אסתר שימקין (1874-1949)

23843503_1566848133404051_4215702125438461562_n

היתה הרופאה העברית הראשונה בחיפה, ואחותו הקטנה של אחד העם.
אסתר נולדה בכפר הופטשיצא, שהיה בבעלות אביה, שטח הכפר נמצא היום בדרום מערב רוסיה, באוקראינה.
בשנת 1905 קיבלה דוקטורט במונפלייה שבצרפת, אך בצרפת לא היה לה רשיון לעסוק ברפואה, מה שגרם לה לעסוק במתן מסאז' רפואי, בהמשך היגרה לארצות הברית, והמשיכה שם את העיסוק במסאז' הרפואי.
בשנת 1908, עלתה לארץ ישראל, ונישאה לבעלה שהיה מהנדס ומודד, בני הזוג החליטו להתיישב בחיפה, אסתר היתה לרופאה העברייה הראשונה בעיר, התמחותה הייתה בתחומים של רפואה כללית ופנימית, אך לצד תחומים אלה עסקה גם ברופאה מעבדתית.
במרץ 1920, עברו בני הזוג לגור בירושלים, בעקבות העובדה שאסתר התקבלה לעבודה בקבוצת עזרה מדעית ציונית שבאה מאמריקה, אך מהר מאד חזרו בני הזוג לחיפה כי אסתר התקבלה לניהול המעבדה בבית החולים הדסה שנפתח בעיר בשנת 1922, בסמוך לבית בני הזוג.
בשנת 1924, בזמן חופשת מחלה, נפטר בעלה, והיא נישאה בשנית למייסד בית החולים, שגר בביתה.
בשנת 1931, עבר בית החולים הדסה לרשות ועד הקהילה היהודית בחיפה, והמעבדה שהייתה בו נסגרה, בתגובה לסגירת המעבדה בבית החולים, ד"ר שימקין העבירה את המעבדה לביתה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית חיפה

למידע נוסף
קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ד"ר מלכה (מלי) שפיגל (1895-1983)

מלכה שפיגלנולדה במגדבורג שבגרמניה.
בשנת 1919, עברה הסמכה לרופאה, ולאחר מכן נישאה לבעלה ד"ר אברהם שפיגל.
לזוג שפיגל היו 3 ילדים, בהריונה עם גבריאל, עברה שפיגל בתאונת דרכים שבעקבותיה בנה נולד עם לקות שכלית.
בשנת 1933, עלתה משפחתה לארץ ישראל, והחליטה להתיישב בירושלים.
במהלך השנים, חלה התקדמות במצבו של גבריאל, אך למרות ההתקדמות, החריגות נשארה.
בשנת 1946, החליטו מלכה ובעלה לחפש פיתרון לגבריאל, ולילדים נוספים, ולאחר כמה שנים, בשנת 1951, הזוג שפיגל יחד עם קבוצת ידידים, החליטו להקים את עמותת אקי"ם.
הבן מיכאל נתן לעמותה את שמה, ע"ש הפסוק מספר איוב פרק ד':
"אקים כושל במלי וידיים רפות אחזק".
בשנת 1980, הוענק לד"ר מלכה שפיגל תואר יקירת העיר ירושלים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
יש על שמה רחוב בירושלים.
אנחנו קוראות לציבור העוקבים ללחוץ על Jerusalem Municipality | עיריית ירושליםלהציב את שלט הרחוב על שמה, במהירות האפשרית.
למידע נוסף:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4533869,00.html
קרדיט תמונה:
צילום: עליזה אורבך ז"ל

צפורה נריה (צפורה גרליץ) (1927-2017)

ציפורה נריה גרליץהייתה לוחמת פלמ"ח שליוותה את השיירות לירושלים, הייתה מהמפקדות הראשונות בצה"ל, והייתה גם קצינת ח"ן בדרגת סא"ל.
היא נולדה להוריה כבת בכורה בשכונת מאה שערים בירושלים, ובשנות ה-30' עברה המשפחה לתל אביב, שם נולדו עוד 2 אחיות נוספות.
עד כיתה ז' למדה ציפורה בבית הספר בית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שהיה בית הספר של זרם העובדים.
בשנת 1939, חזרה עם משפחתה לירושלים בשל קשיים כלכליים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אביה נעצר בשל היותו אזרח גרמני, והיה בגלות באוגנדה עד 1945. גירוש האב יצר בציפורה את הרצון להילחם בבריטים, והיא הצטרפה לתנועת הנוער "גורדוניה".
בשנת 1942, הצטרפה לקבוצת נוער שהייתה בקיבוץ חולדה, וזאת כדי לקחת חלק בהתיישבות העובדת. בתקופת שהותה בקיבוץ, תקופה בת שנתיים וחצי, למדה על זרם החינוך השיתופי.
באפריל 1943, נערך בקיבוץ חיפוש סליקים ע"י הבריטים, פעולה שהתבצעה בכל הארץ, חיפוש שציפורה הייתה עדה לו והשתתפה במאמצי חברי הקיבוץ להסתיר את הסליקים, אירוע זה השפיע על תפיסת עולמה ולפי עדותה, לאחר החיפוש היה לה ברור שהבריטים אינם צריכים להיות בארץ.
בקיבוץ חולדה פגשה ציפורה את יעקב נריה, ובשנת 1950 נערכה חתונתם.
בשנת 1944, הצטרפה להכשרה מגויסת של נוער קיבוץ חולדה, והם חברו לקבוצה מקבילה בקיבוץ בן שמן. היא הייתה מבין צעירי הקבוצה והייתה רזה במיוחד. בתקופה זו חלתה, אך התעקשה למלא את כל תפקידיה.
עברה גיוס לפלמ"ח, במסגרת 15% של אנשים שעברו להיות בתפקידי פיקוד שכללו גם התמחויות מקצועיות.
בינואר 1946, עברה עם קבוצה מגבע לעמיעד על מנת ליצור שם היאחזות ובמהלך שהותה השתתפה בפעילות של הברחת מסמכים, ורשימות של אנשי ההגנה. במקביל, השתתפה בהברחת עולים מסוריה לארץ, אך פעילותה הסודית לא התקבלה בעין יפה, בשל ההיעדרויות הרבות מפעילות הגרעין השוטפת.
ציפורה הייתה האישה היחידה בגרעין שעסקה בפעילות הקשורה לעלייה.
היא ליוותה קבוצות של עולים לגבול הצפוני של הארץ, ומשם פוזרו העולים למקומות שונים.
בנובמבר 1947, הייתה בירושלים במסגרת תקופת החלמה מדלקת הפרקים, ובכ"ט בנובמבר של אותה שנה, הייתה היערכות של הפלמ"ח להגנה על התחבורה לירושלים. היא החליטה שלא לחזור לקיבוץ, נסעה לתל אביב, ולמחרת הצטרפה לאחד הכוחות. ההחלטה שלא לחזור לקיבוץ, הביאה לסיום חברותה שם.
עברה קורס חובשות בעמיעד, שבסופו הוכשרה כחובשת, בהמשך עשתה קורס נוסף שבו קיבלה הכשרה כחובשת קרבית.
לכוחות הלוחמים צורפו מלווים שהיו נושאי נשק, כדי להשיב אש במקרה הצורך. חלק מהמלווים נושאי הנשק היו נשים שהבריטים נמנעו לבדוק גופנית, וכך היו יכולות הנשים לבצע את תפקידיהן כמלוות, תפקיד שכלל גם טיפול בפצועים.
ציפורה השתתפה בשיירות שיצאו לירושלים בחודשים אפריל ומרץ 1948.
קרדיט תמונה:מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/צפורה_נריה

סוניה בלקינד (1870-1943)

סוניה בלקינדנולדה בלהויסק שהיה בפלך מינסק שהשתייכו לאימפריה הרוסית, והייתה רופאת הנשים הראשונה שעבדה בארץ ישראל.
סוניה עלתה יחד עם הוריה לארץ ישראל ב-1888, תחילה התיישבה המשפחה בראשון לציון, אך מאוחר יותר גורשו משם לגדרה בעקבות מרד המשפחה בפקידות של הברון רוטשילד.
בתחילת דרכה הייתה מורה לצרפתית בבית הספרי העברי הראשון שהוקם ביפו בשנת 1889 ע"י אחיה ואביה.
בשנת 1898 נסעה לז'נבה כדי ללמוד רפואה, צעד נדיר באותה תקופה לאישה יהודייה. כשסיימה את לימודיה חזרה לארץ ישראל שוב, הפעם כרופאה, ומצאה עבודה בבית החולים שער ציון ביפו.
בשנת 1905 נסעה לפריז כדי להשלים את ההתמחות ברפואת נשים, ב-1907 שימשה כרופאת הגימנסיה הרצליה, כשמקביל היא עדיין עובדת בבית החולים.
בנוסף לכך, הייתה ממייסדי ההסתדרות הרפואית בישראל, ובשנת 1912 השתתפה בישיבה שבה נבחר הועד הראשון של הארגון, באותה ישיבה נבחרה לחברת ועד.
בזמן מלחמת העולם הראשונה טיפלה באנשים שגורשו מתל אביב, כשהיא עושה זאת במקומות שאליהם גורשו האנשים, רוב הרופאים גורשו גם הם או גויסו.
בשנת 1917, נשלחה למשפט בדמשק, באשמת גילוי מחתרת ניל"י שקרוב משפחתה היה בין פעילי המחתרת, בסוף המשפט היא זוכתה מאשמה וחזרה לתל אביב.
היא הייתה פעילה בתחום הרפואה המונעת והרפואה הציבורית, ופתחה מרפאה פרטית שבה טיפלה בכל אוכלוסיית ארץ ישראל.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון

תאה וולף (1907-2002)

תאה וולףאחות ראשית, "המלאך מאלכסנדריה"

תאה וולף נולדה בגרמניה למשפחה יהודית בורגנית. תאה נחשבה לנערה כשרונית וחכמה מאוד, וסיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות במגמת הוראה. לאחר סיום לימודיה, החליטה תאה כי מסלול ההוראה אינו בשבילה, ובחרה לעבור למקצוע בו תוכל לעזור לאחרים. במהרה גילתה את מקצוע האחות, התחילה לעבוד בבית היתומים היהודי בברלין, ובמקביל הצטרפה לאגודת "האחיות היהודיות" ולמדה מהן את המקצוע. תאה התאהבה במקצוע זה, וכעבור שנתיים ניגשה לבחינות הממשלתיות, עמדה בהן בהצלחה והוסמכה כאחות. לימים, כאשר כתבה את זיכרונותיה, צוטטה תאה באומרה "נערה כמוך תבוזבז בבית חולים, אמרה לי תדיר אימי. אך אני הלכתי בעקבות שאיפותיי… הוריי היו מעדיפים שאנהג ככל הנערות – אלמד בפנימייה נימוסים טובים, ריקוד, בישול ותפירה, ולאחר מכן אנשא לגבר יהודי מכובד. אבל אני? אני רציתי לעשות יותר בחיים שלי. העולם מלא כאב, מחלות ואסונות. רציתי לעזור".

לאחר הסמכתה, החלה תאה לעבוד בבית החולים היהודי של פרנקפורט, אולם כאשר נחנך בית החולים היהודי החדש באלכסנדריה אשר במצריים, הועברה אליו על מנת שתוכל לעזור בהקמתו וניהולו. תאה הבינה כי מחסום השפה הוא קריטי, ועל כן למדה תוך זמן קצר צרפתית, על מנת לעזור למטופליה היהודים, וערבית למטופליה המוסלמים. בנוסף, לצורך ניוד מהיר ברחבי העיר, פנתה תאה אל המלך פארוק הראשון בבקשה להוציא אישור נהיגה. המלך פארוק, אשר תמך בבית החולים ועודד את פעילותו, אישר זאת בצעד חריג. מדובר בצעד היסטורי, ולדבריה היא הייתה הנהגת הראשונה במצרים. שמו של בית החולים הלך לפניו, כטוב ביותר במצרים ובמזרח התיכון כולו. על אף שמו, בית החולים היהודי היה פתוח לכל דורש. בשל רמתו הגבוהה, רבים ממשפחת המלוכה ובכירי השלטון טופלו בבית החולים על ידי הצוות. תאה טיפלה במטופליה במסירות רבה, וקשרה קשרי ידידות עם רבים מהם. בשעת הצורך, ניצלה תאה קשרים אלו על מנת לסייע ליהודים רבים לברוח מאדמת אירופה הבוערת. השמועה על האחות תאה מאלכסנדריה הגיעה עד לאירופה, ופעילי הברחה רבים יצרו איתה קשר בכדי להציל כמה שיותר יהודים מציפורני הנאצים. תאה ניצלה את כל יכולותיה וקשריה לסייע ככל האפשר. חבריה המצרים באיגוד הרכבות סיפרו לה על פליטים יהודים התקועים ברכבת בהוראת חיילים בריטים, והיא מיד רתמה את הנסיכה טוסום לשחרורם. שוטרים מצריים בהם טיפלה סיפרו לה על ספינה גרמנית אשר עוגנת בנמל ובה פליטים יהודים, ומיד יצאה תאה יחד עם מנהל בית החולים לדרוש בשלומם ולהעבירם לבית החולים באמתלה רפואית. שמה של תאה נקשר בסיפורי הצלה רבים, כאשר תאה מתוארת כמלאך מאלכסנדריה אשר הציל נשמות רבות. בתום המלחמה, ולאחר שגילתה כי משפחתה נספתה כמעט במלואה בשואה, החליטה לעלות ארצה והתיישבה בעיר טבריה. גם לאחר עלייתה המשיכה תאה לעסוק ברפואה בביה"ח שויצר בעיר, ואף הקפידה לשמור על קשר טלפוני הדוק עם מכריה ועמיתיה מאלכסנדריה.

בדומה לסיפורים רבים בעמודנו, סיפורה של תאה "זכה" להתעלמות כמעט מוחלטת בהגיעה לארץ. תפקידה המכריע בהצלת יהודים רבים מאדמת אירופה, כמעט ולא נשמע. וכך גם חלקה של הקהילה המצרית – על חבריה הנוצרים, היהודים והמוסלמים – בסיוע. רק בשנות ה80, בעת הרצאה על יהודי מצרים, פרצה תאה בבכי וסיפרה את סיפורה ואת סיפור הקהילה כולה. דבריה וזיכרונותיה זכו לצאת לאור במסגרת ספר על פועלה, אולם מדובר בצעד ראשוני מאוד בדרך להכרה מלאה. ותודה גדולה.
מומלץ להציע את שמה לרחוב בכל עיר בארץ, ובייחוד העיר טבריה בה התגוררה.
עיריית טבריה הדף הרשמי

למידע נוסף – NRG

**עטיפת ספר זיכרונותיה של תאה (מהדורה ראשונה), מוצג במסגרת שימוש הוגן**