גרטה ליבוביץ (1907-2001)

מתמטיקאית, מורה, עורכת ומתרגמת.

גרטה נולדה בקמפן שבהולנד. בתחילת דרכה היתה פעילה מרכזית בתנועת "צעירי מזרחי", ביחד עם בעלה הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ. היא עסקה בחינוך לחלוציות ובניין ארץ ישראל, ואף נבחרה להנהלת התנועה בשנת 1930.

באחד המאמרים שפירסמה בתקופה זו דנה בחשיבות הקניית ידע יהודי לנערות שומרות מצוות ובהנגשת הספרות היהודית עבורן. בשנת 1933 השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המתמטיקה, אותה ביצעה באוניברסיטת קלן שבגרמניה. כשנה לאחר מכן, היא עלתה לארץ בשנת 1934 בעקבות גילויי אנטישמיות בגרמניה ולאחר שהגסטאפו חיפש אחריה בבית אמה.

לאחר עלייתה ארצה, היא התגוררה בסמוך לשכונת רחביה שבירושלים ולימדה פיזיקה וכימיה בסמינר למורים שבעיר. בנוסף, היא שימשה כמזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית וגם כתבה בה ערכים בנושאי מדע. כמו כן, היא עסקה בתרגום מגרמנית, וגם ערכה וביצעה הגהה עבור חלק מכתבי בעלה.

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

גבריאלה אלישע, (1954-2019)

משוררת, עורכת, ומתרגמת שירה.

נולדה בירושלים, למדה בתיכון רנה קסין, וכתבה שירה עוד בהיותה נערה.  בהיותה בת 18 פירסמה את ספר שיריה הראשון, עליו זכתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. בין השנים 1992-1994 למדה ספרנות במכללת בית ברל.

בשנת 1984 שינתה את שמה לאלה בת-ציון, וחלק מספריה הופיעו בשם זה, בשנת 2004, חזרה לשמה המקורי.

בסוף שנות ה-80', ייסדה את הוצאת הספרים "אלקנה".

שנה לאחר זכייתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ, יצא לאור ספר שיריה הראשון, בנוסף לכך, הייתה מבין המשתתפות הקבועות בכתב העת "סימן קריאה", ומאז כתבה בכתבי עת נוספים.

הוציאה לאור 11 קובצי שירה, ותרגמה מאנגלית וצרפתית. בין השנים 1990-1992 יזמה, ערכה והוציאה לאור את כתב העת "מרפסת".

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A2

קרדיט תמונה: ויקישיתוף