דבורה בן יהודה (1855-1891)

‏‏דבורה בן יהודהמורה, "האם העברית הראשונה"

דבורה יונאס נולדה בליטא למשפחה יהודית-חסידית אמידה. אביה, שלמה, היה סוחר אמיד, ולצד השכלה תורנית רחבה, הקפיד להעניק לילדיו השכלה כללית, הכוללת לימודי שפות כרוסית, צרפתית וגרמנית. לימים, אימצה משפחתה את אליעזר פרלמן, נער יהודי יתום, ודבורה שימשה לו כמורה פרטית לרוסית ולמקצועות השונים. בהדרגה, הקשר בין השניים התהדק, והם יועדו להינשא לאחר שאליעזר יסיים את לימודיו. אולם לאחר שנסע אליעזר לצרפת על מנת ללמוד רפואה, החליט כי הוא עוזב לארץ ישראל ועל כן לא יוכל לשאת את דבורה לאישה. משפחתה של דבורה, ובעיקר אביה, לא ידעו כיצד לעכל את הבשורה, אולם דבורה החליטה שהיא לא מתייאשת והחליטה לעזוב את בית משפחתה ולעלות לארץ ישראל בעקבות אהובה. היא נפרדה מבני משפחתה, ונסעה לבד לאירופה על מנת לחפש את אליעזר. היא התייצבה בביתו, והודיעה לו כי היא עולה אתו לארץ ישראל. השניים עשו את דרכם יחדיו בהפלגה לארץ ישראל, וכשעצרה האונייה להפסקה בקהיר, התחתנו השניים אצל הקהילה היהודית בעיר.

לאחר שהגיעו ארצה, אימצו הזוג את שם העט של אליעזר, בן יהודה, והצהירו על עצמם כמשפחה העברית הראשונה. מצבה של המשפחה היה קשה מאוד, ובנוסף לעוני הקשה, סבלה המשפחה מחרם חברתי מאנשי היישוב הישן אשר לא אהבו את מאמצי הזוג להפוך את העברית לשפת חול. אולם דבורה לא אמרה נואש. היא יצאה לעבוד על מנת לעבוד לפרנסת הבית כרוקמת, ושכנותיה הטובות סייעו לה במכירת יצירותיה. עם השנים, ידיעותיה בשפה העברית היו כה רבות, שהיא החלה לשמש כמורה לשפה המתחדשת. דבורה נודעה בקרב "האם העברית הראשונה", והקפידה לחנך את ילדיה אך ורק על ברכי השפה העברית, ואף עם מכריה ושכניה השונים שוחחה בשפה המתחדשת. בנוסף, דבורה הייתה שותפה יחד עם אליעזר בעריכת השבועונים והעיתונים השונים בשפה המתחדשת, בחידוש המילים השונות, בכתיבת מאמרים לעיתונים ואף סייעה בחלוקת העיתון למנויים.

ב-1891, לאחר מאבק ממושך במחלת השחפת, נפטרה דבורה בן יהודה ונקברה לבסוף בירושלים. עם היוודע דבר פטירתה, סירבה חברה קדישא לקבור אותה עקב פעילותה בחידוש השפה העברית. רק לאחר השגת פשרה בנושא, נקברה דבורה בהר הזיתים בירושלים. גם הקמת מצבה לזכרה מעל קברה התעכב, ורק לאחר שנשות המושבה העברית ראשון לציון לקחו על עצמן את הטיפול והחלו במגבית לצורך הקמת המצבה, העניין טופל.

למרות פעילותה הרבה יחד על אליעזר בן יהודה, שמה של דבורה נעלם עם השנים וכמעט ונשכח. פעילותה המשמעותית בחידוש השפה העברית, לצד בעלה, נדחקה, ושמה כמעט ולא מונצח במרחב הציבורי במדינה.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים, בה התגוררה, פעלה ונקברה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/ZGDQxH

**התמונה באדיבות וויקיפדיה, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

יוכבד סגל (1910-2006)

יוכבד סגלהייתה סופרת וגננת שחיבורה המרכזי הוא סדרת הספרים "כה עשו חכמינו".
יוכבד נולדה בדיסלדורף שבגרמניה, להורים שהיו יוצאי איזור גליציה הישן, עשתה את לימודיה בסמינר לגננות שהיה בברלין, וחיה בגרמניה עד 1933 שנת עליית הנאצים לשלטון, באותה שנה עלתה לארץ ישראל.
בתחילת דרכה בארץ, התיישבה בירושלים, שם הקימה יחד עם קבוצת חברות את גן הילדים "אהל יעקב".
לאחר שהותה בירושלים, עברה לגור בחיפה, שם שימשה כגננת, לאחר מכן עברה לקריית אתא, שם התגוררה במשך שנים ארוכות, בשנותיה האחרונות עברה לגור בירושלים.
בשנת 1937 נישאה לבעלה, ולהם 4 ילדים.
יצירתה העיקרית של יוכבד היא כתיבת סדרת הספרים "כה עשו חכמינו", סדרה שמטרתה להנגיש את אגדות חז"ל לילדים בלשון קלה, על פי עדותה מטרת סדרת הספרים היא להוסיף לילדים ידע בנושא אגדות חז"ל, ובמקביל לעודד אותם להגיע לשאיפות טובות.
סדרת הספרים זכתה להצלחה גדולה, ותורגמה לשפות נוספות, בהן יפנית וגרמנית.
בשנת 1973 סיימה בהצטיינות את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון בספרות וחינוך.
בשנת 1990 קיבלה את פרס "יקיר החינוך הדתי", אך נעדרה מטקס קבלת בפרס בעקבות מצבה הבריאותי, ואבל על פטירת נכדה.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/יוכבד_סגל
קרדיט תמונה:
בית פישר, המוזיאון העירוני לתולדות קרית אתא, מתוך אתר פיקיויקי, במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

רוזה שושנה יפה. 1914-1864

רוזה שושנה יפההייתה מחנכת ומנהלת בית הספר, ייסדה את בית הספר העברי ביפו.
רוזה שושנה יפה נולדה בעיירה קטנה באוקראינה של היום, למשפחה בת חמישה ילדים. שלוש אחיות ואח אחד- הלל יפה, שלימים היה רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה, ונציג "חובבי ציון" בארץ ישראל. יפה גדלה במשפחה אמידה, ששמה דגש על השכלת הילדים. היא למדה בפנימייה בעיר הקרובה, ולאחר סיום לימודיה התיכוניים המשיכה להשכלה גבוהה באוניברסיטת מונפלייה בצרפת.
בשנת 1892, בגיל 26, היא עלתה לישראל, והשתקעה בתחילה בטבריה, שם אחיה עבד כרופא. כעבור שנה היא הוזמנה ע"י האליאנס להקים בית ספר ביפו.
בית הספר נפתח בשנת 1893, במימון משותף של עמותת כל ישראל חברים והאליאנס. הדרישה הראשונית היתה כי שפת הלימוד תהיה עברית, אולם כחלק מתהליך תחיית השפה ותפיסתה הלאומית המרתה יפה את ההחלטה ושפת הלימוד בבית הספר היתה עברית. ביה"ס לבנות הפך חלוץ בתחום השימוש בשפה העברית ובתוכניות לימוד מקוריות. בזכות מנהיגותה התקיפה של המנהלת, רוזה יפה, התנתק ביה"ס לבנות מן הלשון הצרפתית ומנטיות ההתבוללות של הנהלת "אליאנס". כך הפך לבית ספר עברי לאומי.
בית הספר לא היה רק מקום לימוד אלא גם מקום הכשרה אידיאולוגי- תלמידי בית הספר הוכשרו להיות מורים בעברית למושבות וליישובים החלוציים שקמו , בראי האידיאולוגיה שת תנועת חובבי ציון.
יפה ניהלה את בית הספר במשך 11 שנים . ב 1904 עברה ליבניאל שם חיה כחלוצה חקלאית עד מותה בשנת 1914.

איפה כדאי להציע אותה?@עיריית טבריה, שם גרה בתחילה, @עיריית תל אביב, שם פעלה וב@יבניאל.

התמונה מתוך אתר בית הספר אליאנס.

 

נעמי פרנקל (1918-2009)

נעמי פרנקלהייתה סופרת ישראלית.
נעמי נולדה וגדלה בברלין, משפחתה הייתה משפחה מתבוללת, והיא גדלה לצידם של שישה אחים ואחיות נוספים.
אביה לחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ושם הכיר את אימה, שהייתה בת למשפחה שומרת מצוות, אימה נפטרה כשנעמי הייתה בת 5.
לאח שעלו הנאצים לשלטון, בשנת 1934, היא צורפה לנערות שעלו באותה עת לארץ ישראל, ואת הקליטה בארץ עשתה בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי. לאחר תקופת שהות בחווה עברה לחברת הנוער שהייתה בקיבוץ משמר העמק, שם הכירה את בעלה, והם התחתנו.
בתקופת מלחמת העצמאות עשתה שירות בפלמ"ח, ולאחר מכן עברה לקיבוץ בית אלפא, שם הכירה את בעלה השני ונישאה לו.
כשנשאלה על ראשית דרכה כסופרת אמרה שלא היה לה את יצר הפירסום, וכישרונה כסופרת היה הפתעה בשבילה ובשביל הקיבוץ.
ספרה הראשון יצא בשנת 1956, והיה רומן בשם "שאול ויוהאנה", שמתאר את יהדות גרמניה שהתקיימה לפני תקופת שלטון הנאצים.
בעקבות יציאת הספר קיבלה מלגה מאביה של אנה פרנק, מלגה שניתנה לה בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן ז"ל, מלגה שמטרתה הייתה לעשות מחקר על העם הגרמני. במסגרת עשיית המחקר שהתה שנה בגרמניה, ולאחר מכן שהתה במשך שנה וחצי באנגליה. כששהתה בגרמניה כתבה את חלקו השני של הספר "שאול ויוהאנה", ובשנת 1967 יצא חלקו השלישי והאחרון של הספר.
במהלך חייה נפרדה מחלק מרעיונות החברה הקיבוצית.
ב-1968 ערכה את האוטוביוגרפיה של מאיר הר ציון, ובעקבות עריכת הספר כתבה עבור חיל הים חלק מהיסטוריית החייל, חלק שהיה מיועד לשימוש פנימי, כאזרחית עובדת צה"ל שירתה בשייטת 13, ותפקידה היה תחקירנית המתעדת את פעילות היחידה במהלך מלחמת ההתשה, בסך הכל שירתה בצבא תקופה בת 7 שנים, שירותה כלל את תקופת מלחמת יום הכיפורים, ובמסגרת עבודתה ערכה את הספר "ימים עלי ימים", שיצא לאור במפקדת חיל הים.
בשנת 1973 יצא לאור ספרה "דודי ורעי", שעלילתו הייתה סיפורה של בת קיבוץ, הספר עבר עיבוד לסרט טלוויזיה שעבורו נכתב השיר "כמו צמח בר".
המראות הקשים אליהם הייתה חשופה במלחמת יום הכיפורים, הותירו בה את רישומם, והיא תיארה את שדה התעופה של אופירה שהיה מקום מלא חיים, כמקום שבאותה תקופה היו בו רק גופות.
נישאה בפעם השלישית.
בשנת 1981 הוציאה את ספרה "צמח בר", ספר שעסק בחיילי צה"ל בעת שהותם בסיני.
בשנת 1982 עברה לגור בקריית ארבע, ועברה מהפך אידיאולוגי שבעקבותיו היא ויצירתה נודו מהשיח האומנותי.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נעמי_פרנקל
קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

 

רוזה וולט-שטראוס (1856-1938)

רוזה וולט-שטראוספעילה לזכויות האישה בארץ ישראל.
רוזה וולט-שטראוס נולדה בעיירה קטנה באימפריה האוסטרית דאז, למשפחה שהתנתקה מהמסורת החסידית ואימצה אורח חיים מודרני. אביה, סיני וולט, הקפיד לחנך את בנותיו על ברכי התרבות הגרמנית, ואף התעקש לשלוח אותן לאוניברסיטה – צעד יוצא דופן לאותה תקופה. בהוראת אביה, רוזה קיבלה שיעורים פרטיים רבים על מנת לעודד את מצוינותה, והיא אכן סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות. על מנת להקל על המשך השכלתן של הבנות, עברה המשפחה לוינה, אולם מסיבות שונות של אפליה לא הצליחה רוזה להתקבל לאוניברסיטה. לאחר מאמצים רבים, הצליחה רוזה להתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת ברן אשר בשוויץ, שם סיימה את לימודיה והוסמכה כרופאה עם התמחות בפתולוגיה וברפואת עיניים, ולמעשה הייתה בין רופאות העיניים הראשונות באירופה באותה תקופה.

לאחר הסמכתה נסעה רוזה לניו יורק ועסקה כמנתחת עיניים, שם הכירה את לואי שטראוס, איש עסקים, ולזוג נולדה בת בשם נלי. במקביל לעיסוקה הציבורי ברופאה, ד"ר רוזה וולט-שטראוס פעלה רבות למען זכויות הנשים, תוך מתן דגש למאבק לזכות הבחירה, והייתה שותפה להקמת "הברית הבינלאומית למען זכויות הנשים לבחור ולהיבחר". בפעילותה הפוליטית שילבה רוזה ניסיון עשיר בעבודה הציבורית ושליטה שוטפת בשלוש שפות – גרמנית, אנגלית וצרפתית. לאחר מותו של בעלה, לואי, חזרה רוזה יחד עם ביתה, נלי, לאירופה, והתמקמה בבית דודותיה מצד אימה בז'נבה. שם, באוניברסיטה המקומית, התוודעה לראשונה רוזה ליהדותה, ונחשפה לפעילות ציונית ענפה באדיבות צעירים יהודים ציונים. בין השאר, הכירה את ברנרד מושנזון, פעיל ציוני מרכזי, אשר שבה את ליבה ובמקביל הוקסמה מהרעיון הציוני כולו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרה רוזה לארה"ב, שם המשיכה בפעילות ציונית נלהבת, ובעיקר בעידוד ציונות מעשית – עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה. בתום המלחמה, הצטרפה רוזה לעולים ועלתה יחד עם ביתה לארץ ישראל.

לאחר עלייתה ארצה, ובהתאם לשליחות חברותיה הסופרג'סטיות האמריקאיות, מיקדה רוזה את מאמציה בצירוף ארגוני הנשים העבריות לארגוני זכויות הנשים העולמיות. היא פרסמה מכתב ישיר לנשות הארץ בו הציגה את דרישתה: "רוצות אנו להשתתף, עד כמה שיכולותינו מגעת, בתחיית ארצנו". דמותה של רוזה התאפיינה בכריזמה רבה, וקולה הבהיר והצלול בכל הנוגע לשיוויון נשים איגד סביבה נשים רבות מבנות היישוב, ועד מהירה רוזה נבחרה ליו"ר התאחדות הנשים העבריות. רוזה פעלה במספר מישורים: השגת זכות בחירה לנשים, הקמת לשכות ייעוץ משפטיות, בעיקר בנושאי אישות ומשפחה, מאבק לאיסור נישואי קטינות, מתן אישור עלייה לנשים על סמך נתוניהן וללא צורך באישור בני זוגן ועוד.

רוזה שימשה במשך שנים רבות כ"שרת החוץ" של ההתאחדות הנשים העבריות, וכנציגה של נשות היישוב בקונגרסים הבינלאומיים השונים. בנוסף, קשריה הרבים מעבר לימים סייעו תמכו ועודדו רבות במאבק הנשי בארץ ישראל לזכות בחירה, ורבים רואים בפעילותה הנמרצת להשגת מטרה זו כגורם משמעותי לכך ששאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לא הועמדה בספק עם הקמת המדינה. בסוף ימיה, חזרה ד"ר רוזה וולט-שטראוס לז'נבה לחיק משפחתה, וב-1938 נפטרה, 5 שנים לאחר מות בתה, נלי.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים, בה התגוררה לזמן מה ופעלה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/1SDAxc

**ד"ר רוזה וולט-שטראוס ובתה נלי (1893), באדיבות הארכיון הציוני המרכזי**

עדה גלר (1888-1949)

עדה גלרהייתה פעילה ציונית שעסקה גם בלימוד עברית.
עדה נולדה בטלומאץ', מקום שהיה חלק ממזרח גליציה הישנה.
את חוק לימודיה עשתה בבית ספר ממשלתי שלימודיו נערכו בשפה הפולנית, שם למדה עברית, ולאחר מכן לימדה עברית, ועזרה בהתנדבות לנערות מעוטות יכולת, הקדישה את פעילותה למען בית הספר "שפה ברורה", ולמען הציונות.
בשנת 1911 עלתה ארצה. לאחר עלייתה ארצה ניהלה במשך עשור את בית הספר "שושנה", שהיה בית ספר לענייני מלאכה, מוסד שקיבל דרגה של בית ספר עממי, בנוסף לעיסוק בהוראת המלאכה, נתן ביה"ס ללומדות בו גם חינוך עברי. בית הספר נוסד ע"י שרה לאה טהון, וקיבל תמיכה ע"י "ברית נשים יהודיות לתרבות", ארגון שמקום מושבו היה בברלין.
לעדה היה מקום חשוב בחיי היישוב החדש בירושלים, וביטוי לכך היה כשנבחרה לאסיפת הנבחרים הראשונה של היישוב.
כשנסגר ביה"ס שושנה בשנת 1922, יצאה להשתלמות בארה"ב, ולמדה בפיטרסבורג, שם קיבלה הסמכה למדעי המסחר, ולביקורת חשבונות.
בשנת 1927, חזרה לארץ, וניהלה מאבק ממושך נגד הממשלה הבריטית לקבלת רישיון לפעולה בארץ כרואת חשבון וכמבקרת מוסמכת. במשך מספר שנים הייתה האישה הראשונה והיחידה שעסקה במקצועות אלה.
במקביל, לימדה בבית הספר למסחר מיסודו של ד"ר שור, בו רק תלמידות.
לאחר קבלת הרישיון מטעם הממשלה הבריטית, החלה לעסוק במקצועותיה באופן שוטף והתקבלה כחברת ארגון רואי חשבון מוסמכים, הייתה חברה בארגון נשים אקדמיות, ניהלה את חשבונות אחדות העבודה, ואת חשבונות מטבח הפועלים בירושלים.
לאחר שובה מארצות הברית, הייתה פעילה בהתאחדות לנשים שוות זכויות, ומילאה בגוף זה תפקידים רבים.
הייתה חברה מטעם ההתאחדות במשלחת שיצאה לקונגרס שנערך באיסטנבול, טורקיה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
קרדיט תמונה: אנציקלופדית "תדהר", לחלוצי היישוב ובוניו
למידע נוסף:
http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/5/2125

 

פנינה פדרמן (1914-1948)

פנינה פדרמןהייתה לוחמת אצ"ל שנפלה בעת מילוי תפקידה.
פנינה נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, למדה שם בבית הספר התיכון היהודי משם עברה ללימודים באוניברסיטה, כשהייתה בת 16 הצטרפה לתנועת בית"ר, ובשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזבה לבלגיה, שם הוציא אביה עיתון בשם "העתיד שלנו", שהיה לביטאון בית"ר במדינה.
לאחר שהות המשפחה בבלגיה, עזבה להולנד, אך כשהתייתמה משני הוריה חזרה לבלגיה, שם נישאה לבעלה. חתונתם נערכה במועדון בית"ר.
בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל יחד עם בעלה, והזוג התיישב בראשון לציון, שם ייסדה את סניף קופת חולים המקומי, הקימה מסעדה שהייתה מיועדת לעובד הלאומי בבאר יעקב, והמשיכה את פעילותה בבית"ר כשהדריכה בסניף התנועה בעיר.
במקביל, הצטרפה עם בעלה לאירגון האצ"ל, ביתם שימש כמקום מפגש ויציאה לפעולות האירגון שקרו בדרום הארץ.
כשבעלה נתפס ע"י הבריטים והוגלה לאריתריאה, עברה לגור בנחלת יהודה, וגם שם ביתה שימש מקלט לפעילות אירגון האצ"ל, ובנוסף לכך, שימש הבית מקלט לפעילים ופליטי מלחמה.
בפעילותה האחרונה מילאה תפקיד ציבורי שהיה מיועד למשפחות האסירים, מכוניתה עלתה על מוקש והיא נהרגה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון
למידע נוסף:
http://www.gen-mus.co.il/person/?id=23377

עוגניה שמחוני (1922-1982)

עוגניה שמחוניחברת ההגנה, שדרנית, עורכת ומנהלת תכניות רדיו וטלוויזיה, מחלוצות השידור הציבורי בישראל.
עוגניה שמחוני נולדה ב- 1922 כעוגניה לוין, בצפת. בת למשפחת חלוצים ממזרח אירופה.
היא גדלה ברמתיים (כיום שכונה השייכת להוד השרון) והחלה את הכשרתה המקצועית כמורה בסמינר לווינסקי. היא עבדה כמה שנים כמורה בבית הספר העממי ברעננה עד שהחליטה להמשיך את לימודיה האקדמאיים בתואר בביולוגיה בהר-הצופים. למודיה הגבוהים בתחום זה נקטעו עם ההפצצות על האוניברסיטה.
בפעילותה החברתית באותן שנים הצטרפה שמחוני להגנה, והיה אחת משלוש הנשים היחידות שסיימו הכשרה כמ"כ. בהמשך היא הצטרפה כשדרנית לקול ישראל תחת ההגנה, וכן לקול ירושליים המנדטורית.
ב 14.5.48, מתוך האולפן המאולתר, היא קריינה את הכרזת המדינה לכל חלקי הארץ.
במסגרת עבודתה כשדרנית, עורכת ומנהלת תוכניות, הקדישה שמחוני תשומת לב ייחודית לצרכים של אוכלוסיות מוחלשות- למשל היא שילבה ב"תוכנית לעקרת הבית" פינת מידע משפטי שהבהירה את זכויותיהן החוקיות של הנשים, וכן היתה הראשונה ליזום שידורים ייחודיים לבני הגיל השלישי.
שמחוני היתה מחלוצות השידור החי ברדיו, וערכה תוכניות מתוך הקלטות פומביות.
בראשית שנות השישים נשלחה לארה"ב כחלק מהשתלמות לצורך הקמת הטלוויזיה הישראלית, ועבדה בעורכת ומפיקה בטלוויזיה הלימודית, שתהפוך לימים ל חינוכית.
ב- 1982, במהלך טיול לדרום אמריקה היא לקתה מפרצת מוחית ונפטרה בהיותה בת 59 בלבד. היא תרמה את גופתה למדע ונקברה ב עיריית הוד השרון.
איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית צפת – Safed Municipality, שם נולדה, Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים, שם שידרה, ו- עיריית הוד השרון, שם היא קבורה.
בתמונה , המדריך לנימוסי שולחן שכתבה יחד עם חנה בבלי, הוצאת ר.סירקיס.‬‎

רחל מכבי (1915-2003)

פעילה בפלמ"ח וסופרת.רחל מכבי
רחל נולדה בשם מרי-לואיז גרין למשפחה יהודית מהמעמד הגבוה בעיר אלכסנדריה אשר במצרים. אביה, פליקס, היה איש עסקים בכיר בקהילה היהודית, ואילו אמה, ג'נין, השתייכה למשפחת אצולה מקומית. בנעוריה למדה מרי-לואיז בגמנסיה הצרפתית היוקרתית והיתה פעילה בתנועת השומר הצעיר. משפחתה של מרי-לואיז הרבתה לנפוש בארץ ישראל, ותמכה רבות ברעיון הציוני באמצעות איסוף תרומות בקרב הקהילה המקומית לטובת הגשמת החלום הציוני. מרי-לואיז נקשרה מאוד לארץ ישראל במהלך ביקוריה התכופים בארץ, אולם סלדה מתנועה ציונית של "תרומות והתרמות" לדבריה ועל כן נטשה את הרעיון הציוני. באחד מביקוריה בתל אביב, פגשה מרי-לואיז את מכבי מוצרי, פעיל ציוני נלהב, אף הוא ממשפחה מיוחסת מצרית. מכבי דגל בציונות מעשית, של עליה ועבודת הארץ, והצליח להדביק את מרי-לואיז בלהט הציוני שוב. השניים נישאו בטקס צנוע במצרים, ולאחריו החליטו לעלות לארץ ישראל. בנוסף, מרי-לואיז שינתה את שמה לרחל, כהוקרה לרחל המשוררת, מהקולות הבולטים של השירה העברית דאז.

הזוג מוצרי היה מוכר בקרב היישוב היהודי הקטן, שכן מכבי שימש כמפקד בכיר בפלמ"ח ואילו רחל שירתה כמדריכת אלחוטנים. בנוסף, שימשה רחל בתפקידי מנהלה רבים בקרב בכירי הארגון. במהלך מלחמת העצמאות נשלח מכבי ללוות שיירת אספקה, ובמהלכה נפגע ונהרג. מותו של מכבי היכה את רחל בתדהמה, ומתוך אבלה הכבד החליטה על שינוי שם משפחתה למכבי כדרך להנצחתו של אהובה. בתום המלחמה, נשלחה רחל מכבי לקורס הקצינים היוקרתי והמשיכה לשירות קבע. מעבר לתפקידיה הרבים בהם שימשה במסגרת הפלמ"ח, נודעה רחל בידע הרב אותו אצרה, זכר לחינוך המעולה לו זכתה במצרים. רחל ניחנה בזכרון מופלא, ולאחר שוך הקרבות החלה בכתיבת זכרונותיה מהשנים הסוערות. ספרה הראשון, "מצרים שלי" היטיב לתאר את חיה הבורגנים באלכנסדריה של אז, אולם גם את חיי האדם הפשוט אותו הכירה הודות לסקרנותה ולהתעקשותה ללוות את אביה במסגרת עסקיו. שאר ספריה עסקו גם הם במהלך חייה: החיים בארץ ישראל המנדטורית, חוויותיה ממלחמת העצמאות, השירות בפלמ"ח ולאחר מכן בצה"ל והחיים בקיבוץ.

קולה של רחל מכבי, דרך ספריה, מספקים הצצה אותנטית למסע אותו עברה במהלך חייה. מהילדות הבורגנית באלכסנדריה, דרך הלחימה העיקשת במלחמת העצמאות ועד לחייה בקיבוץ. רחל מכבי משרטטת זאת באמצעות תיאורים מרתקים, כנים להחריד ובעיקר, ייחודים.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה שוכן מוזיאון הפלמ"ח.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/XbUiDA

**התמונה, המציגה את רחל ומכבי ביום נישואיהם באלכסנדריה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

סוניה בלקינד (1870-1943)

סוניה בלקינדנולדה בלהויסק שהיה בפלך מינסק שהשתייכו לאימפריה הרוסית, והייתה רופאת הנשים הראשונה שעבדה בארץ ישראל.
סוניה עלתה יחד עם הוריה לארץ ישראל ב-1888, תחילה התיישבה המשפחה בראשון לציון, אך מאוחר יותר גורשו משם לגדרה בעקבות מרד המשפחה בפקידות של הברון רוטשילד.
בתחילת דרכה הייתה מורה לצרפתית בבית הספרי העברי הראשון שהוקם ביפו בשנת 1889 ע"י אחיה ואביה.
בשנת 1898 נסעה לז'נבה כדי ללמוד רפואה, צעד נדיר באותה תקופה לאישה יהודייה. כשסיימה את לימודיה חזרה לארץ ישראל שוב, הפעם כרופאה, ומצאה עבודה בבית החולים שער ציון ביפו.
בשנת 1905 נסעה לפריז כדי להשלים את ההתמחות ברפואת נשים, ב-1907 שימשה כרופאת הגימנסיה הרצליה, כשמקביל היא עדיין עובדת בבית החולים.
בנוסף לכך, הייתה ממייסדי ההסתדרות הרפואית בישראל, ובשנת 1912 השתתפה בישיבה שבה נבחר הועד הראשון של הארגון, באותה ישיבה נבחרה לחברת ועד.
בזמן מלחמת העולם הראשונה טיפלה באנשים שגורשו מתל אביב, כשהיא עושה זאת במקומות שאליהם גורשו האנשים, רוב הרופאים גורשו גם הם או גויסו.
בשנת 1917, נשלחה למשפט בדמשק, באשמת גילוי מחתרת ניל"י שקרוב משפחתה היה בין פעילי המחתרת, בסוף המשפט היא זוכתה מאשמה וחזרה לתל אביב.
היא הייתה פעילה בתחום הרפואה המונעת והרפואה הציבורית, ופתחה מרפאה פרטית שבה טיפלה בכל אוכלוסיית ארץ ישראל.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון