רחל שדה חן (1937-2019)

משוררת, עיתונאית, וצלמת.

נולדה וגדלה במושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. הייתה בוגרת ביה"ס מקווה ישראל, ובוגרת בי"ס לאחיות בתל השומר. לאחר שלמדה בריאות הציבור בלונדון, קיבלה דיפלומה בתחום זה, כשלמדה בארץ קיבלה גם דיפלומה בגרונטולוגיה, ותעודה נוספת בתחום קיבלה מאוניברסיטת ברקלי בארצות הברית.

לאחר פרישתה מעבודתה כמפקחת ואחות ארצית במשרדי הבריאות והרווחה, פנתה לעסוק בשירה וצילום.

הוציאה לאור 9 ספרי שירה, וכתבה שירים רבים.

עסקה בפעילות ציבורית, והייתה מבין האחיות הראשונות בארץ שהקימו את תחום הטיפול באנשים מבוגרים, במקביל לכך, ארגנה חוגים לעולים חדשים, במטרה להכיר להם את צורת החיים בישראל.

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%97%D7%9C_%D7%A9%D7%93%D7%94_%D7%97%D7%9F

קרדיט תמונה: ויקישיתוף.

גבריאלה אלישע, (1954-2019)

משוררת, עורכת, ומתרגמת שירה.

נולדה בירושלים, למדה בתיכון רנה קסין, וכתבה שירה עוד בהיותה נערה.  בהיותה בת 18 פירסמה את ספר שיריה הראשון, עליו זכתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. בין השנים 1992-1994 למדה ספרנות במכללת בית ברל.

בשנת 1984 שינתה את שמה לאלה בת-ציון, וחלק מספריה הופיעו בשם זה, בשנת 2004, חזרה לשמה המקורי.

בסוף שנות ה-80', ייסדה את הוצאת הספרים "אלקנה".

שנה לאחר זכייתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ, יצא לאור ספר שיריה הראשון, בנוסף לכך, הייתה מבין המשתתפות הקבועות בכתב העת "סימן קריאה", ומאז כתבה בכתבי עת נוספים.

הוציאה לאור 11 קובצי שירה, ותרגמה מאנגלית וצרפתית. בין השנים 1990-1992 יזמה, ערכה והוציאה לאור את כתב העת "מרפסת".

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A2

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

יהודית סלע-וינר (1923 – 1997)

פזמונאית, מחזאית, משוררת, מורה וסופרת.

יהודית האס נולדה בצ'כיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לישראל עם עליית הנוער. כעבור מספר שנים שאר משפחתה עלתה לארץ באונית המעפילים "אטלנטיק", ולאחר שהייה ממושכת במחנה מעצר, עברו לקיבוץ דגניה ב'.

כשגדלה הפכה סלע-וינר להיות מורה לריתמיקה ומוסיקה ונהגה לכתוב שירים למען ילדי הקיבוץ. היא כתבה שירים רבים, שאת חלקם הלחינה בעצמה וחיברה את המילים להמנון דגניה ב'. כמו כן, היא כתבה את המחזה "עשר קופסאות גפרורים – מחזה לגיל הנעורים" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד וב-1959 כתבה ספר דפים למחנכים שכלל מחזות לכיתות א'-ד' אשר יצא בהוצאת המדרשה לחינוך משותף בבית ברל.

ב-1958 היא ביימה, יצרה את הכוריאוגרפיה, כתבה והלחינה (- ההלחנה יחד עם עם יקותיאל שור) את המחזמר "מה טוב יחדיו", אשר בוצע בידי 115 ילדי משק עמק הירדן בכיתות ג' עד ח' וזכה לביקורות מצוינות. המחזמר נכתב לכבוד חגיגות העשור למדינת ישראל. הוא התחיל כיוזמה מקומית של המורים והילדים ו"התגלגל" במשך שלוש שנים למימדי ענק ואף יצא כתקליט עם שירי המחזה וחוברת תווים. שיר ילדים שכולנו מכירים מאותו מחזה הוא "החמור הקטן" שבוצע מאז גם על ידי חווה אלברשטיין. ("החמור הקטן שהלך אל הגן… כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן…").

על עבודתה במחזה עם הילדים אמרה: "עיקר העבודה היתה ונשארה – חינוך. הילדים לומדים להתנהג בצורה חופשית לא רק לפני הקהל, אלא גם אחד בפני השני. הם לומדים להתחשב זה בזה, לעזור זה לזה. אמנם באותו רגע באה העזרה לתועלת ההצגה וכולם מוכנים לתת כל מרצם למנוע תקלה קטנה ביותר, אך במשך הזמן, הופכת עזרה והתחשבות הדדית זו לטבע שני".

בשנת 1997 נפטרה ונקברה בבית העלמין שבקיבוץ דגניה, על מצבתה נכתב "שירת חייך איתנו תמיד".

יהודית סלע וינר היא אות ומופת ל"ישראל היפה של פעם", על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בקיבוץ דגניה או בכל מקום בתחום המועצה האזורית של עמק הירדן.

לשיר החמור הקטן מתוך "מה טוב יחדיו" 1960:

טלי לטוביצקי ( 1976 – 2019)

משוררת, עורכת, חוקרת, מרצה ופעילה חברתית.

טלי לטוביצקי נולדה בהוד השרון ולמדה בתיכון א' לאמנויות תל אביב.

בשנת 2006 קיבלה תואר שני מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודת גמר שכותרתה "רטוריקה של אגרסיה – הנשי והנפשי בשירתו המוקדמת של יצחק לאור". בשנת 2015 קיבלה תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודה שכותרתה " 'אור נפש נפרדת' – הפואטיקה של המלנכוליה: קריאה בין-סוגתית ביצירתו העברית של יעקב שטיינברג".

עבדה כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב.

שיריה פורסמו בכתבי העת "הליקון", "שבו", "מטעם", "הכיוון מזרח", "דקה" ו"החוטם" ובאסופות "בעט ברזל", "לצאת!״ ו״ואהבתם". שיריה תורגמו לאיטלקית, לאנגלית ולפולנית.

כתבה מספר ספרים: "Camera obscura", אשר כלל את שיריה בעברית ובאיטלקית (2008), "נסי מלים כלליות יותר", הוצאת קשב לשירה (2010), "הזכות לשלמות הגוף" (2019) שיצא לאחר מותה. כמו כן ערכה ספרי מחקר בסדרת "מסה קריטית" ואת הספר "דושינקא, נשמה", מאת איריס אליה כהן.

לטוביצקי חיה עם בת זוג ולהן שתי בנות. היא פעלה למען זכויות הקהילה הלהט"בית ולמען הגנה על זכויות אדם של פלסטינים.

בשנת 2008 זכתה בציון לשבח במסגרת הפרס למשוררים בראשית דרכם מטעם שר התרבות.

ערב לזכרה נערך באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2019. פסטיבל "שבועות שירה" שנערך בזום במאי 2020 נערך לזכרה וכלל את חבריה, משוררים וחוקרים מהקהילה הלהט"בית.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בהוד השרון, גבעתיים, באר שבע ותל אביב.

שושי חייט (1947 – 2011)

ציירת, פסלת, משוררת, סופרת ומורה.

שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.

בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.

חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.

היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.

בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".

חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.

על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.

לאה רפאלי צנציפר (1901 – 1979)

שחקנית, קריינית, משוררת, כותבת פיליטונים ורוקחת. מראשונות הרוקחות בארץ ישראל.

רפאלי נולדה ברוסיה. היא למדה בגימנסיה עד 1917, לאחר מכן למדה רוקחות באקדמיה המדיצינית הצבאית.

עוד בילדותה אהבה תיאטרון ובגיל רך החלה להשתתף בהצגות של חובבי הבמה באידיש. ב-1919 נבחנה לתיאטרון היהודי הממלכתי והתקבלה. בהמשך עברה ללמוד בסטודיו לאמנות התיאטרון על שם שלום עליכם.

ב-1921 נאסרה באשמת פעילות של צעירי ציון והחלוץ, בגלל שדירתה שימשה מרכז לעבודתם במחתרת. היא הוגלתה לאוראל, וכעבור שנה וחצי ב-1926 הורשתה לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל.

בארץ עבדה כרוקחת בקופת חולים בתל אביב במשך 31 שנה. ועסקה בקריינות בנשפים אמנותיים, ברדיו ובהופעות יחיד שערכה כערבי שירה ומשחק. ב-1964 הופיעה בארצות הברית ובקנדה, ערכה גם שם ערבים והופיעה ברדיו בניו יורק ומונטריאול.

כמו כן, ברוסיה היא כתבה שירים ופרודיות על גירוש מוסקבה והם נפוצו בעיתונות המקומית, בישראל כתבה פיליטונים בעיתונים שונים כ"איתנים" ו"בינינו".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בעיר תל אביב.

חנה רוט (1939-2019)

שחקנית, זמרת, משוררת וסופרת.

רוט נולדה באיטליה, בגיל צעיר עלתה עם הוריה לארץ והמשפחה השתקעה בתל אביב. היא למדה בחוג לאמנות התיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן שבה לאיטליה, שם למדה וחקרה פולקלור ושירה עממית יהודית ואיטלקית. היא נפגשה עם קבוצת מחקר ולהקת פולקלור מהחשובות בעולם, אספה מאות שירי עם יהודיים וחקרה את אופן ביצועם העממי. בעקבות כך הופיעה במופעים של שירה עממית, ביניהם ב"פסטיבל ונציה למוזיקה מודרנית ולשירה עממית", הופעה שנחלה הצלחה ובעקבותיה הוציאה תקליטים של שירי עם יהודיים ואיטלקיים.

בסוף שנות השישים שבה לישראל והצטרפה לתיאטרון "בימות". בין ההפקות המדוברות שהשתתפה בהן היו: ב"גבעת ספון ריבר", "איש חסיד היה" ו"נפוליון – חי או מת".

בסוף שנות ה-60 הקליטה שני תקליטי סולו. "אנעים זמירות", במסגרתו ביצעה שירי עם ביידיש, ובהם גם שירים חסידיים שלוקטו ועובדו על ידה. ו"מול חלונך", שכלל שירים חסידיים, מסורתיים ושירי עם יהודיים ביידיש ובלאדינו.

ב-1975 השתתפה בתוכנית הרדיו של קול ישראל "על הדרך עץ עומד", שהוקדשה לשירים יידיים שתורגמו לעברית על ידי יעקב שבתאי. השירים הוקלטו עבור התוכנית ויצאו גם על גבי תקליט.

לקראת סוף שנות השבעים, בעת שהות נוספת באיטליה, עסקה רוט בחקר שירים יהודיים שנכתבו בתקופת השואה, בעיקר ביידיש. מחקרה הניב תקליט נוסף שכונה "Es Brent" (יידיש: "בוער"), שהוקלט ויצא באיטליה, וזכה לשבחים לפרסים חשובים והכרה בינלאומית.

מלבד משחקה בתיאטרון בימות, רוט שיחקה בעשרות הצגות בתיאטראות הגדולים בארץ: הקאמרי, הבימה, באר שבע, חיפה, החאן, בית ליסין ועוד. בין ההצגות בהן שיחקה היו הצגותיו של חנוך לוין, "הקמצן" של מולייר, "תל אביב הקטנה" ו"מסע יום ארוך אל תוך הלילה". שיחקה גם בסרטים ותוכניות טלוויזיה, המוכרים שבהם: "אלכס חולה אהבה" ו"רחוב סומסום".

רוט כתבה שלושה ספרים: ספר השירים "תמונות מתערוכה רחוקה", אשר יצא בהוצאת "עם עובד" ועובד על ידה להצגת יחיד (1987), ספר הסיפורים "אתמול יקר", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1997) וספר השירים "הסתיו של פרימורה" בהוצאת גוונים (2003).

עבור תקליטה הראשון ביידיש זכתה בפרס השני בפסטיבל שירה בנאפולי, עבור תקליטה השני ביידיש זכתה בפרס מבקרי איטליה. כמו כן, זכתה בפרס לאמנויות הבמה על שם גוטליב וחנה רוזנבלום מטעם עיריית תל אביב על הישגיה באמנות המשחק.

עם מותה ספד לה נשיא המדינה, רובי ריבלין: "הייתה שחקנית מופלאה. לצד המשחק, היא עסקה שנים רבות באהבתה השנייה – שירת עם. הזמרת-החוקרת הצליחה לשמר ולעבד מחדש שירי עם באיטלקית, יידיש ולאדינו והם יישאו את מורשתה ויישארו עמנו עוד שנים רבות".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה ובאר שבע.

לסירטון כתבת הפרידה מחנה רוט בכאן 11

Chana Roth – SHLOF MAYN KIND

יער, יער – חנה רוט (מתוך איש חסיד היה)

התמונה לקוחה מתוך אתר מעריב ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

שרה שפירא (1866-1932)

undefined

הייתה משוררת שכתבה בעברית, ופעלה בתחומי רוסיה והאימפריה הרוסית.
במהלך הקריירה שלה פירסמה שירים בכתבי עת שהופיעו באותה תקופה.
שירה הנודע "ציון", המוכר בזכות מילות הפתיחה שלו:"אל טל ואל מטר", נכתב בשנת 1887.
ארבע שנים לאחר פירסום השיר, הוא הולחן ע"י דוד קבונובסקי, שהיה מלחין ידוע שפעל בתקופה ההיא.
השיר התקבל בהתלהבות רבה ע"י אנשי היישוב, והודפס בשירונים רבים.
בשנת 1901, עבדה כמורה באודסה, ולקחה חלק בוועידת חובבי ציון שהתכנסה בעיר.
קיימה קשר מכתבים עם המשורר יהודה לייב גורדון, שהקדיש לה ארבעה שירים מיצירתו.
משוררים נוספים של התקופה כתבו לכבודה שירים.
לאחר המהפכה הרוסית התגוררה במוסקבה, ועברה לעבוד במחלקה היהודית של ספריית לנין, במסגרת עבודתה שם, שימשה כעוזרת מנהל המחלקה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו, ובכל עיר אחרת שבה יש חיי תרבות.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%A8%D7%94_%D7%A9%D7%A4%…
קרדיט תמונה: התמונה מתוך אתר "עונג שבת" ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מלכה חפץ-טוזמאן (1987-1894)

משוררת יידית. 29177296_1674932505928946_4506576763140616752_n

מלכה חפץ נולדה בווהלין למשפחה חסידית. בשנת 1912, בהיותה בת 16, הפליגה לארה"ב לבדהּ, שם חי כבר אחיה. הוריה ואחיה הנוספים הצטרפו אחר-כך. שנתיים אחר-כך נישאה לחזן, אולם התנתה את זוגיותם בכך שיהיה לה חדר משלה, ושלא תיאלץ להשתתף בפעילויות הדתיות, הציבוריות והפוליטיות של בן זוגהּ, שכן ראתה את עצמה כבעלת ראיית עולם חילונית מודרנית רדיקלית. היא החלה לפרסם באנגלית בשם בדוי רשימות על חיי פועלים אמריקנים, ושירים ברוחו של וולט וויטמן, בין היתר בכתבי עת אנארכיסטיים, ואחר כך החלה לכתוב גם שירה ביידיש.

עד 1939 היתה שירתה משוללת מאפיינים יהודיים, לאחר השואה התפתחה בה תחושת של סולידריות לאומית- גם אם ללא מאפיינים דתיים. בהמשך היא צידדה בהקמת מדינת ישראל, גם אם ללא איפיון ציוני של יצירותיה, והיא אף התגוררה בארץ שנה אחת. (1972)

חפץ-טוזמאן לא היתה חברה במעגלי יוצרים, אולם היתה בקשרי כתיבה עם כמה מן ממשוררי היידיש הניו-יורקיים הגדולים, שראו בה פורצת דרך בתחום שירת הנשים היידית- אבחנה שהיא התנגדה אליה, וראתה בעצמה לא משוררת נשים, אלא כזו הנוגעת בחוויות אוניברסליות בנפש האדם.

בשנת 1981 זכתה (היא היתה אז כבת 87) בפרס איציק מאנגער לשירה יידית.

שולמית קלגואי (1891-1972)

משוררת, סופרת ומתרגמת.23231333_1552269908195207_5991514741609283816_n

שולמית שימשלביץ נולדה בעיירה קטנה ברוסיה (כיום, בשטח אוקראינה) למשפחה יהודית מיוחסת – הוריה היו נצר למשפחות רבניות ידועות. על אף החיבה לחינוך יהודי, הוריה הקפידו לשלוח את ילדיהם לרכוש השכלה רחבה וכללית. שולמית הצטיינה בלימודיה, והיא סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות כבר בהיותה בת 15. כאשר פרצו פרעות בקהילות היהודיות ברוסיה, משפחתה של שולמית החליטה לקחת על עצמה את ההגנה על הקהילה המקומית והחביאה סליק נשק בביתה. במהירה, הרשויות עצרו את הוריה, ולאחר מכן גם את שולמית ואחיה, אהרון. שולמית ישבה מספר חודשים במעצר, אולם לבסוף זוכתה לחלוטין במשפט.

לאחר זיכויה, נסעה שולמית ללימודים בסורבון שם למדה מדעי הרוח. לאחר תום לימודיה, הוזמנה ללמד צרפתית בגימנסיה העברית אשר בירושלים, והיא נענתה להזמנה. עם עלייתה הצטרפה שולמית לחבורה ירושלים החדשה, אשר כללה אמנים ואנשי רוח אשר שאפו להקים בעיר חברה חדשה, יצרנית ויוצרת, ברוח סוציאליסטית. בנוסף ללימודי צרפתית, רכשה שולמית במהירה שליטה בעברית והיא החלה ללמד גם שפה זו. כמו כן, כתבה ופרסמה שולמית יצירות ושירים פרי עטה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הגימנסיה, ושולמית עברה לחיפה ולימדה בבית הספר הריאלי. שם, בעקבות ניסיונה והידע הרב אותו צברה, ייסדה שולמית את מגמת הצרפתית בבית הספר ואת לימודי הספרות. במקביל לעיסוקה בהוראה, הקפידה שולמית לפרסם יצירות ספרותיות פרי עטה, תרגומים ליצירות שונות מהשפות הרבות בהן שלטה, כתיבת שירים מקוריים וסיפורים לגיל הרך.

מומלץ להציע את שמה של שולמית קלוגאי לרחוב בכל עיר, ובייחוד ירושלים וחיפה בהם פעלה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

למידע נוסף

**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**