקר בו משתמשים עד היום בבישול ובמעבדות. הוא ידוע בשם באן-מארי או אמבט מרים.

מעריכים כי היא הקימה אקדמיה באלכסנדריה, בה לימדה אלכימיה. בנוסף, מיוחס לה גילוי חומצת המלח, המצויה בתאיהם של רוב היצורים החיים.