נחמה ריבלין, (1945-2019)

מגיע לה רחוב משלה!
undefined

הייתה אשת נשיא המדינה ראובן ריבלין יבדל"א.
נולדה במושב חרות.
למדה בבית ספר תיכון בעמק חפר.
בשנת 1964, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבלה תואר ראשון בביוטכנולוגיה וזואולוגיה, יחד עם תעודת הוראה בתחום מדעי הטבע.
במשך שנים ארוכות עבדה באוניברסיטה העברית כמזכירה מדעית במכון למדעי החיים, בתחילת דרכה עבדה כמזכירה במחלקה לזואולוגיה, ולאחר מכן, עבדה במחלקת אקולוגיה.
לאחר יציאתה לגימלאות, החלה ללמוד את תולדות האמנות, אך לא קיבלה תואר אקדמי בתחום זה.
במסגרת תפקידה כאשת הנשיא, תמכה בפעילויות לטובת נשים וילדים, לצד תמיכה במשפחות שכולות.
בעת כהונתה אירחה 200 פעילי אקי"ם, במטרה לתמוך בילדים המתמודדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
קידמה נושאים כמו שמירה על איכות הסביבה ושלום.
בשנת 2018, ייסדה את הפרס לשירה עברית, ולקחה חלק בדיבוב הסרט "הדב פדינגטון 2".
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
עיריית תל-אביב-יפו
Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין
קרדיט תמונה:ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נחמה_ריבלין

רחל לייפר מילר (1921-2015)

רחל לייפר מילרהייתה נדבנית ישראלית, פעילותה התמקדה בתרומה לביה"ח ברזילי באשקלון.
היא נולדה בטרנסילבניה, והייתה בת למשפחת רבנים ידועה שהנתינה הייתה במרכז עשייתם.
רחל ואחיה היו היחידים ששרדו את השואה, ואת שליחתם למחנות הריכוז, כשכל משפחתם שכללה את הוריה וארבעת אחיה, נשלחה להשמדה.
לאחר שנדדה בעולם, ועברה דברים קשים, בשנת 1950 עלתה רחל לבדה למדינת ישראל, וקבעה את מקום מגוריה באשקלון.
רחל שהייתה נערה שנרדפה ע"י הנאצים, הפכה לאזרחית גאה של מדינת ישראל, שכל פעילותה הייתה פעילות למען הקהילה.
חייה היו מוקדשים לפעילות קהילתית שנעשתה במלחמות ישראל, ובימים רגילים, בנוסף לכך, עסקה גם בעזרה לקשישים בבתי האבות, ולמען מטופלי בית החולים ברזילי.
על שמה רחוב בעיר אשקלון, מוזמנים/מוזמנות להציע אותה בערי הדרום האחרות.
קרדיט תמונה: באדיבות אתר האינטרנט של ביה"ח ברזילי, התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי
למידע נוסף:
http://www.bmc.gov.il/?CategoryID=678&ArticleID=2695

גורית אקסלרוד – בר נתן (1929-2007)

גורית אקסלרודסופרת ילדים וחינוך, אשת חינוך

גורית (גרטרוד) אקסלרוד נולדה בוינה, בירת אוסטריה, למשפחה יהודית אמידה. ילדותה עברה עליה בשלווה ובנוחות יחסית, עד לעליית המפלגה הנאצית לשלטון ב1939. גורית ומשפחתה נמלטו עד לסין, שם התגוררו במשך כעשר שנים. במהלך שהותה בסין, הרבתה גורית לטייל בארצות המזרח, בעיקר סין ויפן, ורכשה ידיעות רבות בשפות המזרח. ב1949, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, החליטה המשפחה לעלות לארץ. לאחר עלייתם ארצה, פתחו הוריה חנות מסחר קטנה, וגורית שימשה שם כזבנית ובמקביל עבדה גם כמדריכת טיולים. במהלך עבודתה, גם בחנות וגם במהלך הדרכותיה, הרבתה גורית לשלב סיפורים פרי עטה אשר התבססו במידה רבה על זיכרונותיה מהמזרח, ועל אגדות וסיפורי עם שנחשפה במהלך שהותה שם.

יעקב אשמן, עורך עיתון ילדים, הכיר את גורית ושמע ממנה רבות על סיפוריה השונים. לבסוף, לאחר מאמצים רבים הצליח לשכנע אותה להעלות על הכתב את סיפוריה ולפרסמם בעיתונו – הארץ שלנו. סיפוריה של גורית התפרסמו תחת המדור "הכתב הנודד" וזכו להצלחה רבה, ובדרגה התפרסמו בעיתוני ילדים נוספים באותה תקופה. בנוסף, הוציאה גורית ספרי ילדים המתארים מסעות מסביב לעולם ומפגשים מיוחדים עם תרבויות ואוכלוסיות שונות. גם לאחר שנאלצה לעבור לגור באפריקה, עקב שליחות בעלה, המשיכה גורית לספר את סיפוריה ופרסמה את חוויותה מהיבשת החדשה דרך ספריה הילדים השונים שהוציאה: "סין, סונג ואני", "החמור המעופף", "כובע טמבל בג'ונגל" ועוד. רבים מסיפוריה אף עובדו לתסכיתים ושודרו במסגרת "קול ישראל".

ב1964, לאחר שעברה להתגורר באיזור גדרה, הקימה גורית בבית הספר היסודי "גדרות" חדר עיון אשר בנוסף לקריאת ספרים שימש כמקום מיוחד עבור ילדי האיזור. גורית הקפידה לתת יחס אישי לכל ילד, ושמה דגש רב בפיתוח יכולות הביטוי והסקרנות של הבאים בשעריה. גורית סייעה גם באוזן קשבת לנזקקים לכך, והקפידה לספר לילדים סיפורים פרי עטה על מקומות רחוקים על מנת לעודד את סקרנותם הטבעית. חדרה של גורית היה ידוע בקרב ילדי האיזור כמקום משלהם, בהם יזכו ליחס חם ואוהב בתוספת סיפורים מרתקים על תרבויות רחוקות.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד יישובי גדרות בהם חיה ופעלה.

**התמונה באדיבות וויקיפדיה, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

סוזי דבוסקין (1947-2017)

סוזי דבוסקיןספורטאית, ממארגני "טריאתלון נשים הרצליה".
סוזי דבוסקין נולדה בארה"ב למשפחה יהודית ומגיל קטן נמשכה לספורט. כבר מגיל 7 החלה סוזי לשחות, בעיקר שחייה אומנותית, ואף הגיעה להישגים ארציים רבים במסגרת תחרויות בין אוניברסיטאיות בחוף המערבי של ארה"ב. ב1966, בהפלגת הנוסעים האחרונה מניו יורק לישראל, הגיעה סוזי לראשונה לישראל, והחלה ללמוד חינוך באוניברסיטה העברית אשר בירושלים. במקביל ללימודיה ולשיעורי העברית אותם לקחה, החלה סוזי להתנדב באלי"ן – האיגוד הישראלי לילדים נפגעים, ופעילות זו השתלבה היטב עם לרצונה להעמיק את לימודיה בתחום החינוך המיוחד. לאחר סיום לימודיה, הבינה סוזי כי בארץ אין עדיין מסגרות ללימוד חינוך מיוחד, ועל כן נאלצה לחזור לארה"ב על מנת להשלים את השכלתה בתחום כפי שרצתה. כעשור לאחר מכן, שבה סוזי לישראל, והפעם בלווית בעלה, דני, אותו הכירה במסגרת חוגי עולים אשר הייתה מארגנת לציבור הסטודנטים סביבה.הזוג דבוסקין ושלושת ילדיהם- אורן, עודד ותמר, הרבו לעסוק בספורט, אולם לאחר שהכירו את תחרות הטריאתלון – שילוב בין ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים – הפך ענף זה למועדף על המשפחה. לאחר שהגיעה לתחרות הגברים על מנת לעודד את אחיה, אורן, החליטה תמר להירשם לתחרות הנשים יחד עם אמה. סוזי ותמר החלו להתאמן יחדיו לקראת התחרות, והצליחו להגיע לקו הסיום יחד כאשר תמר מקדימה את אמה רק במעט. ב1996, בעת אימוניה לקראת הטריאתלון השנתי השלישי לנשים, נהרגה תמר בתאונת פגע וברח בעת שרכבה על אופניה. מותה של תמר היכה את משפחתה בהלם וכאב רב, ומשפחתה החליטה להתמודד במקומה בטריאתלון כשלשה. לאחר מכן, החליטה סוזי להנציח את תמר דרך הספורט, והחל מהטריאתלון הרביעי לקחה על עצמה את הפקת וארגון התחרות כולה לאורך השנים. משפחת דבוסקין, ובייחוד סוזי ודני, הם הרוח החיה מאחורי התחרות, כאשר חודשים רבים לפני הם מארגנים אימונים לקהל הרחב, מעודדים אוכלוסיות רבות לקחת חלק בתחרות עצמה ובספורט בכלל, רתימת גופים ציבוריים ועסקיים למהלך ועידוד נשים מכל המגזרים והאוכלוסיות לקחת חלק – אפילו למקטע מסויים. עם השנים, תחרות הטריאתלון נקראה על שמה של תמר ונערכת לזכרה, ומתחרות קטנה של כמה עשרות משתתפות צמחה לכאלף משתתפות בשנה שעברה.

סוזי ראתה בהשתתפות בטריאתלון הרבה מעבר לספורט. לדבריה, תחרות הטריאתלון לנשים היא כהעצמה נשית לכל דבר. למרות הנחישות הרבה וההתמדה באימונים הנדרשים לשם כך, סוזי רואה בכל אישה שנכנסת לתחום, ובייחוד לאור הרתיעה בעבר של נשים מהענף, כהצלחה אישית וכחיזוק לכך שאין דבר העומד בפני אותן נשים לאחר מכן. סוזי קידמה את התחרות לאור המוטו "כל אחת מנצחת", סיסמא אשר נולדה כאשר התאמנה לטריאתלון הראשון יחד עם ביתה, תמר.

בחודש שעבר, כשבועיים לפני התחרות השנתית, נפטרה סוזי דבוסקין לאחר מלחמה ממושכת במחלה. החל מהשנה, תחרות הטריאתלון היא לזכר סוזי ותמר דבוסקין.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד ערי השרון, הרצליה, כפר סבא ורעננה, בהן פעלה.
עיריית הרצליה – Herzliya Municipality עיריית רעננהעיריית כפר סבא

למידע נוסף – https://goo.gl/HCpI9p

**התמונה צולמה על ידי דני דבוסקין, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

עפיה זכריה (1912-2000)

 עפיה זכריהציירת ואמנית פורצת דרך

עפיה זכריה נולדה בעיר לאודר הסמוכה למפרץ עדן בתימן, למשפחה יהודית. כבר מגיל קטן נמשכה עפיה לאומנות, ועסקה רבות בציור ופיסול בחומר. כשרונה הרב לא נעלם מעיני סביבתה, והיא הועסקה בביתו של אחד מפרנסי המחוז כציירת עבור קירות ביתו. אולם על מנת לשמור על פרנסתה, נאלצה עפיה להחביא את יהדותה. בשנת 1949, עם תחילת מבצע "על כנפי נשרים" להעלאת בני תימן, עלתה עפיה לארץ ישראל יחד עם בעלה וששת ילדיהם. בישראל קיבלה עפיה את השם העברי עופרה, אולם בחרה להישאר עם שמה המקורי, עפיה, אשר משמעותו חיים ובריאות בשפה התימנית. עפיה ומשפחתה נשלחו תחילה למעברה באיזור חדרה, אולם לאחר כמה חודשים זכתה המשפחה במגורי קבע בכפר שלומי אשר בצפון. ביתה החדש היה בית אבן יפייפה ורחב ידיים, ועפיה השתוקקה לחזור לאהבתה הישנה, הציור, ולעטר את קירות ביתה בצבעים אותם אהבה כל כך. אולם בעלה קינא לה מאוד ואסר עליה לשוב אל תחום האומנות, ועל כן נאלצה עפיה לזנוח את חלומה.

עם הזמן, שמה של עפיה ביישוב הקטן הלך לפניה כאישה הדורה ומטופחת אשר הקפידה מאוד על מראה החיצוני, הכולל איפור מסורתי, התזת בושם ייחודי אותו רקחה במיוחד וענידת תכשיטי כסף תימנים מסורתיים אותם הכין לה במיוחד אחיה אשר היה צורף בתימן. בנוסף, עפיה הקפידה מאוד במטלות הבית, ובייחוד הבישול. ביתה היה פתוח לרווחה, וכל אדם היה מוזמן לטעום מתבשיליה ובייחוד ממאפיה השונים אשר אפתה במיוחד בטאבון אותו בנתה בחצר ביתה. לימים, התאלמנה עפיה והרשויות פנו אליה בדרישה לפנות את ביתה הגדול לטובת דירת שיכון קטנה. עפיה לא ידעה קרוא וכתוב, וסמכה על הפקידים השונים, ועל כן חתמה באצבעה, אולם הבינה כי נוצלה רק כשהיה מאוחר מידי.

לאחר המעבר הרגישה עפיה כלואה בדירתה החדשה והקטנה, ועל מנת להרגיש בבית בביתה החדש, החליטה עפיה לחזור לאהבתה הישן, הציור והיצירה, ולעטר את קירות ביתה. וכך, בהיותה למעלה משמונים, ורק לאחר שהתאלמנה והשתחררה מאיסוריה של בעלה, התמסרה עפיה לאומנותה הייחודית ועיטרה את קירות ביתה. בהדרגה הפכה עפיה את ביתה ליצירת אומנות אשר שילבה ציורי קירות מרהיבים, רקמה תימנית מסורתית, רהיטים שונים בעיצובה ובובות אשר יצרה בדמותה.

עפיה ויצירותיה זכו להכרה בימי חייה במסגרת אירוע הוקרה לכבודה והכתרת כ"אשת חיל" מטעם המועצה המקומית, אולם זה לא מספיק. עפיה נחשבת בפני מומחי אומנות כאומנית פורצת דרך, אשר ללא השכלה פורמלית, הנחשבת לקריטית בתחום ובייחוד באותם ימים, הצליחה ליצור ולהטביע את חותמה תוך שימור אופייה הייחודי. לאחר מותה, קירותיה, רהיטיה ובובותיה של עפיה נשתמרו, ומעידים על טביעת האצבע הייחודית כל כך לה.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד באיזור המועצה המקומית שלומי בה התגוררה ופעלה.

מועצה מקומית שלומי – העמוד הרשמי

למידע נוסף – https://goo.gl/aFkWtv

**עפיה זכריה בין קירות ביתה, צילום: מאיה כהן לוי**