ברכה רמות (1927-2006)

פרופ' ברכה רמות היתה רופאה פנימאית ומומחית בעלת שם עולמי להמטולוגיה, סרטן הדם והלימפה. כלת פרס ישראל ברפואה לשנת תשס"א.

ברכה נולדה בעיר קובנה שבליטא בשנת 1927 למשפחה יהודית-ציונית. היא למדה בבית ספר עברי והשתייכה לתנועת נוער. בשנת 1941, כשבוע לפני שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הוגלתה משפחתה לעיר סיקטיבקר שבצפון ברית המועצות. "הזכויות האזרחיות שלי ושל משפחתי נשללו לאחר שהוגלינו לברית המועצות", סיפרה בריאיון, "ולמרות זאת פילסתי את דרכי לבית ספר לאחיות ולאחר מכן לבית ספר לפלשרים (מחליפי רופא), ובלימודי ערב סיימתי בית ספר תיכון".

לאחר המלחמה חזרה לליטא, שם חברה לארגון "הבריחה" ועברה את הגבול לפולין. היא הצטרפה לאירגון "השומר הצעיר" ועלתה לישראל בספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בשנת 1947. ספינה זו נתפסה על ידי שלטונות המנדט, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, הגיעה ברכה לישראל.

עם הגיעה לארץ, התגוררה בקיבוץ להבות הבשן. בתחילת מלחמת העצמאות, עבדה בבית החולים בצפת ובהמשך הצטרפה לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ועבדה בתחנת איסוף פצועים.

רמות למדה במחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והיתה תלמידה מצטיינת. בכל תקופת לימודיה, התפרנסה בעבודה כאחות. בשנת 1952 קיבלה את התואר ד"ר לרפואה.

לאחר השתלמות בארצות הברית, חזרה לארץ והקימה את המכון ההמטולוגי בתל השומר ועמדה בראשו בין השנים 1959-1991. בשנת 1961 החלה ללמד רפואה באוניברסיטה העברית שם מונתה למרצה בכירה. בהמשך עברה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שם מונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.

"את מרב מאמצי" סיפרה, "השקעתי בהקמת דור ההמטולוגים בארץ".

פרופ' רמות מילאה תפקידים ציבוריים רבים. היא עמדה בראש שירותי הדם של מגן דוד אדום בשנים 1973-1979, תפקיד אותו מילאה בהתנדבות. כמו כן, היתה חברת הנהלה של האגודה למלחמה בסרטן וחברה בוועדת סל הבריאות. היא האמינה בתחלופה של ממלאי תפקידים ציבוריים, ולכן נשארה בתפקידים אלו עד חמש שנים.

פרופ' ברכה רמות היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה לאין שיעור בפיתוח התחום ההמטולוגי בארץ ובעולם. מחקריה פתחו את הדרך למחקר גנטי של העדות השונות בארץ וקידמו את הרפואה בישראל.

רות לוביץ׳ (2010-1906)

פעילה חברתית ופוליטית, מראשי המפלגות מק״י, רק״ח וחד״ש.

נולדה בורשה כרות ורשביאק למשפחה דתית.  בנערותה הצטרפה לשומר הצעיר, ובמסגרת התנועה עלתה ארצה בשנת 1929. בתחילה היתה חלק מהגרעין שהקים את הקיבוצים גן שמואל ועין שמר, אך בעקבות אי תמיכת הגרעין וההסתדרות בשביתת פועלים ערבים החליטה לעזוב אותו. ב-1931 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, בה נותרה חברה, על גלגוליה השונים, עד יום מותה כ-80 שנה מאוחר יותר.

לוביץ פעלה במחתרת תחת השלטון הבריטי ונאסרה מספר פעמים, ועמדה בראש ארגון ׳עזרה אדומה׳ שסייע למשפחות קומוניסטים שנאסרו. ב-1946 ביקשה לרוץ בראש רשימה בבחירות למועצת ראשון לציון אך מועמדותה נפסלה. תמכה בסיוע לבריה״מ במלחמתה בנאצים, ובהמשך היתה שותפה להקמת הליגה לידידות ישראל-בריה״מ.

עם הקמת מק״י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית ב-1948 היתה לוביץ׳ לחברת הועד המרכזי של המפלגה.

לאחר פיצול המפלגה ב-1965 היתה בין מקימי רק״ח (רשימה קומוניסטית חדשה), ובמשך למעלה מ-20 שנה מילאה בה מגוון תפקידים, ביניהם יו״ר ועדת הביקורת המרכזית ונציגת המפלגה בנעמ״ת ובפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות.

בנוסף, היתה לוביץ' ממייסדות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות, שבהמשך עמדה בראשו , וכן חברה בנשיאות הוועד למען השלום.

נפטרה בגיל 103 והותירה שני בנים.

התמונה מאתר חה״כ לשעבר דב חנין ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רות ביידר גינסבורג (2020-1933),

משפטנית, שופטת ביהמ״ש העליון בארה״ב, ודמות פורצת דרך בחקיקה למען שוויון זכויות לנשים.

נולדה בברוקלין למשפחה יהודית-קונסרבטיבית, בת למהגרים מאודסה ומקרקוב. אמה, שעודדה אותה לרכוש השכלה, נפטרה מסרטן יום לפני סיום לימודיה בתיכון.

למדה ממשל באוניברסיטת קורנל, וזמן קצר לאחר מכן נישאה למרטין גינסבורג – לימים עו״ד מפורסם ופרופ׳ למשפטים בעצמו – ולזוג נולדו בן ובת.  המשיכה ללימודי משפטים בהרווארד, והיתה אחת מ-9 נשים מתוך 500 תלמידים במחזור. במהלך לימודיה קיבל גינסבורג משרה בניו יורק, וביידר-גינסבורג עברה לאוניברסיטת קולומביה.

מראשית שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70 פיתחה ביידר-גינסבורג קריירה אקדמית: היתה חברה בצוותי מחקר, שימשה פרופסור באוניברסיטת ראטגרס, היתה לאישה הראשונה שקיבלה קביעות באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, לימדה בסטנפורד ואוניברסיטאות עילית נוספות בארה״ב, ושימשה מרצה אורחת באוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם.

בשנות ה-70 החלה קריירה כעו״ד: על אף המכשולים שהושמו בפניה בשל היותה אישה, התקבלה לבסוף להיות עוזרת משפטית בבית משפט מחוזי בניו יורק. בנוסף היתה שותפה בהקמת פרויקט הנשים ב-ACLU – האיגוד האמריקאי לחירויות האזרח – הפכה ליועצת משפטית של הארגון, והובילה עתירות שהפכו לאבני יסוד בהגנה משפטית שוויונית על בסיס מגדרי.

בשנת 1980 מונתה ע״י הנשיא קרטר לשופטת בביהמ״ש הפדרלי לערעורים בוושינגטון הבירה, תפקיד שבו כיהנה במשך 13 שנה. ב- 1993 מונתה ע״י הנשיא קלינטון לשופטת בביהמ״ש העליון, ובכך היתה לאישה השנייה בהיסטוריה בתפקיד זה, וליהודיה-האמריקאית הראשונה.

במהלך השנים היתה לשופטת המבוגרת ביותר בביהמ״ש, אך המשיכה לכהן בתפקיד עד יום מותה, גם לאחר שחלתה בסרטן פעמיים. ביידר-גינסבורג שויכה למחנה הליברלי בהרכב השופטים, והובילה שורה של פסקי דין היסטוריים שעסקו בתיקון אפליית נשים בחוקים האמריקניים. היא דגלה בגישה זהירה לחקיקה השואפת להסכמה רחבה, אך עם השנים הציגה יותר ויותר דעות מיעוט.

במהלך הקריירה הארוכה שלה פעלה נמרצות למען קידום שוויון זכויות לנשים – הן בחייה האישיים והן בעבודתה המשפטית, באמצעות החוק וע״י שינוי החוק.

מלבד תארים ופרסים רבים שקיבלה לאורך השנים, בעשור השני של המאה ה-21 הפכה ביידר-גינסבורג לאייקון פמיניסטי, וזכתה לייצוגים תרבותיים רבים, ביניהם אופרה, סרטים, ספרי ילדים ועוד.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

אורסולה פרנקלין (1921-2016)

מדענית וסופרת.

אורסולה פרנקלין היתה מטארולוגית, פיזיקאית, סופרת ומחנכת גרמנית-קנדית ממוצא יהודי. בנוסף, היא פעלה רבות לקידום זכויות אדם וזכויות נשים, כתבה בין היתר על הקשר בין שלום לבין צדק חברתי וזכתה בפרסים רבים על פעילות זו. בשנת 2012 נכללה בהיכל התהילה למדע והנדסה של קנדה.

אורסולה נולדה בעיר מינכן שבגרמניה בשנת 1921. אמה היתה היסטוריונית ממוצא יהודי ואביה היה אתנוגרף ממוצא נוצרי-פרוטסטנטי. במהלך מלחמת העולם השניה, הוריה נכלאו במחנות ריכוז והיא נשלחה לעבודות כפייה במחנה עבודה. המשפחה שרדה את השואה והתאחדה בברלין לאחר המלחמה.

פרנקלין סיפרה כי בחרה ללמוד מדעים מכיוון שתכנים רבים (כמו למשל היסטוריה) היו מצונזרים כשהחלה את לימודיה האקדמיים בגרמניה הנאצית. "אני זוכרת הנאה חתרנית ממש," סיפרה בראיון, "אין שום מילה של סמכות שיכולה לשנות את חוקי הפיזיקה או את ההתנהגות של המתמטיקה".

פרנקלין כתבה על ההשפעות הפוליטיות של הטכנולוגיה על החברה. בספרה The Real World Of Technology היא מבדילה בין טכנולוגיות מנחות, בהן הפרטים מייצרים מרכיבים של השלם (כמו למשל פס ייצור במפעל המפוקח על ידי מנהלים), לבין טכנולוגיות הוליסטיות, בהן היצרן שולט בתהליך ומבין אותו מההתחלה עד סופו (כמו למשל על ידי בעלי מלאכה ואומנים). פרנקלין טענה כי טכנולוגיות מנחות, הנפוצות בחברה המודרנית, מקדמת "תרבות של ציות" ולא מעודדת חשיבה ביקורתית.

מחקריה של פרנקלין עסקו בתחום הארכאומטריה, המשתמשת בטכניקות ניתוח חומרים מודרניים לשם ניתוח ארכיאולוגי, בין היתר בתיארוך חפצים פרהיסטוריים. היא לקחה חלק בסקר שיני החלב, אשר חקר רמות איזוטופ רדיואקטיבי המצוי בנשורת של ניסויי נשק גרעיני בשיניים של ילדים. המחקר תרם להפסקת ניסויים אטמוספריים בנשק גרעיני.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

פרופסור רות בן ישראל (1931-2020)

משפטנית וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א.

רות בן ישראל נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד שבמצרים. היא נכדתם של אבא ושרה נאמן, ממייסדי העיר תל אביב, ונינתם של זרח ויוכבד מושלי, ממייסדי שכונת נווה צדק. כשהיתה בת 4 עלתה לארץ ביחד עם משפחתה.

בן ישראל החלה ללמוד את תחום המשפט בשנות ה-60, כאשר התגוררה בעיר באר שבע והיתה נשואה ואם לשתי בנות. לאחר סיום הדוקטורט החלה ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

על עבודתה האקדמית סיפרה: "משנתי המדעית הושתתה על יסוד תפיסת עולמי החברתית, על המודעות שפיתחתי לגבי הצורך בהבטחת כבודו החברתי של העובד כאדם ועל אמונתי העמוקה בצדקת דרכה של מדינת הרווחה. אלה גובשו בחמש עשרה שנות קליטת העלייה שחוויתי בבאר שבע, לצדו של אישי גדעון (בן ישראל), שהיה באותה עת מזכיר מועצת הפועלים ויותר מאוחר נציג הנגב בכנסת".

בשנים 1990-1991 שימשה כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בנוסף לעבודתה האקדמית שילבה רות בן-ישראל פעילות ציבורית, מתוך השאיפה לתרום לחברה ולקהילה באמצעות יישום הידע המקצועי שצברה.

היא עסקה בפעילות ציבורית לקידום מעמד העובדים ומעמד האישה, שימשה (בהתנדבות) יועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת והיתה יו"ר ועדה ממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של נשים בשירות הממשלתי.

בן-ישראל היתה מעורבת בצורה פעילה בחקיקה של חוק שכר המינימום, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, החוק לאיסור הטרדה מינית והתיקון לחוק שוויון זכויות האישה.

בשנת 2000 פרשה לגמלאות אך המשיכה לעסוק ולחקור בתחום המשפט כפרופסור אמריטה.  בשנת 2001 הוענק לה פרס ישראל לחקר המשפט.

בנימוקי השופטים נכתב: "המחקרים שהיא פרסמה מצטיינים במבט רחב ומעמיק: הם משלבים ידע רב של שיטות משפט במדינות אחרות, ראייה חדה של הבעיות החברתיות שהמשפט מבקש לפתור והבנה עמוקה של תהליכים ומגמות המערבים משפט, חברה וכלכלה. […] את כל מחקריה מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד"

בשנת 2005 החליטה לשנות את מסלול הקריירה שלה והחלה לעסוק באיור ממוחשב של סיפורי המקרא. גם בתחום זה זכתה להצלחה, איירה ספרים והציגה את יצירותיה בתערוכות.

על שינוי זה סיפרה בן-ישראל: "בעוד שבתחום עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותי ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על החשש מאבדן היוקרה המעמדית".

רות בן-ישראל נפטרה בשנת 2020 בגיל 88.

חייה, פועלה ודרכיה מעוררים השראה, ולכן מגיע לה רחוב משלה בישראל, למשל בעיריית באר שבע, עיריית תל-אביב-יפו, עיריית ירושלים.

חנה אבנור (1919-2003)

משפטנית, הייתה בין מקימות פרקליטות מחוז תל אביב, ושותפה בהקמת היסודות לתביעה הכללית במדינת ישראל, הייתה חלק מקבוצת עורכות הדין הראשונות בישראל, השופטת הראשונה שכיהנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשנים 1983-1989.

נולדה בוורשה שבפולין. בשנת 1924, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל, ובתחילת דרכה בארץ, התגוררה ברחובות. בשנת 1928, עברה להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ולאחר סיום תקופת מגוריה שם, חזרה לגור בתל אביב. בשנת 1930, החלה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ובעת לימודיה שם התעורר בה הרצון ללמוד עריכת דין. בתחילת דרכה בתחום, הייתה מנסחת תביעות פליליות, ופסקי דין מדומים, בהיותה נערה, למדה את נוסח הכתיבה המשפטית.

בשנת 1937 עברה לגור ברמת גן, ובאותה תקופה התגייסה להגנה. במהלך שירותה בהגנה, נשלחה לקורס מפקדות, ובסיום הקורס, התמנתה למפקדת כיתה. בשנת 1939 החלה את לימודיה בבית הספר המנדטורי למשפטים, והייתה לאישה הראשונה במחזור לימודיה. בשנת 1945 סיימה את לימודיה, וקיבלה את רשיון עריכת הדין.

בשנת 1949 החלה לעבוד במשרד המשפטים, במחלקת ייעוץ וחקיקה, והחוק הראשון שניסחה במסגרת עבודתה היה חוק גיל הנישואין, החוק השני שניסחה היה חוק נישואין אזרחיים, ובהמשך דרכה הייתה שותפה לכתיבת התקנות לחוק חינוך חובה. בשנת 1950 החלה לעבוד בפרקליטות, ועסקה בהכנת כתבי אישום פליליים. בשנת 1951 ריכזה את תחום התיקים האזרחיים בפרקליטות.

בשנת 1962 מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב בתחום האזרחי, במקביל לתפקידה זה, החלה להרצות בבית הספר למשפט וכלכלה בתחום האזרחי, פעילותה האקדמית נמשכה 20 שנים. בשנת 1964, מונתה לשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת תפקידה זה שימשה כראש ועדת השיחרורים.

בשנת 1976 מונתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמסגרת תפקידה ישבה בהרכבים שדנו בתיקים פלילים, ובתיקים אזרחיים. הציעה להקים מוסד להכשרת שופטים, ובשנת 1984 הוקם המכון להכשרת שופטים, שבו הרצתה בנושאים אזרחיים ונושאים פלילים. במשך תקופה בת כמה חודשים שימשה כשופטת בבית המשפט העליון במינוי זמני, עד למינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט המחוזי בשנת 1983.

לאחר פרישתה לגימלאות, בשנת 1989, מונתה ליושבת ראש בית הדין להגבלים עסקיים, והשתתפה בכנסי ארגוני נשים באירופה, כתבה כתבות לעיתונות בנושאים משפטיים וציבוריים, והתפנתה לכתיבת זיכרונותיה שיצאו לאור בספר בשנת 2001. לאחר סיום תפקידה זה, עסקה בעריכת דין.

בשנת 1998 השיאה משואה בטקס יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, כשופטת הראשונה של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2014, עיריית תל אביב הנציחה את שמה קריאת כיכר על שמה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית רחובות

עיריית רמת גן

רוז שניידרמן (1972-1882)

פעילה חברתית ופוליטית יהודיה-אמריקאית. נאבקה למען זכויות נשים, זכויות עובדים, ובפרט למען נשים במעמד הפועלים.

נולדה כרחל שניידרמן בעיירה סאווין שבפולין למשפחה יהודית דתית. בהיותה בת 8 היגרה המשפחה ללואר-איסט-סייד במנהטן. אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר מכן. האם ניסתה להתפרנס באמצעות עבודה כתופרת, אך נאלצה לשלוח את הילדים לבית יתומים יהודי. בסיום ביה״ס היסודי נאלצה רוז לעזוב את ספסל הלימודים ולעבודה לפרנסתה כתופרת על פס ייצור במפעל לכובעים.

בהיותה בת 20 החלה לארגן את העובדות במפעל יחד עם עמיתה נוספת, והשתיים הצליחו לארגן מספיק עובדות כדי להצטרף לסניף המקומי של איגוד יצרני הכובעים – התאגדות הנשים הראשונה בארגון. בעת שביתת איגוד יצרני הכובעים ב-1905 נבחרה שניידרמן להיות מזכירת הסניף המקומי וצירה באיגוד העבודה המרכזי של ניו יורק. במהרה הפכה לפעילה ב'ליגת נשות האיגוד המקצועי של ניו יורק' – ארגון שהתמקד באיגוד פועלות ובשמירה על זכויותיהן.

ב-1908 נבחרה לסגנית הנשיאה המחוזית של הארגון, החלה לעבוד בו בשכר, והשלימה את לימודיה באמצעות מלגה. בתקופה זו לקחה חלק מרכזי בהתקוממות ה-20 אלף – שביתה גדולה של עובדות תעשיית הטקסטיל בניו יורק – והיתה לחברת מפתח ב'קונגרס הנשים העובדות העולמי'.

לאחר השריפה במפעל הטקסטיל טריאנגל ב-1911 שגבתה את חייהם של כ-150 פועלות ופועלים – רובם המוחלט נערות צעירות – מיקדה שניידרמן את פועלה בהעלאת המודעות לתנאי העבודה במפעלים וב'סדנאות היזע', שפגעו בראש ובראשונה בנשים, ובמאבק לשיפורם.

במקביל היתה שניידרמן פעילה נמרצת למען מתן זכות הצבעה לנשים, מאבק אותו ראתה כבלתי נפרד ממאבקה למען הפועלות. לאחר שהתמודדה לסנאט האמריקאי והפסידה, נבחרה שניידרמן להיות נשיאת הליגה בניו יורק, וב-1926 לנשיאות הארגון הארצי – תפקיד בו כיהנה במשך מעל ל-20 שנה. היא היתה שותפה להקמת איגוד חירויות האזרח האמריקאי, התיידדה עם אלינור רוזוולט ובעלה פ.ד. רוזוולט, ואף מילאה תפקיד בממשלו כשנבחר לנשיא.

בשנים 1944-1937 היתה שרת העבודה של מדינת ניו יורק ופעלה למען זכויות נשים בשוק העבודה. בתקופה זו פעלה גם להצלת יהודים מאירופה הכבושה. בשנת 1949 פרשה מהחיים הציבוריים והקדישה את חייה לכתיבת זכרונותיה, שפורסמו בספר ב-1967.

נפטרה בגיל 90 בניו יורק.

נטען כי שניידרמן טבעה את הביטוי "לחם ושושנים" בנאום מפורסם שלה, כביטוי לזכות הטבעית של הפועל והפועלת לחיים מלאים יותר מלבד ההישרדות הבסיסית ביותר.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

ריי פרנק ( 1864 או 1866 – 1948)

כתבת, דרשנית ומנהיגה יהודית בארה"ב. נקראה בעיתונות "הרבנית היהודית הראשונה".

רייצ'ל "ריי" פרנק נולדה בסן פרנסיסקו והייתה בתם של שני מהגרים פולנים, יהודים אורתודוקסים ברוח ליברלית. בנעוריה התגוררה במקומות שונים בקליפורניה ובנבדה, ובזכות השכלתה, שהיתה בעיקר עצמית, הפכה מורה לכורים כאשר התגוררה בעיירת הכורים רובי היל בנבדה. שם גם כתבה את כתבתה הראשונה בנושא חינוך לעיתון "דיילי אלקו אינדפנדנט".

ב-1885, אחרי שסיימה קורסים בפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לימדה תנ"ך והיסטוריה יהודית בתלמוד תורה של בית הכנסת טמפל סיני באוקלנד. שם נגלה כישרונה כדרשנית, ושמה התפרסם בין הקהילות היהודיות בקליפורניה. היא הפכה פופולרית מאד כמורה, משכה אחריה קהל של מבוגרים וילדים לשיעוריה והפכה למנהלת בית הספר בו לימדה לפי רצון הקהילה. במקביל, עבדה ככתבת עבור עיתונים אחדים בסן פרנסיסקו ובאוקלנד, וכתבה בפרסומים יהודיים בארצות הברית.

בסתיו 1890 נשלחה פרנק לראיין מספר צ'יפים אינדיאנים בספוקיין שבוושינגטון, והוזמנה לשאת דרשה בליל יום הכיפורים בפני יהודי העיר. בכך היתה האישה היהודית הראשונה בארצות הברית שנשאה דרשה רשמית ביום כיפור. הדרשה הסוחפת שלה הותירה רושם עז בקהל שכלל יהודים ונוצרים והחלו להישמע קולות ברחבי הקהילה היהודית באמריקה לגבי "דבורה הנביאה של ימינו". עצם קיום הדרשה פתח נתיבים חדשים לעתיד לנשים ביהדות – מעשיה עוררו בפעם הראשונה קבוצות ליברליות בקהילה היהודית בארצות הברית לשקול את האפשרות להסמיך נשים לרבנות.

במהלך שנת 1890 נסעה פרנק ברחבי החוף המערבי ללוס אנג'לס, סן דייגו, סטוקטון, נבאדה, אורגון וקולומביה והעבירה הרצאות בסניפי בני ברית ובפני קבוצות וקהילות נשים. ככל שמאמרים על דרשותיה פורצות הדרך הופיעו בפרסומים יהודיים ולא יהודים ברחבי הארץ, יותר ויותר קהילות רצו לשמוע בעצמם. היא נשאה דרשות בבתי כנסת אורתודוקסיים וליברליים והקריאה טקסטים מן המקורות. בדרשותיה העלתה שאלות רבות לגבי תפקידן של הנשים בקהילה היהודית והטיפה לאחדות בין הפלגים השונים ביהדות. בשנת 1893 נערך בשיקגו הקונגרס של נשים יהודיות, פרנק השתתפה והייתה למנהיגה הרוחנית של האירוע, היא נשאה את ברכות הפתיחה והסגירה של הקונגרס.

ב-1892 למדה סמסטר אחד בהיברו יוניון קולג', מכללת היהדות הרפורמית בסינסינטי ולמדה אתיקה ופילוסופיה. בעצם נוכחותה שם עוררה התרגשות רבה ותקווה נוספת שתוסמך כרבנית. למרות שהיא לא היתה התלמידה האישה הראשונה שם, היא היתה הראשונה שנלקחה ברצינות. אך למרות הכותרות, פרנק עצמה טענה שמעולם לא חיפשה להתמנות לרבנית באופן רשמי.

ריי פרנק עשתה רבות למען הקהילה היהודית ולמען הנשים ביהדות, היא יותר מראויה לרחוב משלה.

הרודיאס ( 15 לפני הספירה – 39 לאחר הספירה)

נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס.

הרודיאס נולדה בממלכת יהודה בתקופת האיפריה הרומית. בצעירותה, נישאה לדודה, הורדוס השני (השם ניתן לבני משפחה רבים). הם התגוררו באחת מערי החוף של ישראל, ובסביבות שנת 14 לספירה נולדה בתם שלומית.

יום אחד התארח הורדוס אנטיפס, גיסה של הרודיאס אשר היה נשוי לבת המלך הנבטי, בביתה של הרודיאס בדרכו לרומא. הוא התאהב בהרודיאס והציע לה נישואין. הרודיאס הסכימה בתנאי שיתגרש מאשתו, והסכימה לחיות איתו כאשר יחזור מרומא.

לאחר ההחלטה, הרודיאס התגרשה מבעלה הראשון. חשוב לציין שהדבר לא היה נפוץ באותה התקופה ומעיד על האומץ והחוזק שלה, בעיקר בתור דמות ציבורית ומנהיגה.

על פי ההיסטוריון יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו), הרודיאס "עירבלה" את החוקים, התגרשה מבעלה בעודו בחייו ונישאה להורדוס אנטיפס.

בכתבים מאותה תקופה מיוחס להרודיאס תפקיד משמעותי בהוצאה להורג של יוחנן המטביל. עם זאת, חוקרי מקרא מודרניים מטילים ספק בהנחה זו.

בדומה לדמויות נשיות חזקות נוספות, באירופה של ימי הביניים ייחסו להרודיאס כוחות על טבעיים והאמינו כי הייתה מכשפה ואף הנהיגה כת מכשפות. עם זאת, דמותה של הרודיאס עוררה השראה ביצירות רבות. באומנות של ימי הביניים המאוחרים ותקופת הרנסנס, הרודיאס מהווה סמל לכוח נשי. יצירות אמנות רבות שאבו השראה מדמותה, ביניהן ספרים, ציורים, מוזיקה, מחזות ועוד.

בתמונה: הרודיאס. ציור מאת פול דלרוש, מתוך ויקיפדיה ומוצג במסגרת שימוש הוגן

בתיה (בסי) גוטספלד (1962-1888)

פעילה ציונית, ממייסדות הסתדרות ׳נשות המזרחי באמריקה׳, מקימתם של מוסדות חינוך וקליטה לנוער ציוני-דתי.

נולדה בגליציה, כיום פולין, למשפחה חסידית עם נטיות ציוניות. בנערותה נפטרה אימה, ויחד עם אשתו החדשה של האב היגרה המשפחה לארה״ב. בתיה נישאה למאיר גוטספלד ועברה עמו לסיאטל, שם נהגו לארח פליטים יהודיים ופעילים ציוניים. ב-1919 שבו לניו יורק.

ב-1925 היתה חברה במשלחת הנשים הראשונה לועידת ׳המזרחי׳ השנתית, ויחד עם נשים ציוניות-דתיות נוספות הקימה את ׳הסתדרות נשות המזרחי באמריקה׳.

ב-1926, על אף היותה חולה בסוכרת, נסעה גוטספלד לביקור בן חצי שנה בא״י, שם נחשפה להיעדר הכמעט מוחלט של מסגרות חינוך לבנות הציונות הדתית מעבר לביה״ס היסודי, והחליטה להקים בי״ס לנערות דתיות.

ב-1934, לאחר עשור בו התרחבה משמעותית פעילות הארגון, החליטו נשות הארגון לפרוש מתנועת ׳המזרחי׳ ולהפוך לתנועה עצמאית, וב- 1937 היתה גוטספלד בין 3 צירות שנשלחו לקונגרס הציוני בציריך.

ב-1935 עלו בני הזוג גוטספלד לא״י כדי להיות מעורבים בהקמת ׳בית צעירות מזרחי׳ בת״א, שבמהרה הפך להיות מוסד קולט לפליטות מאירופה שעלו במסגרת עליית הנוער. אחת המורות במוסד היתה נחמה ליבוביץ, לימים פרופסור למקרא וכלת פרס ישראל.

בשני העשורים הבאים פתחו נשות הארגון, בהובלת גוטספלד, בתי חינוך נוספים ברחבי הארץ, ביניהם ׳בית צעירות מזרחי׳ בב״ש ובירושלים ו-׳בית ילדים מוצא׳, וכן כפרי נוער ראשונים לנוער דתי, ביניהם כפר בתיה בקרבת רעננה שנקרא על שמה.

ב-1948 הוזמנה לחזות בטקס הכרזת העצמאות, ובאותה שנה הפליגה לארה״ב כדי לגייס כספים נוספים לבניית המדינה הצעירה. בשנות ה-50 המשיכה לכהן כנשיאת ׳נשות המזרחי באמריקה׳ בישראל.

נפטרה בגיל 74 בת״א.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן