אורסולה פרנקלין (1921-2016)

מדענית וסופרת.

אורסולה פרנקלין היתה מטארולוגית, פיזיקאית, סופרת ומחנכת גרמנית-קנדית ממוצא יהודי. בנוסף, היא פעלה רבות לקידום זכויות אדם וזכויות נשים, כתבה בין היתר על הקשר בין שלום לבין צדק חברתי וזכתה בפרסים רבים על פעילות זו. בשנת 2012 נכללה בהיכל התהילה למדע והנדסה של קנדה.

אורסולה נולדה בעיר מינכן שבגרמניה בשנת 1921. אמה היתה היסטוריונית ממוצא יהודי ואביה היה אתנוגרף ממוצא נוצרי-פרוטסטנטי. במהלך מלחמת העולם השניה, הוריה נכלאו במחנות ריכוז והיא נשלחה לעבודות כפייה במחנה עבודה. המשפחה שרדה את השואה והתאחדה בברלין לאחר המלחמה.

פרנקלין סיפרה כי בחרה ללמוד מדעים מכיוון שתכנים רבים (כמו למשל היסטוריה) היו מצונזרים כשהחלה את לימודיה האקדמיים בגרמניה הנאצית. "אני זוכרת הנאה חתרנית ממש," סיפרה בראיון, "אין שום מילה של סמכות שיכולה לשנות את חוקי הפיזיקה או את ההתנהגות של המתמטיקה".

פרנקלין כתבה על ההשפעות הפוליטיות של הטכנולוגיה על החברה. בספרה The Real World Of Technology היא מבדילה בין טכנולוגיות מנחות, בהן הפרטים מייצרים מרכיבים של השלם (כמו למשל פס ייצור במפעל המפוקח על ידי מנהלים), לבין טכנולוגיות הוליסטיות, בהן היצרן שולט בתהליך ומבין אותו מההתחלה עד סופו (כמו למשל על ידי בעלי מלאכה ואומנים). פרנקלין טענה כי טכנולוגיות מנחות, הנפוצות בחברה המודרנית, מקדמת "תרבות של ציות" ולא מעודדת חשיבה ביקורתית.

מחקריה של פרנקלין עסקו בתחום הארכאומטריה, המשתמשת בטכניקות ניתוח חומרים מודרניים לשם ניתוח ארכיאולוגי, בין היתר בתיארוך חפצים פרהיסטוריים. היא לקחה חלק בסקר שיני החלב, אשר חקר רמות איזוטופ רדיואקטיבי המצוי בנשורת של ניסויי נשק גרעיני בשיניים של ילדים. המחקר תרם להפסקת ניסויים אטמוספריים בנשק גרעיני.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ד"ר אמילי לנדאו (1960-2020)

חוקרת בעלת שם עולמי בתחום בקרת הנשק.

אמילי לנדאו נולדה בבוסטון בשנת 1960 ועלתה לישראל ביחד עם משפחתה כשהיתה בת 14. היא למדה תואר ראשון במדע המדינה וספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, והמשיכה לתואר שני במדע המדינה. לאחר מכן המשיכה ללימודי דוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

בשנת 1986 הצטרפה לנדאו למכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב (INSS) כחוקרת מדעי המדינה, וניהלה פרוייקטים בנושאי בקרת נשק וביטחון אזורי. היא נחשבה לאחד מעמודי התווך שלו.

לנדאו עסקה והתמחתה בנושאי אסטרטגיה, משא ומתן, בקרת נשק וביטחון אזורי. היא כתבה מספר ספרים, אשר עסקו בין היתר במדיניות הגרעין של ישראל והאופן בו היא מובנת על ידי מדינות ערב, בקרת נשק במזרח התיכון ועוד. בנוסף חקרה לנדאו את הסכם הגרעין עם איראן, עובדה שהפכה אותה למרואיינת מבוקשת במערכות החדשות בארץ.

על הקשיים שחוותה בתור אישה באקדמיה בתחום הביטחון סיפרה בראיון למגזין פורבס: "היו לאנשים מסויימים סיבות להתעלם מדברים שהשמעתי. זו היתה דרך לא פשוטה בכלל… אבל אני מרגישה שהיום יש לי המקום שלי בתוך השיח, עם כל מה שכרוך בזה".

לאורך השנים הרצתה במוסדות אקדמים, ביניהם המרכז הבינתחומי בהרצליה ואוניברסיטת חיפה, וכן בכנסים בינלאומיים. במקביל ייעצה לגופים רבים ברחבי העולם בנושאי התמחותה והשתתפה ביוזמות Track II הנוגעות לסוגיות בקרת נשק וביטחון אזורי . 

על עבודתה סיפרה בראיון למגזין פורבס, "הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לכתוב, זה הסיפוק האמיתי שלי. ההרגשה שהכתיבה שלי יכולה להשפיע בנושאים כל כך חשובים מספקת עוד יותר. אני נמצאת בדיוק איפה שאני רוצה להיות".

בשנת 2015 נבחרה על ידי מגזין פורבס כאחת מ-50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל.

בשנת 2020, נפטרה ד"ר אמילי לנדאו לאחר מאבק במחלה קשה. היא הותירה אחריה בעל ושני ילדים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רות עמירן (1914-2005)

רות עמירן היתה ארכיאולוגית ידועה, אשר התמחתה בארכיאולוגיה של העת העתיקה בארץ ישראל. ידועה בזכות ספרה "הקיראמיקה הקדומה של ארץ ישראל", אשר נחשב עד היום לאחד הכתבים החשובים ביותר בתחום זה.

רות נולדה במושבה יבנאל שבצפון הארץ, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה. ילדותה ונערותה התאפיינו בחינוך ציוני והסתפקות במועט. היא למדה ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית וסיימה את לימודיה בשנת 1939. בתקופה זו השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות בג'רישה והעי.

בתחילת דרכה עבדה באגף העתיקות כאוצרת במוזיאון רוקפלר שבירושלים. בהמשך היתה מפקחת עתיקות בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים ובצפון הארץ. בשנת 1953 חקרה את הרגמים בדרום מערב ירושלים. בשנים 1955-1957 השתתפה בחפירות של יגאל ידין בחצור וניהלה את שטח ב' של החפירה הארכיאולוגית בתל חצור. בסיום תקופה זו כתבה את ספרה על הקרמיקה הקדומה של ארץ ישראל, אשר עודנו חיבור יסוד בתחום.

בשנת 1962, בעת החפירות של המצודה בתל ערד, החלה עמירן בחשיפה של העיר הכנענית באתר. עבודה זו נמשכה יותר מ-30 שנה, כאשר עמירן ניהלה כ-18 עונות חפירה במקום. עבודה זו נחשבת הישג מרכזי בקריירה של עמירן. כמו כן בנתה את התוכנית לביתן הקרמיקה של מוזיאון ארץ ישראל ואת אגף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל.

בשנת 1982 זכתה בפרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל.

רות עמירן הקדישה את חייה לחקר הארכיאולוגיה, ונחשבת אחת מהחוקרות המשמעותיות בתחומה. עבודתה משמשת עד היום כבסיס להבנת הארכיאולוגיה של ארץ ישראל ושל המזרח הקדום.

פרופ' עידית דורון (1951-2019)

כלת פרס ישראל בתחום חקר הבלשנות העברית והכללית.

עידית נולדה בירושלים בבית בו דיברו עברית, לדינו ויידיש. אמה רחל נולדה בארץ, ואילו אביה עלה לישראל בילדותו מגליפולי שבטורקיה, לאחר שמשפחתו גורשה עם הקהילה היהודית. במסגרת עבודתם של הוריה בשירות החוץ של ישראל התגוררה המשפחה במרוקו ובצרפת. בתקופה זו למדה ספרדית וצרפתית. "שם החלה האהבה שלי לשפות", העידה. בהמשך למדה עידית גם אנגלית, גרמנית, פורטוגזית, ערבית, ארמית, אכדית ומלאיאלאם (שפתם של יהודי קוצ'ין).

עידית למדה תואר ראשון ושני במתמטיקה באוניברסיטה העברית. בעקבות קורס שעסק בקשר בין שפות טבעיות (של בני אדם) לשפות המחשב, החליטה לפנות ללימודי בלשנות. "הוקסמתי מהפרדוקס", סיפרה, "שאותה שפה אנושית, שמאפשרת לי לומר כל דבר שעולה בדעתי ולבטא חידושים ורעיונות אינסופיים, שאינם כפופים לידע קודם, היא למעשה תוצר של מערכת חוקים סופית, סגורה ובעלת כללים מאוד חמורים".

היא למדה את תואר הדוקטורט באוניברסיטת טקסס באוסטין והתמחתה בפן המתמטי של חקר הבלשנות. בשנת 1987, לאחר סיום פוסט דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, חזרה לארץ והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. בהמשך מונתה לפרופסור חבר ופרופסור מן המניין. היא היתה ממקימי המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה, ועמדה בראש התוכנית ללימודי קוגניציה והחוג לאנגלית.

אהבתה של עידית לשפה העברית הביאה אותה לייסד ולהוביל שתי קבוצות מחקר אשר עסקו בהתהוות העברית החדשה. במחקרים אלו שילבה בין אהבתה לשפה להכשרה המתמטית שלה. אחד הפרוייקטים עסק בתחיית השפה העברית במאה ה-19. היא טענה כי אמנם אליעזר בן יהודה היה סמל המהפכה, אך מי שביצע אותה בפועל היה הציבור הרחב.

בשנת תשע"ו הוענק לעידית פרס ישראל בחקר הבלשנות. בנימוקי הפרס נכתב: "פרופ' עידית דורון היא חוקרת פורצת דרך, העומדת בחוד החנית של מחקר הבלשנות בארץ ובעולם, הן בחקר הבלשנות התאורטית הפורמלית הן בחקר השפות השמיות, ובכללן חקר העברית לדורותיה. פרופ' דורון היא מחלוצות הבלשנות התאורטית בישראל. למחקרה ולפועלה תרומה מכרעת לביסוס מחקר הבלשנות התאורטית באקדמיה הישראלית ולמיצובה של ישראל כמרכז עולמי חשוב בתחום זה".

בשנת 2019 נפטרה פרופ' עידית דורון ממחלת הסרטן, והותירה אחריה את בנה יוני.

התמונה מתוך אתר פרסי ישראל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

שושנה בלום-קולקה (1936-2013)

בלשנית, מומחית בתחומי התקשורת, הבלשנות והחינוך. במשך שנים רבות לימדה במחלקה לתקשורת ועיתונאות בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

שושנה נולדה למשפחה יהודית בעיר קלוז' שברומניה בשנת 1936. בזמן השואה, הצליחה להימלט מרומניה ונמנתה עם ניצולי רכבת קסטנר, בה חולצו 1684 יהודים. היא עלתה לארץ בשנת 1945, כשהיתה בת 9, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה.

את הקריירה האקדמית שלה התחילה שושנה כמרצה לבלשנות יישומית באוניברסיטה העברית. בשנת 1982 היא מונתה לפרופסור חבר ובהמשך לפרופסור מן המניין. במקביל, היתה חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד.

תחומי מחקרה היו חקר השיח, התפתחות פרגמטית וחינוך לשוני. ספריה ומאמריה עסקו בתרגום, תקשורת בין תרבותית, שיח משפחות, שיח מדיה והתפתחות לשונית. כמו כן, כיהנה בלום-קולקה כראש הועדה לקביעת תוכניות לימודים להוראת עברית כשפת אם וכשפה שניה.

שארלוטה ביהלר (1893-1974)

פסיכולוגית התפתחותית יהודייה-גרמנייה.

שארלוטה נולדה בברלין בשנת 1893 למשפחה ממוצא יהודי-פולני. אביה ואלטר היה מהנדס ואמה רוז היתה מוזיקאית ואינטלקטואלית, אשר הביעה את תסכולה לגבי חוסר היכולת של נשים להתקדם באותה תקופה.

בשנת 1913 החלה ללמוד פסיכולוגיה, רפואה ופילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג. שארלוטה למדה אצל בכירי הפסיכולוגים באותה התקופה. בשנת 1918 סיימה שרלוטה את הדוקטורט, וכך הפכה לדוקטור הצעירה ביותר והאישה הצעירה ביותר בעלת דוקטורט בסקסוניה. בשנים אלו פגשה שארלוטה את קארל ביהלר, שהפך לבן זוגה.

בשנת 1923 עבר הזוג ביהלר לאוניברסיטת וינה, שם החלה שארלוטה ללמד ובהמשך קודמה למשרת פרופסור חבר. בשנים אלו זכתה להכרה בינלאומית בעקבות מחקריה על פסיכולוגיה התפתחותית, בדגש על ההתפתחות הפסיכולוגית מגיל הילדות לנעורים. היא פתחה את "בית הספר הוינאי להתפתחות הילד" של שארלוטה ביהלר, שם חקרה ופיתחה שיטות רבות הנמצאות בשימוש גם היום.

במרץ 1938, בעת ששהתה בלונדון, כבשה גרמניה הנאצית את אוסטריה. קארל, בעלה של שארלוטה ששהה באותה תקופה בגרמניה, נאסר עקב הבעת דעותיו נגד השלטון הנאצי. בעזרת קשריה דאגה שארלוטה לחילוצו של בעלה מהשבי, ובאוקטובר 1938 המשפחה התאחדה בעיר אוסלו שבנורווגיה. המשפחה היגרה לארצות הברית זמן קצר לפני הפלישה הנאצית למדינה.

לאחר המעבר לארצות הברית, החלה שארלוטה להיות מעורבת בזרם הפסיכולוגיה ההומניסטית (אסכולה העוסקת במימד האנושי של הפסיכולוגיה והקשר שלו להתפתחות התיאוריה הפסיכולוגית), ואף עמדה בראש האגודה לפסיכולוגיה הומניסטית.

שארלוטה ביהלר נפטרה בשנת 1974 בעיר שטוטגארט שבגרמניה, בה התגוררו ילדיה.

בשנת 1992, הוקם בוינה מכון מחקר על שמה (Charlotte-Bühler-Institut für praxisorientierte Kleinkindforschung), העוסק במחקר פסיכולוגיה של פעוטות. שרלוטה ביהלר זכתה לרחוב משלה בערים בגרמניה.

אנחנו מאמינות כי ראוי להכיר ולהוקיר את פועלה בישראל. לכן, מגיע לה גם כאן רחוב משלה!

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מרה בלר (1945-2004)

פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, מומחית בעלת שם עולמי בפרשנויות לתורת הקוונטים.

מרה בלר נולדה בברית המועצות לשעבר, בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה. היא עלתה לישראל בשנת 1964 כאשר היתה בת 19. בלר למדה תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, והמשיכה לתואר שני בפילוסופיה של המדעים. בתקופה זו עבדה ברדיו הישראלי כדוברת רוסית והפיקה תוכנית שבועית על המדע בישראל.  במהלך לימודיה, נישאה ונולדו לה שני ילדים.

מרה בלר השלימה את לימודי הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת מרילנד בשנת 1983.  באותה שנה הצטרפה לסגל האוניברסיטה העברית כחוקרת ומרצה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. לאורך השנים, בלר התקדמה הפכה לאחת המומחיות להיסטוריה של מכניקת הקוונטים.

בשנת 1998, הגישה בקשה למינוי כפרופסור חבר, אך בצעד חריג האוניברסיטה העברית מינתה אותה לפרופסור מן המניין.  בין השנים 2001-2004, שימשה כפרו-רקטור האוניברסיטה העברית.

בשנת 1999  כתבה את הספר Quantum Dialogue: The Making of a Revolution, אשר נבחר לספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקאוטלית לשנת 1999 על ידי כתב עת נחשב בתחום. בספר טוענת בלר כי המדע מבוסס על שיח אך גם על אי הסכמה, ספק וחוסר ודאות, וכי דווקא אלו מעודדים יצירתיות בקהילה המדעית.

בשנת 2000, אובחנה כחולה במחלת הסרטן.  במהלך המאבק עם המחלה, המשיכה מרה בעבודת ההוראה תוך התמודדות עם מכאובים וקשיים רבים. היא היתה מלמדת את הסטודנטים ימים ספורים לאחר טיפולי כימותרפיה, תוך שמירה על הסטנדרטים הבלתי מתפשרים שלה.

מרה בלר נפטרה בגיל 59.

מגיע לה רחוב משלה בירושלים, שם למדה, חקרה, לימדה ועוררה השראה בדורות של סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה העברית.

דליה גרידינגר (1979-1926)

כימאית ישראלית, מראשי מפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳.

נולדה בנוה צדק שבתל אביב ולמדה בביה״ס הריאלי בחיפה. קיבלה תואר שני בכימיה מאוניברסיטת לוזאן שבשווייץ ותואר דוקטור מהטכניון. בתום לימודיה החלה לעבוד במפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳ בחיפה (כיום בבעלות ׳כיל׳).

בגיל 43 מונתה למנהלת אגף המחקר במפעל ולחברה בהנהלת החברה, שהיתה לספק הדשנים הגדול בארץ. במקביל לעבודתה פרסמה מאמרים מדעיים ואף רשמה מספר פטנטים.

היתה בין מייסדות ארגון ׳סורופטימיסט׳ בישראל, והיתה נשיאת הארגון בארץ.

נפטרה בגיל 52 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

משפחתה פעלה להנצחתה במספר יוזמות הקרויות על שמה, ביניהן קרן המעניקה מלגות לחוקרי סרטן צעירים, כנס בינלאומי בטכניון, קרן לחקר דשנים, בית לחקר מדעי הטבע בביה״ס הריאלי בחיפה, ועמותה לחקר הסרטן ומניעתו.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

נעמה צאל (1981 – 2020)

דוקטור לספרות, סופרת, עורכת, חוקרת ומרצה.

"אני חושבת שאין דבר כזה, ספרות בורגנית. כי אין ספרות שאיתה אפשר להתכרבל על ספה. על ספה מתכרבלים עם סיפורים, אבל לא עם ספרות. כי ספרות לא באה לספר לנו סיפורים. ספרות נועדה לגרום לנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים". מתוך המסה 'השפה שנפלה', נעמה צאל.

נעמה צאל נולדה בארצות הברית. היא למדה באוניברסיטת תל אביב בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2012 קיבלה תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה העברית על עבודתה: "האחר בפואטיקה של יהושע קנז". שימשה מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר.

בשנת 2006 החלה לעבוד ככתבת במוסף "ספרים" של העיתון "הארץ". הייתה המייסדת והעורכת של סדרה לפרוזה נסיונית של הוצאת רסלינג בשם: "מעבדה" וערכה ספרי פרוזה, שירה ומחזות. היא הוציאה בסדרה ספרים שלא יכלו להתקיים במרחב אחר, לצד סופרים מוכרים ומוערכים. ב-2019 זכתה בפרס שרת התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית בתחום העריכה הספרותית.

היא כתבה את הספר "הם דיברו בלשונם" העוסק בפואטיקה של יהושע קנז, שראה אור בהוצאת מאגנס ב-2016. הספר חוקר את כתיבתו של קנז ועוסק בשאלות הנוגעות לכתיבתו. צאל מציעה מפתח להבנת הכתיבה של קנז באמצעות קריאה פילוסופית בספרות, ההיעדר הטבוע בלב תפיסתו של אדם אחר.

לפני מותה עבדה על ספר נוסף בשם ״שימי ראש״, אשר כלל סיפורים קצרים ונובלה. הוא ראה אור בספטמבר 2020 בהוצאת אפיק. כמו כן, היא כתבה סיפורים קצרים וקטעים אשר פורסמו במגזינים שונים.

לאחר מותה ספדה לה עלמה מרים כץ באתר ספרות מקומית: "המתנה שנתנה צאל לעולם הספרות העברית גדולה יותר משניתן בשלב זה, בנקודת הזמן המדממת הזו, לסכם… קריאותיה המעמיקות, החותרות תחת הניסיון הכוחני, הסמכותי, ליישב ולמחוק את הבלתי ניתן ליישוב, לייצר ודאות במקום שאינה קיימת, יישארו איתנו. הן יהוו, כך אני מקווה, מצפן שבאמצעותו נוכל להתקרב זו לזו ולעצמנו, מתוך הכרה במרחק ובאמצעות שהייה צנועה במרחבים שאינם ידועים לנו עוד".

טשרנה רייס (1890-1965)

מומחית לחקר הפטריות, אחת הפרופסוריות הראשונות באוניברסיטה העברית בירושלים.

טשרנה רייס נולדה בוויניציה שברוסיה (כיום באוקראינה). בגיל 25 קיבלה את תואר הדוקטורט במדעי הטבע בתחום חקר האצות (אלגולוגיה).

במהלך מלחמת העולם הראשונה הקימה וניהלה בית ספר עבור ילדי פליטים, ולאחר המלחמה החלה בקריירה אקדמית בתחומי הבוטניקה באוניברסיטה באודסה ובאוניברסיטת בוקרשט.

בשנת 1934 עלתה טשרנה רייס לירושלים במסגרת העליה החמישית.  היא דיברה באופן שוטף צרפתית, גרמנית, רוסית ורומנית, וידעה מעט אנגלית. במכתב המועמדות לאוניברסיטה העברית כתבה כי היא מקווה שבתוך שלושה חודשים היא תשלוט בעברית ברמה שתאפשר לה ללמד.

רייס הקימה באוניברסיטה העברית מעבדה לצמחים חסרי פרחים אשר עסקה בפטריות ובאצות.  במסגרת מחקרה, תיעדה אצות ופטריות ארץ ישראליות, לעיתים בפעם הראשונה. מחקריה בנושאי אצות הובילו למחקרי הכנרת ושימשו כבסיס הידע להפעלת השאיבה במסגרת המוביל הארצי. בשנת 1951 מונתה לפרופסורית חברה.

היא התקבלה לסגל האוניברסיטה העברית בתקופה שבה שיעור הנשים בסגל היה נמוך. כאשר יצאה לגמלאות בשנות החמישים, שיעור הנשים בסגל האקדמי היה כעשרה אחוזים, ורובן היו בדרגות נמוכות.

"הכל לוקח זמן", אמרה בראיון לעיתון "דבר השבוע". "אכן לנשים לא קל. כאשר קיבלתי את התואר פרופסור, האשה הראשונה שזכתה לכך באוניברסיטה העברית, אמר לי פרופ' קלויזנר: לא חשבתי שדבר כזה ייתכן באוניברסיטה עברית בירושלים. מאז נוספו עוד שתיים".

בראיון סיפרה על העבודה האקדמית: "אני אוהבת מחקר, פירסמתי כבר שבעים עבודות, יותר משנות חיי, אבל הסיפוק הגדול זה תלמיד שהצליח".

טשרנה רייס הלכה לעולמה בשנת 1965. תלמידתה אדית רמון קראה על שמה את האצה ציסטנית רייס (Cystosiera rayssiae).

בתמונה: טשרנה רייס. התמונה מתוך הבלוג של שרון גבע "אל מדף ספרי ההיסטוריה".