דבורה אילון סרני (1906-1991)

ביולוגית, חוקרת, סופרת ומורה נודעת לביולוגיה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

דבורה אילון-סרני נולדה בירושלים.  לאחר סיום לימודיה התיכוניים בגימנסיה "הרצליה", עברה לאיטליה ולמדה ביולוגיה באוניברסיטת רומא, שם למדה עד שהשלימה את תואר הדוקטורט.

בתקופה זו נישאה לאנריקו סרני, אשר נפטר במפתיע כעשרה חודשים לאחר הולדת בתם הבכורה. דבורה החליטה לחזור לישראל, ובחרה ללמוד באיטליה על מחלות צמחים טרם החזרה לארץ, מכיוון שהעריכה שיהיה צורך בתחום זה בישראל.

בשנת 1934 חזרה דבורה לישראל. תחילה עבדה בתחנת הניסיונות החקלאיים ברחובות.

בשנת 1936, בעת ביקור בגימנסיה "הרצליה", מנהל בית הספר הציע לדבורה לעבוד בו כמורה. היא קיבלה את ההצעה ועבדה בבית הספר במשך 23 שנים. היא נחשבה למורה אגדית, אשר לימדה וחינכה דורות של תלמידים לאהוב את תחום הביולוגיה.  התלמידות והתלמידים שלימדה סיפרו על מורה יוצאת מגדר הרגיל, אשר עוררה בהן השראה ועודדה אותן לחקור, ללמוד ולחשוב. כמה מתלמידותיה הפכו בעתיד לחוקרות מצליחות וידועות.

דבורה אילון-סרני כתבה בעצמה ספרי לימוד בביולוגיה, מכיוון שלא היו בנמצא מספיק ספרי לימוד במדעי הטבע בעברית. היא כתבה ספרי לימוד בנושאי ביולוגיה כללית, מדעי החי, מדעי הצמח ועוד.

בשנת 1938, לאה גולדברג, אשר היתה עורכת עיתון "דבר לילדים", ביקשה מדבורה אילון-סרני לכתוב בעיתון. כתבותיה עוררו עניין ועודדו את דבורה לכתוב עוד כתבות וספרים לילדים ונוער. הספרים הללו זכו להצלחה וביקורות מהללות, והודפסו במספר מהדורות, ביניהם: "גבורי הקטב" על כיבוש הקוטב הצפוני והדרומי (1955), "פגישותי עם צמחים" (1956) ועוד.

בנוסף, עסקה אילון-סרני בעבודה ציבורית.  בשנת 1955, מונתה לנספחת בשגרירות ישראל בוושינגטון. בתפקיד זה עסקה בהסברה ועמדה בקשר עם ארגוני הנשים בארצות הברית. בהמשך, הצטרפה לבעלה מנחם אילון שליחויות ברחבי העולם, בהן עסקה בעשייה חינוכית, הכשרה והשכלה.

בעקבות הנסיעות ברחבי העולם, כתבה אילון-סרני ספרי מסע על המדינות בהן ביקרה, ביניהם "על פני ברזיל: מסע בארץ הג'ונגלים והקידמה" (1960), "קניה המתעוררת: רשמי מסע" (1964), "מקסיקו הקסומה: רשמי מסע" (1968).

בתמונה: כריכת הספר "פגישותיי עם צמחים"

(התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן)

שושנה בובליל (נפטרה בשנת 2019)

רבנית שהובילה את החקר ההלכתי בתחום הקיימות והקשר בין היהדות לסביבה.

שושנה בובליל היתה דמות מוכרת בתחומי איכות הסביבה, הקיימות והפרמקלצ'ר בישראל. היא עסקה בתחום מנקודת מבט ייחודית – איכות הסביבה בראי היהדות.

בחייה, עסקה רבות בקשר שבין מדע ודת. שושנה בובליל היתה בעלת תואר שני בכימיה ותואר נוסף בהנדסת תוכנה. .היא הקימה את ארגון תורה ומדע בע"מ ואת המדרשה לקיימות ויהדות (Midrasha for Torah-inspired Sustainability ), אשר מעניקה הרצאות בנושאי איכות הסביבה, כלכלה וחברה בראי היהדות. בנוסף, היתה מורה לכימיה.

היא כתבה מספר מאמרים על הקשר שבין סביבה ליהדות, מנקודת המבט הייחודית שלה:

"המציאות החקלאית והאקולוגית של ארץ ישראל ניכרת בתרבות ישראל, בלוח השנה העברי שעל פיו עם ישראל חוגג את הרוחני והגשמי יחדיו: פסח, חג החרות וחג האביב – קציר העומר; שבועות, חג מתן תורה ומועד הבאת הביכורים וקציר חיטים; סוכות, בו מציינים את חסדי ה' וההגנה שנתן לנו במדבר ואת חג האסיף של ארץ ישראל.

בדורנו זכינו להוסיף את חג העצמאות, בו מציינים את השילוב של הגשמי והרוחני. […] ביום זה מודים אנו לריבונו של עולם שהשיב את העם היהודי למרחב הביולוגי והתרבותי שלו – לארץ ישראל, בה עם ישראל כולו יכול ללמוד את תורת ישראל, במלואה, לפרוח ולעלות מעלה מעלה, ולמלא את ייעודו."

על שנת השמיטה, כתבה:

"קיימות (sustainability) היא גישה כוללנית (holistic) השואפת הן בהווה והן בעתיד לעולם טוב יותר. היא מתייחסת אל הסביבה, הכלכלה והחברה, ומעודדת שיתופי פעולה. […] גישת תכנון זו מזכירה את הגישה היהודית: "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת" (משנה מסכת עבודה זרה, פרק ב משנה א)."

"תכנון לקיימות מייחס חשיבות רבה לידע מסורתי מקומי. שנת השמיטה היא דוגמא לכלי מסורתי, מקיים, שתורם לחוסן החברה בארץ ישראל. שמיטת הקרקעות מועילה לבריאות האדמה. שמיטת כספים מסייעת לאנשים להשתקם ולחזור לחיי מעשה בריאים, […]"

(התמונה מתוך אתר בית הלל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

קלרה חן (1924-1998)

פרופסור לבוטניקה באוניברסיטה העברית וחוקרת פורצת דרך בתחום הצמחייה המקומית באזור הים התיכון.

קלרה (חיה) לבית בלאו נולדה ברומניה בשנת 1924, לאם עקרת בית ולאב עיתונאי ואיש עסקים.  בשנת 1931, היגרה המשפחה לאוסטריה, אך נאלצה לעזוב בעקבות האנשלוס (סיפוח אוסטריה הפשיסטית לרייך השלישי בשנת 1938). המשפחה היגרה לאיטליה, וכאשר קיבלה סרטיפיקט (אשרת עלייה) מהשלטונות הבריטיים, עלתה לישראל והתיישבה בתל אביב.

בשנת 1945 החליטה קלרה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בעקבות הרצאה של ישעיהו ליבוביץ, אשר עוררה בה השראה. פריצת מלחמת העצמאות קטעה את לימודיה האקדמיים, והיא התגייסה לארגון ההגנה ובהמשך לצה"ל.  עם סיום המלחמה, המשיכה חן את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבדה כמורה. היא החליטה להתמחות בתחום הבוטניקה.

קלרה חן פרסמה ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכה לשבחים ברחבי העולם ונחשב לפורץ דרך עד היום. לאחר סיום הדוקטורט, השתלבה קלרה חן בסגל האוניברסיטה העברית. היא ניהלה במשך כמעט שלושה עשורים את העשבייה (אוסף פריטי צמחים הנאספים לצורך שימור ומחקר) של האוניברסיטה.

מחקריה של קלרה חן עסקו במיון עולם הצמחים ותחום ההתמחות העיקרי שלה היה קטניות. תרומתה היתה משמעותית במיוחד להבנת סוגי קטניות, סוככיים ומורכבים. מחקריה בנושא מינים חד שנתיים של אספסת הביאו את פרופסור חן לחזית החקר בנושא הצמחיה הים תיכונית.

בהמשך, חקרה גם טחבים, והיתה ממובילי המחקר בישראל בתחום זה.

מחקריה של חן תרמו רבות להבנת הצמחייה המקומית באזור הים התיכון. היא פעלה להרחבת הידע בתחום הבוטניקה, הנגשתו והעלאת הפופולריות שלו. היא עודדה את תלמידיה לחקור צמחים מקומיים שלא נחקרו בעבר ולהתנסות בטכניקות מחקר חדשניות. במקביל, כתבה וערכה מאמרים וערכים רבים באנציקלופדיות, מדריכי טבע וכתבי עת.  שלוש קבוצות טקסונומיות של צמחים נקראות על שמה.

קלרה חן נפטרה בשנת 1998 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא המשיכה לכתוב ולחקור עד ימיה האחרונים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

מלבה (נואבנה) לנדה (1918-2019)

גאולוגית, ומבין מתנגדות המשטר הסובייטי.

נולדה באוקראינה שבאודסה. בשנת 1950 מונתה לראשת צוות המחקר והסיקור הגאולוגי בהרי קרטאו שבקזחסטן.

בשנת 1976 התבטאה נגד השלטון הסובייטי בנושא חתימת הסכמי הלסינקי, שנחתמו שנה קודם לכן, ואמרה שלא ניתן לסמוך על השלטון הסובייטי שיכבד את זכויות האדם. היא הצטרפה לארגון זכויות האדם "קבוצת הלסינקי", ופעלה בו עד למעצרה בשנת 1980. לאורך תקופת פעילותה בארגון זה, תמכה ביהודי ברית המועצות דאז, ובדרישתם לעלות לארץ ישראל, והייתה לאחת מאסירי ציון.

לאחר שחרורה מהכלא פעלה לטובת שמירת זכויות האדם, פעילות שהתגברה לאחר נפילת ברית המועצות.

בשנת 2015, בהיותה בת 97, עלתה לארץ ישראל, והתגוררה בחיפה. כדאי להנציחה שם.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%91%D7%94_%D7%9C%D7%A0%D7%93%D7%94

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

ד"ר ג'ויס ג'קובסון קאופמן (1929-2016)

 כימאית יהודיה-אמריקאית, נודעה בזכות מחקריה המתקדמים ופורצי הדרך בתחום הכימיה הקוונטית.

היא נולדה למשפחה יהודית מסורתית והחליטה לעסוק בכימיה בגיל 8 לאחר שקראה את הביוגרפיה של מארי קירי. בתקופה זו, לא הורשתה ללמוד מתמטיקה מכיוון שמדובר ב"מקצוע שלא מתאים לבנות".
קאופמן למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת ג'ון הופקינס בניו יורק, שם קיבלה את תואר הדוקטורט בכימיה פיזיקלית בשנת 1960. כמו כן, היא קיבלה דוקטורט נוסף בפיזיקה תיאורטית בסורבון שבפריז בשנת 1969.

בהמשך, קאופמן מונתה לתפקיד מדענית מחקר ובהמשך קיבלה משרת פרופסור חבר. עם זאת, למרות הישגיה הרבים, מעולם לא קודמה למעמד פרופסור מן המניין.

המחקר של קאופמן השתרע על יריעה רחבה של תחומים: החל מדלק טילים, דרך תרופות וכימיה קוונטית, תוך שימוש נרחב בטכנולוגיות מחשב בתחומי הכימיה בתקופה בה הדבר לא היה נפוץ.

ב-1990, פרסמה מאמר פורץ דרך בו תיארה שיטה חדשה לסימון פחמימות סרטניות. באמצעות המודלים שפיתחה בתחום הכימיה הקוונטית, ניתן היה לבחון את המבנה המולקולרי המדויק של תרופות מתוכננות, וכן לנבא את מידת הרעילות שלה.

חייה ועבודתה של קאופמן מהווים השראה עבור מדעניות רבות ברחבי העולם.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

למידע נוסף:

https://www.jewishtimes.com/51844/dr-joyce-kaufman-broke-ground-in-science-gender/community/obituaries/

גרטה ליבוביץ (1907-2001)

מתמטיקאית, מורה, עורכת ומתרגמת.

גרטה נולדה בקמפן שבהולנד. בתחילת דרכה היתה פעילה מרכזית בתנועת "צעירי מזרחי", ביחד עם בעלה הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ. היא עסקה בחינוך לחלוציות ובניין ארץ ישראל, ואף נבחרה להנהלת התנועה בשנת 1930.

באחד המאמרים שפירסמה בתקופה זו דנה בחשיבות הקניית ידע יהודי לנערות שומרות מצוות ובהנגשת הספרות היהודית עבורן. בשנת 1933 השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המתמטיקה, אותה ביצעה באוניברסיטת קלן שבגרמניה. כשנה לאחר מכן, היא עלתה לארץ בשנת 1934 בעקבות גילויי אנטישמיות בגרמניה ולאחר שהגסטאפו חיפש אחריה בבית אמה.

לאחר עלייתה ארצה, היא התגוררה בסמוך לשכונת רחביה שבירושלים ולימדה פיזיקה וכימיה בסמינר למורים שבעיר. בנוסף, היא שימשה כמזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית וגם כתבה בה ערכים בנושאי מדע. כמו כן, היא עסקה בתרגום מגרמנית, וגם ערכה וביצעה הגהה עבור חלק מכתבי בעלה.

מרי ג'קסון (1921-2005)

המהנדסת האפרו-אמריקאית הראשונה בנאס"א.

מרי ג'קסון נולדה בהמפטון, וירג'יניה. בשנת 1951, החלה לעבוד בנאס"א בתור מתמטיקאית ומחשבת (computer) במרכז המחקרי "לנגלי" שבעיר הולדתה.

היא היתה חלק מקבוצה משמעותית של נשים אשר היו אמונות על החישובים של מסלולי החלליות המאויישות הראשונות, וכך סייעה לסוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) להשלים את משימתה לשלוח אסטרונאוטים לחלל.
בהמשך הקריירה שלה עברה הכשרה הנדסית מתקדמת ונהייתה מהנדסת אווירונאוטיקה. למעשה, מרי ג'קסון היתה המהנדסת השחורה הראשונה בנאס"א.

לאחר 34 שנות קריירה, בהן הגיעה לתפקידי ההנדסה הגבוהים ביותר, היא החלה לנהל את התוכנית הפדרלית לקידום נשים בנאס"א. במסגרת תפקיד זה, היא סייעה לתעסוקה של מדעניות ולקידומן בסוכנות, עזרה לפרוץ מחסומים ולפתוח אפשרויות בתחום הטכנולוגיה וההנדסה עבור אפרו-אמריקאים ונשים.

סיפורה של ג'קסון הונצח בספר ובסרט "מאחורי המספרים".

בשנת 2020, סוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) הכריזה כי המטה הראשי בוושינגטון ייקרא על שמה.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

אנה אלכסנדרובנה טאגר (1999-1912)

כימאית יהודיה-סובייטית, פרופסור לכימיה פיזיקלית, חוקרת, מרצה, ומחברת ספרי לימוד פופלריים.

נולדה במוסקבה למשפחה יהודית.  סיימה בהצטיינות תואר שני בכימיה באקדמיה הצבאית והמשיכה לתואר דוקטור עם התמחות בפולימרים.

בשנים 1948-1941 עבדה כמהנדסת וכמנהלת טכנית במפעל למוצרי גומי בסברדלובסק שבחבל אורל.  במקביל החלה לעבוד כמרצה, בתחילה במכללה לכימיה והנדסה של תעשיית הגומי, ובהמשך כחברת סגל באוניברסיטת אורל – מהמוסדות האקדמיים הנחשבים באזור. ב-1958 הקימה את המחלקה לחקר הפולימרים ועמדה בראשה במשך 3 עשורים.

עבודתה המדעית התמקדה בחקר התכונות התרמודינמיות של גומי ושל תמיסות פולימריות. היא פרסמה מעל 400 מאמרים, כתבה ספרי לימוד שתורגמו לשפות רבות ונותרו בשימוש במשך עשורים, והרבתה להרצות ברחבי ברה״מ.

ב-1995 עברה למוסקבה, שם נפטרה בשנת 1999.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

פנינה קליין (1945-2014)

פרופסור לפסיכולוגיה וכלת פרס ישראל לחקר החינוך.

פנינה נולדה בעיר טרנוב שבפולין עם תום מלחמת העולם השניה. הוריה, דב ורחל, היו ניצולי שואה. המשפחה עלתה לארץ באוניית המעפילים "נגבה" והתגוררה בתל אביב. היא למדה פסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ובמהלך לימודי התואר השני עבדה בשירות הפסיכולוגי החינוכי עם ילדים בסיכון משכונת התקווה. בתקופה זו החלה להתעניין בפיתוח תוכניות להתערבות מוקדמת עבור אוכלוסיות אלו.

לאחר השלמת הדוקטורט שלה בארצות הברית, החלה ללמד ולחקור בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן כפרופסורית מן המניין. היא שימשה כראש התוכנית ללימודי התפתחות הילד והקימה את מרכז "בייקר" לחקר שיטות חינוך וטיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים בבר אילן.

מחקריה של קליין, אשר זכו להערכה בינלאומית, עסקו בחקר החינוך לגיל הרך. היא פיתחה מודלים ושיטות הערכה ליחסי גומלין בין פעוטים למבוגרים, בפרט בקשר שבין אנשי הוראה לתלמידים וכן הקשר שבין הורים לילדיהם.

השיטה הייחודית שפיתחה למדידה כמותית של איכות הקשר הרגשי בין הילד למטפליו, וכן הגישה שפיתחה להתערבות חינוכית המשלימה את החסכים של הילד, הן אבני יסוד בטיפול בתחום החינוך בישראל וברחבי העולם.

"החלום שלי", אמרה, "הוא לראות את כל הפעוטות והתינוקות בישראל מקבלים את 'התפריט המנטלי' המלא שהם זקוקים לו, לראות את כל הילדים משתלבים במסגרות המתאימות להם, וגדלים לממש את הפוטנציאל הגלום בהם לטובתם ולטובת החברה שהם חיים בה".

קליין נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, שנחגג בסימן ילדי ישראל. כמו כן, בשנת 2011 הוכרזה כזוכת פרס ישראל לחקר החינוך. בנוסף, היתה חברה בוועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011.

בגבעת שמואל, עיר מגוריה, קראו רחוב על שמה.

מרה בלר (1945-2004)

פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, מומחית בעלת שם עולמי בפרשנויות לתורת הקוונטים.

מרה בלר נולדה בברית המועצות לשעבר, בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה. היא עלתה לישראל בשנת 1964 כאשר היתה בת 19. בלר למדה תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, והמשיכה לתואר שני בפילוסופיה של המדעים. בתקופה זו עבדה ברדיו הישראלי כדוברת רוסית והפיקה תוכנית שבועית על המדע בישראל.  במהלך לימודיה, נישאה ונולדו לה שני ילדים.

מרה בלר השלימה את לימודי הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת מרילנד בשנת 1983.  באותה שנה הצטרפה לסגל האוניברסיטה העברית כחוקרת ומרצה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. לאורך השנים, בלר התקדמה הפכה לאחת המומחיות להיסטוריה של מכניקת הקוונטים.

בשנת 1998, הגישה בקשה למינוי כפרופסור חבר, אך בצעד חריג האוניברסיטה העברית מינתה אותה לפרופסור מן המניין.  בין השנים 2001-2004, שימשה כפרו-רקטור האוניברסיטה העברית.

בשנת 1999  כתבה את הספר Quantum Dialogue: The Making of a Revolution, אשר נבחר לספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקאוטלית לשנת 1999 על ידי כתב עת נחשב בתחום. בספר טוענת בלר כי המדע מבוסס על שיח אך גם על אי הסכמה, ספק וחוסר ודאות, וכי דווקא אלו מעודדים יצירתיות בקהילה המדעית.

בשנת 2000, אובחנה כחולה במחלת הסרטן.  במהלך המאבק עם המחלה, המשיכה מרה בעבודת ההוראה תוך התמודדות עם מכאובים וקשיים רבים. היא היתה מלמדת את הסטודנטים ימים ספורים לאחר טיפולי כימותרפיה, תוך שמירה על הסטנדרטים הבלתי מתפשרים שלה.

מרה בלר נפטרה בגיל 59.

מגיע לה רחוב משלה בירושלים, שם למדה, חקרה, לימדה ועוררה השראה בדורות של סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה העברית.