לאה דגנית (1907-1985)

שחקנית, ציירת, זמרת, מלחינה ומתרגמת. 29102124_1671755366246660_7564349687149636190_n

לאה קורנמן נולדה בברסט ליטובסק שבאימפריה הרוסית, בשנת 1924 עלתה לישראל.
היא היתה שחקנית כוכבת של תיאטרון האהל, שהיה מהתאטראות הראשונים בארץ. היא שיחקה בו בין השנים 1925-1969 ואף קראה לבתה אהלה, על שם התיאטרון (שגם היא כמובן, הפכה זמרת ושחקנית מפורסמת).
היא שיחקה בהצגות כמו: המלך ליר, שלמה המלך ושלמי הסנדלר, החולה המדומה ועולמו של פרץ- עליו זכתה בפרס קלאוזנר.
לאחר שהיתה כבר שחקנית מפורסמת נסעה ללמוד ב'אקטורס סטודיו' בניו יורק אצל לי שטראסברג, באותה תקופה עם מרלין מונרו.

מלבד היותה שחקנית, לאה גם ציירה והציגה את ציוריה בתערוכות בארץ ובעולם. היא למדה במכון אבני ובגרנד שומייר בפריז והיה לה סטודיו בתל אביב.
כמו כן, היא תירגמה וכתבה שירים, המוכר שבהם: "ריח דבש, ריח מנטה" שבוצע על ידי יפה ירקוני.
היא הקליטה תקליט בארה"ב בשם "song of Israel" והופיעה במרכזים יהודיים ברחבי העולם בשירים וסיפורים בעברית ויידיש הכללו פרקים על נשים בתנ"ך.

לאה היא סמל לארץ ישראל של פעם, לעשייה ולבנייה. כל חייה הוקדשו לחיי התרבות והאומנות בארץ וראוי שיהיה רחוב על שמה. אם בתל אביב שם חיה ועבדה ואם בראשון לציון או נתניה, שקראו לרחובות על שם בעלה, איש התיאטרון משה הלוי, אך לא על שמה.

עיריית תל-אביב-יפו עיריית ראשון לציון עיריית נתניה

שירים בביצועה לדוגמא:
בעמדה
https://www.youtube.com/watch?v=Q_5I1o4WUJ0
שיר ערש
https://www.youtube.com/watch?v=U1pYUvahJlI
שיר עד
https://www.youtube.com/watch?v=hP8co0Nh3c0

מרים בת אברהם (לויטין) (1908-1998)

24131015_1572056389549892_360804647933211186_nחקלאית וזמרת.

מרים בת אברהם נולדה בתימן, ולאחר שהתייתמה מהוריה בגיל צעיר, עלתה עם משפחת דודה ב-1912 לארץ ישראל. המשפחה התיישבה ברחובות, וחיה בעוני רב. מרים לא זכתה להשכלה מסודרת, ועם הזמן נשלחה לבית יתומות בירושלים, שם גדלה והתחנכה. בהיותה בת 14, פגשה בה מניה שוחט, דמות בולטת באותם ימים, ונקשרה אל מרים עד מאוד. היא פרשה עליה את חסותה, ומרים עברה לקיבוץ כפר גלעדי יחד עם מניה, שם למדה בבית הספר החקלאי לבנות בניהולה של חנה מייזל.

מרים התאהבה ברעיון הקיבוץ, ובעיקר בעבודת החקלאות. היא עבדה בגן הירק המקומי, ועסקה בגידול ירקות לזרעים. במסגרת עבודתה, הגיעה מרים להישגים רבים בתחום, אשר הובילו לזכייתה בפרסים רשמיים על כך: פרס העבודה הממלכתי, פרס מטעם חברת הזרע ועוד. במהלך עבודתה, נהגה מרים לשיר, וכל באי גן הירק זכו לשמוע את קולה הנאווה. למרות הפצרות רבות ונשנות מצד חבריה לפתח את קריירת השירה שלה, מרים סירבה והעדיפה להמשיך לעסוק בחקלאות. אולם היא לא רצתה לוותר על אהבתה לשירה באופן מלא – מרים נהגה להופיע במסגרות השונות בקיבוץ, בעיקר בעת ביקור אורחים נכבדים, טקסים רשמיים ואף בערבי שירה מקומיים. מרים שימשה כסולנית, וקולה הערב כבש יוצרים מפורסמים באותה תקופה, אשר ביקשו להיפגש עם ולהעביר לה את יצירותיהם. במשך השנים, שרה מרים מגוון רחב של שירים, ובעיקר שירי ילדים ושירי ארץ ישראל קלאסיים.

מומלץ להציע את שמה של מרים בת אברהם לרחוב בכל עיר, ובייחוד ראש העין הממותגת כעיר המוזיקה.
עיריית ראש העין

**התמונה לקוחה מאתר חלון אחורי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן. צילום מקור: גדעון גלעדי**

סופיה קרפ (1854-1904)

23905240_1570257033063161_4483835510179648800_nהשחקנית הראשונה של תיאטרון היידיש, מייסדת תיאטרון הגרנד וזמרת אלט סופרן.

סופיה קרפ היה שם הבמה של שרה סגל.
היא החלה את חייה כתופרת יהודיה ברומניה, אך כאשר להקת השחקנים של אברהם גולדפדן הגיעה לעיירתה גאלאץ ב-1876, היא החליטה להצטרף אליהם. הלהקה היתה להקת השחקנים המודרנית המקצועית הראשונה ביידיש וסופיה היתה אז רק בת 16.

לאורך ההיסטוריה נשים הורחקו מעולם המשחק, כך גם היה בתיאטרון היידיש היהודי. להקתו של גולדפדן היתה מורכבת משלושה גברים ששיחקו גם את התפקידים הנשיים. כך שכאשר סופיה שיחקה לראשונה את תפקיד הנכדה בהצגה די באבע מיטן אייניקל (הסבתא עם הנכד), היא הפכה לשחקנית הראשונה בתיאטרון המקצועי.

עם השנים סופיה הפכה לשחקנית ופרימה דונה מוכרת ואהובה, היא היתה חלק מעולם התיאטרון כל חייה. הופיעה עם הלהקה בבוקרשט, אודסה, האימפריה הרוסית, כמו גם בגליציה ובערים שונות בגרמניה וברומניה.
התפקידים הזכורים ביותר שלה היו: יהודית במחזה אוריאל אקוסטה ובנווליו (שהינו תפקיד גברי) ברומיאו ויוליה של שייקספיר. גם התיאטרון גדל והצליח.
ב-1882 היא עזבה לניו יורק והופיעה באופרה הרומנית ובתיאטרון האוריינטלי. ב-1902 לאחר שהתבססה, היא הקימה בשיתוף עם השחקן יעקב פישל והמחזאי יוסף לטינר את תיאטרון הגרנד בניו יורק, התיאטרון הראשון שיועד רק להצגות ביידיש. אך בתיאטרון היו גם ויכוחים על הוצאות כספיות וליהוק, כך שלאחר שנתיים כל מרצה וכספה של סופיה הושקעו בלפתוח תיאטרון חדש משלה, היא רצתה בית שבו כישוריה וניהולה לא ידוכאו.

היא לא זכתה לכך. בגיל 41 היא נפטרה מדלקת ריאות. ביום הלווייתה אלפים הלכו ברחובות והתקבצו ליד התיאטראות בהם שיחקה, כדי לתת לה כבוד אחרון.
על קברה נכתב:
"פה נטמנה אשה בת בינה
בנעם זמרתה לבבות הרנינה
בקסם שפתיה לקחה נפשות
לבכי וצחוק עוררה הרגשות
עתה בקבר תשכון הדרך
הלך פה תעבור, אמור שלום לעפרך".

הערים שבהן ראוי שיהיה רחוב על שמה, הן ערים ששמות להן לדגל את חשיבות התיאטרון לחברה כמו תל אביב (שם גם הופיע תיאטרון גולדפדן וקיים עד היום תיאטרון היידיש בישראל), ירושלים, עכו, באר שבע וחיפה.
עיריית תל-אביב-יפו Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי עיריית עכו תיאטרון היידיש יידישפיל תיאטרון היידישYiddishpiel Theater תיאטרון יידישפיל

רמה סמסונוב (1921-2012)

23754677_1564021687020029_826929290143457578_nזמרת, מורה לפיתוח קול, שחקנית וסופרת.

רמה נולדה בירושלים, גדלה בחדרה, משפחתה היתה ממייסדי העיר והיא היתה חברה בפלמ"ח.
לרמה היה קול של זמרת מצו סופרן, אבל בתחילה היא לא חשבה על עצמה כזמרת, אלא כמורה. היא למדה הוראה בסמינר המורים ע"ש דוד ילין בבית הכרם. לאחר מכן, התקבלה ולמדה מוסיקה בג'וליארד בניו יורק. כמו כן, למדה זמרה באקדמיה למוזיקה בי-ם אצל רוזה פאול.

כל חייה שזורים באהבת ההוראה ואהבת היצירה. עם שובה מניו יורק הוגדרה על ידי המבקר משה גורלי כ-"כוח צעיר ובעל עתיד" והיא אכן פעלה לאורך השנים: הופיעה, כתבה והקימה. ב1957 זכתה במדליית זהב בפסטיבל הנוער הדמוקרטי במוסקבה, ב1960 הופיעה בפסטיבל הזמר הראשון וזכתה במקום השני עם השיר "העלמה" יחד עם גדעון זינגר, ב1965 יסדה עם המנצח גארי ברתיני את התזמורת הקאמרית שנקראה דאז "האנסמבל". התזמורת היתה הראשונה מסוגה בארץ מכיוון ששילבה יצירות עם סולנים, שרמה היתה מהראשיים שבהם.
בין המופעים הזכורים שלה היה מופע שירי לאדינו עם יוסי בנאי ויהורם גאון (שהיה תלמידה) ומופע משיריו של המחזאי ברטולד ברכט בתיאטרון הזוית, היא גם הופיעה תקופה ארוכה עם האופרה הישראלית.
רמה כתבה גם שירים לאחרים, שהמוכר שבהם הוא "טוליק" הנכתב על הקצין תובל גבירצמן ז"ל ובוצע ע"י אושיק לוי.

בשנות ה-50 של חייה היא התחילה ללמד בבית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" אשר ברמת גן, שם היא העמידה דורות של שחקנים, זמרים ומוזיקאים במשך 35 שנה. במהלך תקופה זו היא לימדה גם באקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים והוציאה שני ספרי ילדים: "לא הספיקה לי היד" ו "השן הראשונה".
בשנת 2000 זכתה בתואר של יקירת העיר תל אביב.
עד היום מוענקת מלגה בבית צבי על שמה על ידי הבמאי אלון אופיר, שגם הוא היה תלמיד שלה.

ערים שבהן אפשר וראוי שיהיה רחוב על שמה: חדרה בה גדלה (קיים רחוב על שם משפחתה כמייסדים, אך לא על שמה) או רמת גן, תל אביב וירושלים בהן פעלה, עבדה, יצרה ותרמה כל חייה.
עיריית חדרה עיריית רמת גן עיריית תל-אביב-יפו Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים יהורם גאון – Yehoram Gaon Beit Zvi האופרה הישראלית Jerusalem Academy of Music and Dance

אסמהאן (1912-1944)

23722699_1564236853665179_1150683159559463660_nזמרת ושחקנית ממוצא דרוזי.

אמאל אל-אטרש נולדה למשפחה דרוזית מיוחסת, אשר עקב חילוקי דעות עם השלטונות העותוניים התיישבה בלבנון – אולם לא לאורך זמן. לקראת המרד הדרוזי שהחל להתארגן כנגד השלטון, החליטה אם המשפחה – עליאא' – לברוח יחד עם ילדיה למצרים. עליאא', אשר הייתה ידועה בקולה היפה, החלה לשיר באירועים משפחתיים וקהילתיים על מנת לפרנס את משפחתה. אמאל נהגה להתלוות לאמה בזמן הופעותיה, ואף היא החלה לשיר בביתה ובבית הספר, כאשר היא מפליאה בביצועים לקלאסיקות הערביות הגדולות. באחד מהערבים שרה אמאל בחדרה, כאשר המלחין המצרי הידוע, דאוד חוסני, אשר הגיע לבקר את אחיה, פריד, קרא לה והחמיא לה על שירתה. חוסני התפעל משירתה המיוחדת, ונתן לה את כינויה אסמהאן, אשר עתיד להישאר איתה לאורך כל הקריירה שלה. אסמהאן החלה להופיע עם אחיה פריד, זמר ומלחין ידוע באותה תקופה, ובתוך זמן קצר זכתה להצלחה רבה בעולם הערבי כולו. אסמהאן הקליטה שירים רבים, אשר הפכו לקלאסיקות ערביות גדולות, ושימשו כפסקולים של הסרטים הגדולים ביותר באותה תקופה. בנוסף, החלה אסמהאן לשחק, וסרטה הראשון, לצד אחיה פריד, זכה לתהודה רבה, ושיריהם המשותפים הפכו ללהיטים מוכרים בכל בית. לרוע המזל, בעת צילומי סרטה השני נהרגה אסמהאן בתאונת דרכים מסתורית, אשר נקשרה, בין השאר, לפעילות הפוליטית, לרומנים השונים בחייה ואף לבית המלוכה המצרי.

אולם למרות הקריירה הקצרה, שמה של אסמהאן מוכר היום בכל רחבי העולם הערבי. אסמהאן נחשבת לאחת מהדיוות של העולם הערבי, לצד אום כולתום, פיירוז, סבאח ועוד, ושיריה הפכו ללהיטים כמעט מיד עם צאתם ומושמעים עד היום הזה. בשיריה השתמשה אסמהאן במוזיקה הערבית הקלאסית, אולם לא פעם שילבה השפעות מערביות כאופרה, וטנגו. טובי המלחינים והמשוררים באותה תקופה פנו אל אסמהאן ומנהליה על מנת לכתוב לה שירים, וחלקים מהם הפכו לחלק ממורשת השירים בתרבות העממית והדתית. בנוסף, דמותה הצבעונית של אסמהאן נחשבה לפורצת דרך באותה תקופה – היא לא התנצלה על בחירותיה האישיות, על הרומנים השונים אותם ניהלה ועל לבושה והתנהגותה. עד היום, כ70 שנה לאחר מותה, זוכה אסמהאן להערצה אדירה בקרב העולם הערבי כולו.

מומלץ להציע את שמה של אסמהאן לרחוב בכל עיר, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה ערבית כיפו, ודרוזית כמועצה המקומית חורפיש.

למידע נוסף
**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

סבאח (1927-2014)

23517595_1558341690921362_5231892894052937281_nזמרת ושחקנית לבנונית.

ג'נט ג'רג'יס פע'אלי – הידועה לרוב בשם הבמה, סבאח – נולדת למשפחה נוצרית בלבנון. אמה הייתה עורכת ערבים מוזיקליים רבים בביתם, וסבאח הקטנה חלקה עם אמה את אהבתה למוזיקה. כבר בהיותה בת 13, הקליטה סבאח את שירה הראשון, אשר הגיע לאוזני המפיקה הלבנונית אסיא דאר'ר. מיד הוחתמה סבאח על חוזה ענק הכולל הוצאת תקליטי שירה וסרטים בכיכובה, ועברה למצרים על מנת לממש את חלומה. כבר בסרטה הראשון זכתה להצלחה רבה, ושמה של דמותה בסרט, סבאח, דבק בה והיא החלה להקרא כך בכל רחבי העולם הערבי. היא הפכה לחביבת הקהל במצרים ובעולם הערבי כולו, ואף זכתה לתשבוחות גם מצד מבקרי הקולנוע המצריים הנחשבים ביותר באותה תקופה. בשירתה, התמחתה סבאח בשירה הלבנונית העממית, והצליחה לסחוף אחריה את ההמונים כולם. חייה הסוערים, ואישיותה הכובשת גרמו לרבים בעולם הערבי להעריץ אותה לאורך זמן רב. גם בשנות ה80 לחייה, עמדה סבאח על הבמות ואף הופיעה בתוכניות הטלויזיה עתירות הרייטינג בעולם הערבי.

סבאח נחשבת לאחת הדיוות הגדולות בעולם הערבי, ובמהלך הקריירה הארוכה שלה הקליטה כ-50 אלבומים, ושיחקה בקרוב ל-100 סרטים. לאורך השנים, זכתה סבאח בהוקרה רבה, הן על ידי הפסטיבלים והגורמים הרשמיים של תעשיית הקולנוע הערבית, והן על ידי ההמונים אשר העריצו אותה ועקבו בשקיקה אחר הקריירה המפוארת שלה. יכולתיה המוזיקליות נלמדות עד היום באקדמיות למוזיקה ברחבי העולם הערבי ובעיקר בלבנון, וחלק מחפציה האישיים משמשים כיום במוזיאונים שונים כהוקרה לפועלה וכשימור זכרה מכתבים שכתבה לאורך השנים, השמלות והתלבושות השונות מהסרטים בהם שיחקה, תצלומים ישנים ונדירים שלה ועוד מזכרות נמצאים במוזיאון המוקדש לה בלבנון, ומספר את סיפור חייה התוסס והענף.

מומלץ להציע את שמה של סבאח לרחוב בכל עיר, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה ערבית כירושלים, יפו וחיפה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית חיפה

למידע נוסף

**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

דפנה אילת (1938-2002)

22730304_1541524789269719_6250800337694293248_nהיתה מלחינה, פזמונאית, משוררת ושחקנית ישראלית, במסגרת תפקידיה כפזמונאית ומלחינה עבדה עם מבצעים ישראליים רבים.
היא נולדה בתל אביב, שבתקופת לידתה הייתה שייכת לארץ ישראל המנדטורית, נולדה למשפחה שמוצאה מפולין, אוקראינה, ובלארוס של היום.
את לימודי המשחק וההלחנה למדה אצל פאול בן חיים.
כתבה שירים לשלישיית גשר הירקון, ואריק אינשטיין ז"ל, ושיתוף הפעולה שלה עם אריק אינשטיין הוביל לאלבום הבכורה של הזמר.
מעורבותה באלבום הייתה גדולה, והניבה 11 שירים, ושישה לחנים.
בנוסף לכך, עסקה גם בהלחנת מוזיקה לתכניות טלוויזיה שונות, ביניהן התכניות "פלאי קלעים", "פרפר נחמד", ו"רגע עם דודלי", שהפכו לקלאסיקות ישראליות.
היא הלחינה את השירים "אל תבכי ילדה", "הגשם מתופף", "כי הנה הסתיו עבר", ועוד רבים אחרים.
בנוסף לכך, העניקה לשלמה ארצי שירים לאלבום הבכורה שלו.
עשתה עבודות תרגום להרכבים נבחרים, ובשלב מסויים עברה לתרגום מחזות לעברית.
קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף

אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו

נעה בלאס (1937-2008)

נעה בלאסמוזיקאית, מחנכת ומייסדת שיטות ריפוי באמצעות מוזיקה ויוגה.

נעה בלאס נולדה בתל אביב, וכבר מגיל קטן נמשכה לעולם המוזיקה. הוריה זיהו את כשרונה, ונעה למדה מגיל קטן נגינה על פסנתר, חליל וקומפוזיציה. בבגרותה, המשיכה נעה את לימודיה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ולאחר תום לימודיה כבר החלה בהלחנת יצירות מוזיקליות שונות, כתבה ספרים רבים בתחום החינוך המוזיקלי והחינוך המיוחד וכתבה סיפורי אגדות לילדים המשלבים צלילים ומוזיקה. אך מעל הכל, נדמה כי מפעל חייה היו שיטות הלימוד אותם פיתחה המיועדים לכלל האוכלוסייה ומבוססים על חינוך מוזיקלי כאמצעי טיפולי. התעניינותה המוזיקלית הייתה מגוונת, ובהדרגה חיפשה צלילים חדשים בעלי אפקט פסיכולוגי ופסיכותרפי. נעה הפכה את ביתה למעין מעבדה מוזיקלית, וחדריה השונים היו מעוטרים בצלחות מנגנות, גונגים גדולים ושאר כלי נגינה – מאולתרים ותקניים – אשר דרכם חקרה את השפעת הצלילים והמוזיקה על נפש האדם. את שיטותיה הייחודיות לימדה נעה במשך כ-3 עשורים באוניברסיטת בר אילן במחלקה להשתלמות מורים, ובכך למעשה הכשירה מטפלים לשיטותיה. לדבריה, המכנה המשותף לכל שיטות הלימוד אותם ייסדה, הוא הדגש על יצירת הקשר מצד המטופל בין המילים והסמלים לצלילים, ועל ידי חיבור זה לנסות ולסייע למטופל בקושיו ובצרכיו.

עד היום, שיטותיה נלמדות באוניברסיטאות, מכללות לחינוך, השתלמויות מטעם משרד הרווחה ועמותות העוסקות בתחום החינוך המיוחד, ובבתי ספר רבים המשלבים את את ילדי החינוך המיוחד. בנוסף, שיטותיה זכו להכרה עולמית ותורגמו לשפות שונות, תוך כדי המלצות מטעם משרדי רווחה רבים באירופה ובארה"ב כשיטות טיפול עדיפות.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א, בה התגוררה ויצרה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – http://www.noablass.com/

**תמונת של נעה לקוחה מתוך אתרה הרשמי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן. צילום: דרורה שפיץ**

דרורה חבקין (1934-1995)

דרורה חבקיןהייתה זמרת, מלחינה, פזמונאית וגם מעבדת מוסיקלית.
היא נולדה בחיפה, וגדלה בירושלים, הייתה מראשוני להקת הנח"ל של שנות ה-50'. לאחר סיום שירותה הצבאי למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין שנמצאת בירושלים, ואת שירה הראשון כתבה בשנת 1962, במסגרת לימודים אלה.
במהלך הקריירה שלה שיתפה פעולה עם אומנים רבים, הלחינה ותרגמה להיטים גם ללהקות הצבאיות.
בסוף שנות ה-60' יצרה אלבומים של שירי רחוב, שהצליחו מאד. תוך כדי ניהול הקריירה נישאה לבעלה, ובני הזוג היו הורים ל-2 בנות.
בעקבות המשבר הגדול שיצרה מלחמת יום הכיפורים כתבה שירים לאלבום מחאה, אך האלבום לא הגיע להצלחה מסחרית. בשנת 1977, עזבה עם ילדיה את ישראל ועברה לגור באירופה, לאחר מספר שנים חזרה לישראל, והמשיכה בקריירת המוסיקה שלה.
כתבה לירדנה ארזי את הלחן לשיר תפילה. במקביל לעיסוק במוסיקה התחילה לעסוק גם בטבעונות, ופתחה חנות טבע בראש פינה שבה התגוררה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/דרורה_חבקין
קרדיט תמונה:צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של הערוץ הראשון

ענבל פרלמוטר (1971-1997)

ענבל פרלמוטרזמרת, גיטריסטית ופורצת דרך במוזיקת הרוק בישראל. למרות תקופת יצירתה הקצרה נחשבת ליוצרת ייחודית ומשפיעה במוזיקה הישראלית.
פרלמוטר נולדה ברעננה, הוריה היו המשוררת עופרה סמוליאנוב והמוזיקאי אברהם פרלמוטר.
היא החלה את דרכה המקצועית בשנת 1992, בלהקת המכשפות (יחד עם יפעת נץ ויעל כהן). פרלמוטר היתה סולנית הלהקה וכותבת השירים העיקרית. בשנת 1994 יצא אלבומה הראשון של הלהקה "עד העונג הבא" בהפקת קורין אלאל- שנחל הצלחה וזכה למעמד של תקליט זהב. ב- 1995 יצא אלבומה השני של הלקה, "זמנים מוזרים", שוב עם פרלמוטר ככותבת העיקרית.
שירי הלהקה התאפיינו בשיח פתוח על דכאון וקושי נפשי, דימויים מיניים לא הטרונורמטיביים.
גם לאחר התפרקות הלהקה המשיכה פרלמוטר להיות קול ייחודי ביצירתה,
והמשיכה להקליט ולצור.
ערב לפני הופעת איחוד של המכשפות נהרגה פרלמוטר בתאונת דרכים, כאשר בדמה לא נמצאו שרידי סמים או אלכוהול.
אלבומה האחרון יצא לאחר מותה, בשם "הקלטות אחרונות".