שושנה רזיאל (1917-2010) (שושנה שפיצר)

שושנה רזיאלהייתה לוחמת אצ"ל ואשת חינוך, על פעילותה זכתה בתואר יקירת העיר ירושלים.
את לימודיה במסגרות החינוכיות, החלה בגיל צעיר, בשל דרישת אימה, שהייתה אשת חינוך גם היא.
לשירות באצ"ל, הגיעה בעקבות חברתה שהייתה איתה בסמינר, ובמהלך שירות זה, הכירה את דוד רזיאל, לימים בעלה.
לאחר מלחמת העצמאות, ייסדה בירושלים את ביה"ס יהודה הלוי, שנפתח לבנות מכל זרמי האוכלוסייה, וניהלה אותו במשך 40 שנים.
בגישתה החינוכית חוללה מהפך, כשהעניקה חינוך לבנות ביה"ס במגוון רחב של תחומים, ובהמשך דרכה החינוכית, החליטה לצרף בנים לשיעורים אלה. החלטתה לצרף בנים חוללה סערה, אך שושנה התעלמה מהסערה, והמשיכה בדרכה.
בשנת 1998, קיבלה את תואר יקירת העיר ירושלים, על תרומתה החינוכית ארוכת השנים לעיר.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שושנה_רזיאל
קרדיט תמונה: מכון ז'בוטינסקי ו-ויקישיתוף

קורי טן בום (קורנליה טן בום) (1892-1983)

28795790_1668970116525185_8926341970318974764_nהייתה נוצריה ממוצא הולנדי שעסקה בהצלת יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.
הוריה היו שייכים לזרם הנוצרי רפורמי, ויצרו קשרים חברתיים עם יהודים רבים, קורי נולדה בעיר הארלם , ולמדה להיות שענית בבזל שבשוויץ, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, קורי לא נישאה, ועבדה יחד עם אביה בחנות השעונים המשפחתית, ובבית ספר דתי כמורת דת.
לאחר שהולנד נכבשה ע"י הנאצים, החלה קורי בהסתרת יהודים בבית המשפחה, בית שכונה "המחבוא", ועשתה זאת כשאביה ואחותה מסייעים לה, בנוסף לפעילות הסתרת היהודים, שימש בית המשפחה סניף לפעילות המחתרת היהודית, ובני המשפחה היו חברים באירגון התנגדות שהיה באיזור מגוריהם.
המשפחה העניקה מקלט ליהודים רבים, ולאחר ששהו היהודים בבית, הם הועברו על ידיה למקומות אחרים ששימשו להם מסתור.
בנוסף להסתרת יהודים, הוסתרו ע"י המשפחה גם פעילים של המחתרת, גם אנשים אחרים שנרדפו ע"י הנאצים מצאו אצל קורי מקלט, קורי לקחה על עצמה לדאוג לאספקת מזון עבור האנשים שהסתתרו אצלה.
בזמן פעילות ההסתרה, היו מקרים של לידות, ואז קורי הייתה דואגת למיטה בבית חולים עבור היולדת, אם זה בבית יולדות או בבית חולים.
לעיתים, הייתה מחפשת בעצמה יהודים שהיו זקוקים להגנה, וכשנמצאו מקומות עבור היהודים שמצאה, הייתה דואגת לבדוק את בטיחות המקום וחשאיות המקום, לפני שהעבירה את היהודים לשם, לאחר שהעבירה את היהודים, הייתה איתם בקשר שוטף, וסיפקה להם כרטיסי מזון.
מקורות המימון לפעילות הצלת היהודים, היו החנות המשפחתית, ומיהודים עשירים ששילמו מכספם על הסתרת היהודים שידם לא הייתה משגת לממן את הסתרתם.
בשלב מסויים, נעצרה אחותה נולי, ואז לאחר מעצרה, קורי קיבלה אזהרה, והיהודים שהיו אצלה הועברו במהירות למקומות מסתור מחוץ לבית משפחת טן בום.
באירוע שקרה בפברואר 1944, פשטו אנשי הגסטפו על בית משפחת טן בום, בעקבות הלשנה, היהודים שהיו בבית המשפחה נמלטו משם, אך המשפחה ו-30 עובדים שהיו איתם נלקחו לחקירה, לאחר 10 ימי חקירה מת אביה של קורי, אחותה נעצרה יחד עם אח נוסף, האח שרד את המעצר, אך מת זמן קצר לאחר שיחרורו משם, אחותה נולי שרדה את המעצר, קורי ואחותה בטסי נלקחו למאסר נוסף, שלאחריו נשלחו למחנה הריכוז פיכט, ובספטמבר 1944, גורשו האחיות למחנה הריכוז ראוונסברוק שבגרמניה, בדצמבר 1944, מתה בטסי, קורי שוחררה שבועיים לאחר מות אחותה, וחזרה להרלם שבניו יורק.
בשנת 1967, הכיר יד ושם בירושלים בקורי כחסידת אומות העולם, בשנת 1971, יצא ספרה "המחבוא" בו כתבה על קורות משפחתה במלחמה.
בביתה המקורי של משפחת טן בום, פועל מוזיאון המתאר את פועלם.
שלושה ספרים שכתבה תורגמו לעברית, ביניהם ספרה "המחבוא".
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%98%…
קרדיט תמונה:
ויקישיתוף

אביבה רבינוביץ (1927-2007)

23754981_1561060833982781_6372515727553121473_nנולדה בקיבוץ תל יוסף, ובהמשך חייה התגוררה בירושלים, וכפר ורבורג, שם היה למשפחתה משק, את לימודיה עשתה בבאר טוביה.
כשהייתה בת 16, קיבלה החלטה להתנדב לפלמ"ח, שם הייתה אלחוטאית ומזכירה, בעקבות אירועים מסויימים, הורחקה מהאירגון, ולקראת כ"ט בנובמבר כשביקשה לחזור, נמסר לה שפלוגתה הועברה לגבעתי, ואינה משתפת נשים בלחימה במתכונתה החדשה.
כשכתבה את ספר הגדוד הרביעי של פלמ"ח הראל, כתבה שלא רצתה להיות מזכירה.
היא חזרה למשק, אך כשאירעה פלישת צבאות ערב, עברה לקיבוץ קריית ענבים, שם מוקם הגדוד הרביעי, יחד עם חברתה, הייתה שותפה לקרב על הרדאר, ונפצעה בו.
בתפקידה כסיירת, לקחה חלק בכל קרבות הגדוד, ולאחר המלחמה, הצטרפה עם קבוצת לוחמי פלמ"ח לקיבוץ כברי, בקיבוץ שימשה אביבה כמורה ומחנכת, בהתחלה במעברת עולים, ולאחר מכן בקיבוץ עצמו.
בשלב זה לה ולבעלה היו שני ילדים.
בשנות ה-70', הצטרפה לרשות שמורות הטבע, ובמקביל, עשתה דוקטורט בנושא יחסי הגומלין שבין המסלע והקרקע לצמחים.
תפקידה ברשות היה מנהלת חטיבת המדע, ובתפקיד זה קידמה שמירת טבע בשמורות הארץ השונות.
תפקידה הנוסף היה לדאוג לשיקום הנוף בתקופת הקמת וסלילת כביש 6.
בשנת 2001, עזרה בשיכנוע בג"ץ בצורך לכפות פיקוח על מפעלי קק"ל, שלשיטתה גרמו נזק סביבתי.
בשנת 1997, קיבלה את פרס האו"ם לאיכות הסביבה.
למידע נוסף

קרדיט תמונה: אתר עיתון הארץ, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

טובה רוטמן (1893-1974)

22851806_1541505792604952_7708198518671475281_nהיתה בת למשפחת מייסדי המושבה זיכרון יעקב, שותפה לפעילות מחתרת ניל"י, והחברה הטובה של שרה אהרנסון ז"ל.
טובה נולדה במושבה, וכילדה למדה בבית הספר שהיה במקום, ובלימודיה שם גילתה כישרון מוזיקלי, ובשנת 1910 נשלחה ללימודים אצל שולמית רופין בבית הספר המוזיקלי שהיה בניהולה.
לאחר נישואי אחותה לאיש ממשפחת אהרנסון, החלה טובה לערוך ביקורים בבית המשפחה, ובמהלך הביקורים נוצר קשר חברות מיוחד שרה אהרנסון ואחיה אלכסנדר.
בשנת 1915, נסע אחיה של שרה עם רבקה אהרנסון, לקהיר וארצות הברית, ולקראת הנסיעה מסר את אקדחו האישי למשמרת אצל טובה שמסרה אותו לשרה.
בשנת 1916, הצטרפה למחתרת ניל"י, בהמלצת שרה, ועסקה שם בהעתקת ידיעות צבאיות של הצבא הטורקי, בשנת 1917, נשלחה לדמשק, והביאה איתה תיק של מסמכים שהיו בעלי חשיבות לבריטים.
ב-2 באוקטובר 1917, נתפסה טובה בבית הוריה ע"י הטורקים, ונכלאה בנצרת, העינויים שעברו חלק מחברי המחתרת נמנעו ממנה בזכות מסירת חלק מתכשיטיה שנמסרו לחסן בק, שהיה מפקד הכח הטורקי שתפס אותה.
בדצמבר 1917, נערך משפטה, והיא נשפטה לתקופת מאסר בת חצי שנה, שהסתיימה ביוני 1918, ועם סיום תקופת מאסרה, חזרה ארצה.
בשנת 1917, נישאה לבעלה, היו להם 3 ילדים, ולאחר מספר שנים נפרדו בני הזוג.
כשהגיעה ארצה, שמעה את סוף סיפור המחתרת, ומה עלה בגורל האקדח שהיה ברשותה לפני מאסרה.
קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
זכרון יעקב
למידע נוסף

פנינה פדרמן (1914-1948)

פנינה פדרמןהייתה לוחמת אצ"ל שנפלה בעת מילוי תפקידה.
פנינה נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, למדה שם בבית הספר התיכון היהודי משם עברה ללימודים באוניברסיטה, כשהייתה בת 16 הצטרפה לתנועת בית"ר, ובשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזבה לבלגיה, שם הוציא אביה עיתון בשם "העתיד שלנו", שהיה לביטאון בית"ר במדינה.
לאחר שהות המשפחה בבלגיה, עזבה להולנד, אך כשהתייתמה משני הוריה חזרה לבלגיה, שם נישאה לבעלה. חתונתם נערכה במועדון בית"ר.
בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל יחד עם בעלה, והזוג התיישב בראשון לציון, שם ייסדה את סניף קופת חולים המקומי, הקימה מסעדה שהייתה מיועדת לעובד הלאומי בבאר יעקב, והמשיכה את פעילותה בבית"ר כשהדריכה בסניף התנועה בעיר.
במקביל, הצטרפה עם בעלה לאירגון האצ"ל, ביתם שימש כמקום מפגש ויציאה לפעולות האירגון שקרו בדרום הארץ.
כשבעלה נתפס ע"י הבריטים והוגלה לאריתריאה, עברה לגור בנחלת יהודה, וגם שם ביתה שימש מקלט לפעילות אירגון האצ"ל, ובנוסף לכך, שימש הבית מקלט לפעילים ופליטי מלחמה.
בפעילותה האחרונה מילאה תפקיד ציבורי שהיה מיועד למשפחות האסירים, מכוניתה עלתה על מוקש והיא נהרגה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון
למידע נוסף:
http://www.gen-mus.co.il/person/?id=23377

הנסיכה החשמונאית המורדת (?-33 לפנה"ס)

נסיכה חשמונאית לוחמתלפעמים כחלק מכתיבת הערכים בדף, אנחנו נתקלות לא רק בנשים שפעלו, עשו, לחמו ויצרו ונדחקו ונשכחו, אלא גם בכאלו שלמרות פועלן הגדול כמעט ונמחקו לחלוטין מדפי ההיסטוריה.
הנסיכה החשמונאית הלוחמת היא אחת הדמויות האלו, ולכן מרגש במיוחד לכתוב עליה.
העובדה שבמרד החשמונאים היו נשים פעילות, קיימות, שותפות בזירה הציבורית מראה כיצד נשים היו מאז ומתמיד על במת ההיסטוריה, ואיך פעם אחר פעם הן הושכחו, בצורה שחוזרת על עצמה אלפי שנים.
אז הערך היום מוקדש לנסיכה החשמונאית המורדת, אישה ללא שם, בתו של אריסטובולוס השני, נכדה למלך אלכסנדר ינאי, אחות לאלכסנדר השני ולמלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגונוס השני.
היא עמדה בראש לוחמי גרילה יהודים, וניהלה ממבצר הורקניה הנצור קרב מאסף בחילות הורדוס לאורך ארבע שנים עד שנת 33 לפנה"ס. היא הנהיגה את יהודי האזור, ולחמה בעוז לשחרור ארצה.

הציעו אותה בעירכן!

בצילום- נסיכה לוחמת, תמונת אילוסטרציה.

חנה בן-ארי (1928-1978)

חנה בן ארישדרנית "קול ישראל", תסריטאית ומתרגמת.
חנה בן-ארי נולדה כחנה זילברשטיין למשפחה יהודית מבוססת בגרמניה. בשנת 1938, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצליחה חנה להימלט מגרמניה, ולעלות לארץ ישראל. חנה ומשפחתה בחרו להתיישב בת"א, ובמהרה החלה חנה את לימודיה בגימנסיה הרצליה הידועה אשר בעיר. שם, בין ספסל הלימודים, הכירה את אברהים ניניו, אשר לימים יהפוך לבעלה.
מיד לאחר תום לימודיה, ובהיותה רק בת 19, החלה להיות פעילה בשורות ההגנה, ושימשה כקריינית בקול ההגנה. חנה הייתה מהקרייניות הראשונות ב"קול ההגנה", ולאחר הקמת המדינה הפכה לאחת מהקרייניות הראשיות ב"קול ישראל". בנוסף, ניהלה חנה את מחלקת הדרמה ברדיו, והייתה אחראית על שידורם של תסכיתי רדיו רבים, במסגרת תוכניתה "המסך עולה". במסגרת עבודתה בקול ישראל, חנה העלתה לראשונה תוכנית תחקירים ברדיו, אשר היוותה את הבסיס לתוכנית "כלבוטק" הידועה. כמו כן, חנה הייתה אחראית לתרגומם ועיבודם של תסכיתי רדיו רבים מאנגלית וגרמנית.

בנוסף לעבודתה ברדיו, עסקה חנה גם בתחומי הטלוויזיה והתיאטרון: היא כתבה תסריטים רבים לתוכניות ילדים אשר שודרו במסגרת הטלוויזיה החינוכית וזכו להצלחה רבה, בין השאר הסדרה "רגע עם דודלי", היא תרגמה מחזות רבים אשר הועלות על במת "הבימה", התיאטרון הלאומי": "העלמה יוליה", "12 המושבעים", "ממלא המקום" ועוד רבים וטובים. בין שלל עיסוקיה הרבים, הספיקה חנה לערוך ספרים שונים, ובינהם את ספר העיתונאים לשנת 1977, אשר היה אחד מהספרים הבולטים שיצאו באותה תקופה, ואף כתבה חנה יחד עם בעלה מחזות רבים אשר זכו להצגה בתיאטרון.

בשנת 1978, נפטרה חנה בן ארי לאחר מחלה קשה. בשנת 2011, הנציחה עיריית ת"א את פועלה וזכרה באמצעות שלט על ביתה ברחוב קפלן בעיר. אולם לדעתינו זה לא מספיק.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה התגוררה ופעלה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/OfwWsD

**התמונה לקוחה מתוך אתר ויקיפדיה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

רחל מכבי (1915-2003)

פעילה בפלמ"ח וסופרת.רחל מכבי
רחל נולדה בשם מרי-לואיז גרין למשפחה יהודית מהמעמד הגבוה בעיר אלכסנדריה אשר במצרים. אביה, פליקס, היה איש עסקים בכיר בקהילה היהודית, ואילו אמה, ג'נין, השתייכה למשפחת אצולה מקומית. בנעוריה למדה מרי-לואיז בגמנסיה הצרפתית היוקרתית והיתה פעילה בתנועת השומר הצעיר. משפחתה של מרי-לואיז הרבתה לנפוש בארץ ישראל, ותמכה רבות ברעיון הציוני באמצעות איסוף תרומות בקרב הקהילה המקומית לטובת הגשמת החלום הציוני. מרי-לואיז נקשרה מאוד לארץ ישראל במהלך ביקוריה התכופים בארץ, אולם סלדה מתנועה ציונית של "תרומות והתרמות" לדבריה ועל כן נטשה את הרעיון הציוני. באחד מביקוריה בתל אביב, פגשה מרי-לואיז את מכבי מוצרי, פעיל ציוני נלהב, אף הוא ממשפחה מיוחסת מצרית. מכבי דגל בציונות מעשית, של עליה ועבודת הארץ, והצליח להדביק את מרי-לואיז בלהט הציוני שוב. השניים נישאו בטקס צנוע במצרים, ולאחריו החליטו לעלות לארץ ישראל. בנוסף, מרי-לואיז שינתה את שמה לרחל, כהוקרה לרחל המשוררת, מהקולות הבולטים של השירה העברית דאז.

הזוג מוצרי היה מוכר בקרב היישוב היהודי הקטן, שכן מכבי שימש כמפקד בכיר בפלמ"ח ואילו רחל שירתה כמדריכת אלחוטנים. בנוסף, שימשה רחל בתפקידי מנהלה רבים בקרב בכירי הארגון. במהלך מלחמת העצמאות נשלח מכבי ללוות שיירת אספקה, ובמהלכה נפגע ונהרג. מותו של מכבי היכה את רחל בתדהמה, ומתוך אבלה הכבד החליטה על שינוי שם משפחתה למכבי כדרך להנצחתו של אהובה. בתום המלחמה, נשלחה רחל מכבי לקורס הקצינים היוקרתי והמשיכה לשירות קבע. מעבר לתפקידיה הרבים בהם שימשה במסגרת הפלמ"ח, נודעה רחל בידע הרב אותו אצרה, זכר לחינוך המעולה לו זכתה במצרים. רחל ניחנה בזכרון מופלא, ולאחר שוך הקרבות החלה בכתיבת זכרונותיה מהשנים הסוערות. ספרה הראשון, "מצרים שלי" היטיב לתאר את חיה הבורגנים באלכנסדריה של אז, אולם גם את חיי האדם הפשוט אותו הכירה הודות לסקרנותה ולהתעקשותה ללוות את אביה במסגרת עסקיו. שאר ספריה עסקו גם הם במהלך חייה: החיים בארץ ישראל המנדטורית, חוויותיה ממלחמת העצמאות, השירות בפלמ"ח ולאחר מכן בצה"ל והחיים בקיבוץ.

קולה של רחל מכבי, דרך ספריה, מספקים הצצה אותנטית למסע אותו עברה במהלך חייה. מהילדות הבורגנית באלכסנדריה, דרך הלחימה העיקשת במלחמת העצמאות ועד לחייה בקיבוץ. רחל מכבי משרטטת זאת באמצעות תיאורים מרתקים, כנים להחריד ובעיקר, ייחודים.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה שוכן מוזיאון הפלמ"ח.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/XbUiDA

**התמונה, המציגה את רחל ומכבי ביום נישואיהם באלכסנדריה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

רחל (דידי) הראל (1923-1989)

רחל דידי הראלחברת המחתרת ההולנדית שלחמה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, זוכת מדליית החירות של ארצות הברית ומדלית האומץ של מלך בריטניה.

רחל נולדה ברוטרדם, הולנד בשנת 1923. רחל נאבקה על זכותה ללמוד בתיכון וסיימה את בית הספר והכשירה עצמה כגננת והתמחתה בהוראה בשיטת מונטסורי.

בשנת 1941 התארסה למרסל הרץ. בשנת 1942 הייתה אמורה להשלח משפחתה למזרח אירופה. מרתה נגטנל, שעבדה אצל משפחת הרץ, הציעה להסתירם בביתה. במרץ 1943 השיגה מרתה עבורם תעודות זהות בדויות.
רחל, שהתחזתה לגויה כפרית, הצטרפה למחתרת ההולנדית וקיבלה תפקיד של בלדרית. תפקידה של רחל היה ליצור קשר בין מפקדי המחתרת לפעילים שדאגו בעיקר למציאת מקומות מסתור ליהודים ולסרבני חתימה על הצהרת הסולידריות. חרף הסכנות היא נעה בין הכפרים ברכיבה על אופניים כשהיא מתחזה לאיכרה בת האזור.
בקרב על ארנהם 1944, רחל השתתפה בטיפול בפצועים וכבלדרית במבצע העברת החיילים וצירופם לכוחותיהם. בנובמבר 1944 נתפסה רחל על ידי הגרמנים. בעת תפיסתה הצליחה להשמיד את מכתבי מפקד המחתרת שהיו עימה. ניסיונות הבריחה שלה לא צלחו והיא נורתה ברגלה.

אף שעברה עינויים קשים רחל לא הסגירה את חבריה. מכיוון שמוצאה היהודי לא היה ידוע וגם חברותה במחתרת לא הוכחה היא לא הוצאה להורג. בתחילת אפריל 1945 כאשר נשמעו תותחי בעלות הברית החלו אנשי האס אס לארגן את השיבה לגרמניה והנשים הצעירות הוצאו למסע רגלי קשה. בליל המסע השני הצליחה רחל לברוח ומצאה מחסה אצל איכר. למחרת נודע לה שהולנד שוחררה.
בשנת 1946 קיבלה באמסטרדם את מדליית החירות עם עיטור דקל ארד מהשגריר האמריקאי. בשנת 1948 הוענקה לה בשגרירות בריטניה מדלית המלך עבור אומץ לב למען החירות.
ב 1950 עלו לישראל רחל ומשה הרץ וילדיהם. בני הזוג התיישבו בקיבוץ בית השיטה ומאוחר יותר עברה המשפחה לחולון ולאחר הולדת בנם השלישי להרצליה. בישראל רחל הייתה פעילה בויצו וברטורי.
רחל הראל נפטרה ב-16 בנובמבר 1989, עם שובה מטקס הענקת אות חסיד אומות העולם לבני משפחת נגנטל בהולנד.

ראוי להנציח אותה בערים עיריית חולון – הדף הרשמי עיריית הרצליה שם התגוררה ופעלה בשנותיה בישראל.

ויצו ישראל Wizo Israel רוטרי ישראל Rotary club Herzliya, Israel רוטרי הרצליה, ישראל

לקריאה נוספת:
חירות, אומץ, גבורה: זו האישה המעוטרת בישראל YNET

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4364441,00.html

צפורה נריה (צפורה גרליץ) (1927-2017)

ציפורה נריה גרליץהייתה לוחמת פלמ"ח שליוותה את השיירות לירושלים, הייתה מהמפקדות הראשונות בצה"ל, והייתה גם קצינת ח"ן בדרגת סא"ל.
היא נולדה להוריה כבת בכורה בשכונת מאה שערים בירושלים, ובשנות ה-30' עברה המשפחה לתל אביב, שם נולדו עוד 2 אחיות נוספות.
עד כיתה ז' למדה ציפורה בבית הספר בית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שהיה בית הספר של זרם העובדים.
בשנת 1939, חזרה עם משפחתה לירושלים בשל קשיים כלכליים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אביה נעצר בשל היותו אזרח גרמני, והיה בגלות באוגנדה עד 1945. גירוש האב יצר בציפורה את הרצון להילחם בבריטים, והיא הצטרפה לתנועת הנוער "גורדוניה".
בשנת 1942, הצטרפה לקבוצת נוער שהייתה בקיבוץ חולדה, וזאת כדי לקחת חלק בהתיישבות העובדת. בתקופת שהותה בקיבוץ, תקופה בת שנתיים וחצי, למדה על זרם החינוך השיתופי.
באפריל 1943, נערך בקיבוץ חיפוש סליקים ע"י הבריטים, פעולה שהתבצעה בכל הארץ, חיפוש שציפורה הייתה עדה לו והשתתפה במאמצי חברי הקיבוץ להסתיר את הסליקים, אירוע זה השפיע על תפיסת עולמה ולפי עדותה, לאחר החיפוש היה לה ברור שהבריטים אינם צריכים להיות בארץ.
בקיבוץ חולדה פגשה ציפורה את יעקב נריה, ובשנת 1950 נערכה חתונתם.
בשנת 1944, הצטרפה להכשרה מגויסת של נוער קיבוץ חולדה, והם חברו לקבוצה מקבילה בקיבוץ בן שמן. היא הייתה מבין צעירי הקבוצה והייתה רזה במיוחד. בתקופה זו חלתה, אך התעקשה למלא את כל תפקידיה.
עברה גיוס לפלמ"ח, במסגרת 15% של אנשים שעברו להיות בתפקידי פיקוד שכללו גם התמחויות מקצועיות.
בינואר 1946, עברה עם קבוצה מגבע לעמיעד על מנת ליצור שם היאחזות ובמהלך שהותה השתתפה בפעילות של הברחת מסמכים, ורשימות של אנשי ההגנה. במקביל, השתתפה בהברחת עולים מסוריה לארץ, אך פעילותה הסודית לא התקבלה בעין יפה, בשל ההיעדרויות הרבות מפעילות הגרעין השוטפת.
ציפורה הייתה האישה היחידה בגרעין שעסקה בפעילות הקשורה לעלייה.
היא ליוותה קבוצות של עולים לגבול הצפוני של הארץ, ומשם פוזרו העולים למקומות שונים.
בנובמבר 1947, הייתה בירושלים במסגרת תקופת החלמה מדלקת הפרקים, ובכ"ט בנובמבר של אותה שנה, הייתה היערכות של הפלמ"ח להגנה על התחבורה לירושלים. היא החליטה שלא לחזור לקיבוץ, נסעה לתל אביב, ולמחרת הצטרפה לאחד הכוחות. ההחלטה שלא לחזור לקיבוץ, הביאה לסיום חברותה שם.
עברה קורס חובשות בעמיעד, שבסופו הוכשרה כחובשת, בהמשך עשתה קורס נוסף שבו קיבלה הכשרה כחובשת קרבית.
לכוחות הלוחמים צורפו מלווים שהיו נושאי נשק, כדי להשיב אש במקרה הצורך. חלק מהמלווים נושאי הנשק היו נשים שהבריטים נמנעו לבדוק גופנית, וכך היו יכולות הנשים לבצע את תפקידיהן כמלוות, תפקיד שכלל גם טיפול בפצועים.
ציפורה השתתפה בשיירות שיצאו לירושלים בחודשים אפריל ומרץ 1948.
קרדיט תמונה:מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/צפורה_נריה