ריי פרנק ( 1864 או 1866 – 1948)

כתבת, דרשנית ומנהיגה יהודית בארה"ב. נקראה בעיתונות "הרבנית היהודית הראשונה".

רייצ'ל "ריי" פרנק נולדה בסן פרנסיסקו והייתה בתם של שני מהגרים פולנים, יהודים אורתודוקסים ברוח ליברלית. בנעוריה התגוררה במקומות שונים בקליפורניה ובנבדה, ובזכות השכלתה, שהיתה בעיקר עצמית, הפכה מורה לכורים כאשר התגוררה בעיירת הכורים רובי היל בנבדה. שם גם כתבה את כתבתה הראשונה בנושא חינוך לעיתון "דיילי אלקו אינדפנדנט".

ב-1885, אחרי שסיימה קורסים בפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לימדה תנ"ך והיסטוריה יהודית בתלמוד תורה של בית הכנסת טמפל סיני באוקלנד. שם נגלה כישרונה כדרשנית, ושמה התפרסם בין הקהילות היהודיות בקליפורניה. היא הפכה פופולרית מאד כמורה, משכה אחריה קהל של מבוגרים וילדים לשיעוריה והפכה למנהלת בית הספר בו לימדה לפי רצון הקהילה. במקביל, עבדה ככתבת עבור עיתונים אחדים בסן פרנסיסקו ובאוקלנד, וכתבה בפרסומים יהודיים בארצות הברית.

בסתיו 1890 נשלחה פרנק לראיין מספר צ'יפים אינדיאנים בספוקיין שבוושינגטון, והוזמנה לשאת דרשה בליל יום הכיפורים בפני יהודי העיר. בכך היתה האישה היהודית הראשונה בארצות הברית שנשאה דרשה רשמית ביום כיפור. הדרשה הסוחפת שלה הותירה רושם עז בקהל שכלל יהודים ונוצרים והחלו להישמע קולות ברחבי הקהילה היהודית באמריקה לגבי "דבורה הנביאה של ימינו". עצם קיום הדרשה פתח נתיבים חדשים לעתיד לנשים ביהדות – מעשיה עוררו בפעם הראשונה קבוצות ליברליות בקהילה היהודית בארצות הברית לשקול את האפשרות להסמיך נשים לרבנות.

במהלך שנת 1890 נסעה פרנק ברחבי החוף המערבי ללוס אנג'לס, סן דייגו, סטוקטון, נבאדה, אורגון וקולומביה והעבירה הרצאות בסניפי בני ברית ובפני קבוצות וקהילות נשים. ככל שמאמרים על דרשותיה פורצות הדרך הופיעו בפרסומים יהודיים ולא יהודים ברחבי הארץ, יותר ויותר קהילות רצו לשמוע בעצמם. היא נשאה דרשות בבתי כנסת אורתודוקסיים וליברליים והקריאה טקסטים מן המקורות. בדרשותיה העלתה שאלות רבות לגבי תפקידן של הנשים בקהילה היהודית והטיפה לאחדות בין הפלגים השונים ביהדות. בשנת 1893 נערך בשיקגו הקונגרס של נשים יהודיות, פרנק השתתפה והייתה למנהיגה הרוחנית של האירוע, היא נשאה את ברכות הפתיחה והסגירה של הקונגרס.

ב-1892 למדה סמסטר אחד בהיברו יוניון קולג', מכללת היהדות הרפורמית בסינסינטי ולמדה אתיקה ופילוסופיה. בעצם נוכחותה שם עוררה התרגשות רבה ותקווה נוספת שתוסמך כרבנית. למרות שהיא לא היתה התלמידה האישה הראשונה שם, היא היתה הראשונה שנלקחה ברצינות. אך למרות הכותרות, פרנק עצמה טענה שמעולם לא חיפשה להתמנות לרבנית באופן רשמי.

ריי פרנק עשתה רבות למען הקהילה היהודית ולמען הנשים ביהדות, היא יותר מראויה לרחוב משלה.

בתיה (בסי) גוטספלד (1962-1888)

פעילה ציונית, ממייסדות הסתדרות ׳נשות המזרחי באמריקה׳, מקימתם של מוסדות חינוך וקליטה לנוער ציוני-דתי.

נולדה בגליציה, כיום פולין, למשפחה חסידית עם נטיות ציוניות. בנערותה נפטרה אימה, ויחד עם אשתו החדשה של האב היגרה המשפחה לארה״ב. בתיה נישאה למאיר גוטספלד ועברה עמו לסיאטל, שם נהגו לארח פליטים יהודיים ופעילים ציוניים. ב-1919 שבו לניו יורק.

ב-1925 היתה חברה במשלחת הנשים הראשונה לועידת ׳המזרחי׳ השנתית, ויחד עם נשים ציוניות-דתיות נוספות הקימה את ׳הסתדרות נשות המזרחי באמריקה׳.

ב-1926, על אף היותה חולה בסוכרת, נסעה גוטספלד לביקור בן חצי שנה בא״י, שם נחשפה להיעדר הכמעט מוחלט של מסגרות חינוך לבנות הציונות הדתית מעבר לביה״ס היסודי, והחליטה להקים בי״ס לנערות דתיות.

ב-1934, לאחר עשור בו התרחבה משמעותית פעילות הארגון, החליטו נשות הארגון לפרוש מתנועת ׳המזרחי׳ ולהפוך לתנועה עצמאית, וב- 1937 היתה גוטספלד בין 3 צירות שנשלחו לקונגרס הציוני בציריך.

ב-1935 עלו בני הזוג גוטספלד לא״י כדי להיות מעורבים בהקמת ׳בית צעירות מזרחי׳ בת״א, שבמהרה הפך להיות מוסד קולט לפליטות מאירופה שעלו במסגרת עליית הנוער. אחת המורות במוסד היתה נחמה ליבוביץ, לימים פרופסור למקרא וכלת פרס ישראל.

בשני העשורים הבאים פתחו נשות הארגון, בהובלת גוטספלד, בתי חינוך נוספים ברחבי הארץ, ביניהם ׳בית צעירות מזרחי׳ בב״ש ובירושלים ו-׳בית ילדים מוצא׳, וכן כפרי נוער ראשונים לנוער דתי, ביניהם כפר בתיה בקרבת רעננה שנקרא על שמה.

ב-1948 הוזמנה לחזות בטקס הכרזת העצמאות, ובאותה שנה הפליגה לארה״ב כדי לגייס כספים נוספים לבניית המדינה הצעירה. בשנות ה-50 המשיכה לכהן כנשיאת ׳נשות המזרחי באמריקה׳ בישראל.

נפטרה בגיל 74 בת״א.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

מנן אספאו (1889-1962)

קיסרית אתיופיה.מנאן אספאו
מנן אספאו נולדה למשפחה מיוחסת מאוד באתיופיה, אשר שורשיה משוייכים לשושלת הסולומונית המלכותית. בהיותה בת 22, נישאה מנן בהסכמה הדדית לטפרי מקונן – בן אצולה צעיר, לימים הקיסר היילה סלאסי ומשיחה של דת הראסטפארי הידועה. מנן שימשה כיועצת הקרובה ביותר לקיסר, ומאחורי הקלעים הייתה מעורבת בכל היבטי המלוכה. הקיסר ראה באשתו האהובה כנאמנה ביותר, וסמך עליה ועל עצותיה הרבות.

במקביל לתפקידיה הטקסיים המחייבים, מנן פעלה רבות – ורתמה את הקיסרות כולה – לקידום מעמד האישה באתיופיה, תוך דגש רב על הקמת מוסדות חינוך ורווחה. מנן ייסדה את בית הספר הראשון לבנות במדינה, והייתה מעורבת בניהולו. בעידודה הנלהב של הקיסרית, נערות מכל רחבי המדינה באו במיוחד לבית הספר, וזכו לחינוך מעולה לצד תמיכה כלכלית. מנן לקחה חלק פעיל בחיי היומיום בבית הספר על ידי השתתפות בטקסי הסיום השונים ומתן תמיכה כלכלית רחבה לתמיכה בעניים, חולים ונכים אשר באו בשערי המוסד. בנוסף, מנן שימשה כפטרונית של הצלב האדום במדינה, וייסדה את ארגון הצדקה של הנשים האתיופיות אשר תמך וסייע לנשים מאוכלוסיות חלשות במדינה. כמו כן, מנן הייתה ידועה באדיקותה הדתית לכנסייה האתיופית האורתודוקסית. היא עמדה בראש ארגון "אגודת ירושלים" אשר אירגן מסעות צליינות לארץ הקודש, ואף סייעה במימון מסעות אלו לנזקקים. מנן בנתה ושיפצה כנסיות רבות ברחבי המדינה, אך גם בארץ הקודש. בנוסף, היא תרמה כספים רבים – לעיתים גם מהונה האישי – לסיוע באחזקת ושימור מבני הקיסרות בירושלים.

ב-1933 הגיעה הקיסרית לביקור מלכותי ורשמי בארץ ישראל בליווי אחת מבנותיה. היא התקבלה בכבוד רב על ידי בכירי המנדט, אך גם על ידי נציגי היישוב היהודי והערבי בארץ. במשך מס' שבועות טיילה מנן בירושלים, תל אביב ובית לחם תוך שהיא זוכה לקבלות פנים מלכותיות בכל מקום אליו הגיעה. מנן נפגשה עם ראשי הערים, קציני ושוטרי המנדט ואף עם הנציב הבריטי העליון. בנוסף, נפגשה עם נציגי הדתות השונות בארץ, והבטיחה להמשיך ולתמוך במבנים השונים שבבעלות הקיסרות ואחזקתם. מספר שנים לאחר מכן, כאשר הוכרחה משפחת המלוכה לצאת לגלות בעקבות הכיבוש האיטלקי, זכרו נציגי הדתות השונות את הסיוע האדיב, ואירחו למספר חודשים את הזוג למקלט מדיני. לאחר שובם לכס המלכות, המשיכה מנן את תמיכתה האדיבה. ב-1962 נפטרה מנן ונקברה בכנסייה המרכזית באדיס אבבה, עיר הבירה.

מומלץ להציע לרחוב בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים בה טיילה, התגוררה לזמן קצר וסייעה לשיפוץ מבנים רבים בעיר.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

**התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

 

יהודית המלכה (המאה העשירית)

יהודית המלכהאחת ממלכות אתיופיה הבולטות ביותר.
יהודית המלכה הייתה שליטת אתיופיה בסוף המאה העשירית. למרות משמעותה ההיסטורית הרחבה, כמעט ואין מקורות היסטוריים כתובים המתעדים את חייה ופועלה. רוב המידע הידוע על יהודית ועל תקופת שלטונה, מקורו במסורות בעל פה אשר השתמרו במשך השנים בקרב קהילות האזור: ביתא ישראל, הנצרות האתיופית והקופטיים המצריים. אך על אף המקורות המרובים, ולעיתים סותרים, קיימת הסכמה רחבה כי מדובר במלכה לא-נוצרית אשר הצליחה לאחד תחתיה צבא גדול של קהילות לא-נוצריות ולהפיל את ממלכת אקסום הרודנית.

על פי ביתא ישראל, יהודית נולדה בשם אסתר למלך גדעון משושלת הגדעונים המיוחסת, ולאחר עלייתה לגדולה אימצה את השם יהודית אשר מזוהה עם מנהיגות בנות העדה. בקרב קהילות ערביות שונות, כונתה חווה היהודיה. על סמך מספר מקורות נוצריים, יהודית אינה משושלת המלוכה, אך היא התגיירה לאחר נישואיה אל זרע יעקב – קיסרה של אתיופיה.
על פי התיעוד ההיסטורי, בשנת 980 בקירוב החל לשלוח מלך אקסום מכתבים למנהיגים נוצריים בבקשה לעזרה מול צבא חזק ועיקש בהנהגת אישה. אותה מורדת, יהודית שמה, זרעה הרס רב בממלכה, ורדפה אחר כל סממן מלוכני – נוצרי תוך שריפת ערים וכנסיות רבות ורדיפת המלך מעיר לעיר. בקשות העזרה של מלך אקסום נענו בשלילה, ויהודית תפסה את השלטון והוכתרה כמלכה. במשך כל תקופת שלטונה, רדפה יהודית את הדת הנוצרית בעוד ששאר הדתות, ובעיקר היהדות, נהנו מחופש דת נרחב. בנוסף, מיד עם ביסוס שלטונה החלה יהודית ביחסי מסחר נרחבים עם מנהיגי האזור אשר רחשו לה כבוד רב, בין היתר עקב הצלחתה הצבאית. מקורות יהודים טוענים כי יהודית מרדה במלכות אקסום כנקמה על כפיית הנצרות על קהילת ביתא ישראל תוך שימוש באלימות רבה. באחד הקרבות, נהרג אביה גדעון, ויהודית לקחה את הפיקוד על צבאו ונשבעה לנקום את מותו. על פי המסורות הנוצריות, יהודית ניהלה רומן אסור עם אחד מבני המלוכה. כאשר נודע הדבר ברבים, נענשה יהודית בעינויים קשים ועל כן נשבעה לנקום.

במסורת האתיופית הנוצרית, יהודית המלכה ידועה לשמצה בשל סלידתה העמוקה מהדת, והרדיפה הנרחבת כנגדה בתקופת שלטונה. בעוד שבמסורות לא-נוצריות, ובייחוד בקרב ביתא ישראל, זכורה יהודית כמנהיגה אהודה ותקופת שלטונה נחשבת לתור הזהב. למרות הסתירות בפרטיה הביוגרפיים, על דבר אחד אין עוררין. יהודית המלכה נחשבת לשליטה הגדולה והחשובה ביותר בימי הביניים בהיסטוריה האתיופית, והיחידה אשר הצליחה באמצעים צבאיים להביס אימפריה, ולבסס שושלת מלוכה חדשה משלה.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר רחובות, בה חיה אוכלוסייה רבה של יוצאי אתיופיה.
עיריית רחובות

למידע נוסף – https://goo.gl/hkDQWt

**התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

ח'דיג'ה בנת ח'וילד (خديجة بنت خويلد)

%d7%97%d7%93%d7%99%d7%92%d7%94ח'דיג'ה בנת ח'וילד (خديجة بنت خويلد), חיה ככל הנראה בין השנים 557-620, מוכרת בעיקר בשל היותה אשתו הראשונה של הנביא מוחמד – ולכן קרויה אם המאמינים.
ח'דיג'ה נולדה למשפחה מהמעמד הגבוה משבט אסד במכה. היא הייתה סוחרת מצליחה ועל פי המסורת נחשבה לאישה אצילה, נבונה ונחושה. ח'דיג'ה התאלמנה פעמיים, וכאשר הייתה בת 40 התחתנה עם מוחמד בן ה25 – שעבד אצלה באותה עת כמלווה שיירות. ח'דיג'ה ילדה ארבע בנות: זינב, רוקיה, אום כולת'ום ופאטמה (על שם אמה) ושני בנים, שמתו בילדות.
על פי המסורת המוסלמית, ההתגלות הראשונה למוחמד היתה בשנת 610 בהיותו בן 40. כשהתעורר, חשב שנכנס בו שד ושהוא השתגע ולכן רצה לקפוץ אל מותו. חדיג'ה היתה הראשונה שהבינה שמדובר בהתגלות ושיכנעה אותו שהוא הולך להיות נביא ושהוא שליח האל. היא מסבירה למוחמד שהמלאך גבריאל נגלה אליו, כשם שנגלה למשה. ומאז למעשה חדיג'ה הופכת להיות ראשונת המאמינים, הראשונה להתאסלם ולהאמין בנביא מוחמד.
ח'דיגה נפטרה שלוש שנים טרם ההגירה של מוחמד לית'רב –שלימים תקרא מדינה – בגיל 65. קברה נמצא במכה.

אין על שמה אף רחוב! כדאי להציע אותה בנצרת, יפו, אום אל פאחם, חיפה או כל עיר אחרת בה קיימת אוכלוסייה מוסלמית גדולה.

טובה סנהדראי גולדרייך (1906-1993)

13263955_1047880941967442_8196369696433660781_n

פעילה מרכזית בזרם הציונות הדתית והסוציאליסטית בישראל, ממייסדות ארגון הפועלות של הפועל המזרחי ומראשותיו, האישה הדתייה הראשונה שנבחרה לכנסת(מטעם מפד"ל), יו"ר תנועת אמונה ומייסדת הארגון הראשון לשירות לאומי לבנות.
נולדה ב-23 בספטמבר 1906 בעיר טרנופול שבגליציה המזרחית, אוסטריה, לבית יהודי ציוני דתי. הוריה היו פעילים במוסדות הציונים העירוניים. בגיל 22 הצטרפה לתנועה הדתית החלוצית "תורה ועבודה", פעלה בה להכשרת פלוגות עלייה וביססה את מקומה כאחת מראשי "החלוץ המזרחי" בעיר. סיימה את לימודיה בסמינר למורים והחלה ללמד עברית. בשנים הבאות העמיקה את פעילותה בתנועה ושימשה נציגה בוועידות הפועל המזרחי והמזרחי, בו נבחרה גם כחברת הוועד המרכזי בפולין. הייתה ממייסדות תנועת "בנות מזרחי" ובשנת 1932 ניהלה קבוצת הכשרה מטעם "תורה ועבודה" ו"החלוץ המזרחי". שהת 1933 נבחרה לשמש בצירה בועידה הציונית בלבוב.
בשנת 1934 עלתה לישראל, והשתקעה בתחילה בתל אביב, ואח,כ בעבודות מזדמנות במושבים.
עם עלייתה נחשפה לבעיות הייחודיות של חלוצות באופן כללי ושל חלוצות דתיות בפרט. לשם כך החליטה להקים אירגון שידאג לבעיותיהן הפרטניות של נשים חלוצות דתיות, ובשנת 1935 הקימה את ארגון הפועלות של הפועל המזרחי. במסגרת התנועה עסקה בהקמת מוסדות לילדים, בתי ספר מקצועיים, מוסדות להכשרה מקצועית ובתי חלוצות בכל הארץ. כן הטיפה לפיתוח עבודה מהבית כדרך להתמודד עם אבטלה ולהשתלבות הנשים בפעילות ציבורית.
פעילות לאחר קום המדינה.
עם קום המדינה החלו נשות הארגון לפעול למען כלל הציבור הדתי, תוך התמקדות בתנועת הפועל המזרחי. בתוך כך עסקו רבות בקליטת עולים ובעיקר עולות ובחינוך לגיל הרך.
סנהדראי התמקדה בסיוע למשפחות שנפגעו במהלך מלחמת העצמאות ובקליטת עולי תימן. היא עשתה זאת בשיתוף עם שרה שטרן, לימים חברתה לסיעה בכנסת.
כשחלה האטה בעלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, עבר הארגון מפעילות דחופה של קליטה לעשייה מתוכננת. הן פתחו רשת גנים לילדים מסורתיים ודתיים שבה התחנכו גם ילדים מתחת לגיל חינוך חובה במטרה לאפשר לאימותיהם לצאת לעבוד. בנוסף לכך פעלו להכשרת מטבחים של צה"ל, והרבו בפעילויות קהילתיות, כביקור חולים, הקמת גמ"חים ואחרות.
פעילותה הציבורית כללה גם פעילות בכנסת: בשנת 1949, במערכת הבחירות לכנסת הראשונה, הוחלט בקרב כלל המפלגות הדתיות לרוץ לכנסת ברשימה מאוחדת. החרדים התנו את השתתפותם בכך שלא יהיה ייצוג לנשים ברשימה. הדבר הוביל למחאה נשית בהנהגת סנהדראי: היא כינסה בביתה קבוצה של נשים, בהן חברות בתנועה ונשות חברים, ויחד החליטו לרוץ לבחירות ברשימה נפרדת בראשותה: "הפועלת והאישה הדתית", שתיוצג באותיות פ"ד (פועלת דתית).

בבחירות לכנסת השלישית התמודדה במסגרת הרשימה המשותפת להמזרחי לפועל המזרחי. היא הייתה האישה הבכירה ביותר ברשימה, ומוקמה במקום השנים עשר. חסרו עשרים ושבעה קולות כדי שתכנס לכנסת. רק בכנסת הרביעית הצליחה להשתלב במקום ריאלי, וכיהנה כח"כית בין הכנסת הרביעית לכנסת השביעית.
גם אם חלק מפעולותיה היו בעייתיות מבחינת חלק מציבור הנשים- החלשת מעמדה של הידועה בציבור, הטלת קשיים על הפלות, ונקודות מחלוקת אחרות, עיקר פעולותה כוון להטבת תנאיה של האישה והאם העובדת.
איפה כדאי להציע? יישובים בעלי ציביון דתי: גבעת שמואל, רעננה, ירושלים.

הבתולה מלודמיר – חנה רחל ורברמאכר (1805-1888)

12540649_969320103156860_8880906407534135042_nגם כשיש רחוב על שמה – למעשה אין רחוב על שמה.

"בת ישראל כשירה צריכה קודם כל להיות אֵם, חנה-רחל.
-האֵם צריכה להיות אדם, אבא."

חנה רחל ורברמאכר הידועה כבתולה מלודמיר (די לאדמירער מויד), מנהיגה רוחנית בתנועת החסידות.
רוב מה שידוע לנו על הבתולה מלודמיר נגזר מאגדות ומסיפורי עם (כמו רוב מנהיגות החסידות במאה ה-19). היא היתה בת יחידה למשפחה אמידה, והתייתמה מהוריה בגיל צעיר- מה שאפשר לה עצמאות כלכלית וחברתית- ייחודית לאישה בזמנה.
על פי אחת האגדות, בהיותה ילדה נפלה למשכב, וכשקמה ממנו כמו היתה לאישה אחרת. היא החלה לקיים מצוות "גבריות" כמו התעטפות בטלית, תפילין, והחלה לנהוג "מנהגי אדמו"רות".
היא נחשבה למנהיגה רוחנית של פשוטי העם, ולא צמח מאצולה אינטלקטואלית אלא רכשה את השפעתה דרך אדיקותה ואמונתה הרבה, ששמה נישא למרחקים.
כמו רוב החסידים באותה העת היא צמחה כהתנגדות לממסד האורתודוקסי ומהלכיה נחשבו למהפכניים ושונים- בעיקר החלטתה לחיות חיי פרישות ולא להנשא- החלטה שעל פיה נטבע כינוייה "הבתולה מלודמיר".
לתפיסתה, השינויים החברתיים, הטלטול שנוצר מאי הציות לציווי החברה הם מה שמוליד את השינוי והפתיחות: "גם ברצונך את להניח תפילין?
– כן. יום יום. שני זוגות תפילין. […]
– אבל זה יעורר רעש בכל העיר, בתי.
– אבא, רע"ש אותיות שע"ר…זהו שער לחיי החדשים.""
הבתולה מלודמיר נחשבת לסמל יהודי פמיניסטי. המראה גם כיצד נשים יכולות לתפוס מקום בתוך החברה הגברית- אבל גם על התשלום שנכפה עליהן, והיחס החברתי הדואלי, המכיל בתוכו כבוד לגדולתן הרוחנית, יחד עם ביקורת והכרח להתרחק מן החברה ולנהל חיי פרישות.

בשנת 2014 הוחלט לקרוא על שמה רחוב בירושלים, אולם, עקב התנגדות החרדים הרחוב לא נקרא הבתולה מלודמיר, אלא חנה רחל. שם בעל משמעות מעוקרת- שלא מנציח את תפקידה הרוחני הרחב. (אבל נו, מילא)

להמשך קריאה כאן וכאן
על המאבק לגבי שם הרחוב

פנינה פלאי (1932-2006)

למה אין על שמה רחובות?פנינה פלאי
פעילת ציבור, מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בישראל, מרצה בתחום לימודי היהדות ומעמד האישה.
נולדה בניו-יורק בשם רבקה פרל למשפחה יהודית מהישוב הישן בירושלים שעברה לארה"ב בזמן מלחמת העולם הראשונה.
בנעוריה היתה פעילה בתנועת הנוער "השומר הדתי". עם נישואיה החליפה את שמה לפנינה, ובתחילת שנות החמישים עלתה יחד עם בעלה לישראל, והשתקעה בירושלים.
פלאי היא מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בישראל והייתה פעילה לקידום מעמד האישה. בשנות ה-70 התפרסמה כשהקימה בביתה מניין נשים שהתעטפו בטלית ועלו לתורה.
בשנת 1996 ארגנה בבנייני האומה בירושלים כנס בינלאומי בנושא "האישה והיהדות, האישה וההלכה", שבו השתתפו ארגונים יהודים ותנועות נשים מכל העולם.
היא פעלה והרצתה למען נשים עגונות ומסורבות גט, ופעלה לקירוב לבבות בארגון "שבת יחד" – ימי עיון מעורבים לקהל דתי וחילוני.
לצערנו אין מידע רחב עליה ברשת.
נשמח מאוד לשמוע כל פריט מידע נוסף- אירועים שאירגנה, הכרה לזה זכתה בחייה ולאחר מותה, וזכרונות של תלמידותיה שיוכלו להרחיב על דמותה של האישה הייחודית ופורצת הדרך הזו.
איפה כדאי להציע- ירושלים, בה גרה, וערים נוספות בעלות צביון דתי, כמו בני ברק ורעננה.

תמונה: שמעון שנהר

 

חנה טאו (1940-2005)

12321104_10153832251119312_6446426795344309109_nמגיעים לה עוד רחובות!

היתה רבנית ומחנכת בולטת בתחום לימוד תורה לנשים בציבור הדתי לאומי.
נולדה לרב מרדכי אריה הברפלד, רבה של קהילת זלטה מורבצה שבסלובקיה. במלחמת העולם השנייה איבדה את רוב משפחתה ונדדה עם אמה. לאחר עלייתן לארץ ישראל למדה בין השאר ב"בצלאל".
בשנות ה-60 החלה להעביר שיעורים לנשים במחשבת ישראל, במשנתו של המהר"ל מפראג ובתורת הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק.
מאז שנות ה-70 השתתפה בהקמת כמה מן המדרשות התורניות לנשים בירושלים. לימדה בשתיים מהן, מכון אורה ומדרשת הרובע.
הייתה מעורבת בהקמה ובפעילות של כמה ארגונים, בהם "שלח את עמי" ו"בנין שלם" – ארגון העוסק בבניין המשפחה בישראל ברוח תלמידי הרצי"ה קוק.
מלבד מנהיגותה הרוחנית ושיעוריה הייתה ידועה כאשת חסד שסייעה לאנשים רבים. דלת ביתה הייתה פתוחה לכל מי שביקש עצה או עזרה. שידכה רבים מתלמידי בעלה עם תלמידותיה.

הציעו אותה בעיר שלכן, אם יש בה רחובות על שמות רבנים ורבניות.

צילום: אורנה שפיצר (הרחוב בתמונה הוא על שם חנה המקראית ואין קשר – מצורף רק לצורך המחשה)
ויקיפדיה

אסנת ברזאני (1670-1590)

איך יכול להיות שאין על שמה רחובות?אסנת ברזאני

תנאית, משוררת וראש ישיבה בכורדיסטאן.
נולדה בשנת 1590 (לערך) בכורדיסטאן, כחלק משושלת של רבנים מקובלים (לומדי קבלה) – בתו של הרב המקובל שמואל בראזני ונכדתו של נתנאל בראזני. זכתה לעמדה נדירה בעולם היהודי – אז והיום – של סמכות רוחנית ותורנית ברורה, שלא ערערו עליה, ושל קול נשי חד וברור שלא הוסתר או כוסה.
אסנת, שהייתה בת יחידה, זכתה לחינוך תורני מפי אביה והתחנכה בישיבתו. לקראת נישואיה השביע אביה את בן זוגה (כך היא מכנה אותו בכתביה) שלא להטיל עליה מלאכות ולאפשר לה להקדיש את עתותיה ללימוד. לאחר מות אביה שימשה אסנת כיורשתו ולימדה את תלמידיו בישיבתו. לאחר מות בעלה המשיכה בתפקידה – ושימשה כראש הישיבה, הן בהוראה והן בפן הניהולי.
סביב אסנת נקשרו אגדות ומעשיות עממיות: היא מוזכרת במורשת יהדות בבל כתנאית ומקובלת, אישה גדולה בתורה, שעשתה לעצמה שם בנסים ונפלאות. היא מוזכרת שם כאישה היכולה להקפיא אנשים במבטה, בעלת כוחות שכנוע גדולים ויכולות אישיות. שמה נכתב על קמעות והיא נתקבלה על ידי הקהילות היהודיות שבהן פעלה כבעלת סמכות וקול.
מעבר לפעילותה התורנית, אסנת ידועה גם בשירה ובפיוטים שכתבה. שירה זו חשובה הן מהבחינה הלירית שלה והן בפן ההיסטורי שהיא חושפת, שכן היא מעידה על קשרים בין יהדות ספרד ליהדות כורדיסטאן (השירים כתובים בסגנון דומה) ועל חילופים תרבותיים בין הקהילות השונות. שיריה הם בין הדוגמאות היחידות לשירים מאת משוררות יהודיות טרם התקופה המודרנית.
העדויות על חייה של אסנת מגיעות הן מכתבים ומסיפורים עממיים והן מכתביה השונים, המעידים על שליטה מלאה בעברית ובכתובים ועל רקע רוחני וספרותי רחב ועמוק.
אסנת מהווה דוגמה לאישה שניתנה לה האפשרות לגדול ולהתפתח, מתוך אמונתו המלאה של אביה ביכולותיה, ולאופן שבו היו יכולות נשים, גם בימי הביניים, להגיע למעלות רוחניות ואינטלקטואליות מרשימות, כאשר הגברים שסביבן לא מנעו זאת מהן.
איפה כדאי להציע אותה? בערים בעלות אוכלוסייה דתית גדולה, כגון אלעד, בני ברק, חריש ובית שמש, אך גם בערים חילוניות שיש בהן נשים בעלות תאוות ידע ויכולות שניתנות לפיתוח אם רק תינתן להן ההזדמנות.


למידע נוסף 1 2
פיוטים שכתבה