נחמה ריבלין, (1945-2019)

מגיע לה רחוב משלה!
undefined

הייתה אשת נשיא המדינה ראובן ריבלין יבדל"א.
נולדה במושב חרות.
למדה בבית ספר תיכון בעמק חפר.
בשנת 1964, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבלה תואר ראשון בביוטכנולוגיה וזואולוגיה, יחד עם תעודת הוראה בתחום מדעי הטבע.
במשך שנים ארוכות עבדה באוניברסיטה העברית כמזכירה מדעית במכון למדעי החיים, בתחילת דרכה עבדה כמזכירה במחלקה לזואולוגיה, ולאחר מכן, עבדה במחלקת אקולוגיה.
לאחר יציאתה לגימלאות, החלה ללמוד את תולדות האמנות, אך לא קיבלה תואר אקדמי בתחום זה.
במסגרת תפקידה כאשת הנשיא, תמכה בפעילויות לטובת נשים וילדים, לצד תמיכה במשפחות שכולות.
בעת כהונתה אירחה 200 פעילי אקי"ם, במטרה לתמוך בילדים המתמודדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
קידמה נושאים כמו שמירה על איכות הסביבה ושלום.
בשנת 2018, ייסדה את הפרס לשירה עברית, ולקחה חלק בדיבוב הסרט "הדב פדינגטון 2".
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
עיריית תל-אביב-יפו
Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין
קרדיט תמונה:ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נחמה_ריבלין

שרה משורר (1930-2015)

שרה משוררהייתה רבנית ופעילת ציבור, שפעלה בפתח תקווה, זכתה בתואר יקירת העיר פתח תקווה, עסקה בלימוד תורה לנשים, ובתחומי קליטת העלייה, והעצמת נשים.
בשנת 1949, נישאה לבעלה. ובשנת 1972, החלה את פעילותה הציבורית, עבדה עם עולים חדשים, אזרחים ילידי המדינה וקשישים. נטלה חלק בפעילותה של עמותת "נש"ר" שפועלת בעיר עד היום.
שרה הייתה האישה הראשונה שהעבירה שיעורי תורה לנשים בפתח תקווה, ומייסדת שיעורי התורה בעיר, העבירה שיעורי תורה במשך 30 שנים.
סייעה לעולים חדשים מאתיופיה ורוסיה בענייני דת, כמו בריתות מילה, והתקנת מזוזות בבתיהם, השכנת שלום בית, ובאירגוני ליל הסדר.
במסגרת פעילותה, פעלה לטובת הקמת מעון ילדים שהיה שייך לאירגון אמונה, בכל שנה בחג הפסח עסקה באירגון קמחא דפסחא.
הקימה סניף של תנועת זהב"י תנועה למען משפחות ברוכות ילדים בפתח תקווה, ועמדה בראשו במשך 10 שנים, דאגה לזכויותיהן של משפחות ברוכות ילדים, והקימה קייטנות לטובת ילדים אלה במסגרת פעילותה בתנועת אמונה.
נבחרה כחברת מרכז של המפד"ל, וחברת לשכה של המפלגה, פעלה בהתנדבות בתנועת אמונה, וקיבלה תעודת הוקרה מטעם התנועה בשנת 2009.
בשנת 1998, קיבלה את פרס הציונות הדתית למנהיגות והגשמה, ובשלב מאוחר יותר קיבלה את אות אשת החיל, של האגודה לטיפוח חברה ותרבות.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית פתח תקוה
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שרה_משורר
קרדיט תמונה: ויקישיתוף

עדנה אולמן מרגלית (1946-2010)

עדנה אולמן מרגליתחוקרת, מתרגמת, ופעילת זכויות אדם.
אולמן-מרגלית נולדה וגדלה בשכונת רחביה בירושלים וסיימה לימודיה בגימנסיה העברית בשכונה זו. את לימודיה הגבוהים החלה בתחומי המתמטיקה והפילוסופיה ולאחר שהשלימה תואר באוניברסיטה העיברית השלימה תואר שלישי באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1973. לאחר סיום לימודיה שימשה כעמיתת מחקר באוניברסיטת אוקספורד, במכון ללימודים מתקדמים בברלין ובמכון למחקר מתקדם בפרינסטון. ב-1976 הצטרפה כחברת סגל לאוניברסיטה העברית.

בשנה 1996 נתמנתה לראשות החוג לחינוך באוניברסיטה העברית (היא לא יכלה ללמד בחוג לפילוסופיה היות ובעלה כבר לימד בחוג זה). בשנים 2008-2005 כיהנה כראש המרכז לחקר הרציונליות. החל משנת 2008 כיהנה כמנהלת בית הספר לחינוך.

אולמן-מרגלית הייתה פעילה בארגונים שונים: בשנים 1993-1985 הייתה חברה בהנהלת הקרן החדשה לישראל, ובתוך פרק זמן זה בשנים 1992-1988 שימשה כסגן נשיא הקרן. שימשה בשלוש תקופות כהונה שונות כיו"ר האגודה לזכויות האזרח בישראל (1994-1993, 2001-1999, 2003-2002), והייתה חברת הנהלת "בצלם".

אולמן-מרגלית נפטרה ב-16 באוקטובר 2010 ממחלת הסרטן, בגיל 64.

רחל לייפר מילר (1921-2015)

רחל לייפר מילרהייתה נדבנית ישראלית, פעילותה התמקדה בתרומה לביה"ח ברזילי באשקלון.
היא נולדה בטרנסילבניה, והייתה בת למשפחת רבנים ידועה שהנתינה הייתה במרכז עשייתם.
רחל ואחיה היו היחידים ששרדו את השואה, ואת שליחתם למחנות הריכוז, כשכל משפחתם שכללה את הוריה וארבעת אחיה, נשלחה להשמדה.
לאחר שנדדה בעולם, ועברה דברים קשים, בשנת 1950 עלתה רחל לבדה למדינת ישראל, וקבעה את מקום מגוריה באשקלון.
רחל שהייתה נערה שנרדפה ע"י הנאצים, הפכה לאזרחית גאה של מדינת ישראל, שכל פעילותה הייתה פעילות למען הקהילה.
חייה היו מוקדשים לפעילות קהילתית שנעשתה במלחמות ישראל, ובימים רגילים, בנוסף לכך, עסקה גם בעזרה לקשישים בבתי האבות, ולמען מטופלי בית החולים ברזילי.
על שמה רחוב בעיר אשקלון, מוזמנים/מוזמנות להציע אותה בערי הדרום האחרות.
קרדיט תמונה: באדיבות אתר האינטרנט של ביה"ח ברזילי, התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי
למידע נוסף:
http://www.bmc.gov.il/?CategoryID=678&ArticleID=2695

דבורה בן יהודה (1855-1891)

‏‏דבורה בן יהודהמורה, "האם העברית הראשונה"

דבורה יונאס נולדה בליטא למשפחה יהודית-חסידית אמידה. אביה, שלמה, היה סוחר אמיד, ולצד השכלה תורנית רחבה, הקפיד להעניק לילדיו השכלה כללית, הכוללת לימודי שפות כרוסית, צרפתית וגרמנית. לימים, אימצה משפחתה את אליעזר פרלמן, נער יהודי יתום, ודבורה שימשה לו כמורה פרטית לרוסית ולמקצועות השונים. בהדרגה, הקשר בין השניים התהדק, והם יועדו להינשא לאחר שאליעזר יסיים את לימודיו. אולם לאחר שנסע אליעזר לצרפת על מנת ללמוד רפואה, החליט כי הוא עוזב לארץ ישראל ועל כן לא יוכל לשאת את דבורה לאישה. משפחתה של דבורה, ובעיקר אביה, לא ידעו כיצד לעכל את הבשורה, אולם דבורה החליטה שהיא לא מתייאשת והחליטה לעזוב את בית משפחתה ולעלות לארץ ישראל בעקבות אהובה. היא נפרדה מבני משפחתה, ונסעה לבד לאירופה על מנת לחפש את אליעזר. היא התייצבה בביתו, והודיעה לו כי היא עולה אתו לארץ ישראל. השניים עשו את דרכם יחדיו בהפלגה לארץ ישראל, וכשעצרה האונייה להפסקה בקהיר, התחתנו השניים אצל הקהילה היהודית בעיר.

לאחר שהגיעו ארצה, אימצו הזוג את שם העט של אליעזר, בן יהודה, והצהירו על עצמם כמשפחה העברית הראשונה. מצבה של המשפחה היה קשה מאוד, ובנוסף לעוני הקשה, סבלה המשפחה מחרם חברתי מאנשי היישוב הישן אשר לא אהבו את מאמצי הזוג להפוך את העברית לשפת חול. אולם דבורה לא אמרה נואש. היא יצאה לעבוד על מנת לעבוד לפרנסת הבית כרוקמת, ושכנותיה הטובות סייעו לה במכירת יצירותיה. עם השנים, ידיעותיה בשפה העברית היו כה רבות, שהיא החלה לשמש כמורה לשפה המתחדשת. דבורה נודעה בקרב "האם העברית הראשונה", והקפידה לחנך את ילדיה אך ורק על ברכי השפה העברית, ואף עם מכריה ושכניה השונים שוחחה בשפה המתחדשת. בנוסף, דבורה הייתה שותפה יחד עם אליעזר בעריכת השבועונים והעיתונים השונים בשפה המתחדשת, בחידוש המילים השונות, בכתיבת מאמרים לעיתונים ואף סייעה בחלוקת העיתון למנויים.

ב-1891, לאחר מאבק ממושך במחלת השחפת, נפטרה דבורה בן יהודה ונקברה לבסוף בירושלים. עם היוודע דבר פטירתה, סירבה חברה קדישא לקבור אותה עקב פעילותה בחידוש השפה העברית. רק לאחר השגת פשרה בנושא, נקברה דבורה בהר הזיתים בירושלים. גם הקמת מצבה לזכרה מעל קברה התעכב, ורק לאחר שנשות המושבה העברית ראשון לציון לקחו על עצמן את הטיפול והחלו במגבית לצורך הקמת המצבה, העניין טופל.

למרות פעילותה הרבה יחד על אליעזר בן יהודה, שמה של דבורה נעלם עם השנים וכמעט ונשכח. פעילותה המשמעותית בחידוש השפה העברית, לצד בעלה, נדחקה, ושמה כמעט ולא מונצח במרחב הציבורי במדינה.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים, בה התגוררה, פעלה ונקברה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/ZGDQxH

**התמונה באדיבות וויקיפדיה, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

רוזה וולט-שטראוס (1856-1938)

רוזה וולט-שטראוספעילה לזכויות האישה בארץ ישראל.
רוזה וולט-שטראוס נולדה בעיירה קטנה באימפריה האוסטרית דאז, למשפחה שהתנתקה מהמסורת החסידית ואימצה אורח חיים מודרני. אביה, סיני וולט, הקפיד לחנך את בנותיו על ברכי התרבות הגרמנית, ואף התעקש לשלוח אותן לאוניברסיטה – צעד יוצא דופן לאותה תקופה. בהוראת אביה, רוזה קיבלה שיעורים פרטיים רבים על מנת לעודד את מצוינותה, והיא אכן סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות. על מנת להקל על המשך השכלתן של הבנות, עברה המשפחה לוינה, אולם מסיבות שונות של אפליה לא הצליחה רוזה להתקבל לאוניברסיטה. לאחר מאמצים רבים, הצליחה רוזה להתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת ברן אשר בשוויץ, שם סיימה את לימודיה והוסמכה כרופאה עם התמחות בפתולוגיה וברפואת עיניים, ולמעשה הייתה בין רופאות העיניים הראשונות באירופה באותה תקופה.

לאחר הסמכתה נסעה רוזה לניו יורק ועסקה כמנתחת עיניים, שם הכירה את לואי שטראוס, איש עסקים, ולזוג נולדה בת בשם נלי. במקביל לעיסוקה הציבורי ברופאה, ד"ר רוזה וולט-שטראוס פעלה רבות למען זכויות הנשים, תוך מתן דגש למאבק לזכות הבחירה, והייתה שותפה להקמת "הברית הבינלאומית למען זכויות הנשים לבחור ולהיבחר". בפעילותה הפוליטית שילבה רוזה ניסיון עשיר בעבודה הציבורית ושליטה שוטפת בשלוש שפות – גרמנית, אנגלית וצרפתית. לאחר מותו של בעלה, לואי, חזרה רוזה יחד עם ביתה, נלי, לאירופה, והתמקמה בבית דודותיה מצד אימה בז'נבה. שם, באוניברסיטה המקומית, התוודעה לראשונה רוזה ליהדותה, ונחשפה לפעילות ציונית ענפה באדיבות צעירים יהודים ציונים. בין השאר, הכירה את ברנרד מושנזון, פעיל ציוני מרכזי, אשר שבה את ליבה ובמקביל הוקסמה מהרעיון הציוני כולו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרה רוזה לארה"ב, שם המשיכה בפעילות ציונית נלהבת, ובעיקר בעידוד ציונות מעשית – עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה. בתום המלחמה, הצטרפה רוזה לעולים ועלתה יחד עם ביתה לארץ ישראל.

לאחר עלייתה ארצה, ובהתאם לשליחות חברותיה הסופרג'סטיות האמריקאיות, מיקדה רוזה את מאמציה בצירוף ארגוני הנשים העבריות לארגוני זכויות הנשים העולמיות. היא פרסמה מכתב ישיר לנשות הארץ בו הציגה את דרישתה: "רוצות אנו להשתתף, עד כמה שיכולותינו מגעת, בתחיית ארצנו". דמותה של רוזה התאפיינה בכריזמה רבה, וקולה הבהיר והצלול בכל הנוגע לשיוויון נשים איגד סביבה נשים רבות מבנות היישוב, ועד מהירה רוזה נבחרה ליו"ר התאחדות הנשים העבריות. רוזה פעלה במספר מישורים: השגת זכות בחירה לנשים, הקמת לשכות ייעוץ משפטיות, בעיקר בנושאי אישות ומשפחה, מאבק לאיסור נישואי קטינות, מתן אישור עלייה לנשים על סמך נתוניהן וללא צורך באישור בני זוגן ועוד.

רוזה שימשה במשך שנים רבות כ"שרת החוץ" של ההתאחדות הנשים העבריות, וכנציגה של נשות היישוב בקונגרסים הבינלאומיים השונים. בנוסף, קשריה הרבים מעבר לימים סייעו תמכו ועודדו רבות במאבק הנשי בארץ ישראל לזכות בחירה, ורבים רואים בפעילותה הנמרצת להשגת מטרה זו כגורם משמעותי לכך ששאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לא הועמדה בספק עם הקמת המדינה. בסוף ימיה, חזרה ד"ר רוזה וולט-שטראוס לז'נבה לחיק משפחתה, וב-1938 נפטרה, 5 שנים לאחר מות בתה, נלי.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים, בה התגוררה לזמן מה ופעלה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/1SDAxc

**ד"ר רוזה וולט-שטראוס ובתה נלי (1893), באדיבות הארכיון הציוני המרכזי**

סוזי דבוסקין (1947-2017)

סוזי דבוסקיןספורטאית, ממארגני "טריאתלון נשים הרצליה".
סוזי דבוסקין נולדה בארה"ב למשפחה יהודית ומגיל קטן נמשכה לספורט. כבר מגיל 7 החלה סוזי לשחות, בעיקר שחייה אומנותית, ואף הגיעה להישגים ארציים רבים במסגרת תחרויות בין אוניברסיטאיות בחוף המערבי של ארה"ב. ב1966, בהפלגת הנוסעים האחרונה מניו יורק לישראל, הגיעה סוזי לראשונה לישראל, והחלה ללמוד חינוך באוניברסיטה העברית אשר בירושלים. במקביל ללימודיה ולשיעורי העברית אותם לקחה, החלה סוזי להתנדב באלי"ן – האיגוד הישראלי לילדים נפגעים, ופעילות זו השתלבה היטב עם לרצונה להעמיק את לימודיה בתחום החינוך המיוחד. לאחר סיום לימודיה, הבינה סוזי כי בארץ אין עדיין מסגרות ללימוד חינוך מיוחד, ועל כן נאלצה לחזור לארה"ב על מנת להשלים את השכלתה בתחום כפי שרצתה. כעשור לאחר מכן, שבה סוזי לישראל, והפעם בלווית בעלה, דני, אותו הכירה במסגרת חוגי עולים אשר הייתה מארגנת לציבור הסטודנטים סביבה.הזוג דבוסקין ושלושת ילדיהם- אורן, עודד ותמר, הרבו לעסוק בספורט, אולם לאחר שהכירו את תחרות הטריאתלון – שילוב בין ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים – הפך ענף זה למועדף על המשפחה. לאחר שהגיעה לתחרות הגברים על מנת לעודד את אחיה, אורן, החליטה תמר להירשם לתחרות הנשים יחד עם אמה. סוזי ותמר החלו להתאמן יחדיו לקראת התחרות, והצליחו להגיע לקו הסיום יחד כאשר תמר מקדימה את אמה רק במעט. ב1996, בעת אימוניה לקראת הטריאתלון השנתי השלישי לנשים, נהרגה תמר בתאונת פגע וברח בעת שרכבה על אופניה. מותה של תמר היכה את משפחתה בהלם וכאב רב, ומשפחתה החליטה להתמודד במקומה בטריאתלון כשלשה. לאחר מכן, החליטה סוזי להנציח את תמר דרך הספורט, והחל מהטריאתלון הרביעי לקחה על עצמה את הפקת וארגון התחרות כולה לאורך השנים. משפחת דבוסקין, ובייחוד סוזי ודני, הם הרוח החיה מאחורי התחרות, כאשר חודשים רבים לפני הם מארגנים אימונים לקהל הרחב, מעודדים אוכלוסיות רבות לקחת חלק בתחרות עצמה ובספורט בכלל, רתימת גופים ציבוריים ועסקיים למהלך ועידוד נשים מכל המגזרים והאוכלוסיות לקחת חלק – אפילו למקטע מסויים. עם השנים, תחרות הטריאתלון נקראה על שמה של תמר ונערכת לזכרה, ומתחרות קטנה של כמה עשרות משתתפות צמחה לכאלף משתתפות בשנה שעברה.

סוזי ראתה בהשתתפות בטריאתלון הרבה מעבר לספורט. לדבריה, תחרות הטריאתלון לנשים היא כהעצמה נשית לכל דבר. למרות הנחישות הרבה וההתמדה באימונים הנדרשים לשם כך, סוזי רואה בכל אישה שנכנסת לתחום, ובייחוד לאור הרתיעה בעבר של נשים מהענף, כהצלחה אישית וכחיזוק לכך שאין דבר העומד בפני אותן נשים לאחר מכן. סוזי קידמה את התחרות לאור המוטו "כל אחת מנצחת", סיסמא אשר נולדה כאשר התאמנה לטריאתלון הראשון יחד עם ביתה, תמר.

בחודש שעבר, כשבועיים לפני התחרות השנתית, נפטרה סוזי דבוסקין לאחר מלחמה ממושכת במחלה. החל מהשנה, תחרות הטריאתלון היא לזכר סוזי ותמר דבוסקין.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד ערי השרון, הרצליה, כפר סבא ורעננה, בהן פעלה.
עיריית הרצליה – Herzliya Municipality עיריית רעננהעיריית כפר סבא

למידע נוסף – https://goo.gl/HCpI9p

**התמונה צולמה על ידי דני דבוסקין, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

עדה גלר (1888-1949)

עדה גלרהייתה פעילה ציונית שעסקה גם בלימוד עברית.
עדה נולדה בטלומאץ', מקום שהיה חלק ממזרח גליציה הישנה.
את חוק לימודיה עשתה בבית ספר ממשלתי שלימודיו נערכו בשפה הפולנית, שם למדה עברית, ולאחר מכן לימדה עברית, ועזרה בהתנדבות לנערות מעוטות יכולת, הקדישה את פעילותה למען בית הספר "שפה ברורה", ולמען הציונות.
בשנת 1911 עלתה ארצה. לאחר עלייתה ארצה ניהלה במשך עשור את בית הספר "שושנה", שהיה בית ספר לענייני מלאכה, מוסד שקיבל דרגה של בית ספר עממי, בנוסף לעיסוק בהוראת המלאכה, נתן ביה"ס ללומדות בו גם חינוך עברי. בית הספר נוסד ע"י שרה לאה טהון, וקיבל תמיכה ע"י "ברית נשים יהודיות לתרבות", ארגון שמקום מושבו היה בברלין.
לעדה היה מקום חשוב בחיי היישוב החדש בירושלים, וביטוי לכך היה כשנבחרה לאסיפת הנבחרים הראשונה של היישוב.
כשנסגר ביה"ס שושנה בשנת 1922, יצאה להשתלמות בארה"ב, ולמדה בפיטרסבורג, שם קיבלה הסמכה למדעי המסחר, ולביקורת חשבונות.
בשנת 1927, חזרה לארץ, וניהלה מאבק ממושך נגד הממשלה הבריטית לקבלת רישיון לפעולה בארץ כרואת חשבון וכמבקרת מוסמכת. במשך מספר שנים הייתה האישה הראשונה והיחידה שעסקה במקצועות אלה.
במקביל, לימדה בבית הספר למסחר מיסודו של ד"ר שור, בו רק תלמידות.
לאחר קבלת הרישיון מטעם הממשלה הבריטית, החלה לעסוק במקצועותיה באופן שוטף והתקבלה כחברת ארגון רואי חשבון מוסמכים, הייתה חברה בארגון נשים אקדמיות, ניהלה את חשבונות אחדות העבודה, ואת חשבונות מטבח הפועלים בירושלים.
לאחר שובה מארצות הברית, הייתה פעילה בהתאחדות לנשים שוות זכויות, ומילאה בגוף זה תפקידים רבים.
הייתה חברה מטעם ההתאחדות במשלחת שיצאה לקונגרס שנערך באיסטנבול, טורקיה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
קרדיט תמונה: אנציקלופדית "תדהר", לחלוצי היישוב ובוניו
למידע נוסף:
http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/5/2125

 

שרה קופיה סולם (1592-1642)

שרה קופיה סולםמשוררת איטלקייה יהודיה.
נולדה בונציה למשפחה יהודית של סוחרים עשירים וקיבלה השכלה בסיסית הן ביהדות והן בתרבות כללית, לימודים שכללו ידיעה של מספר שפות, בכללן לטינית ועברית. ידיעותיה כללו גם הכרות עם כתבי קודש יהודיים ונוצריים, וגם עם תרבות חילונית, כמו אריסטו.
כבר בגיל צעיר החלה קופיה לכתוב שירה באיטלקית והמשיכה בה כל חייה.
אחת ההשפעות הגדולות ביותר על יצירותיה וחייה היה נזיר ויוצר נוצרי בשם אלסנדו צ'בה. בעקבות קריאה של אחת מיצירותיו הפכה קופיה למעריצה נלהבת של צ'בה. היא כתבה לו מכתב, שהחל תכתובת ענפה שארכה כארבע שנים, וכללה חברות אינטימית (ואפלטונית מצד קופיה) והשפיעה עמוקות על חייה. מכתביה לצ'בה לא פורסמו ואבדו, אולם צ'בה פרסם את מכתביו אליה, ומהם עולה קול ייחודי של אישה משכילה, המקיימת בביתה סלון ספרותי חילוני, תוך הקפדה ודבקות בדתה.
מבין כתביה של קופיה שרדו רק 14 שירים, אולם עולה מהם קול ייחודי וחשוב- שבו יש תיעוד ראשוני לחיי הרוח של יהודי וספציפית נשות ונציה במאה ה-17.
הציעו אותה בעירכן!

 

פנינה פדרמן (1914-1948)

פנינה פדרמןהייתה לוחמת אצ"ל שנפלה בעת מילוי תפקידה.
פנינה נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, למדה שם בבית הספר התיכון היהודי משם עברה ללימודים באוניברסיטה, כשהייתה בת 16 הצטרפה לתנועת בית"ר, ובשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזבה לבלגיה, שם הוציא אביה עיתון בשם "העתיד שלנו", שהיה לביטאון בית"ר במדינה.
לאחר שהות המשפחה בבלגיה, עזבה להולנד, אך כשהתייתמה משני הוריה חזרה לבלגיה, שם נישאה לבעלה. חתונתם נערכה במועדון בית"ר.
בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל יחד עם בעלה, והזוג התיישב בראשון לציון, שם ייסדה את סניף קופת חולים המקומי, הקימה מסעדה שהייתה מיועדת לעובד הלאומי בבאר יעקב, והמשיכה את פעילותה בבית"ר כשהדריכה בסניף התנועה בעיר.
במקביל, הצטרפה עם בעלה לאירגון האצ"ל, ביתם שימש כמקום מפגש ויציאה לפעולות האירגון שקרו בדרום הארץ.
כשבעלה נתפס ע"י הבריטים והוגלה לאריתריאה, עברה לגור בנחלת יהודה, וגם שם ביתה שימש מקלט לפעילות אירגון האצ"ל, ובנוסף לכך, שימש הבית מקלט לפעילים ופליטי מלחמה.
בפעילותה האחרונה מילאה תפקיד ציבורי שהיה מיועד למשפחות האסירים, מכוניתה עלתה על מוקש והיא נהרגה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון
למידע נוסף:
http://www.gen-mus.co.il/person/?id=23377