ד"ר ג'ויס ג'קובסון קאופמן (1929-2016)

 כימאית יהודיה-אמריקאית, נודעה בזכות מחקריה המתקדמים ופורצי הדרך בתחום הכימיה הקוונטית.

היא נולדה למשפחה יהודית מסורתית והחליטה לעסוק בכימיה בגיל 8 לאחר שקראה את הביוגרפיה של מארי קירי. בתקופה זו, לא הורשתה ללמוד מתמטיקה מכיוון שמדובר ב"מקצוע שלא מתאים לבנות".
קאופמן למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת ג'ון הופקינס בניו יורק, שם קיבלה את תואר הדוקטורט בכימיה פיזיקלית בשנת 1960. כמו כן, היא קיבלה דוקטורט נוסף בפיזיקה תיאורטית בסורבון שבפריז בשנת 1969.

בהמשך, קאופמן מונתה לתפקיד מדענית מחקר ובהמשך קיבלה משרת פרופסור חבר. עם זאת, למרות הישגיה הרבים, מעולם לא קודמה למעמד פרופסור מן המניין.

המחקר של קאופמן השתרע על יריעה רחבה של תחומים: החל מדלק טילים, דרך תרופות וכימיה קוונטית, תוך שימוש נרחב בטכנולוגיות מחשב בתחומי הכימיה בתקופה בה הדבר לא היה נפוץ.

ב-1990, פרסמה מאמר פורץ דרך בו תיארה שיטה חדשה לסימון פחמימות סרטניות. באמצעות המודלים שפיתחה בתחום הכימיה הקוונטית, ניתן היה לבחון את המבנה המולקולרי המדויק של תרופות מתוכננות, וכן לנבא את מידת הרעילות שלה.

חייה ועבודתה של קאופמן מהווים השראה עבור מדעניות רבות ברחבי העולם.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

למידע נוסף:

https://www.jewishtimes.com/51844/dr-joyce-kaufman-broke-ground-in-science-gender/community/obituaries/

גרטה ליבוביץ (1907-2001)

מתמטיקאית, מורה, עורכת ומתרגמת.

גרטה נולדה בקמפן שבהולנד. בתחילת דרכה היתה פעילה מרכזית בתנועת "צעירי מזרחי", ביחד עם בעלה הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ. היא עסקה בחינוך לחלוציות ובניין ארץ ישראל, ואף נבחרה להנהלת התנועה בשנת 1930.

באחד המאמרים שפירסמה בתקופה זו דנה בחשיבות הקניית ידע יהודי לנערות שומרות מצוות ובהנגשת הספרות היהודית עבורן. בשנת 1933 השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המתמטיקה, אותה ביצעה באוניברסיטת קלן שבגרמניה. כשנה לאחר מכן, היא עלתה לארץ בשנת 1934 בעקבות גילויי אנטישמיות בגרמניה ולאחר שהגסטאפו חיפש אחריה בבית אמה.

לאחר עלייתה ארצה, היא התגוררה בסמוך לשכונת רחביה שבירושלים ולימדה פיזיקה וכימיה בסמינר למורים שבעיר. בנוסף, היא שימשה כמזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית וגם כתבה בה ערכים בנושאי מדע. כמו כן, היא עסקה בתרגום מגרמנית, וגם ערכה וביצעה הגהה עבור חלק מכתבי בעלה.

מרי ג'קסון (1921-2005)

המהנדסת האפרו-אמריקאית הראשונה בנאס"א.

מרי ג'קסון נולדה בהמפטון, וירג'יניה. בשנת 1951, החלה לעבוד בנאס"א בתור מתמטיקאית ומחשבת (computer) במרכז המחקרי "לנגלי" שבעיר הולדתה.

היא היתה חלק מקבוצה משמעותית של נשים אשר היו אמונות על החישובים של מסלולי החלליות המאויישות הראשונות, וכך סייעה לסוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) להשלים את משימתה לשלוח אסטרונאוטים לחלל.
בהמשך הקריירה שלה עברה הכשרה הנדסית מתקדמת ונהייתה מהנדסת אווירונאוטיקה. למעשה, מרי ג'קסון היתה המהנדסת השחורה הראשונה בנאס"א.

לאחר 34 שנות קריירה, בהן הגיעה לתפקידי ההנדסה הגבוהים ביותר, היא החלה לנהל את התוכנית הפדרלית לקידום נשים בנאס"א. במסגרת תפקיד זה, היא סייעה לתעסוקה של מדעניות ולקידומן בסוכנות, עזרה לפרוץ מחסומים ולפתוח אפשרויות בתחום הטכנולוגיה וההנדסה עבור אפרו-אמריקאים ונשים.

סיפורה של ג'קסון הונצח בספר ובסרט "מאחורי המספרים".

בשנת 2020, סוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) הכריזה כי המטה הראשי בוושינגטון ייקרא על שמה.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

אנה אלכסנדרובנה טאגר (1999-1912)

כימאית יהודיה-סובייטית, פרופסור לכימיה פיזיקלית, חוקרת, מרצה, ומחברת ספרי לימוד פופלריים.

נולדה במוסקבה למשפחה יהודית.  סיימה בהצטיינות תואר שני בכימיה באקדמיה הצבאית והמשיכה לתואר דוקטור עם התמחות בפולימרים.

בשנים 1948-1941 עבדה כמהנדסת וכמנהלת טכנית במפעל למוצרי גומי בסברדלובסק שבחבל אורל.  במקביל החלה לעבוד כמרצה, בתחילה במכללה לכימיה והנדסה של תעשיית הגומי, ובהמשך כחברת סגל באוניברסיטת אורל – מהמוסדות האקדמיים הנחשבים באזור. ב-1958 הקימה את המחלקה לחקר הפולימרים ועמדה בראשה במשך 3 עשורים.

עבודתה המדעית התמקדה בחקר התכונות התרמודינמיות של גומי ושל תמיסות פולימריות. היא פרסמה מעל 400 מאמרים, כתבה ספרי לימוד שתורגמו לשפות רבות ונותרו בשימוש במשך עשורים, והרבתה להרצות ברחבי ברה״מ.

ב-1995 עברה למוסקבה, שם נפטרה בשנת 1999.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

פנינה קליין (1945-2014)

פרופסור לפסיכולוגיה וכלת פרס ישראל לחקר החינוך.

פנינה נולדה בעיר טרנוב שבפולין עם תום מלחמת העולם השניה. הוריה, דב ורחל, היו ניצולי שואה. המשפחה עלתה לארץ באוניית המעפילים "נגבה" והתגוררה בתל אביב. היא למדה פסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ובמהלך לימודי התואר השני עבדה בשירות הפסיכולוגי החינוכי עם ילדים בסיכון משכונת התקווה. בתקופה זו החלה להתעניין בפיתוח תוכניות להתערבות מוקדמת עבור אוכלוסיות אלו.

לאחר השלמת הדוקטורט שלה בארצות הברית, החלה ללמד ולחקור בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן כפרופסורית מן המניין. היא שימשה כראש התוכנית ללימודי התפתחות הילד והקימה את מרכז "בייקר" לחקר שיטות חינוך וטיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים בבר אילן.

מחקריה של קליין, אשר זכו להערכה בינלאומית, עסקו בחקר החינוך לגיל הרך. היא פיתחה מודלים ושיטות הערכה ליחסי גומלין בין פעוטים למבוגרים, בפרט בקשר שבין אנשי הוראה לתלמידים וכן הקשר שבין הורים לילדיהם.

השיטה הייחודית שפיתחה למדידה כמותית של איכות הקשר הרגשי בין הילד למטפליו, וכן הגישה שפיתחה להתערבות חינוכית המשלימה את החסכים של הילד, הן אבני יסוד בטיפול בתחום החינוך בישראל וברחבי העולם.

"החלום שלי", אמרה, "הוא לראות את כל הפעוטות והתינוקות בישראל מקבלים את 'התפריט המנטלי' המלא שהם זקוקים לו, לראות את כל הילדים משתלבים במסגרות המתאימות להם, וגדלים לממש את הפוטנציאל הגלום בהם לטובתם ולטובת החברה שהם חיים בה".

קליין נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, שנחגג בסימן ילדי ישראל. כמו כן, בשנת 2011 הוכרזה כזוכת פרס ישראל לחקר החינוך. בנוסף, היתה חברה בוועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011.

בגבעת שמואל, עיר מגוריה, קראו רחוב על שמה.

מרה בלר (1945-2004)

פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, מומחית בעלת שם עולמי בפרשנויות לתורת הקוונטים.

מרה בלר נולדה בברית המועצות לשעבר, בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה. היא עלתה לישראל בשנת 1964 כאשר היתה בת 19. בלר למדה תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, והמשיכה לתואר שני בפילוסופיה של המדעים. בתקופה זו עבדה ברדיו הישראלי כדוברת רוסית והפיקה תוכנית שבועית על המדע בישראל.  במהלך לימודיה, נישאה ונולדו לה שני ילדים.

מרה בלר השלימה את לימודי הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת מרילנד בשנת 1983.  באותה שנה הצטרפה לסגל האוניברסיטה העברית כחוקרת ומרצה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. לאורך השנים, בלר התקדמה הפכה לאחת המומחיות להיסטוריה של מכניקת הקוונטים.

בשנת 1998, הגישה בקשה למינוי כפרופסור חבר, אך בצעד חריג האוניברסיטה העברית מינתה אותה לפרופסור מן המניין.  בין השנים 2001-2004, שימשה כפרו-רקטור האוניברסיטה העברית.

בשנת 1999  כתבה את הספר Quantum Dialogue: The Making of a Revolution, אשר נבחר לספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקאוטלית לשנת 1999 על ידי כתב עת נחשב בתחום. בספר טוענת בלר כי המדע מבוסס על שיח אך גם על אי הסכמה, ספק וחוסר ודאות, וכי דווקא אלו מעודדים יצירתיות בקהילה המדעית.

בשנת 2000, אובחנה כחולה במחלת הסרטן.  במהלך המאבק עם המחלה, המשיכה מרה בעבודת ההוראה תוך התמודדות עם מכאובים וקשיים רבים. היא היתה מלמדת את הסטודנטים ימים ספורים לאחר טיפולי כימותרפיה, תוך שמירה על הסטנדרטים הבלתי מתפשרים שלה.

מרה בלר נפטרה בגיל 59.

מגיע לה רחוב משלה בירושלים, שם למדה, חקרה, לימדה ועוררה השראה בדורות של סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה העברית.

דליה גרידינגר (1979-1926)

כימאית ישראלית, מראשי מפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳.

נולדה בנוה צדק שבתל אביב ולמדה בביה״ס הריאלי בחיפה. קיבלה תואר שני בכימיה מאוניברסיטת לוזאן שבשווייץ ותואר דוקטור מהטכניון. בתום לימודיה החלה לעבוד במפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳ בחיפה (כיום בבעלות ׳כיל׳).

בגיל 43 מונתה למנהלת אגף המחקר במפעל ולחברה בהנהלת החברה, שהיתה לספק הדשנים הגדול בארץ. במקביל לעבודתה פרסמה מאמרים מדעיים ואף רשמה מספר פטנטים.

היתה בין מייסדות ארגון ׳סורופטימיסט׳ בישראל, והיתה נשיאת הארגון בארץ.

נפטרה בגיל 52 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

משפחתה פעלה להנצחתה במספר יוזמות הקרויות על שמה, ביניהן קרן המעניקה מלגות לחוקרי סרטן צעירים, כנס בינלאומי בטכניון, קרן לחקר דשנים, בית לחקר מדעי הטבע בביה״ס הריאלי בחיפה, ועמותה לחקר הסרטן ומניעתו.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

טשרנה רייס (1890-1965)

מומחית לחקר הפטריות, אחת הפרופסוריות הראשונות באוניברסיטה העברית בירושלים.

טשרנה רייס נולדה בוויניציה שברוסיה (כיום באוקראינה). בגיל 25 קיבלה את תואר הדוקטורט במדעי הטבע בתחום חקר האצות (אלגולוגיה).

במהלך מלחמת העולם הראשונה הקימה וניהלה בית ספר עבור ילדי פליטים, ולאחר המלחמה החלה בקריירה אקדמית בתחומי הבוטניקה באוניברסיטה באודסה ובאוניברסיטת בוקרשט.

בשנת 1934 עלתה טשרנה רייס לירושלים במסגרת העליה החמישית.  היא דיברה באופן שוטף צרפתית, גרמנית, רוסית ורומנית, וידעה מעט אנגלית. במכתב המועמדות לאוניברסיטה העברית כתבה כי היא מקווה שבתוך שלושה חודשים היא תשלוט בעברית ברמה שתאפשר לה ללמד.

רייס הקימה באוניברסיטה העברית מעבדה לצמחים חסרי פרחים אשר עסקה בפטריות ובאצות.  במסגרת מחקרה, תיעדה אצות ופטריות ארץ ישראליות, לעיתים בפעם הראשונה. מחקריה בנושאי אצות הובילו למחקרי הכנרת ושימשו כבסיס הידע להפעלת השאיבה במסגרת המוביל הארצי. בשנת 1951 מונתה לפרופסורית חברה.

היא התקבלה לסגל האוניברסיטה העברית בתקופה שבה שיעור הנשים בסגל היה נמוך. כאשר יצאה לגמלאות בשנות החמישים, שיעור הנשים בסגל האקדמי היה כעשרה אחוזים, ורובן היו בדרגות נמוכות.

"הכל לוקח זמן", אמרה בראיון לעיתון "דבר השבוע". "אכן לנשים לא קל. כאשר קיבלתי את התואר פרופסור, האשה הראשונה שזכתה לכך באוניברסיטה העברית, אמר לי פרופ' קלויזנר: לא חשבתי שדבר כזה ייתכן באוניברסיטה עברית בירושלים. מאז נוספו עוד שתיים".

בראיון סיפרה על העבודה האקדמית: "אני אוהבת מחקר, פירסמתי כבר שבעים עבודות, יותר משנות חיי, אבל הסיפוק הגדול זה תלמיד שהצליח".

טשרנה רייס הלכה לעולמה בשנת 1965. תלמידתה אדית רמון קראה על שמה את האצה ציסטנית רייס (Cystosiera rayssiae).

בתמונה: טשרנה רייס. התמונה מתוך הבלוג של שרון גבע "אל מדף ספרי ההיסטוריה".

ג'ו אסטיל (1921 – 2010)

זמרת, מורה לפיתוח קול וחוקרת קול. פיתחה שיטת הדרכה קולית הקרויה על שמה.

ג'ו אנטואנט אדאלה נולדה בארצות הברית. היא שרה באופן מקצועי ברדיו בפיטסבורג בין השנים 1939 – 1940, ובין 1940 – 1947 בהוליווד. ב-1953 ערכה סיור קונצרטי ליד באירופה כולל תוכניות בהאג, אמסטרדם, קופנהגן, אוסלו, לונדון, ציריך, ז'נבה ופריז. במשך 13 השנים הבאות הופיעה כסולנית בקולורדו ספרינגס עם מקהלת האקדמיה של חיל האוויר, התזמורת הסימפונית של קולורדו ספרינגס והאופרה של קולורדו ספרינגס.

ב-1969 סיימה לימודי תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת קולורדו, וב -1971 סיימה תואר שני בחינוך למוזיקה מאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב בקליבלנד, אוהיו. במסגרת לימודיה באוניברסיטת קייס למדה אסטיל קורסי בחירה בנושאי קול וקלינאות תקשורת, וכך נחשפה למעשה לראשונה למדעי הקול.

בשנת 1972 מונתה אסטיל לשמש מדריכה קולית במחלקת אף-אוזן-גרון במרכז הרפואי אפסטייט שבסירקיוז, ניו יורק. בתפקיד זה, שמילאה עד לשנת 1979, החלה במחקר החלוצי שלה בנושא "שש איכויות הקול": "דיבור" (speech), "פלסט" (falsetto), "יבבה" (sob), "טוואנג" (twang), "אופרה" (opera) ו"צעקה". היא הציגה מאמרים רבים בכנסים בנושא 'טיפול בקול המקצועי' של קרן הקול.

בין השנים 1980 ל-1984 נרשמה לתוכנית לדוקטורט בדיבור ושמיעה באוניברסיטת ניו יורק. היא השלימה את כל חובות השמיעה שלה, אך עזבה את הלימודים מבלי להגיש את עבודת הדוקטורט.

סטיל חקרה תכונות שונות המקושרות לסגנונות שירה שונים באמצעים מדעיים ובסיוע מכשור וטכניקות רפואיות כדוגמת אֶלֶקְטְרוֹמִיוֹגְרַפְיַה, ניתוח אותות קול, צילומי רנטגן ואנדוסקופיה של בית הקול, מדידות אקוסטיות ושיטות דימות של מיתרי הקול כגון וידאוסטרובוסקופיה. מחקרה הוביל אותה לפיתוח סדרה של תרגילים קוליים שמטרתם פיתוח השליטה של הזמר על מבנים קוליים וקבוצות שרירים מסוימות במערכת הקול. הקלטות וידאו אנדוסקופיות שערכה אסטיל בגרונות של זמרים במהלך ביצוע הדגימו יכולות שליטה ספציפיות על מנגנונים מסוימים בתהליך יצירת הקול. לדוגמה, טכניקת 'צחוק שקט' הגורמת לנסיגה של המיתרים המדומים.

תחומי העניין של אסטיל ומחקרי הקול שלה הובילו לפיתוח שיטת ההדרכה הקולית של אסטיל: מתודה לפיתוח מיומנויות קוליות המבוססת על פירוק פיזיולוגי לגורמים במטרה להשיג שליטה על מנגנונים ספציפיים בתהליך יצירת הקול. בשנת 1991 ייסדה את חברת 'שיטות פיתוח הקול של אסטיל' במטרה להגן על קניינה הרוחני ולהסדיר תהליך הסמכה אחיד של מדריכים. שיטת ההדרכה של אסטיל היתה לא פחות ממהפכה בכל הנוגע להבנה וטכניקות השימוש במהלך הדרכה קולית.

היא העבירה קורסים וסדנאות סביב שיטתה בכל רחבי העולם. לדוגמה, היא הוזמנה להציג בלונדון בפני העמותה לחקר הקול ואיגוד הקול הבריטי. השפעתה ניכרת במיוחד בחוגי התיאטרון בבריטניה, שם זכו שיטותיה לאימוץ מהיר ולפופולריות רבה. גם סופרים ומבצעים רבים הכירו באסטיל ובשיטתה בפיתוח העבודה שלהם. ב-2004 הוענק לאסטיל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מזרח אנגליה.

על כל פועלה היא יותר מראויה לרחוב משלה. ניתן לעשות זאת בירושלים, רמת השרון, קריית אונו, תל אביב וכל עיר שבה מוקירים ולומדים מקצועית מוסיקה ופיתוח קול.

פרנסס אלן (1932-2020)

מדענית מחשב, האישה הראשונה שזכתה בפרס טיורינג.

פרנסס אלן נולדה וגדלה בעיירה פרו בצפון מדינת ניו-יורק שבארצות הברית.  היא החלה לעבוד בחטיבת המחקר של IBM בשנת 1957, שם עבדה עד לפרישתה לאחר 45 שנים.

אלן התגלגלה לעולם מדעי המחשב כמעט במקרה. לאחר סיום התואר הראשון החלה לעבוד כמורה למתמטיקה בתיכון שבו למדה. על מנת לקבל הכשרה רשמית להוראת המתמטיקה, המשיכה לתואר שני במתמטיקה ולקחה מספר קורסים במדעי המחשב, אשר היה תחום חדש באותה התקופה. היא החלה לעבוד בחברת IBM על מנת להחזיר את ההלוואה שלקחה למימון לימודיה.

אלן הצטרפה לחברת IBM לאחר השקת שפת התכנות FORTRAN, אשר היוותה מהפכה בתחום הנדסת התוכנה – זו הייתה שפת התכנות הראשונה שפותח עבורה קומפיילר, המאפשר תרגום בין שפות תכנות עיליות לשפת מכונה המבוססת על 0 ו-1 (כיום נעשה שימוש בקומפיילרים בכל שפות התכנות הנפוצות).

העניין שפיתחה אלן בקומפיילר של FORTRAN הוביל אותה לנהל צוות מחקר בתחום, אשר שם דגש על שיפור האינטואיטיביות של כתיבת הקוד תוך איזון עם מהירות עבודת הקומפיילר. רעיונותיה של אלן הפכו את כתיבת הקוד לקלה ונגישה יותר, ואיפשרו למתכנתים להיכנס לתחום בקלות יחסית.

בשנות ה-60, החלה אלן לעבוד בNSA (הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב), שם פיתחה קומפיילר ששימש לפענוח צפנים, פרוייקט מסובך ושאפתני. בהמשך פיתחה מעבדים חדשניים שיכלו לבצע מספר פעולות במקביל, תוך שיתוף פעולה עם צוותי פיתוח חומרה.

בשנת 2006 זכתה פרנסס אלן בפרס טיורינג והיתה לאישה הראשונה שזכתה בו. כך שברה את תקרת הזכוכית עבור זוכות נוספות שהגיעו אחריה.

פרנסס אלן נפטרה בשנת 2020, ביום הולדתה ה-88.

אפשר לקרוא על שמה רחוב בערים בהן יש סניפים ומעבדות של חברת IBM Israel, כמו למשל עיריית פתח תקוה, עיריית חיפה , עיריית תל-אביב-יפו, עיריית גבעתיים .

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.