שרה שפירא (1866-1932)

undefined

הייתה משוררת שכתבה בעברית, ופעלה בתחומי רוסיה והאימפריה הרוסית.
במהלך הקריירה שלה פירסמה שירים בכתבי עת שהופיעו באותה תקופה.
שירה הנודע "ציון", המוכר בזכות מילות הפתיחה שלו:"אל טל ואל מטר", נכתב בשנת 1887.
ארבע שנים לאחר פירסום השיר, הוא הולחן ע"י דוד קבונובסקי, שהיה מלחין ידוע שפעל בתקופה ההיא.
השיר התקבל בהתלהבות רבה ע"י אנשי היישוב, והודפס בשירונים רבים.
בשנת 1901, עבדה כמורה באודסה, ולקחה חלק בוועידת חובבי ציון שהתכנסה בעיר.
קיימה קשר מכתבים עם המשורר יהודה לייב גורדון, שהקדיש לה ארבעה שירים מיצירתו.
משוררים נוספים של התקופה כתבו לכבודה שירים.
לאחר המהפכה הרוסית התגוררה במוסקבה, ועברה לעבוד במחלקה היהודית של ספריית לנין, במסגרת עבודתה שם, שימשה כעוזרת מנהל המחלקה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו, ובכל עיר אחרת שבה יש חיי תרבות.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%A8%D7%94_%D7%A9%D7%A4%…
קרדיט תמונה: התמונה מתוך אתר "עונג שבת" ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

פרופ' מנוחה גלבוע (1926-1998)

מגיע לה רחוב משלה!

הייתה פרופ' בחוג לספרות עברית של אוניברסיטת תל אביב.
נולדה בירושלים.
למדה את לימודיה בבית הספר הריאלי בחיפה.
לאחר מכן, למדה בבית המדרש למורים בתל אביב.
בשנות לימודיה האקדמיים, למדה באוניברסיטאות תל אביב וירושלים.
משנת 1962, לימדה במוסדות להכשרת מורים ברחבי הארץ.
משנת 1972, לימדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.
כתבה ספרי שירה, וספרי סיפורת לילדים ונוער.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית ירושלים
עיריית חיפה
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/מנוחה_גלבוע
קרדיט תמונה: התמונה מתוך אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

חיה תומא (1931-2009)

undefined

אמנית קרמיקה

חיה קרברג נולדה ברומניה, ב-1934 עלתה לארץ.
משפחתה התיישבה בחדרה ולאחר מכן עברה לחיפה. היא שירתה בצבא במחלקת התרבות של חיל הים.

בין השנים 1965-1968 למדה תסריטאות במוסקבה.
בשנים 1971-1974 למדה קרמיקה באונ' חיפה. בין השנים 1975-1980 למדה אומנות במכללת אורנים.
בשנים 1955-1972 עסקה במחול, ב1989-2004 לימדה את אומנות הקרמיקה בבית חסד בחיפה. לאורך השנים גם ניהלה חנות ספרים בעיר.

אומנותה של תומא היא במדיום הפיסול הקרמי והקדרות. היא מחוברת לביוגרפיה שלה ולנוף של הארץ, ובעיקר לחיפה- עיר מגוריה.
בין עבודותיה הידועות היתה סדרה של קירות קרמיקה אשר נוצרו בשנים 1999-2008 בפסטיבל החג של החגים.
היא השתתפה בתערוכות בארץ ובעולם. ביניהן: "המטבח היהודי" ו-"קולות רחוקים, מילים קרובות" בגרמניה.
תומא היתה גם מעורבת בפעילות פוליטית ובעבודותיה הביעה זאת. בחלק מפסליה תיארה את סבל המלחמה והשפעתה על גורלן של הנשים.

לזכרה הוקם "מסלול חיה תומא" שהוא חלק מהפסטיבל החג של החגים. במשכן לתרבות ואומנות נגלר הוצגה תערוכה להוקרתה בהשתתפות 50 אמנים יהודים וערבים.
כמו כן, הוקם קיר בואדי ניסנאס המוקדש לה.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בעיר שלה, העיר חיפה.
עיריית חיפהפסטיבל החג של החגיםמכללת אורניםאוניברסיטת חיפה – University Of Haifa

נחמה דוידית (1924-2015)

נחמה דוידיתשחקנית, במאית, מורה וציירת.

נחמה סטוקלין נולדה בתל אביב. היא למדה בסמינר לוינסקי למורים וב-1945 נבחנה לבית הספר הדרמטי שליד תיאטרון הבימה.
היא התקבלה והפכה לשחקנית, בת המחזור הראשון של שחקני הבימה. בין השנים 1947-1950 שיחקה בהצגות כמו- משפחת היינה, המבול וערבות הנגב.
במהלך משחקה בהצגה, צפה בה הבמאי האמריקאי הרולד קלורמן והציע לה מלגת לימודים בארה"ב. היא למדה בניו יורק ב-neighborhood playhouse והמשיכה את לימודיה ב-actor's studio. במהלך הלימודים החלה לעסוק בבימוי ועבדה במחנות נוער לילדים דוברי עברית.

ב-1951 שבה לישראל וביימה הצגות עם תלמידים ושחקנים חובבים. ב-1955 חתמה חוזה חסר תקדים עם תיאטרון האוהל שאיפשר לה לבחור את תפקידיה ולא להופיע בהצגות ישנות המחודשות. היא הופיעה בהצגות שזכו לשבחים כמו: ג'וני בלינדה, קערת העץ וכוכב השחר. ב-1957 עברה השתלמות משחקית נוספת בפריז.

ב-1962 פרשה מעולם המשחק והחלה לצייר. ציוריה הוצגו בתערוכות בגרמניה וארה"ב. ב-1973 למדה ציור בבית הספר לאומנות "בצלאל" שבירושלים והשלימה תואר שני בריפוי אומנויות בבוסטון.
בין השנים 1981-2004 עבדה כמורה להוראה מתקנת בשילוב אומנות בבתי ספר יהודיים בארה"ב. וב-2010 שבה לארץ, התגוררה ברעננה והמשיכה לצייר עד סוף ימיה.

ראוי שיהיה רחוב על שמה בערים בהן ניכר פועלה- תל אביב, ירושלים ורעננה. עיריית תל אביב יפו עיריית ירושלים עיריית רעננה

תמר ליבס (1943- 2015)

תמר ליבסהייתה פרופסור לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים.

נולדה בישראל. בשנת 1972 החלה לעבוד במחלקת הנוער בקול ישראל ובמשך שנים ערכה וביימה תוכניות רבות, ובהן התוכנית לנוער "חתול בשק", והייתה חברה במליאת רשות השידור.

היא נחשבה לחוקרת פורצת דרך מפני שסללה נתיבים חלוציים בחקר התרבות הפופולרית וביישום שיטות מחקר איכותניות בתקשורת. את עבודת הדוקטור עשתה בהנחייתו של אליהוא כ"ץ. העבודה עסקה בסדרת הטלוויזיה "דאלאס" וצופיה ברחבי העולם, ועובדה לספר בשם The export of meaning:‎ cross-cultural readings of Dallas.
בעבודת הדוקטורט ליבס הראתה שקהילות שונות מפענחות אותם מסרים בצורה שונה, אבל במידה רבה גם חולקות הבנה דומה של התכנים. בכך היא תרמה לביסוס הגישה המחקרית שעל-פיה צרכני התקשורת אינם "קונים" את כל מה שהמסך "מוכר" ומגייסים בזמן הצפייה את הידע המוקדם שלהם כדי לפרש את התוכן בדרכים המתכתבות עם עולמם התרבותי. הדוקטורט זכה בפרס הצטיינות מטעם האוניברסיטה העברית ואף לפרסום עולמי לאחר שעבודתה נסקרה על-ידי העיתונאי תומס פרידמן בעמוד השני של ה"ניו-יורק טיימס". בשיא עבודתה האקדמאית כיהנה כראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים.
למרות שאת תהילתה האקדמית רכשה בעיקר בשל העיסוק רב השנים במדיום הטלוויזיוני, אולם גם הרדיו היה אפיק משמעותי של הניתוח התרבותי שבו פעלה.
ליבס חקרה את תפקיד כלי התקשורת בעיצוב הלאום ובביסוסו של מרחב ציבורי. מחקרה נע על הציר שבין העבר להווה: היא עמדה על תרומת הרדיו לתחיית השפה העברית המדוברת בשנות ה-30 בארץ-ישראל, על תפקידו בעיצוב זכרון השואה בזמן משפט אייכמן בשנות ה-60 ועל שינויים בתרבות השידור בישראל לאורך שנות קיומה של המדינה. היא גייסה את היכרותה המעמיקה עם מאפייני המדיום הטלוויזיוני כדי לחקור את תפקיד המסך הקטן (שהלך והתרחב במהלך שנות המחקר שלה) בביסוס מרחב ציבורי שבו אנשי התקשורת פונים אל ראשו ולא לכיסו של הצופה ומתייחסים אליו כאזרח ולא כצרכן

ליבס לא הגבילה את עשייתה לתחום האקדמאי, אלא פעלה במישור הציבורי והחברתי. היא נאבקה למען שילוב אוכלוסיות מוחלשות בבתי-ספר מבוססים, היא היתה חברה במליאת רשות השידור מטעם מפלגת מרצ ונלחמה על שימור חופש העיתונות בישראל. היא היתה גם חברה במועצת העיתונות והתוותה עקרונות אתיים לעבודת כלי התקשורת במרכז לאתיקה שבמשכנות-שאננים. במיוחד ראויה לאזכור תמיכתה המוחלטת בשידור הציבורי.

תמר ליבס פירסמה 14 ספרים, למעלה מ-100 מאמרים ופרקים ואינספור מאמרי דעה וחוות דעת מקצועיות. את תהילתה האקדמית רכשה בעיקר בשל העיסוק רב השנים במדיום הטלוויזיוני. היא זכתה, יחד עם נילי המאירי, בפרס רשות השידור על הפקת תוכנית שעסקה בטראומה של ילדים בצל מלחמות. 

סופיה קרפ (1854-1904)

23905240_1570257033063161_4483835510179648800_nהשחקנית הראשונה של תיאטרון היידיש, מייסדת תיאטרון הגרנד וזמרת אלט סופרן.

סופיה קרפ היה שם הבמה של שרה סגל.
היא החלה את חייה כתופרת יהודיה ברומניה, אך כאשר להקת השחקנים של אברהם גולדפדן הגיעה לעיירתה גאלאץ ב-1876, היא החליטה להצטרף אליהם. הלהקה היתה להקת השחקנים המודרנית המקצועית הראשונה ביידיש וסופיה היתה אז רק בת 16.

לאורך ההיסטוריה נשים הורחקו מעולם המשחק, כך גם היה בתיאטרון היידיש היהודי. להקתו של גולדפדן היתה מורכבת משלושה גברים ששיחקו גם את התפקידים הנשיים. כך שכאשר סופיה שיחקה לראשונה את תפקיד הנכדה בהצגה די באבע מיטן אייניקל (הסבתא עם הנכד), היא הפכה לשחקנית הראשונה בתיאטרון המקצועי.

עם השנים סופיה הפכה לשחקנית ופרימה דונה מוכרת ואהובה, היא היתה חלק מעולם התיאטרון כל חייה. הופיעה עם הלהקה בבוקרשט, אודסה, האימפריה הרוסית, כמו גם בגליציה ובערים שונות בגרמניה וברומניה.
התפקידים הזכורים ביותר שלה היו: יהודית במחזה אוריאל אקוסטה ובנווליו (שהינו תפקיד גברי) ברומיאו ויוליה של שייקספיר. גם התיאטרון גדל והצליח.
ב-1882 היא עזבה לניו יורק והופיעה באופרה הרומנית ובתיאטרון האוריינטלי. ב-1902 לאחר שהתבססה, היא הקימה בשיתוף עם השחקן יעקב פישל והמחזאי יוסף לטינר את תיאטרון הגרנד בניו יורק, התיאטרון הראשון שיועד רק להצגות ביידיש. אך בתיאטרון היו גם ויכוחים על הוצאות כספיות וליהוק, כך שלאחר שנתיים כל מרצה וכספה של סופיה הושקעו בלפתוח תיאטרון חדש משלה, היא רצתה בית שבו כישוריה וניהולה לא ידוכאו.

היא לא זכתה לכך. בגיל 41 היא נפטרה מדלקת ריאות. ביום הלווייתה אלפים הלכו ברחובות והתקבצו ליד התיאטראות בהם שיחקה, כדי לתת לה כבוד אחרון.
על קברה נכתב:
"פה נטמנה אשה בת בינה
בנעם זמרתה לבבות הרנינה
בקסם שפתיה לקחה נפשות
לבכי וצחוק עוררה הרגשות
עתה בקבר תשכון הדרך
הלך פה תעבור, אמור שלום לעפרך".

הערים שבהן ראוי שיהיה רחוב על שמה, הן ערים ששמות להן לדגל את חשיבות התיאטרון לחברה כמו תל אביב (שם גם הופיע תיאטרון גולדפדן וקיים עד היום תיאטרון היידיש בישראל), ירושלים, עכו, באר שבע וחיפה.
עיריית תל-אביב-יפו Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי עיריית עכו תיאטרון היידיש יידישפיל תיאטרון היידישYiddishpiel Theater תיאטרון יידישפיל

מירלה שרון (1932-2017)

23032377_1545602802195251_8146407177481176294_nמחלוצות המחול בישראל. זוכת פרס מפעל חיים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2002 בתחום המחול, על תרומתה להכרת אמנות המחול על כל היבטיו במשך שנים רבות. רקדנית, כוריאוגרפית ומרצה למחול.

נולדה וגדלה בקיבוץ עין חרוד. כבר מגיל צעיר הבחינו בכישרונה האומנותי הרב, ובגיל 15, בשנת 1947, הופיעה בלהקות מחול ייצוגיות של ישראל בפסטיבלי נוער ברחבי העולם. ב-1958 הופיעה בריקודיה ברחבי ארצות הברית וקנדה מטעם הקונסוליה הישראלית בניו יורק, לרגל חגיגות העשור למדינת ישראל. ב-1958 ו-1959 השתלמה בניו יורק אצל מרס קנינגהם ועסקה בהוראת מחול והכנת הופעות בסדנה לאומניות דרמטיות של עיריית ניו יורק. בין השנים 1960 ו-1962 לימדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב. מ-1963 עד 1969 שהתה בניו יורק, בזכות מלגה. היא הופיעה בלהקת המחול של אלווין ניקולאס ובלהקת המחול של מורי לואיס, עסקה ביצירת כוריאוגרפיות ורקדה בערבי מחול בניו יורק ומחוצה לה.

עם שובה ארצה ב-1970 הוזמנה שרון בתור כוריאוגרפית ללהקת בת שבע, וב-1976 החלה לעבוד עם להקת "בת דור". ב-1980 הוזמנה לייצג את אמנות המחול בארץ, במרכז פומפידו בפריז, ככוריאוגרפית עצמאית ישראלית. שרון ייצגה את ישראל במחולות "פניקס", "פריזמה" ו"תמורה", עם להקה של רקדנים שהרכיבה במיוחד לאירוע זה. בהמשך המשיכה ליצור עם "להקת המחול מירל'ה שרון".עבודותיה הרבות הועלו על ידי להקתה, להקת המחול בת-שבע, להקת בת-דור ולהקות מחול בחו"ל.

במקביל לעיסוקה בריקוד ובכוריאוגרפיה עסקה במשך השנים בהוראת מחול, והרצתה בין השאר באוניברסיטת תל אביב, בסמינר למורים ובספרייה למחול. כמו כן הקדישה את זמנה לפעילות ציבורית למען קידום המחול ולמען יצירת מסגרות נאותות שתאפשרנה את התפתחותם של יוצרים בתחום המחול. היא הייתה מהיוזמים והמקימים של "איגוד הכוריאוגרפים בישראל" ומונתה ליו"ר האיגוד. הייתה חברה בוועדת טלגם, שהגדירה קריטריונים לתקציבי תמיכה ללהקות מחול. הייתה חברה בוועדת תיאטרון ומחול מטעם משרד החינוך והתרבות והייתה מהיוזמות להקמת מדור זה. כן הייתה חברה ב-CIDD, ארגון הכוריאוגרפים העולמי.

מירלה שרון זכתה להכרה רחבה בפעילותה האומנותית והציבורית, ובשנת 2002 הוענק לשרון פרס מפעל חיים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט.

 

רחל שור בן צור 1945-2014

רחל שור בן צורשחקנית, מורה למשחק, משוררת וסופרת.
נולדה וגדלה בתל אביב.
היא היתה בוגרת המחזור הראשון בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, שיחקה על מרבית במות התיאטרון בישראל, היתה חברה בצוות תוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש" והשתתפה בסרטי קולנוע בהם: "בר 51" בבימויו של עמוס גוטמן, ו"רומן זעיר" בבימויו של דן וולמן. ב-1969 הצטרפה לצוות ההוראה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב ב-1985 היא החלה ללמד גם בסטודיו בירושלים.
במשך 45 שנה, העמידה מאות שחקנים ויוצרים בולטים. בין תלמידיה המובהקים: השחקנים רמי הויברגר, מיקי ליאון, משה איבגי, דאנה איבגי, ידידיה ויטל, נועה בירן וחברי אנסמבל "ציפורלה"
בנוסף היא גם היא שימשה כשדרנית ועורכת תכניות בגלי צה"ל; היתה שחקנית אורחת בתכנית "ניקוי ראש"; שיחקה בלונדון בפאן אפריקן ת'יאטר, ובארץ שיחקה במרבית הבמות – בתאטרון הקאמרי, הבימה, בתיאטרון חיפה ("טרטיף"), בתיאטרון בימות, בצוותא, בבמת השחקנים בתל אביב, בתיאטרון החאן, ובתיאטרון אורנה פורת.
היא נפטרה בשנת 2014 לאחר מאבק במחלה קשה.
איפה כדאי להנציח?
עיריית ירושלים

עיריית תל אביב יפו

תמר אדר (1939-2008)

תמר אדרסופרת, משוררת, תסריטאית ומחזאית ישראלית.
תמר אדר אחראית לפס הקול של סדרות הילדות שלנו, ואחראית לתסריטים של סדרות החינוכית שליוו דורות של ילדים ישראליים- מבין התוכניות שכתבה: אות אות אות", "טלפלא", "מה פתאום?" (קישקשתא), "רגע עם דודלי", "קרוסלה", "רחוב סומסום", "פרפר נחמד" ועוד.
בנוסף לגוף היצירה הענף שלה בתור תסריטאית לסדרות ילדים היתה אדר גם תסריטאית הבית של "אולפני הרצליה" וכתבה תסריטים לסרטים תיעודיים.
היא כתבה במהלך השנים עשרות ספרי ילדים, ובהם: "מי צבע את השמים?", "קישקשתא הכי בעולם", "קשקושירים של קישקשתא", "מסע הפריכלים לארץ כלמקום" ו"חתול, ספן, ליצן" ושני מחזות.
יצירתה זיכתה אותה בשני פרסים: "פרס זאב" לספרות ילדים ונוער מטעם משרד החינוך והתרבות, ופרס הצילינדר הנודד של אמנות לעם.
היא הותירה אחריה שלושה ילדים ותשעה נכדים.
הציעו אותה בעירכן!

רוזה וולט-שטראוס (1856-1938)

רוזה וולט-שטראוספעילה לזכויות האישה בארץ ישראל.
רוזה וולט-שטראוס נולדה בעיירה קטנה באימפריה האוסטרית דאז, למשפחה שהתנתקה מהמסורת החסידית ואימצה אורח חיים מודרני. אביה, סיני וולט, הקפיד לחנך את בנותיו על ברכי התרבות הגרמנית, ואף התעקש לשלוח אותן לאוניברסיטה – צעד יוצא דופן לאותה תקופה. בהוראת אביה, רוזה קיבלה שיעורים פרטיים רבים על מנת לעודד את מצוינותה, והיא אכן סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות. על מנת להקל על המשך השכלתן של הבנות, עברה המשפחה לוינה, אולם מסיבות שונות של אפליה לא הצליחה רוזה להתקבל לאוניברסיטה. לאחר מאמצים רבים, הצליחה רוזה להתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת ברן אשר בשוויץ, שם סיימה את לימודיה והוסמכה כרופאה עם התמחות בפתולוגיה וברפואת עיניים, ולמעשה הייתה בין רופאות העיניים הראשונות באירופה באותה תקופה.

לאחר הסמכתה נסעה רוזה לניו יורק ועסקה כמנתחת עיניים, שם הכירה את לואי שטראוס, איש עסקים, ולזוג נולדה בת בשם נלי. במקביל לעיסוקה הציבורי ברופאה, ד"ר רוזה וולט-שטראוס פעלה רבות למען זכויות הנשים, תוך מתן דגש למאבק לזכות הבחירה, והייתה שותפה להקמת "הברית הבינלאומית למען זכויות הנשים לבחור ולהיבחר". בפעילותה הפוליטית שילבה רוזה ניסיון עשיר בעבודה הציבורית ושליטה שוטפת בשלוש שפות – גרמנית, אנגלית וצרפתית. לאחר מותו של בעלה, לואי, חזרה רוזה יחד עם ביתה, נלי, לאירופה, והתמקמה בבית דודותיה מצד אימה בז'נבה. שם, באוניברסיטה המקומית, התוודעה לראשונה רוזה ליהדותה, ונחשפה לפעילות ציונית ענפה באדיבות צעירים יהודים ציונים. בין השאר, הכירה את ברנרד מושנזון, פעיל ציוני מרכזי, אשר שבה את ליבה ובמקביל הוקסמה מהרעיון הציוני כולו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרה רוזה לארה"ב, שם המשיכה בפעילות ציונית נלהבת, ובעיקר בעידוד ציונות מעשית – עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה. בתום המלחמה, הצטרפה רוזה לעולים ועלתה יחד עם ביתה לארץ ישראל.

לאחר עלייתה ארצה, ובהתאם לשליחות חברותיה הסופרג'סטיות האמריקאיות, מיקדה רוזה את מאמציה בצירוף ארגוני הנשים העבריות לארגוני זכויות הנשים העולמיות. היא פרסמה מכתב ישיר לנשות הארץ בו הציגה את דרישתה: "רוצות אנו להשתתף, עד כמה שיכולותינו מגעת, בתחיית ארצנו". דמותה של רוזה התאפיינה בכריזמה רבה, וקולה הבהיר והצלול בכל הנוגע לשיוויון נשים איגד סביבה נשים רבות מבנות היישוב, ועד מהירה רוזה נבחרה ליו"ר התאחדות הנשים העבריות. רוזה פעלה במספר מישורים: השגת זכות בחירה לנשים, הקמת לשכות ייעוץ משפטיות, בעיקר בנושאי אישות ומשפחה, מאבק לאיסור נישואי קטינות, מתן אישור עלייה לנשים על סמך נתוניהן וללא צורך באישור בני זוגן ועוד.

רוזה שימשה במשך שנים רבות כ"שרת החוץ" של ההתאחדות הנשים העבריות, וכנציגה של נשות היישוב בקונגרסים הבינלאומיים השונים. בנוסף, קשריה הרבים מעבר לימים סייעו תמכו ועודדו רבות במאבק הנשי בארץ ישראל לזכות בחירה, ורבים רואים בפעילותה הנמרצת להשגת מטרה זו כגורם משמעותי לכך ששאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לא הועמדה בספק עם הקמת המדינה. בסוף ימיה, חזרה ד"ר רוזה וולט-שטראוס לז'נבה לחיק משפחתה, וב-1938 נפטרה, 5 שנים לאחר מות בתה, נלי.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים, בה התגוררה לזמן מה ופעלה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/1SDAxc

**ד"ר רוזה וולט-שטראוס ובתה נלי (1893), באדיבות הארכיון הציוני המרכזי**