גרטה ליבוביץ (1907-2001)

מתמטיקאית, מורה, עורכת ומתרגמת.

גרטה נולדה בקמפן שבהולנד. בתחילת דרכה היתה פעילה מרכזית בתנועת "צעירי מזרחי", ביחד עם בעלה הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ. היא עסקה בחינוך לחלוציות ובניין ארץ ישראל, ואף נבחרה להנהלת התנועה בשנת 1930.

באחד המאמרים שפירסמה בתקופה זו דנה בחשיבות הקניית ידע יהודי לנערות שומרות מצוות ובהנגשת הספרות היהודית עבורן. בשנת 1933 השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המתמטיקה, אותה ביצעה באוניברסיטת קלן שבגרמניה. כשנה לאחר מכן, היא עלתה לארץ בשנת 1934 בעקבות גילויי אנטישמיות בגרמניה ולאחר שהגסטאפו חיפש אחריה בבית אמה.

לאחר עלייתה ארצה, היא התגוררה בסמוך לשכונת רחביה שבירושלים ולימדה פיזיקה וכימיה בסמינר למורים שבעיר. בנוסף, היא שימשה כמזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית וגם כתבה בה ערכים בנושאי מדע. כמו כן, היא עסקה בתרגום מגרמנית, וגם ערכה וביצעה הגהה עבור חלק מכתבי בעלה.

מריה גימבוטאס (1921-1994)

חוקרת פולקלור, ארכיאולוגית ובלשנית פמיניסטית.

מריה גימבוטאס, חוקרת ממוצא ליטאי-אמריקאי, ידועה בזכות מחקריה על הפרהיסטוריה המטריארכלית. במחקרים אלו, אשר התמקדו בתקופת המהפכה החקלאית ותקופת הברונזה, חשפה דפוסים וממצאים המעידים על שושלת מטריארכלית (אמהית) בתרבות הנאוליתית באירופה העתיקה.

מריה נולדה בוילנה שבליטא להורים רופאים חובבי תרבות. למעשה, אימה היתה הרופאה הראשונה בליטא. בעקבות מותו הפתאומי של אביה החליטה להשקיע את מרצה בלמידה והשכלה. החל משנת 1936, השתתפה גימבוטאס במשלחות לחקר פולקלור מסורתי, וחקרה אמונות וטקסים ליטאיים. בהמשך, השלימה את לימודיה האקדמיים בהצטיינות ולמדה בין היתר בלשנות וארכיאולוגיה.

גימבוטאס ותלמידיה חקרו אלפי פסלונים קטנים של נשים מרחבי העולם. הפסלים הללו מתוייגים כ"אלילות", ומעידים על חברות מטריארכיות בהן הנשים היו מרכזיות .

היא התפרסמה בין היתר בזכות הספרים שכתבה, ובעיקר בזכות ספרה השלישי "הציוויליזציה של האלה" (The Civilization of the Goddess). בספר זה הגדירה גימבוטאס את ההבדלים בין המערכת החברתית האירופית הישנה אשר התאפיינה במרכזיות נשית (אותה כינתה "תרבות האלה"), לבין התרבות המאוחרת יותר שהחליפה אותה החל מתקופת הברונזה, אשר התאפיינה בפטריארכיה (מרכזיות גברית).

לפי פרשנות זו, תרבויות האלה התאפיינו בשלווה, שלום, כבוד ושוויון כלכלי. במסגרת מחקריה, מצאה גימבוטאס כפרים גדולים בהם גודל הבתים היה שווה, בהם נמצאו צלמיות נשיות. לדבריה, חוסר השוויון הומצא בתרבות הפטריארכלית.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מטעמה קשתי (1934-2019)

אשת חינוך וסופרת ילדים.

מטעמה קשתי נולדה בישראל וגדלה בתל אביב. לאחר לימודיה בסמינר למורים, עבדה כמורה בבית ספר היסודי שהוקם במעברת אבו-כביר ובכפר הנוער אלוני יצחק. לאחר שעברה להתגורר בגבעתיים, עבדה כספרנית ומורה טיפולית בבית הספר היסודי "מצדה" (כיום "אלון") ומונתה לסגנית מנהל בבית הספר.

בהמשך ניהלה קשתי את בית ספר היסודי "במעלה" באור יהודה, שם זכתה להערכה רבה על פועלה. היא מונתה למפקחת על בתי הספר היסודיים בבת ים ובהמשך גם בגבעתיים.

במקביל לעבודה החינוכית הענפה, כתבה קשתי ספרי ילדים ואת המדור המיתולוגי "עצתי לכם" שהתפרסם בעיתון "דבר לילדים". כמו כן, במשך שנותיה במערכת החינוך, פרסמה קשתי ספרים וכתבות אשר התמקדו בעבודה חינוכית ובבעיות בהם נתקלים ילדים ובני נוער.

קשתי, אשר החינוך היה עבודה מפעל חיים, הטביעה את חותמה על מערכת החינוך היסודי בגבעתיים. היא נודעה ברפורמות שהובילה במערכת החינוך השמרנית ובגישות החדשניות שהביאה עמה. עד היום, הרעיונות שיזמה מיושמים במערכת החינוך בעיר.

ברכה רמות (1927-2006)

פרופ' ברכה רמות היתה רופאה פנימאית ומומחית בעלת שם עולמי להמטולוגיה, סרטן הדם והלימפה. כלת פרס ישראל ברפואה לשנת תשס"א.

ברכה נולדה בעיר קובנה שבליטא בשנת 1927 למשפחה יהודית-ציונית. היא למדה בבית ספר עברי והשתייכה לתנועת נוער. בשנת 1941, כשבוע לפני שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הוגלתה משפחתה לעיר סיקטיבקר שבצפון ברית המועצות. "הזכויות האזרחיות שלי ושל משפחתי נשללו לאחר שהוגלינו לברית המועצות", סיפרה בריאיון, "ולמרות זאת פילסתי את דרכי לבית ספר לאחיות ולאחר מכן לבית ספר לפלשרים (מחליפי רופא), ובלימודי ערב סיימתי בית ספר תיכון".

לאחר המלחמה חזרה לליטא, שם חברה לארגון "הבריחה" ועברה את הגבול לפולין. היא הצטרפה לאירגון "השומר הצעיר" ועלתה לישראל בספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בשנת 1947. ספינה זו נתפסה על ידי שלטונות המנדט, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, הגיעה ברכה לישראל.

עם הגיעה לארץ, התגוררה בקיבוץ להבות הבשן. בתחילת מלחמת העצמאות, עבדה בבית החולים בצפת ובהמשך הצטרפה לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ועבדה בתחנת איסוף פצועים.

רמות למדה במחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והיתה תלמידה מצטיינת. בכל תקופת לימודיה, התפרנסה בעבודה כאחות. בשנת 1952 קיבלה את התואר ד"ר לרפואה.

לאחר השתלמות בארצות הברית, חזרה לארץ והקימה את המכון ההמטולוגי בתל השומר ועמדה בראשו בין השנים 1959-1991. בשנת 1961 החלה ללמד רפואה באוניברסיטה העברית שם מונתה למרצה בכירה. בהמשך עברה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שם מונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.

"את מרב מאמצי" סיפרה, "השקעתי בהקמת דור ההמטולוגים בארץ".

פרופ' רמות מילאה תפקידים ציבוריים רבים. היא עמדה בראש שירותי הדם של מגן דוד אדום בשנים 1973-1979, תפקיד אותו מילאה בהתנדבות. כמו כן, היתה חברת הנהלה של האגודה למלחמה בסרטן וחברה בוועדת סל הבריאות. היא האמינה בתחלופה של ממלאי תפקידים ציבוריים, ולכן נשארה בתפקידים אלו עד חמש שנים.

פרופ' ברכה רמות היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה לאין שיעור בפיתוח התחום ההמטולוגי בארץ ובעולם. מחקריה פתחו את הדרך למחקר גנטי של העדות השונות בארץ וקידמו את הרפואה בישראל.

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

פרופ' רחל אלבוים-דרור (1939-2020)

חוקרת והיסטוריונית של החינוך.

רחל אלבוים-דרור נולדה בפולין ועלתה לישראל ביחד עם משפחתה כאשר היתה בת 5.  היא השתתפה במחזור הראשון של העתודה האקדמית בצה"ל, למדה חינוך, סוציולוגיה וספרות וכן השלימה תעודת הוראה באוניברסיטה העברית. בתקופה זו עסקה בפעילות חינוכית בקרב עולים חדשים במעברות וביישובי העולים שמסביב לירושלים.

במסגרת שירותה הצבאי, השתתפה במכבייה השלישית, שהיתה הראשונה שנערכה בישראל.

לאחר שחרורה מהצבא כקצינה, היא זכתה במלגת לימודים באוניברסיטת הרווארד, שם למדה את התואר השני ואת הדוקטורט שלה.

לאחר ששבה לישראל, רחל אלבוים-דרור יסדה את המגמה למדיניות, מינהל ותכנון החינוך באוניברסיטה העברית. היא קיבלה מעמד פרופסור מן המניין בשנת 1989, והיתה לאישה הראשונה שהיתה פרופסורית לחינוך באוניברסיטה העברית.

במהלך הקריירה שלה, פרסמה אלבוים-דרור מספר ספרים, חלקם בנושאי המחקר וחלקם רומנים. היא זכתה בפרסים רבים על עבודתה.

במאמר בשם "זהירות, תיאולוגיה חילונית" שפורסם בשנת 2009 בעיתון הארץ, כתבה אלבוים-דרור:

"המחשבה שעל ידי אינדוקטרינציה פוליטית כזאת או אחרת אפשר לחנך את אזרחי העתיד במדינה דמוקרטית, בטעות יסודה. בלא שורשים איתנים בתרבות היהודית והכללית ודיון ביקורתי בדעות השונות, לא נצליח לחנך לסולידריות לאומית ולא יקום לנו דור בעל השקפת עולם ישראלית הנובעת מתוך ידע וערכי-רוח ביקורתיים, המבקשים לבנות חברה שוויונית וצודקת יותר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ."

בשנת 2008, זכתה בפרס א.מ.ת (אמנות, מדע ותרבות). בנימוקי חבר השופטים נכתב:

“פרס א.מ.ת. מוענק לפרופ' רחל אלבוים-דרור על מפעל חייה בחקר ההיסטוריה של החינוך העברי בארץ ישראל. יצירתה מוסיפה נדבך חשוב להבנת התפתחותה של מערכת החינוך העברי ולחקר עיצובה של החברה ושל תחיית הלשון העברית כשפה מדוברת וחיה. ספריה הם נכס רב ערך לכל חוקר. תיאורֶיהָ, הנשענים על מתודולוגיה מבוססת, הם מסמך מדעי בעל חשיבות רבה.”

רחל רוזנטל (1926 – 2015)

מורה, אמנית מיצג בינתחומית, אקטיביסטית ושחקנית.

רחל רוזנטל נולדה בפריז למשפחה רוסית-יהודית בעלת אמצעים. על בית ילדותה סיפרה שהיה מלא ביצירות של מונה ושאגאל. רחל הקטנה החלה להופיע כבר מגיל שלוש ולמדה בלט מגיל שש. הוריה עודדו את עיסוקה באומנות והיא למדה ציור, ריקוד ומוסיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רוזנטל ומשפחתה. הם שהו תקופה בפורטוגל ובברזיל והתיישבו בניו יורק, שם החלה רוזנטל את לימודיה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנות.

לאחר המלחמה נסעה רוזנטל לפריז, שם למדה תיאטרון בבית הספר על שם ז'אן-לואי בארו.

לאחר ששבה לניו יורק ב-1953 הצטרפה לחבורת אינטלקטואלים ונחשפה לתפיסות האקזיסטנציאליזם והבודהיזם. בסופו של דבר ניתקה את עצמה מן החבורה מכיוון שהסביבה הגברית גרמה לה להרגיש "נמרצת אך גם נשלטת".

בשנת 1955 עברה להוליווד. היא חשה כי אין בעיר את האווירה המגבילה וה"גברית" שהייתה בניו יורק. ב-1956 פתחה סדנה לתיאטרון אקספרימנטלי בשם “Instant Theater” , הופיעה וביימה במשך עשר שנים.

במהלך אותה תקופה התפצל המיקוד שלה בין עולם הבמה לאמנות החזותית, היא יצרה פסלי קרמיקה והציגה אותם. משנת 1975, החלה להתמקד בעיקר ביצירות לתיאטרון, כתיבה, משחק והוראה.

במשך שנות פעילותה הרבות הייתה דמות משמעותית ביותר בקהילת הפרפורמנס. במהלך שנות השישים והשבעים היא הקימה פרויקטים רבים, הבולט שבהם הוא “WomenSpace”. בנוסף, היו לה מגוון שיתופי פעולה עם אומניות אחרות. היא הייתה דמות מובילה בתנועת אמנות הנשים בלוס אנג'לס בשנות ה -70 ונחשבה לפמיניסטית של "הדור הראשון". מ-1979 העבירה סדנאות פרפורמנס ברחבי צפון אמריקה ואירופה ומאוחר יותר בחייה היא לימדה משחק באוניברסיטת קרנגי-מלון. היא סיירה רבות בארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה.

רוזנטל נשארה פעילה בקהילת האומנות והעלתה מיצגים רבים לאורך השנים, ביניהם: "מופע המתים" ב-1978, "המוח של רייצ'ל" ב-1987 ו-"חלומות פנגיאה" ב-1990. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה להופיע בעצמה והתמקדה יותר בבימוי, אקטיביזם וציור. היא תרמה חלק מיצירותיה למוזיאון סנטה מוניקה לאומנות. ב-2009 פורסם ספר שמתאר את מתודות לימוד הפרפורמנס שלה. ב-2010 רואיינה לסרט דקומנטרי.

עבודתה של רוזנטל נגעה בנושאים חשובים והביאה אותם לקידמת הבמה – איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים, מגדר ופמיניזם. פועלה נחשב לפורץ דרך ורדיקלי, במיוחד בהתחשב בתקופה שבה עסקה בפרפורמנס. במיצגים רבים שלה עסקה גם בטראומות שעברה במהלך חייה.

על פועלה זכתה בפרסים רבים, הבולט שבהם הוא פרס אובי שבו זכתה ב-1989.

רות גביזון (2020-1945)

משפטנית, פרופסור למשפטים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח וממוביליה, מייסדת מרכז מציל״ה ונשיאתו, כלת פרס ישראל למשפטים.

נולדה בירושלים למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה, נכדה לרב יוסף מרדכי הלוי, שהיה אב בית הדין של העדה הספרדית בעיר, ואחיינת לרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. גדלה בחיפה, למדה בביה״ס הריאלי, היתה חברה בשבט משוטטי בכרמל של הצופים, ושרתה בגרעין נח״ל בחצרים.

למדה משפטים, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת העברית, והיתה בין חברי המערכת הראשונה של עיתון הפקולטה – ״משפטים״. סיימה תואר מוסמך בהצטיינות יתרה. ב-1975 השלימה דוקטורט בפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת אוקספורד. עד 2010 כיהנה כפרופסור באוניברסיטה העברית, ושהתה כפרופסור אורח בביה״ס למשפטים באוניברסיטת ייל (הנחשב למוביל בעולם) ובאוניברסיטאות נוספות.

היתה חברה ועמיתת מחקר במכוני מחקר שונים, ביניהם מכון ירושלים לחקר ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרכז מינרווה לזכויות האדם.

הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח זמן קצר לאחר הקמתה בראשית שנות ה-70. בשנות ה-80 שימשה יו״ר האגודה, וכיהנה כנשיאתה בשנים 1999-1996. לקחה חלק בועדות ציבוריות שונות, ביניהן ועדת וינוגרד, ועדת שמגר, ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועוד.

ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן שמהווה נסיון להגיע להבנות בין דתיים וחילונים בענייני דת ומדינה בישראל.

ב-2004 מונתה ע״י מיכאל איתן, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

ב-2005 התעוררה מחלוקת סביב שאלת מינויה של גביזון לביהמ״ש העליון, שבסופו לא מונתה לתפקיד.

באותה שנה ייסדה גביזון את מרכז מציל״ה – מחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית – בראשו עמדה עד יום מותה. במסגרת המרכז פרסמה גביזון מסמכים וניירות עמדה סביב שלאת דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר בנושאי חוקה לישראל, הגירה, דמוגרפיה, ועוד.

ב-2013 מונתה ע״י שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לבחון את הסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית כרקע לניסוח ׳חוק הלאום׳.

ב-2015 נבחרה לחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

על פועלה הציבורי והמחקרי זכתה גביזון במשך השנים בפרסים חשובים רבים, ביניהם פרס ישראל (2011), פרס א.מ.ת (2003), אות יקירת ירושלים (2016), תארי דוקטור לשם כבוד, ופרסים נוספים.

נפטרה ב-2020 והותירה אחריה בן.

ניתן להנציח אותה בכל עיר בארץ, ובפרט בירושלים ובחיפה.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

גילה ירון

זמרת סופרן.

גילה ירון החלה את הקריירה המוזיקלית שלה בין השנים 1963-1974, במקהלת "רינת". מקהלה קאמרית שהתמקדה בשירת א-קפלה של מוסיקת רנסנס ושל יצירות ישראליות ומודרניות, ובכך ייצגה חידוש בנוף המוזיקה המקהלתית בישראל. ירון הופיעה עם המקהלה בכל הקונצרטים והסיורים שלה בארץ ובעולם, לרבות בתפקידי סולו.

ירון הופיעה על במות ישראל במשך מעל ל-40 שנה (והופיעה גם באירופה ואמריקה). הרפרטואר שלה כזמרת כלל יצירות מתקופת הברוק ועד תקופתנו אנו. היא חשה קשר מיוחד עם המוסיקה של אוליבייה מסיאן, אשר את כל יצירותיו לקול שרה והקליטה. במהלך הקריירה הענפה שלה כזמרת סופרן, ירון עבדה עם כמה מגדולי המנצחים כמו: זובין מהטה, גארי ברתיני, מנדי רודן, ועוד. בין הפסנתרנים שאיתם עבדה אפשר למנות את רות מנזה, עדית צבי, אלן שטרנפלד, צבי זמל ויונתן זק.

בשנת 1982 הצטרפה לסגל ההוראה במחלקה הווקאלית שבאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שם עבדה כ-30 שנה ובה שימשה כראש המחלקה במשך 10 שנים. התמחותה בשירה אמנותית בסגנון 'ליד' וכסולנית באורטוריות הובילה אותה להנחיית סדנאות לזמרים בנושאים הללו. היא נתנה גם שיעורי דיקציה ושירה בבית הספר הישראלי לשירת מקהלה.

כישרונה האמנותי זיכה אותה בהכרה על ידי קהל חובבי המוזיקה בארץ ובעולם, ועל ידי הממסד התרבותי הרשמי. בשנת 1990 זכתה בפרס היוקרתי מטעם רשות השידור והמועצה לתרבות ולאמנות על ביצועה ליצירה "אלזה" מאת המלחין חתן פרס ישראל יוסף טל.

בנוסף, ירון היתה סופרת שכתבה ספרים העוסקים בהגייה נכונה בשש שפות לזמרים וספר יחיד במינו ללימוד השפה הגרמנית דרך טקסטים שיריים קלאסיים. ספרים אלו משמשים שימוש נרחב מורים, זמרים, תלמידי אקדמיה ומנצחי מקהלות עד היום. בשנת 2014, פירסמה ספר זיכרונות בשם 'סתם כי בא לי לספר', אשר יצא בהוצאת סטימצקי. בספר זה אספה זיכרונות ורשמים מהקריירה המוזיקלית שלה. הספר זכה להצלחה, ובשנת 2016 תורגם לאנגלית ולגרמנית וזכה גם למהדורה דיגיטלית.

https://www.youtube.com/watch?v=bMb-nZA-zw0

גילה ירון שרה שיר ערש

סירטון שנערך לכבוד יום הולדתה ה-75 של גילה ירון

ראיון עם גילה ירון על הוצאת ספרה "סתם כי בא לי לספר".

דינה בנקלר (1932-2019)

מורה, מנהלת ומחנכת, ומייסדת בית הספר לטבע בתל אביב, וממקימות עמותת "ידיד לחינוך".

נולדה בתל אביב. לאחר סיום לימודי התיכון שלה, התקבלה לסמינר לווינסקי לחינוך, והפכה למורה. בתחילת דרכה לימדה בבית הספר במעברת סלמה, ותלמידיה היו עולים חדשים, משם עברה ללמד בבית הספר דובנוב שבתל אביב.

בשנת 1968 יצאה לשליחות בלונדון, ולימדה שם עברית. כשחזרה לארץ, לימדה ב"בית הספר למקצועות הדפוס – עמל " בדרום תל אביב. לאחר מכן, לימדה בבית הספר כצנלסון שבגבעתיים, משם עברה לבית הספר "אוהל" בתל אביב, ומשם עברה לבית הספר "כפיר" בתל אביב, וניהלה אותו במשך 10 שנים, שבמהלכן זכתה בפרס החינוך.

בשנת 2007 הקימה את עמותת "ידיד לחינוך", עמותה שבמסגרתה גימלאים מתנדבים בבתי הספר השונים.

https://he.wikipedia.org/wiki/דינה_בנקלר

קרדיט תמונה: ויקישיתוף.