שרה משורר (1930-2015)

שרה משוררהייתה רבנית ופעילת ציבור, שפעלה בפתח תקווה, זכתה בתואר יקירת העיר פתח תקווה, עסקה בלימוד תורה לנשים, ובתחומי קליטת העלייה, והעצמת נשים.
בשנת 1949, נישאה לבעלה. ובשנת 1972, החלה את פעילותה הציבורית, עבדה עם עולים חדשים, אזרחים ילידי המדינה וקשישים. נטלה חלק בפעילותה של עמותת "נש"ר" שפועלת בעיר עד היום.
שרה הייתה האישה הראשונה שהעבירה שיעורי תורה לנשים בפתח תקווה, ומייסדת שיעורי התורה בעיר, העבירה שיעורי תורה במשך 30 שנים.
סייעה לעולים חדשים מאתיופיה ורוסיה בענייני דת, כמו בריתות מילה, והתקנת מזוזות בבתיהם, השכנת שלום בית, ובאירגוני ליל הסדר.
במסגרת פעילותה, פעלה לטובת הקמת מעון ילדים שהיה שייך לאירגון אמונה, בכל שנה בחג הפסח עסקה באירגון קמחא דפסחא.
הקימה סניף של תנועת זהב"י תנועה למען משפחות ברוכות ילדים בפתח תקווה, ועמדה בראשו במשך 10 שנים, דאגה לזכויותיהן של משפחות ברוכות ילדים, והקימה קייטנות לטובת ילדים אלה במסגרת פעילותה בתנועת אמונה.
נבחרה כחברת מרכז של המפד"ל, וחברת לשכה של המפלגה, פעלה בהתנדבות בתנועת אמונה, וקיבלה תעודת הוקרה מטעם התנועה בשנת 2009.
בשנת 1998, קיבלה את פרס הציונות הדתית למנהיגות והגשמה, ובשלב מאוחר יותר קיבלה את אות אשת החיל, של האגודה לטיפוח חברה ותרבות.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית פתח תקוה
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שרה_משורר
קרדיט תמונה: ויקישיתוף

אניטה מילר כהן (1890-1962)

23379916_1553230338099164_2215304035810939616_nשימשה בתפקידי עיתונאית, עובדת סוציאלית, ופוליטיקאית.
היא נולדה למשפחה יהודית שהייתה אמידה, בשנת 1909, נישאה לבעלה, ובני הזוג היו הורים לבת.
בשנת 1921, התגרשה מבעלה, וזמן לא רב לאחר הגירושין, נישאה בשנית, לאדם שהיה סוחר וציוני בהשקפתו, וביחד הם גידלו את בתה מנישואיה הקודמים, ואת ילדיו של בעלה.
בשנת 1923, השתתפה בקונגרס הראשון שהיה מיועד לנשים יהודיות, שם עסקה בנושאים חברתיים הבוערים שהיו באותה תקופה, רווחת הילדים, והבריאות הציבורית.
בקונגרס השני שנערך בשנת 1929, נבחרה לאחת מסגני נשיא הקונגרס.
אניטה התמקדה בעבודה סוציאלית, ועזרה ליהודים, ולאלה שאינם יהודים, בשנת 1910 ערכה לראשונה ביקור ביישוב היהודי בארץ ישראל, והרחיבה את פעילותה בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בה עזרה לפליטי גליציה ובוקובינה שהגיעו לוינה.
במקביל לפעילות זו, התחילה את פעילותה בתנועה הציונית, ובפוליטיקה, ועזרה בעליית חברי תנועת החלוץ לארץ ישראל.
בהיותה בת 25, עמדה בראש הועד הממשלתי של אוסטריה, שעסק בנושאי הפליטים, בתפקידה זה עסקה באירגון בתי מחסה עבור אימהות וילדים שהיו זקוקים לכך, תחנות חלב, ועזרה ל-1000 נערות יתומות שהיו זקוקות לעזרה.
כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, והקיסרות האוסטרית התמוטטה, לקחה חלק בהקמת הועד הלאומי ששימש את יהודי אוסטריה, עזרה גם באירגון הגנה עצמית מפני התפרעות של חיילים שזה עתה חזרו מן הקרבות, ובמקביל שמה לב למצוקת החיילים, והקימה בתי הבראה, ומטבחים שהיו מיועדים לאנשים מחוסרי עבודה.
עזרה גם במיקום מחודש של 12 אלף יהודים שבאו לוינה ממדינות שונות.
בשנת 1920, השתתפה באירגון ועידת העזרה היהודית העולמית, לקחה על עצמה את ניהול פעילות הג'וינט באוסטריה, ונתנה עזרה לילדים שהתייתמו בעקבות הפרעות באוקראינה כשהיא עוזרת באיסופם ממקומות בהם שהו, לפנימיות שאותם הקימה, או בהעברתם לארצות בטוחות שבהן סיכויים להינצל גבוהים יותר, במקביל, אירגנה עבורם משפחות אומנות במדינות אמריקה.
בשנת 1925, פתחה את הקונגרס האמריקני בשיקגו.
בתקופת העליה הרביעית עסקה באירגון עזרה לטובת עולי פולין שהיו בארץ ישראל, זאת בניגוד לעיסוקה בוינה ששם עסקה בנושאים של חקיקה לטובת ילדים, וזכויות נשים, על עיסוקה בוינה קיבלה איגרת הוקרה מטעם ראש עיריית וינה.
בין החוקים שהעבירה היה חוק שנתן זכות בחירה לנשים, בזכות גילה הצעיר, הצליחה להוריד את הרף בבחירות למועצה, כך נבחרה לרשימה היהודית הלאומית באוסטריה.
בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל, וקבעה את מקום מגוריה בתל אביב.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו


למידע נוסף

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

תמר אנה הלנה קולק (1917-2013)

23131024_1547731338649064_490108887584853067_nהיתה רעייתו של טדי קולק ז"ל, לשעבר ראש עיריית ירושלים, ונמנתה על מייסדות אירגון איל"ן, אירגון המטפל בילדים נכים.
תמר נולדה בוינה שבאוסטריה, כנערה לקחה חלק בפעילות תנועת הנוער הציונית, "כחול לבן", ובעת פעילותה בתנועה פגשה את טדי קולק, שיהיה בעלה.
בשנת 1937, עלתה לארץ, ונפגשה עם טדי בפעם השנייה, יחד הצטרפו השניים לקבוצה שייסדה את קיבוץ עין גב, תמר מונתה לאחראית על אספקת המזון שהגיעה לקיבוץ, והייתה אחראית גם על תקציב הקיבוץ.
במקביל, התחיל טדי את פעילותו הציבורית בסוכנות היהודית, לאחר קום המדינה, נשלחה משפחת קולק לשליחות בוושיגנטון, שליחות שהסתיימה בשנות ה-50'.
משפחת קולק עברה לגור בירושלים, כשטדי מונה למנהל משרד ראש הממשלה.
תמר הייתה לצידו של טדי לאורך כל עשייתו הציבורית, ובמיוחד לאורך כהונתו בת 28 השנים כראש עיריית ירושלים, כהונה שהסתיימה בשנת 1993, עם תחילת כהונת אהוד אולמרט כראש העיר.
בנוסף לכך, הייתה תמר ממייסדות איל"ן, היא כיהנה כיו"ר סניף איל"ן בירושלים במשך תקופה של יותר מ-25 שנים, ובהמשך הייתה נשיאת הכבוד של הסניף.
קיבלה את עיטור איל"ן בשנת 2000.
בשנת 1982 פעלה במסגרת "בית תמר", הנקרא על שמה, "בית תמר", היה מקום שסיפק מודל משפחתי מיוחד, שהיה תחליף עבור ילדים נכים שלא היו יכולים לגור עם משפחותיהם בעקבות נסיבות חיים קשות.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף

קרדיט תמונה: אתר ynet, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

עאדלה בייהם (1900-1975)

22885779_1546050152150516_656103150268928296_nמנהיגה סורית. עאדלה בייהם אלג'זאארי נולדה בביירות למשפחה מיוחסת – סבה היה לוחם אגדי כנגד הקולוניאליזם האירופי במזרח התיכון. בהתאמה, נשלחה עאדלה למוסדות השכלה פרטיים, ורכשה השכלה כללית לצד השכלה תיאולוגית רחבה. בנוסף, רכשה עאדלה שליטה מלאה ב3 שפות – ערבית, צרפתית וגרמנית. במקביל ללימודיה, התנדבה עדאלה מגיל צעיר בעזרה למשפחות נזקקות על ידי איסוף ותרומת מזון, תרופות, בגדים וסיוע בכלל צרכיהם. גם לאחר נישואיה, בהיותה בת 17, המשיכה עאדלה בפעילותה הציבורית. היא הפכה לאחת מהמתנגדים הבולטים להתערבות האירופאית-צרפתית במזרח התיכון, ובייחוד סמל לתחיה הנשית של הלאומית ערבית.

לצד אהבת המולדת והפטריוטיות שדבקה בה, עדאלה לא היססה לבקר את החברה הערבית והסורית בפרט על יחסה לנשים. עאדלה נלחמה בכל מאודה למען ביעור הבערות בקרב נשים, שכן לראייתה זהו המכשול העיקרי בדרך לקידום מעמד האישה. היא כתבה מאמרים הקוראים לציבור בסוריה ובעולם הערבי כולו לפעול למען שחרור האישה, כצעד ראשון בדרך לשחרור האומות הערביות כולן מעול המעצמות האירופאיות. היא נלחמה למען זכות הצבעה לנשים, ועודדה נשים לצאת ולרחובות ולמחות על כך. כאשר אושרה זכותם של נשים לבחור ולהיבחר, נלחמה עאדלה לביטול כל ההגבלות על זכות זו. עאדלה ייסדה ארגונים ועמותות אשר פעלו לקידום מעמד האישה הערבית על ידי ביעור הבערות בקרב נשים במדינה, ועידוד סולידריות נשית באמצעות חונכות והתנדבות של נשים בקרב נשים נזקקות. עאדלה ייסדה בית ספר אשר שם דגש על השכלה רחבה ומקצועית לנערה הלומדות בו, יחד עם הקניית גאווה לאומית באמצעות לימוד המורשת והתרבות הסורית והערבית כולה. בית הספר זכה להצלחה רבה בעולם הערבי, והיה ידוע בקונצרטים האנדלוסים אותם הציג ברחבי העולם הערבי.

עאדלה בייהם נחשבה למנהיגה בולטת למען הלאומנות הסורית, והערבית כולה, וכסמל להתנגדות לקולוניאליזם האירופאי הרחב בעולם הערבי. עאדלה ביקשה כל העת לקשור בין פעילותה הלאומית לבין פעילותה הפמיניסטית. מעל לכל במה היא דרשה את שחרור האישה הערבית כתחילת שחרור האומה הערבית כולה. במהלך פעילותה הציבורית כיהנה עאדלה כנשיאה של ארגוני נשים רבים, והובילה את המאבק הנשי למען זכות הבחירה ולמען רכישת השכלה בקרב נשים. עאדלה זכתה להכרה על פועלה הפורה עוד בימי חייה, ואף הוחלט על מתן עיטור הזכאות האזרחי הסורי כאות הכרה. אולם היא לא הספיקה להשתתף בטקס, וביתה קיבלה את הכבוד בשמה.

מומלץ להציע את שמה של עאדלה בייהם לרחוב בכל עיר, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה ערבית, כיפו, חיפה ועוד.
עיריית תל-אביב-יפו עיריית חיפה

**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

מירלה שרון (1932-2017)

23032377_1545602802195251_8146407177481176294_nמחלוצות המחול בישראל. זוכת פרס מפעל חיים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2002 בתחום המחול, על תרומתה להכרת אמנות המחול על כל היבטיו במשך שנים רבות. רקדנית, כוריאוגרפית ומרצה למחול.

נולדה וגדלה בקיבוץ עין חרוד. כבר מגיל צעיר הבחינו בכישרונה האומנותי הרב, ובגיל 15, בשנת 1947, הופיעה בלהקות מחול ייצוגיות של ישראל בפסטיבלי נוער ברחבי העולם. ב-1958 הופיעה בריקודיה ברחבי ארצות הברית וקנדה מטעם הקונסוליה הישראלית בניו יורק, לרגל חגיגות העשור למדינת ישראל. ב-1958 ו-1959 השתלמה בניו יורק אצל מרס קנינגהם ועסקה בהוראת מחול והכנת הופעות בסדנה לאומניות דרמטיות של עיריית ניו יורק. בין השנים 1960 ו-1962 לימדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב. מ-1963 עד 1969 שהתה בניו יורק, בזכות מלגה. היא הופיעה בלהקת המחול של אלווין ניקולאס ובלהקת המחול של מורי לואיס, עסקה ביצירת כוריאוגרפיות ורקדה בערבי מחול בניו יורק ומחוצה לה.

עם שובה ארצה ב-1970 הוזמנה שרון בתור כוריאוגרפית ללהקת בת שבע, וב-1976 החלה לעבוד עם להקת "בת דור". ב-1980 הוזמנה לייצג את אמנות המחול בארץ, במרכז פומפידו בפריז, ככוריאוגרפית עצמאית ישראלית. שרון ייצגה את ישראל במחולות "פניקס", "פריזמה" ו"תמורה", עם להקה של רקדנים שהרכיבה במיוחד לאירוע זה. בהמשך המשיכה ליצור עם "להקת המחול מירל'ה שרון".עבודותיה הרבות הועלו על ידי להקתה, להקת המחול בת-שבע, להקת בת-דור ולהקות מחול בחו"ל.

במקביל לעיסוקה בריקוד ובכוריאוגרפיה עסקה במשך השנים בהוראת מחול, והרצתה בין השאר באוניברסיטת תל אביב, בסמינר למורים ובספרייה למחול. כמו כן הקדישה את זמנה לפעילות ציבורית למען קידום המחול ולמען יצירת מסגרות נאותות שתאפשרנה את התפתחותם של יוצרים בתחום המחול. היא הייתה מהיוזמים והמקימים של "איגוד הכוריאוגרפים בישראל" ומונתה ליו"ר האיגוד. הייתה חברה בוועדת טלגם, שהגדירה קריטריונים לתקציבי תמיכה ללהקות מחול. הייתה חברה בוועדת תיאטרון ומחול מטעם משרד החינוך והתרבות והייתה מהיוזמות להקמת מדור זה. כן הייתה חברה ב-CIDD, ארגון הכוריאוגרפים העולמי.

מירלה שרון זכתה להכרה רחבה בפעילותה האומנותית והציבורית, ובשנת 2002 הוענק לשרון פרס מפעל חיים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט.

 

רוזה וולט-שטראוס (1856-1938)

רוזה וולט-שטראוספעילה לזכויות האישה בארץ ישראל.
רוזה וולט-שטראוס נולדה בעיירה קטנה באימפריה האוסטרית דאז, למשפחה שהתנתקה מהמסורת החסידית ואימצה אורח חיים מודרני. אביה, סיני וולט, הקפיד לחנך את בנותיו על ברכי התרבות הגרמנית, ואף התעקש לשלוח אותן לאוניברסיטה – צעד יוצא דופן לאותה תקופה. בהוראת אביה, רוזה קיבלה שיעורים פרטיים רבים על מנת לעודד את מצוינותה, והיא אכן סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות. על מנת להקל על המשך השכלתן של הבנות, עברה המשפחה לוינה, אולם מסיבות שונות של אפליה לא הצליחה רוזה להתקבל לאוניברסיטה. לאחר מאמצים רבים, הצליחה רוזה להתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת ברן אשר בשוויץ, שם סיימה את לימודיה והוסמכה כרופאה עם התמחות בפתולוגיה וברפואת עיניים, ולמעשה הייתה בין רופאות העיניים הראשונות באירופה באותה תקופה.

לאחר הסמכתה נסעה רוזה לניו יורק ועסקה כמנתחת עיניים, שם הכירה את לואי שטראוס, איש עסקים, ולזוג נולדה בת בשם נלי. במקביל לעיסוקה הציבורי ברופאה, ד"ר רוזה וולט-שטראוס פעלה רבות למען זכויות הנשים, תוך מתן דגש למאבק לזכות הבחירה, והייתה שותפה להקמת "הברית הבינלאומית למען זכויות הנשים לבחור ולהיבחר". בפעילותה הפוליטית שילבה רוזה ניסיון עשיר בעבודה הציבורית ושליטה שוטפת בשלוש שפות – גרמנית, אנגלית וצרפתית. לאחר מותו של בעלה, לואי, חזרה רוזה יחד עם ביתה, נלי, לאירופה, והתמקמה בבית דודותיה מצד אימה בז'נבה. שם, באוניברסיטה המקומית, התוודעה לראשונה רוזה ליהדותה, ונחשפה לפעילות ציונית ענפה באדיבות צעירים יהודים ציונים. בין השאר, הכירה את ברנרד מושנזון, פעיל ציוני מרכזי, אשר שבה את ליבה ובמקביל הוקסמה מהרעיון הציוני כולו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרה רוזה לארה"ב, שם המשיכה בפעילות ציונית נלהבת, ובעיקר בעידוד ציונות מעשית – עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה. בתום המלחמה, הצטרפה רוזה לעולים ועלתה יחד עם ביתה לארץ ישראל.

לאחר עלייתה ארצה, ובהתאם לשליחות חברותיה הסופרג'סטיות האמריקאיות, מיקדה רוזה את מאמציה בצירוף ארגוני הנשים העבריות לארגוני זכויות הנשים העולמיות. היא פרסמה מכתב ישיר לנשות הארץ בו הציגה את דרישתה: "רוצות אנו להשתתף, עד כמה שיכולותינו מגעת, בתחיית ארצנו". דמותה של רוזה התאפיינה בכריזמה רבה, וקולה הבהיר והצלול בכל הנוגע לשיוויון נשים איגד סביבה נשים רבות מבנות היישוב, ועד מהירה רוזה נבחרה ליו"ר התאחדות הנשים העבריות. רוזה פעלה במספר מישורים: השגת זכות בחירה לנשים, הקמת לשכות ייעוץ משפטיות, בעיקר בנושאי אישות ומשפחה, מאבק לאיסור נישואי קטינות, מתן אישור עלייה לנשים על סמך נתוניהן וללא צורך באישור בני זוגן ועוד.

רוזה שימשה במשך שנים רבות כ"שרת החוץ" של ההתאחדות הנשים העבריות, וכנציגה של נשות היישוב בקונגרסים הבינלאומיים השונים. בנוסף, קשריה הרבים מעבר לימים סייעו תמכו ועודדו רבות במאבק הנשי בארץ ישראל לזכות בחירה, ורבים רואים בפעילותה הנמרצת להשגת מטרה זו כגורם משמעותי לכך ששאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לא הועמדה בספק עם הקמת המדינה. בסוף ימיה, חזרה ד"ר רוזה וולט-שטראוס לז'נבה לחיק משפחתה, וב-1938 נפטרה, 5 שנים לאחר מות בתה, נלי.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים, בה התגוררה לזמן מה ופעלה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/1SDAxc

**ד"ר רוזה וולט-שטראוס ובתה נלי (1893), באדיבות הארכיון הציוני המרכזי**

חנה בן-ארי (1928-1978)

חנה בן ארישדרנית "קול ישראל", תסריטאית ומתרגמת.
חנה בן-ארי נולדה כחנה זילברשטיין למשפחה יהודית מבוססת בגרמניה. בשנת 1938, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצליחה חנה להימלט מגרמניה, ולעלות לארץ ישראל. חנה ומשפחתה בחרו להתיישב בת"א, ובמהרה החלה חנה את לימודיה בגימנסיה הרצליה הידועה אשר בעיר. שם, בין ספסל הלימודים, הכירה את אברהים ניניו, אשר לימים יהפוך לבעלה.
מיד לאחר תום לימודיה, ובהיותה רק בת 19, החלה להיות פעילה בשורות ההגנה, ושימשה כקריינית בקול ההגנה. חנה הייתה מהקרייניות הראשונות ב"קול ההגנה", ולאחר הקמת המדינה הפכה לאחת מהקרייניות הראשיות ב"קול ישראל". בנוסף, ניהלה חנה את מחלקת הדרמה ברדיו, והייתה אחראית על שידורם של תסכיתי רדיו רבים, במסגרת תוכניתה "המסך עולה". במסגרת עבודתה בקול ישראל, חנה העלתה לראשונה תוכנית תחקירים ברדיו, אשר היוותה את הבסיס לתוכנית "כלבוטק" הידועה. כמו כן, חנה הייתה אחראית לתרגומם ועיבודם של תסכיתי רדיו רבים מאנגלית וגרמנית.

בנוסף לעבודתה ברדיו, עסקה חנה גם בתחומי הטלוויזיה והתיאטרון: היא כתבה תסריטים רבים לתוכניות ילדים אשר שודרו במסגרת הטלוויזיה החינוכית וזכו להצלחה רבה, בין השאר הסדרה "רגע עם דודלי", היא תרגמה מחזות רבים אשר הועלות על במת "הבימה", התיאטרון הלאומי": "העלמה יוליה", "12 המושבעים", "ממלא המקום" ועוד רבים וטובים. בין שלל עיסוקיה הרבים, הספיקה חנה לערוך ספרים שונים, ובינהם את ספר העיתונאים לשנת 1977, אשר היה אחד מהספרים הבולטים שיצאו באותה תקופה, ואף כתבה חנה יחד עם בעלה מחזות רבים אשר זכו להצגה בתיאטרון.

בשנת 1978, נפטרה חנה בן ארי לאחר מחלה קשה. בשנת 2011, הנציחה עיריית ת"א את פועלה וזכרה באמצעות שלט על ביתה ברחוב קפלן בעיר. אולם לדעתינו זה לא מספיק.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה התגוררה ופעלה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/OfwWsD

**התמונה לקוחה מתוך אתר ויקיפדיה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

בונות בניינים: האדריכליות שבנו את המדינה ונמחקו מההיסטוריה נחשפות

שמחנו לקרוא. יישר כוח.אדריכליות

לכתבה המלאה בכלכליסט

 

Open House Tel Aviv בתים מבפנים
Calcalist כלכליסט

ציפורה צברי (ציפורה דיטריך) (1908-1994)

15894583_1245180648904136_7440825634606439239_nהיתה מי שהובילה את חגיגות פורים שנערכו בתל אביב בשנת 1928.
היא נולדה בשכונת נווה צדק שבעיר, למשפחה עם קשיים כלכליים רבים, אביה היה מחלק חלב, ובשלב מסוים עברה עם משפחתה לכרם התימנים.
בהיותה ילדה למדה מחול, ונהגה להתגנב לבית הקולנוע כדי לצפות בסרטים.
בהיותה בת 14, חלה אביה, וציפורה הצעירה נאלצה להחליף אותו ולחלק חלב בעצמה, כשהיא רוכבת על חמור שסייע לה בחלוקה.
לקראת חגיגות ט"ו בשבט של שנת 19288, היא נתקלה במודעה שהיה כתוב בה על תחילתה של תחרות "מלכת העדלאידע", ומי שתזכה בתחרות תהיה "מלכת אסתר" של חג הפורים שיהיה באותה שנה.
את אירועי הפורים ההם הפיק ברוך אגדתי.
ציפורה החליטה להשתתף, עשתה הכנות שכללו קניית בד ותפירת שמלה, והגיעה לנשף המכריע ברגע האחרון.
הובלת החגיגות כאסתר המלכה לא מנעה ממנה לחלק חלב בבוקר שלאחר החגיגות.
ראש העיר של תל אביב, מאיר דיזינגוף, הכתיר את ציפורה למשך שנה שלמה, ומאז ההכתרה נעשתה לדמות מוכרת בתל אביב.
בהמשך דרכה, נסעה ציפורה לצ'כוסלובקיה, ופתחה שם בקריירה אומנותית שכללה הופעה בסרט לצד השחקנית מרלן דיטריך, במהלך הקריירה בצ'כוסלובקיה היא נודעה בכינוי "המלכה האקזוטית הערבית של פלסטינה".
כעבור חצי שנה, נסעה לברלין והמשיכה שם את הקריירה האומנותית שלה.
לאחר סיום הקריירה הקולנועית, ציפורה מצטרפת לקרקס נודד, נישאת לאחד מאנשי הקרקס, ומנישואין אלה נולד בנה היחיד.
אז איפה כדי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
תמונה באדיבות ערוץ היוטיוב של יעקב גרוס, מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף

פניה מטמון כהן (1877-1977)

14600907_1170310823057786_843165212992644290_nמגיע לה רחוב משלה!
היתה אשת חינוך ואשת ציבור. הייתה מייסדת ומנהלת של מוסדות חינוך באודסה ובתל אביב, ממייסדי גימנסיה הרצליה, וממייסדי העיר תל אביב.
היא נולדה בביאליסטוק בפולין, ובבית הוריה קיבלה חינוך עברי וחינוך כללי גם יחד. את לימודיה האקדמיים עשתה באוניברסיטאות של ברן ואודסה, ובסופם קיבלה תעודת הוראה.
נישאה לבעלה ובשנת 1897 עברה איתו לאודסה, ולימדה שם בגימנסיה לבנות, ולאחר מכן בבית ספר מקצועי לבנות.
בשנת 1899 ניהלה את גן הילדים העברי הראשון שהיה באודסה, ובשנים 1901-1903 ניהלה בית ספר ציוני.
היתה פעילה באגודות "בנות ציון" ו"צבא התחיה" שחבריה רצו לעלות לארץ ישראל.
בשנת 1904 עלתה עם בעלה ובנה לארץ ישראל. בתחילת דרכם בארץ התגוררו בראשון לציון.
שנה לאחר עלייתם עברו ליפו ושם ייסדו בית ספר פרטי שהיה ממוקם בשני חדרים בדירתם, וקראו לו "הגימנסיה העברית". בית ספר זה היה הראשון בעולם ששפת הלימוד שלו הייתה עברית.
בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל ושם נודעה בשם בו היא מוכרת עד היום, "גימנסיה הרצליה".
פניה היתה בין מקימות "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", ואף נבחרה לצירה מטעם ההתאחדות באספת הנבחרים השנייה. בנוסף היתה פעילה בנושא זכויות נשים במגוון מסגרות.
למידע נוסף
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית ראשון לציון