ד"ר מלכה (מלי) שפיגל (1895-1983)

מלכה שפיגלנולדה במגדבורג שבגרמניה.
בשנת 1919, עברה הסמכה לרופאה, ולאחר מכן נישאה לבעלה ד"ר אברהם שפיגל.
לזוג שפיגל היו 3 ילדים, בהריונה עם גבריאל, עברה שפיגל בתאונת דרכים שבעקבותיה בנה נולד עם לקות שכלית.
בשנת 1933, עלתה משפחתה לארץ ישראל, והחליטה להתיישב בירושלים.
במהלך השנים, חלה התקדמות במצבו של גבריאל, אך למרות ההתקדמות, החריגות נשארה.
בשנת 1946, החליטו מלכה ובעלה לחפש פיתרון לגבריאל, ולילדים נוספים, ולאחר כמה שנים, בשנת 1951, הזוג שפיגל יחד עם קבוצת ידידים, החליטו להקים את עמותת אקי"ם.
הבן מיכאל נתן לעמותה את שמה, ע"ש הפסוק מספר איוב פרק ד':
"אקים כושל במלי וידיים רפות אחזק".
בשנת 1980, הוענק לד"ר מלכה שפיגל תואר יקירת העיר ירושלים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
יש על שמה רחוב בירושלים.
אנחנו קוראות לציבור העוקבים ללחוץ על Jerusalem Municipality | עיריית ירושליםלהציב את שלט הרחוב על שמה, במהירות האפשרית.
למידע נוסף:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4533869,00.html
קרדיט תמונה:
צילום: עליזה אורבך ז"ל

רחל לייפר מילר (1921-2015)

רחל לייפר מילרהייתה נדבנית ישראלית, פעילותה התמקדה בתרומה לביה"ח ברזילי באשקלון.
היא נולדה בטרנסילבניה, והייתה בת למשפחת רבנים ידועה שהנתינה הייתה במרכז עשייתם.
רחל ואחיה היו היחידים ששרדו את השואה, ואת שליחתם למחנות הריכוז, כשכל משפחתם שכללה את הוריה וארבעת אחיה, נשלחה להשמדה.
לאחר שנדדה בעולם, ועברה דברים קשים, בשנת 1950 עלתה רחל לבדה למדינת ישראל, וקבעה את מקום מגוריה באשקלון.
רחל שהייתה נערה שנרדפה ע"י הנאצים, הפכה לאזרחית גאה של מדינת ישראל, שכל פעילותה הייתה פעילות למען הקהילה.
חייה היו מוקדשים לפעילות קהילתית שנעשתה במלחמות ישראל, ובימים רגילים, בנוסף לכך, עסקה גם בעזרה לקשישים בבתי האבות, ולמען מטופלי בית החולים ברזילי.
על שמה רחוב בעיר אשקלון, מוזמנים/מוזמנות להציע אותה בערי הדרום האחרות.
קרדיט תמונה: באדיבות אתר האינטרנט של ביה"ח ברזילי, התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי
למידע נוסף:
http://www.bmc.gov.il/?CategoryID=678&ArticleID=2695

בלה וקסנר 1908-2001

בלה וקסנראשת עסקים ונדבנית.
וקסנר נולדה להורים שנמלטו במהלך המאה ה-19 מן הרדיפות ברוסיה, והתיישבו בניו יורק. בשנת 1912 הם עברו עם ששת ילדיהם להתגורר בעיר קולומבוס, אוהיו.
אין לנו מידע על ילדותה וחייה המוקדמים.
בשנת 1951 פתחו בלה ובעלה, הארי וקסנר, חנות לבגדי נשים. עסק זה שגדל והתפתח עם השנים הביא לבני הזוג את הונם. הם תרמו כל השנים מיליוני דולרים למוסדות שונים, בעיקר בתחום העיר קולומבוס.
בשנת 1999 תרמה בלה וקסנר, יחד עם בתה סוזן, סכום משמעותי לשיפוץ בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים, שנקרא בעקבות זאת על שמם של בלה והארי וקסנר.

בנוסף תרמו השתיים סכום כסף להקמת המרכז ללימודים מתקדמים ברפואת שיניים בירושלים, שנקרא על שם אחיה של בלה, ד"ר איזידור י. קבקוף (Dr. Izador I. Cabakoff), שהיה רופא שיניים בעיר קולומבוס.
לרגל פעולתה נקרא על שמה רחוב באשקלון ונטבעה לרגל תרומתה חותמת של דואר ישראל (בתמונה)

הדסה (הלנה) למפל (1929-1948)

16299085_1271257712963096_7106162833051062617_nמגיע לה עוד רחוב משלה!

היתה ציירת וגם לוחמת של הפלמ"ח שמצאה את מותה בקרב על משטרת לטרון שנערך במסגרת מלחמת העצמאות.
הדסה נולדה בעיר נובי סנץ' שבפולין, והייתה לה אחות גדולה ממנה בשם סטלה.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1939, הדסה ומשפחתה נדדו ברחבי אירופה כדי להתרחק מהגרמנים, בתחילת המסע הם עברו למחוז המזרחי של אזור טרונופול שבפולין, לאחר מכן עברו ללבוב שהייתה אז בשליטת ברית המועצות, ומשם עברו להרי הקרפטים.
לאחר חצי שנה פתח אירגון ה-NKWD, במבצע של מאסר אזרחים פולניים, והגלייתם אל תוך עומק סיביר.
המשפחה נשלחה למזרח כאשר הם מובלים בקרונות רכבת שנועדה לבהמות, ונשלחה אל מחוז טומסק, מטומסק נשלחו לאורל, שם הם חיו בתנאים פיזיים ירודים.
הדסה ואחותה נאלצו לעמוד בתור לקבלת מזון, והקצבת האוכל הייתה מועטה.
תנאי הקור והרעב הקשים פגעו בהוריהן, שהחליטו לשלוח את הדסה לבית יתומים למשך שעות היום, על מנת שתקבל תנאים פיזיים הולמים.
כשעברה הדסה לבית היתומים, השיער שלה נגזז, והיא לא הורשתה לגדלו עד עזיבתה את המקום.
באוגוסט 19422, אביה של הדסה שלח אותה אל קבוצה של יתומים יהודים ששהתה באותה תקופה בטהרן, כדי שתגיע אל ארץ ישראל, בהיותה בטהרן שהתה שוב בבית יתומים עד השגת רשיונות עליה, ועלתה לארץ ישראל בגיל 14.
בתחילת דרכה בארץ, עברה למחנה עתלית, משם עברה למחנה המעבר עיינות, ולבסוף נקלטה בקיבוץ גבעת ברנר.
מאותו יום שבו נקלטה בגבעת ברנר, גידלה שוב את שיערה, הפעם לצמות גדולות מאד ועבות.
שמה השתנה מהלנה להדסה, מכיוון שקליטתה בקיבוץ קרתה בסמוך לחג הפורים.
במשך שנותיה בארץ, היא שמרה על קשר מכתבים עם הוריה שהשתקעו בגרמניה, ושרדו את השואה, ובמכתבים אלה תיארה את התלהבותה מהארץ החדשה.
בשהותה בקיבוץ, סיימה את לימודיה, והצטרפה אל תנועת "המחנות העולים".
לאחר שסיימה את לימודיה בקיבוץ, התגייסה לפלמ"ח בנובמבר 1946, והצטרפה להכשרת מעוז א' במסגרת פלוגה י', ובינואר 1948 צורפה ליחידת מלווי השיירות, שליוותה שיירות לירושלים.
היא סיימה קורס בתחום האלחוטנות, ושימשה כקשרית בתוך המשוריינים שפעלו בשער הגיא.
בחודש מאי 1948, סופחה לחטיבה 77 שהוקמה כדי לפרוץ את המצור על ירושלים, ולכבוש את לטרון, היא הוצבה בגדוד 73, שמפקדו היה חיים לסקוב, ולסקוב לא הסכים שהדסה כאישה תשתתף בקרב, היא לא שעתה להתנגדותו, והציבה את עצמה ללא ידיעת לסקוב, כקשרית בזחל"ם של מפקד צוות הקרב שנועד לכיבוש לטרון.
בלילה שבין ה-30 ל-31 במאי 1948, יצאה הגדוד המשוריין שבו שירתה למבצע שמטרתו הייתה כיבוש הגיזרה המערבית של לטרון, חמישה זחלמ"ים ניסו לכבוש את מצודת המשטרה שהייתה בשליטת הירדנים, ותפקיד החבלנים שצורפו לזחלמ"ים הייתה לאפשר כניסה לחיל הרגלים.
הקרב התחיל בסמוך לחצות, והיה אמור להגיע לסיומו לקראת עלות השחר, הזחלמ"ים הצליחו לעשות את הפריצה פנימה, אבל אש להביור שנורתה בשוגג מכוחותינו, האירה את חצר הבניין, ואיפשרה פגיעה נוספת בחיילים של כוחותינו.
חיל הרגלים שהיה אמור להיכנס למקום התעכב, וכשבוצעה כניסתו רוב המשתתפים היו פצועים או הרוגים, והמשוריינים הרוסים.
במהלך הקרב, העבירה למפל דיווחים על המתרחש, ועשתה את זה בקור רוח, בנוסף לזה, הייתה זו שקיבלה את פקודת הנסיגה, אך ביצוע הפקודה היה בלתי כמעט בלתי אפשרי, בשל מצב המשוריינים.
מפקד הקרב נתן הוראה לכל מי שיכול להציל את עצמו, לעשות את זה, אך נהרג לפני שהספיק לבצע את הוראתו שלו.
בהיותם תחת מטר אש, המשיכה לדווח על האירועים, ולהיות מקור עידוד לנשארים להילחם.
כשהמשוריין שבו נמצאה, התחיל לבעור באש, היא קפצה החוצה והמשיכה לשדר, כאשר השדר האחרון שלה כלל דרישת שלום לחבריה.
היא המשיכה לירות באויב בעזרת הרובה שלה, כשהיא מטיחה קריאות בערבית לאנשי האויב וקוראת להם להיכנע.
היא נהרגה מאש שנורתה עליה זמן קצר לאחר מכן.


למידע נוסף

עיריית תל-אביב-יפו

מיכל בת שאול

15542203_1226559150766286_2181552508136408646_nידיעותינו על חיי מיכל מצומצמות, והתנ"ך מספר עליה מעט מאוד- וכל זאת בהקשר לסכסוכם של דויד ושאול- סכסוך שהיא נקלעת למרכזו, ושילמה מחיר אישי כבד עליו.
אנו מתחילים להכיר את דמותה התנכית של מיכל עם נישואיה לדויד בראשיתו של המאבק הפוליטי בינו ובין שאול על הנהגת העם. נישואים אלו היו נקודת מפגש של שלושה אינטרסים שונים: שאול, שביקש להרע לדויד, וקיווה שבתו תהיה שליחה שלו במאבקו הפוליטי נגד דויד. דויד, שביקש לעצמו מלוכה ורצה להשתלב בשושלת. ומיכל- שאהבה את דויד, ורצתה באמת לקשור את חייה בחייו.
כאשר מיכל שומעת שאביה מבקש להמית את דויד, היא בוחרת, בניגוד לציפיות, להצמד לנאמנותה לבעלה ולא לאביה, וממלטת את דויד. בעשותה כך היא מפקירה את עצמה לזעמו של אביה, ומותירה את עצמה ללא מגן בבית שבו היא מוכרזת כבוגדת. כעונש על כך, מחליט שאול שנישואיה לדויד בטלים, ומשיא אותה לפלטיאל בן ליש, שם היא נשארת 9 שנים, במהלכם דויד ושאול ממשיכים במאבקם הגלוי על המלוכה.
לאחר מותו של שאול בקרב על הגלבוע (נפל על חרבו), דויד נמשח למלך, והוא קורא למיכל לשוב ולהצטרף אליו- כדי לחזק את מעמדו הפוליטי ואת הלגיטימציה של מלכותו.
עם חזרתו לירושלים נתגלע סכסוך קשה בין דויד למיכל, אחרי שהיא מבקרת אותו על ריקודו לפני ארון הקודש. ביקורת זו מעלה את חמתו של דויד, והוא משלח אותו מעל פניו ומנתק את קשריו עימה- כופה עליה חיים של בדידות ערירית.
סיפורה של מיכל הוא סיפורה של דמות טראגית הקרועה בין שתי חובות משפחתיות סותרות. בין מחויבות לאביה ולשושלת ממנה הגיעה, ובין מחויבות לבעל- הזונח אותה ומנשל אותה מתפקידיה. היא סובלת מריחוק ממשפחת המקור שלה- אום ריחוק זה לא מצליח לקרב אותה לבעלה, המנוכר לה.
אולם, בסיפורה של מיכל ישנה נקודת אור אחת. כפי שאמר מאיר שלו עליה- היא האישה הראשונה בתנ"כ שבכו בגללה, הראשונה שגבר שבור לב הלך אחריה. ובכל הטראגיות במתמשכת של חייה- אנחנו לפחות יודעות שפעם אחת אהבו אותה באמת, והעריכו אותה עמוקות.
כדמות תנ"כית משמעותית מיכל יכולה להיות מונצחת בכל עיר- הציעו אותה בעירכם!
התמונה באדיבות טוני ליס.

חיה אוסטר (1914-1970)

15192517_1194062040682664_1481913376012044609_n

מגיע לה רחובות נוספים על שמה!

אחות ראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן ולוחמת האצ"ל.

אוסטר גדלה בחולות תל-אביב הקטנה של סוף שנות ה – 20 ועוד בהיותה ילדה פעלה להדוף את הפורעים הערבים בירושלים העתיקה. זמן לא רב לאחר מכן, הצטרפה אוסטר לשורות ארגון האצ"ל. מאחר שהייתה נערה צנומה, ניתן היה "להתאים" את שמלתה ולהפכה ל"סליק" נייד, כך נהגה להעביר את הנשק ממקום למקום כשהוא מוסתר על גופה.

לאחר קום המדינה הייתה אוסטר פעילה ב"הוועד למען החייל" ברמת-גן. אוסטר הייתה האחות הראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן.

אוסטר נמנית על מייסדי פלוגת גיוס בית"רית, דרך קליטת עולי בית"ר שבאו מחו"ל.

אוסטר הונצחה בעיר רמת גן בשנת 1972 ברחוב האחות חיה אוסטר.

תמונה באדיבות שמוליק לוטטי.

עיריית רמת גן
Irgun
מוזיאון האצ"ל
תנועת בית"ר העולמית – World Betar Movement

איזדורה דאנקן (1878-1927)

14853286_1173648722723996_8348627444769618911_oרקדנית, כוריאוגרפית ופורצת דרך בתחום המחול.
נולדה בסן-פרנסיסיקו וגדלה באוקלנד. אמה היתה מוזיקאית ודאנקן קיבלה חינוך אומנתי ולמדה לרקוד בלט מגיל צעיר. היא התקבלה ללהקת בלט, אולם הרגישה כי היא לא יכולה לבטא את עצמה כרקדנית בתוך האווירה הקיימת ובתוך סגנון הריקוד המוכר.
דאנקן הצליחה למצוא בית תרבותי מקבל בתוך מסעותיה באירופה. התחנה הראשונה שלה היתה לונדון, שם היא שאבה השראה מהממצאים הארכיאולוגים החדשים, ובציורים היווניים על גבי הכדים.
היא המשיכה לטייל באירופה והגיעה לסנט פטרסבורג, שם התקבלה בידיים פתוחות ע"י החוג האומנותי והחלה לצבור השפעה בקרב קהילת הרקדנים.
דאנקן היתה חלוצה ושוברת מוסכמות בהתנגדות לאופיו של הבלט הקלאסי-
היא ראתה בבלט הקלאסי סגנון החונק את הרקדן ומקשה עליו לבטא את עצמו דרך המוזיקליות והתנועות. דאנקן העניקה חשיבות רבה בזרימה התנועתית בריקוד ובקשר לטבע- שהתבטאה בין היתר בריקוד יחף, מחובר לרצפה, וזניחה של נעלי ה"פוינט" המסורתיות.
גם סגנון חייה היה מלא באוונגארד וחתירה כנגד המוסכמות- היא היתה ביסקסואלית מוצהרת, גידלה ילדים מחוץ למסגרת הנישואים והגדירה את עצמה כאתאיסטית.
סגנון לבושה גם היה שונה ומלא חיות- היא התנגדה לשמלות נוקשות והרבתה ללבוש צעיפים ארוכים. צעיפים אלו גם הביאו למותה- כאשר בזמן נסיעה במכונית נכרך אחד הצעיפים בגלגלי המכונית והביא למותה.
היא מונצחת בארץ במועצה מקומית מזכרת בתיה
איפה כדאי עוד להנציח?
בעיריית כרמיאל– עיר הריקודים.

שושנה פרסיץ, מנהל?

כבר העלינו את הנושא בעבר בדף, ועכשיו שוב. שושנה פרסיץ מונצחת כ"מנהל" על אף שהיתה בהחלט מנהלת. עקבו אחרינו לעדכונים נוספים בנושא, שיתפרסמו כאן וגם בעמוד הפייסבוק.

חנה ריינגולד 1911-1983

13776026_1090027027752833_7298614283329394139_n

מראשונות המתיישבות בראשון לציון, מורה למחול ובלט קלאסי.

ריינגולד נולדה בלודז', פולין ובוגרת הגימנסיה העברית לבנות והאקדמיה למחול פירושיצקי. בשנת 1933 עלתה לארץ עם בעלה, והשניים היו מראשוני מתיישביה של ראשון לציון. חנה הייתה המורה הראשונה למחול בעיר ובמשך שנים רבות פעל הסטודיו שלה בביתה ברחוב הכרמל. היא ארגנה בהתנדבות וכתרומה לקהילה מופעי ראווה המוניים בעיר, ישבה לילות כימים ותפרה תלבושות לעשרות תלמידיה לצורך הופעות. ריינגולד המשיכה ללמד את בנות ראשון לציון ריתמיקה ומחול עד הגיעה לגיל 71.

בשנות החמישים, בתקופתה של חנה לוין כראשת העיר, ארגנו השתיים מופעים שהכנסותיהם נתרמו לוועד למען החייל, לליגה למלחמה בשחפת ולאיל"ן. יחד עם ד"ר וולשטיין הייתה אחראית למצעד הפרוטות.

עירית ראשון לציון הנציחה את חנה ריינגולד וקראה רחוב על שמה.

לקריאה נוספת:
הודעת דוברות מטעם עירית ראשון לציון "נחנך רחוב על שם חנה ריינגולד"
מידע מאתר מוזיאון ראשון לציון

קרדיט תמונה: Amir Zolti