רחל רוזנטל (1926 – 2015)

מורה, אמנית מיצג בינתחומית, אקטיביסטית ושחקנית.

רחל רוזנטל נולדה בפריז למשפחה רוסית-יהודית בעלת אמצעים. על בית ילדותה סיפרה שהיה מלא ביצירות של מונה ושאגאל. רחל הקטנה החלה להופיע כבר מגיל שלוש ולמדה בלט מגיל שש. הוריה עודדו את עיסוקה באומנות והיא למדה ציור, ריקוד ומוסיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רוזנטל ומשפחתה. הם שהו תקופה בפורטוגל ובברזיל והתיישבו בניו יורק, שם החלה רוזנטל את לימודיה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנות.

לאחר המלחמה נסעה רוזנטל לפריז, שם למדה תיאטרון בבית הספר על שם ז'אן-לואי בארו.

לאחר ששבה לניו יורק ב-1953 הצטרפה לחבורת אינטלקטואלים ונחשפה לתפיסות האקזיסטנציאליזם והבודהיזם. בסופו של דבר ניתקה את עצמה מן החבורה מכיוון שהסביבה הגברית גרמה לה להרגיש "נמרצת אך גם נשלטת".

בשנת 1955 עברה להוליווד. היא חשה כי אין בעיר את האווירה המגבילה וה"גברית" שהייתה בניו יורק. ב-1956 פתחה סדנה לתיאטרון אקספרימנטלי בשם “Instant Theater” , הופיעה וביימה במשך עשר שנים.

במהלך אותה תקופה התפצל המיקוד שלה בין עולם הבמה לאמנות החזותית, היא יצרה פסלי קרמיקה והציגה אותם. משנת 1975, החלה להתמקד בעיקר ביצירות לתיאטרון, כתיבה, משחק והוראה.

במשך שנות פעילותה הרבות הייתה דמות משמעותית ביותר בקהילת הפרפורמנס. במהלך שנות השישים והשבעים היא הקימה פרויקטים רבים, הבולט שבהם הוא “WomenSpace”. בנוסף, היו לה מגוון שיתופי פעולה עם אומניות אחרות. היא הייתה דמות מובילה בתנועת אמנות הנשים בלוס אנג'לס בשנות ה -70 ונחשבה לפמיניסטית של "הדור הראשון". מ-1979 העבירה סדנאות פרפורמנס ברחבי צפון אמריקה ואירופה ומאוחר יותר בחייה היא לימדה משחק באוניברסיטת קרנגי-מלון. היא סיירה רבות בארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה.

רוזנטל נשארה פעילה בקהילת האומנות והעלתה מיצגים רבים לאורך השנים, ביניהם: "מופע המתים" ב-1978, "המוח של רייצ'ל" ב-1987 ו-"חלומות פנגיאה" ב-1990. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה להופיע בעצמה והתמקדה יותר בבימוי, אקטיביזם וציור. היא תרמה חלק מיצירותיה למוזיאון סנטה מוניקה לאומנות. ב-2009 פורסם ספר שמתאר את מתודות לימוד הפרפורמנס שלה. ב-2010 רואיינה לסרט דקומנטרי.

עבודתה של רוזנטל נגעה בנושאים חשובים והביאה אותם לקידמת הבמה – איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים, מגדר ופמיניזם. פועלה נחשב לפורץ דרך ורדיקלי, במיוחד בהתחשב בתקופה שבה עסקה בפרפורמנס. במיצגים רבים שלה עסקה גם בטראומות שעברה במהלך חייה.

על פועלה זכתה בפרסים רבים, הבולט שבהם הוא פרס אובי שבו זכתה ב-1989.

גילה ירון

זמרת סופרן.

גילה ירון החלה את הקריירה המוזיקלית שלה בין השנים 1963-1974, במקהלת "רינת". מקהלה קאמרית שהתמקדה בשירת א-קפלה של מוסיקת רנסנס ושל יצירות ישראליות ומודרניות, ובכך ייצגה חידוש בנוף המוזיקה המקהלתית בישראל. ירון הופיעה עם המקהלה בכל הקונצרטים והסיורים שלה בארץ ובעולם, לרבות בתפקידי סולו.

ירון הופיעה על במות ישראל במשך מעל ל-40 שנה (והופיעה גם באירופה ואמריקה). הרפרטואר שלה כזמרת כלל יצירות מתקופת הברוק ועד תקופתנו אנו. היא חשה קשר מיוחד עם המוסיקה של אוליבייה מסיאן, אשר את כל יצירותיו לקול שרה והקליטה. במהלך הקריירה הענפה שלה כזמרת סופרן, ירון עבדה עם כמה מגדולי המנצחים כמו: זובין מהטה, גארי ברתיני, מנדי רודן, ועוד. בין הפסנתרנים שאיתם עבדה אפשר למנות את רות מנזה, עדית צבי, אלן שטרנפלד, צבי זמל ויונתן זק.

בשנת 1982 הצטרפה לסגל ההוראה במחלקה הווקאלית שבאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שם עבדה כ-30 שנה ובה שימשה כראש המחלקה במשך 10 שנים. התמחותה בשירה אמנותית בסגנון 'ליד' וכסולנית באורטוריות הובילה אותה להנחיית סדנאות לזמרים בנושאים הללו. היא נתנה גם שיעורי דיקציה ושירה בבית הספר הישראלי לשירת מקהלה.

כישרונה האמנותי זיכה אותה בהכרה על ידי קהל חובבי המוזיקה בארץ ובעולם, ועל ידי הממסד התרבותי הרשמי. בשנת 1990 זכתה בפרס היוקרתי מטעם רשות השידור והמועצה לתרבות ולאמנות על ביצועה ליצירה "אלזה" מאת המלחין חתן פרס ישראל יוסף טל.

בנוסף, ירון היתה סופרת שכתבה ספרים העוסקים בהגייה נכונה בשש שפות לזמרים וספר יחיד במינו ללימוד השפה הגרמנית דרך טקסטים שיריים קלאסיים. ספרים אלו משמשים שימוש נרחב מורים, זמרים, תלמידי אקדמיה ומנצחי מקהלות עד היום. בשנת 2014, פירסמה ספר זיכרונות בשם 'סתם כי בא לי לספר', אשר יצא בהוצאת סטימצקי. בספר זה אספה זיכרונות ורשמים מהקריירה המוזיקלית שלה. הספר זכה להצלחה, ובשנת 2016 תורגם לאנגלית ולגרמנית וזכה גם למהדורה דיגיטלית.

https://www.youtube.com/watch?v=bMb-nZA-zw0

גילה ירון שרה שיר ערש

סירטון שנערך לכבוד יום הולדתה ה-75 של גילה ירון

ראיון עם גילה ירון על הוצאת ספרה "סתם כי בא לי לספר".

מירה זכאי ( 1942 – 2019)

זמרת אלט בתחום הליד והאורטוריה, פרופסור נלווה בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב.

מירה זכאי נולדה בירושלים. למדה במדרשה למורי ציור בתל אביב ובעלת תואר ראשון בספרות עברית ותיאטרון מאוניברסיטת תל אביב ותואר אמן מטעם האקדמיה הישראלית למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב.

זכאי הופיעה לראשונה על בימת האופרה בגלאזגו, באופרה הלאומית של סקוטלנד, שם ביצעה את תפקיד אורפאו באופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק. ברפרטואר האופראי שלה ניתן למצוא גם את הרוזן אורלובסקי (מהאופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס) וארדה, אלת האדמה (מהאופרה "זהב הריין" מאת וגנר).

היא היתה בעלת קריירה ענפה בישראל ובעולם, הופיעה עם מנצחים ידועים בקונצרטים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית תל אביב, הקאמרטה הישראלית ירושלים, הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הסימפונית של שיקגו, הפילהרמונית של ניו יורק, התזמורת הפילהרמונית של לונדון, תזמורת פריז, הפילהרמונית של וינה ועוד.

עם הקלטותיה הידועות נמנות הסימפוניה השנייה של מאהלר עם התזמורת הסימפונית של שיקגו, ביצוע שזכה בגראמי. האופרות "בוריס גודונוב" מאת מוסורגסקי ו"מלחמה ושלום" מאת פרוקופייב, "תיקון חצות" מאת מרדכי סתר והקלטות רבות של שירים אמנותיים ישראליים. יהודי מנוחין בחר בה כמבצעת הסולו היחידה לקונצרט מיוחד שנערך לכבוד האפיפיור יוחנן פאולוס השני; בקונצרט ביצעה את האריה Erbarme dich, mein Gott מתוך ה"מתאוס פסיון" מאת יוהאן סבסטיאן באך, כאשר מנוחין מלווה אותה בכינור. למעלה משמונים יצירות נכתבו במיוחד לקולה על ידי מלחינים בישראל ומחוצה לה.

בשנת 1997 החלה ללמד והפכה לפרופסור אמריטוס נלווה בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב ודרך תפקיד זה הצמיחה דורות של זמרים וזמרות. במהלך עבודתה פרסמה מאמרים רבים על אמנות בכתבי עת מקצועיים ואת הספרים "לאן שוחים דגי הסלמון – שיחות על מוזיקה" (1999) ודלתות נפתחות (2015), שאותם כתבה בשיתוף עם המלחין אנדרה היידו. היא העבירה בקביעות כיתות אמן בבתי ספר גבוהים למוזיקה באירופה ובארצות הברית. היא גם ישבה בוועדות שיפוט רבות שהעניקו פרסים ומלגות לאמנים צעירים. זכאי הייתה גם יו"ר ועדת רפרטואר בסל תרבות ארצי בשנים 1999–2009.

מלבד פרס הגראמי שקיבלה, זכתה בפרס אקו"ם על ביצוע מצטיין של מוזיקה ישראלית עבור התקליט "שיר ארץ", בפרס המועצה לתרבות ואמנות על תרומתה למוזיקה ישראלית ובפרס מטעם רשות השידור על ביצוע מצטיין של מוזיקה יהודית וישראלית. במסגרת חגיגות החמישים למדינת ישראל העניק לה שר החינוך והתרבות פרס הוקרה מיוחד על מסירותה לביצוע ולקידום מוזיקה ישראלית. ב-2013 הוכרזה מטעם משרד התרבות והספורט כזוכת פרס מפעל חיים ע"ש פרנק פלג עבור פעילות אמנותית מרשימה ברמה גבוהה, רבת שנים.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, ירושלים וגבעתיים.

Erbarme dich mein Gott – Mira Zakai & Yehudi Menuhin

אינטרמצו עם אריק – שני שושנים – מירה זכאי

מירה זכאי – פזמון ליקינטון

רונית קרצנר (1956 – 2020)

עורכת סרטים, במאית ומפיקה תיעודית.

רונית קרצנר אומצה בהיותה תינוקת וגדלה בירושלים. בשנים 1977-1981 היא למדה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן החלה לעבוד כעורכת וידאו, וערכה מאות סרטי תדמית, פרסומת ותעודה.

בשנת 1990, בהיותה בת 34, החליטה לחפש אחר אימה הביולוגית. זאת, כשהדברים היחידים שידעה עליה היו שהיא נולדה בפריז, היתה בת 20 כשילדה אותה, דיברה יידיש ועבדה בעסק משפחתי. החיפוש לא היה פשוט אך בסופו של דבר, קרנצנר טסה לפריז ופגשה את אימה הביולוגית. המפגש השפיע על דרכה המקצועית, שאחרי המפגש החלה לביים סרטים שעוסקים באנשים המחפשים אחר זהותם.

ב-1999 ביימה את סרטה הראשון, "הסוד", סרט תיעודי על קתולים בפולין שגילו בבגרותם שהוריהם הסתירו מהם את יהדותם, ומחליטים לחיות כיהודים בפולין בעלת ההיסטוריה האנטישמית. הסרט הופק עבור ערוץ 8, נמכר לשידור לתחנות טלוויזיה רבות ברחבי העולם, השתתף במסגרת הפורום בפסטיבל ברלין, וזכה בפרס ראשון בפסטיבל לסרטי נשים בבורדו, צרפת. הסרט הוקרן בהקרנה חגיגית באו"ם.

סרטה השני של קרצנר, "הקטנה הנ"ל", שאותו הפיקה, ביימה וערכה עבור ערוץ 8, עקב אחר סיפורה האישי. כמי שאומצה בעצמה, תיעדה קרצנר את מסעה בעקבות אימהות ביולוגיות וחייהן בצל ההחלטה לוותר על תינוקותיהן. כשהחלה לעבוד על סרטה, גילתה שלפי חוק, בהתאם לסעיף 34 – אסור לישראלים שאומצו לפרסם את הפרט הזה בתקשורת. בעקבות אותו מידע היא יזמה עם מאומצים אחרים את "התנועה לזכויות מאומצים". יחד הם צילמו סרטוני מחאה, הפיצו אותם בפייסבוק וזכו לעשרות אלפי לייקים. עם ההד הציבורי החלו להגיע גם נבחרי הציבור, ובעזרת נוסח תיקון לחוק שמאפשר לאדם לפרסם את היותו מאומץ היא הצליחה בסופו של דבר לשנות את חוק האימוץ בנושא.

"בשירות למען הילד אמרו לי שלא אקבל אישור לעשות סרט על מאומצים ישראלים, וגם לא על עצמי, ללא אישור שופט(…) הייתי בהלם, גם בתור מאומצת, שמישהו צריך להרשות לי להגיד מי אני, וגם כאדם יוצר(…) אחד ההסברים ששמעתי (לחוק) היה שמפגשים בין הורים ביולוגיים למאומצים עלולים לגרום סבל לשני הצדדים, אבל לדעתי, זה היה מעוגן עמוק בנושא הבושה. בעבר הייתה סטיגמה נוראית על אימוץ". מתוך ראיון עימה בXNET לאישה מ-2017.

שאלת הזהות המשיכה להעסיק את קרצנר גם בסרטיה הבאים. "מנחם ופרד" (ערוץ 8, 2008), שיתוף פעולה הפקתי ישראלי-גרמני, הופק על ידי קרצנר בשיתוף עפרה טבת. הסרט עוקב אחר האחים מנחם ופרד שגדלו כילדים יתומים בשואה, ולאחריה נפרדו דרכיהם וכל אחד מהם בחר מסלול חיים הפוך מעבר לים. קרצנר וטבת בוחנות בסרט את שאלת הזהות היהודית ואת הדילמה של הדור השני לשואה, כאשר המשפחה המורחבת של האחים מתכנסת בעיר הולדתם, ביוזמת בניו של הנאצי שגירש אותם מביתם ושרף את בית הכנסת. הסרט זכה בפרס ההשראה באירוע "קולנוע לשלום" בפסטיבל ברלין.

סרטה הבא, "קרוע", הופק, בוים ונערך על ידי קרצנר עבור ערוץ 8 ב-2011. הסרט התיעודי מספר על הכומר היהודי-פולני רומאלד ושקינל, יעקב וקסלר, שהתעקש לשמור על זהותו היהודית והקתולית, תוך התעלמות מהסתירה שבין שתי הזהויות. החלטתו לעבור לגור בישראל העמידה במבחן את חוק השבות ודרשה ממנו לבחור זהות. הסרט הוקרן בעשרות פסטיבלים יהודיים ברחבי העולם.

סרטה התיעודי החמישי, "יהודי חיובי", שנוצר עבור יס דוקו, בוחן מפרספקטיבה של 10 שנים מה קרה בחייהם של גיבורי סרטה הראשון, שגילו את עובדת היותם יהודים בפולין.

סרטה השישי, "הרועה", נוצר בשיתוף פעולה הפקתי ישראלי-אוסטרי עבור כאן 11. הסרט מלווה את הנס ברוייר, יהודי אוסטרי, רועה צאן וזמר בשפת היידיש מאוסטריה, ועוקב אחר מסעו של ברוייר ושל אזרחים כמותו אשר מסייעים לפליטים ברחבי אירופה.

על כל פועלה, היא יותר מראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ובתל אביב.

יהודית שוויצר (1946-2001)

הייתה יוצרת וכוריאוגרפית.

נולדה וגדלה בחולון. בגיל 4, החלה בלימודי הריקוד שלה, ולמדה אצל רות גרשוני. בשלב מאוחר יותר, למדה אצל מורים נוספים, ולמדה גם בחו"ל. בהמשך הקריירה שלה, הייתה בלהקת המחול של יונתן כרמון, ומשם המשיכה ללהקת "פעמונים".

למדה באקדמיה למחול ע"ש רובין בירושלים, ועברה לגור בחדרה, שם הקימה להקת מחול מקומית שפעלה במקביל לתזמורת הנוער של חדרה. ב-1980, פגשה את המפיקה רינה כרמלי, ופגישה זו שינתה את מסלול עבודתה המקצועית בחדרה בפרט, ובישראל בכלל.

בשנת 1982 יצרה את הכוריאוגרפיה, לפסטיבל שירי הילדים מס' 13, שנערך בשנת 1982, עבודה זו סומנה כהצלחה גדולה, ויהודית עבדה בפסטיבלי ילדים נוספים, פסטיגלים, ומחזות זמר אחרים במשך שנים ארוכות.

הייתה אחראית על הכוריאוגרפיה בטקסי מלכות היופי של שנות ה-80', ושנות ה-90', ואחראית על הכוריאוגרפיה של טקס פתיחת אירועי המכביה. בשנת 1988, הקימה את מגמת המחול של תיכון חדרה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית חדרה

עיריית חולון

קרדיט תמונה: צילום:עדי אדר, עיתון אמצע חדרה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

נעמה צאל (1981 – 2020)

דוקטור לספרות, סופרת, עורכת, חוקרת ומרצה.

"אני חושבת שאין דבר כזה, ספרות בורגנית. כי אין ספרות שאיתה אפשר להתכרבל על ספה. על ספה מתכרבלים עם סיפורים, אבל לא עם ספרות. כי ספרות לא באה לספר לנו סיפורים. ספרות נועדה לגרום לנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים". מתוך המסה 'השפה שנפלה', נעמה צאל.

נעמה צאל נולדה בארצות הברית. היא למדה באוניברסיטת תל אביב בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2012 קיבלה תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה העברית על עבודתה: "האחר בפואטיקה של יהושע קנז". שימשה מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר.

בשנת 2006 החלה לעבוד ככתבת במוסף "ספרים" של העיתון "הארץ". הייתה המייסדת והעורכת של סדרה לפרוזה נסיונית של הוצאת רסלינג בשם: "מעבדה" וערכה ספרי פרוזה, שירה ומחזות. היא הוציאה בסדרה ספרים שלא יכלו להתקיים במרחב אחר, לצד סופרים מוכרים ומוערכים. ב-2019 זכתה בפרס שרת התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית בתחום העריכה הספרותית.

היא כתבה את הספר "הם דיברו בלשונם" העוסק בפואטיקה של יהושע קנז, שראה אור בהוצאת מאגנס ב-2016. הספר חוקר את כתיבתו של קנז ועוסק בשאלות הנוגעות לכתיבתו. צאל מציעה מפתח להבנת הכתיבה של קנז באמצעות קריאה פילוסופית בספרות, ההיעדר הטבוע בלב תפיסתו של אדם אחר.

לפני מותה עבדה על ספר נוסף בשם ״שימי ראש״, אשר כלל סיפורים קצרים ונובלה. הוא ראה אור בספטמבר 2020 בהוצאת אפיק. כמו כן, היא כתבה סיפורים קצרים וקטעים אשר פורסמו במגזינים שונים.

לאחר מותה ספדה לה עלמה מרים כץ באתר ספרות מקומית: "המתנה שנתנה צאל לעולם הספרות העברית גדולה יותר משניתן בשלב זה, בנקודת הזמן המדממת הזו, לסכם… קריאותיה המעמיקות, החותרות תחת הניסיון הכוחני, הסמכותי, ליישב ולמחוק את הבלתי ניתן ליישוב, לייצר ודאות במקום שאינה קיימת, יישארו איתנו. הן יהוו, כך אני מקווה, מצפן שבאמצעותו נוכל להתקרב זו לזו ולעצמנו, מתוך הכרה במרחק ובאמצעות שהייה צנועה במרחבים שאינם ידועים לנו עוד".

ריי פרנק ( 1864 או 1866 – 1948)

כתבת, דרשנית ומנהיגה יהודית בארה"ב. נקראה בעיתונות "הרבנית היהודית הראשונה".

רייצ'ל "ריי" פרנק נולדה בסן פרנסיסקו והייתה בתם של שני מהגרים פולנים, יהודים אורתודוקסים ברוח ליברלית. בנעוריה התגוררה במקומות שונים בקליפורניה ובנבדה, ובזכות השכלתה, שהיתה בעיקר עצמית, הפכה מורה לכורים כאשר התגוררה בעיירת הכורים רובי היל בנבדה. שם גם כתבה את כתבתה הראשונה בנושא חינוך לעיתון "דיילי אלקו אינדפנדנט".

ב-1885, אחרי שסיימה קורסים בפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לימדה תנ"ך והיסטוריה יהודית בתלמוד תורה של בית הכנסת טמפל סיני באוקלנד. שם נגלה כישרונה כדרשנית, ושמה התפרסם בין הקהילות היהודיות בקליפורניה. היא הפכה פופולרית מאד כמורה, משכה אחריה קהל של מבוגרים וילדים לשיעוריה והפכה למנהלת בית הספר בו לימדה לפי רצון הקהילה. במקביל, עבדה ככתבת עבור עיתונים אחדים בסן פרנסיסקו ובאוקלנד, וכתבה בפרסומים יהודיים בארצות הברית.

בסתיו 1890 נשלחה פרנק לראיין מספר צ'יפים אינדיאנים בספוקיין שבוושינגטון, והוזמנה לשאת דרשה בליל יום הכיפורים בפני יהודי העיר. בכך היתה האישה היהודית הראשונה בארצות הברית שנשאה דרשה רשמית ביום כיפור. הדרשה הסוחפת שלה הותירה רושם עז בקהל שכלל יהודים ונוצרים והחלו להישמע קולות ברחבי הקהילה היהודית באמריקה לגבי "דבורה הנביאה של ימינו". עצם קיום הדרשה פתח נתיבים חדשים לעתיד לנשים ביהדות – מעשיה עוררו בפעם הראשונה קבוצות ליברליות בקהילה היהודית בארצות הברית לשקול את האפשרות להסמיך נשים לרבנות.

במהלך שנת 1890 נסעה פרנק ברחבי החוף המערבי ללוס אנג'לס, סן דייגו, סטוקטון, נבאדה, אורגון וקולומביה והעבירה הרצאות בסניפי בני ברית ובפני קבוצות וקהילות נשים. ככל שמאמרים על דרשותיה פורצות הדרך הופיעו בפרסומים יהודיים ולא יהודים ברחבי הארץ, יותר ויותר קהילות רצו לשמוע בעצמם. היא נשאה דרשות בבתי כנסת אורתודוקסיים וליברליים והקריאה טקסטים מן המקורות. בדרשותיה העלתה שאלות רבות לגבי תפקידן של הנשים בקהילה היהודית והטיפה לאחדות בין הפלגים השונים ביהדות. בשנת 1893 נערך בשיקגו הקונגרס של נשים יהודיות, פרנק השתתפה והייתה למנהיגה הרוחנית של האירוע, היא נשאה את ברכות הפתיחה והסגירה של הקונגרס.

ב-1892 למדה סמסטר אחד בהיברו יוניון קולג', מכללת היהדות הרפורמית בסינסינטי ולמדה אתיקה ופילוסופיה. בעצם נוכחותה שם עוררה התרגשות רבה ותקווה נוספת שתוסמך כרבנית. למרות שהיא לא היתה התלמידה האישה הראשונה שם, היא היתה הראשונה שנלקחה ברצינות. אך למרות הכותרות, פרנק עצמה טענה שמעולם לא חיפשה להתמנות לרבנית באופן רשמי.

ריי פרנק עשתה רבות למען הקהילה היהודית ולמען הנשים ביהדות, היא יותר מראויה לרחוב משלה.

יהודית סלע-וינר (1923 – 1997)

פזמונאית, מחזאית, משוררת, מורה וסופרת.

יהודית האס נולדה בצ'כיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לישראל עם עליית הנוער. כעבור מספר שנים שאר משפחתה עלתה לארץ באונית המעפילים "אטלנטיק", ולאחר שהייה ממושכת במחנה מעצר, עברו לקיבוץ דגניה ב'.

כשגדלה הפכה סלע-וינר להיות מורה לריתמיקה ומוסיקה ונהגה לכתוב שירים למען ילדי הקיבוץ. היא כתבה שירים רבים, שאת חלקם הלחינה בעצמה וחיברה את המילים להמנון דגניה ב'. כמו כן, היא כתבה את המחזה "עשר קופסאות גפרורים – מחזה לגיל הנעורים" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד וב-1959 כתבה ספר דפים למחנכים שכלל מחזות לכיתות א'-ד' אשר יצא בהוצאת המדרשה לחינוך משותף בבית ברל.

ב-1958 היא ביימה, יצרה את הכוריאוגרפיה, כתבה והלחינה (- ההלחנה יחד עם עם יקותיאל שור) את המחזמר "מה טוב יחדיו", אשר בוצע בידי 115 ילדי משק עמק הירדן בכיתות ג' עד ח' וזכה לביקורות מצוינות. המחזמר נכתב לכבוד חגיגות העשור למדינת ישראל. הוא התחיל כיוזמה מקומית של המורים והילדים ו"התגלגל" במשך שלוש שנים למימדי ענק ואף יצא כתקליט עם שירי המחזה וחוברת תווים. שיר ילדים שכולנו מכירים מאותו מחזה הוא "החמור הקטן" שבוצע מאז גם על ידי חווה אלברשטיין. ("החמור הקטן שהלך אל הגן… כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן…").

על עבודתה במחזה עם הילדים אמרה: "עיקר העבודה היתה ונשארה – חינוך. הילדים לומדים להתנהג בצורה חופשית לא רק לפני הקהל, אלא גם אחד בפני השני. הם לומדים להתחשב זה בזה, לעזור זה לזה. אמנם באותו רגע באה העזרה לתועלת ההצגה וכולם מוכנים לתת כל מרצם למנוע תקלה קטנה ביותר, אך במשך הזמן, הופכת עזרה והתחשבות הדדית זו לטבע שני".

בשנת 1997 נפטרה ונקברה בבית העלמין שבקיבוץ דגניה, על מצבתה נכתב "שירת חייך איתנו תמיד".

יהודית סלע וינר היא אות ומופת ל"ישראל היפה של פעם", על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בקיבוץ דגניה או בכל מקום בתחום המועצה האזורית של עמק הירדן.

לשיר החמור הקטן מתוך "מה טוב יחדיו" 1960:

ג'ו אסטיל (1921 – 2010)

זמרת, מורה לפיתוח קול וחוקרת קול. פיתחה שיטת הדרכה קולית הקרויה על שמה.

ג'ו אנטואנט אדאלה נולדה בארצות הברית. היא שרה באופן מקצועי ברדיו בפיטסבורג בין השנים 1939 – 1940, ובין 1940 – 1947 בהוליווד. ב-1953 ערכה סיור קונצרטי ליד באירופה כולל תוכניות בהאג, אמסטרדם, קופנהגן, אוסלו, לונדון, ציריך, ז'נבה ופריז. במשך 13 השנים הבאות הופיעה כסולנית בקולורדו ספרינגס עם מקהלת האקדמיה של חיל האוויר, התזמורת הסימפונית של קולורדו ספרינגס והאופרה של קולורדו ספרינגס.

ב-1969 סיימה לימודי תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת קולורדו, וב -1971 סיימה תואר שני בחינוך למוזיקה מאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב בקליבלנד, אוהיו. במסגרת לימודיה באוניברסיטת קייס למדה אסטיל קורסי בחירה בנושאי קול וקלינאות תקשורת, וכך נחשפה למעשה לראשונה למדעי הקול.

בשנת 1972 מונתה אסטיל לשמש מדריכה קולית במחלקת אף-אוזן-גרון במרכז הרפואי אפסטייט שבסירקיוז, ניו יורק. בתפקיד זה, שמילאה עד לשנת 1979, החלה במחקר החלוצי שלה בנושא "שש איכויות הקול": "דיבור" (speech), "פלסט" (falsetto), "יבבה" (sob), "טוואנג" (twang), "אופרה" (opera) ו"צעקה". היא הציגה מאמרים רבים בכנסים בנושא 'טיפול בקול המקצועי' של קרן הקול.

בין השנים 1980 ל-1984 נרשמה לתוכנית לדוקטורט בדיבור ושמיעה באוניברסיטת ניו יורק. היא השלימה את כל חובות השמיעה שלה, אך עזבה את הלימודים מבלי להגיש את עבודת הדוקטורט.

סטיל חקרה תכונות שונות המקושרות לסגנונות שירה שונים באמצעים מדעיים ובסיוע מכשור וטכניקות רפואיות כדוגמת אֶלֶקְטְרוֹמִיוֹגְרַפְיַה, ניתוח אותות קול, צילומי רנטגן ואנדוסקופיה של בית הקול, מדידות אקוסטיות ושיטות דימות של מיתרי הקול כגון וידאוסטרובוסקופיה. מחקרה הוביל אותה לפיתוח סדרה של תרגילים קוליים שמטרתם פיתוח השליטה של הזמר על מבנים קוליים וקבוצות שרירים מסוימות במערכת הקול. הקלטות וידאו אנדוסקופיות שערכה אסטיל בגרונות של זמרים במהלך ביצוע הדגימו יכולות שליטה ספציפיות על מנגנונים מסוימים בתהליך יצירת הקול. לדוגמה, טכניקת 'צחוק שקט' הגורמת לנסיגה של המיתרים המדומים.

תחומי העניין של אסטיל ומחקרי הקול שלה הובילו לפיתוח שיטת ההדרכה הקולית של אסטיל: מתודה לפיתוח מיומנויות קוליות המבוססת על פירוק פיזיולוגי לגורמים במטרה להשיג שליטה על מנגנונים ספציפיים בתהליך יצירת הקול. בשנת 1991 ייסדה את חברת 'שיטות פיתוח הקול של אסטיל' במטרה להגן על קניינה הרוחני ולהסדיר תהליך הסמכה אחיד של מדריכים. שיטת ההדרכה של אסטיל היתה לא פחות ממהפכה בכל הנוגע להבנה וטכניקות השימוש במהלך הדרכה קולית.

היא העבירה קורסים וסדנאות סביב שיטתה בכל רחבי העולם. לדוגמה, היא הוזמנה להציג בלונדון בפני העמותה לחקר הקול ואיגוד הקול הבריטי. השפעתה ניכרת במיוחד בחוגי התיאטרון בבריטניה, שם זכו שיטותיה לאימוץ מהיר ולפופולריות רבה. גם סופרים ומבצעים רבים הכירו באסטיל ובשיטתה בפיתוח העבודה שלהם. ב-2004 הוענק לאסטיל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מזרח אנגליה.

על כל פועלה היא יותר מראויה לרחוב משלה. ניתן לעשות זאת בירושלים, רמת השרון, קריית אונו, תל אביב וכל עיר שבה מוקירים ולומדים מקצועית מוסיקה ופיתוח קול.

נורה בייס (1880 – 1928)

זמרת, שחקנית, כוכבת מופעי וודוויל שזכתה להצלחה בינלאומית.

רייצ'ל אלונורה גולדברג, שהיתה ידועה בכינוי "דורה" נולדה בשיקגו למשפחה יהודית. בשנות העשרה שלה עברה עם משפחתה למילווקי שבוויסקונסין. בתקווה להתחיל קריירה במה, היא החלה להופיע במופעי כישרונות ואימצה את שם הבמה נורה בייס. "נורה" כצורה מקוצרת של אלונורה, ו"בייס", הסיפור אומר, מכיוון שמנהל במה אמר לה שלא תהיה לה קריירה מוצלחת עם השם גולדברג. הוא הציע לעבור על האלפבית בעברית כדי למצוא לה שם, וקרא "אלף, בית….", כאשר היא עצרה אותו והציעה "בייס".

בסוף 1900 החלה להופיע במופעי ווודוויל בשיקגו, היא הצטרפה ללהקה שהופיעה בסנט לואיס, מיזורי ובקליפורניה. לאחר מכן החליטה לנסות ולקדם את הקריירה שלה ועברה לניו יורק. שם צברה פופולריות כשחקנית וכזמרת קומית, וב -1902 ביצעה את השיר "Down Where the Wurzburger Flows", כשהופיעה בתיאטרון אורפום בברוקלין. השיר הזה הפך להצלחתה הפופולרית הגדולה הראשונה.

במהלך השנים הבאות היא הופיעה בבתי הקולנוע היוקרתיים בניו יורק, נסעה לסיבובי הופעות בארה"ב ובין השנים 1904-1907 ערכה מספר הופעות באירופה. היא הופיעה לראשונה בלונדון בדצמבר 1905, וזכתה להצלחה מיידית. לאחר שחזרה לארצות הברית, הופיעה בקביעות בלהקת התיאטרון של בנג'מין פרקלין קית'. ב-1907 פנה אליה פלורנץ זיגפלד בכדי להציע לה להופיע במופע תיאטרון חדש שלו – Follies. ההופעה, זכתה להצלחה אדירה, ביססה את מעמדה של בייס, והפכה אותה לאחת השחקניות בעלות השכר הגבוה ביותר בעולם.

בשנת 1908 הופיעה וכתבה עם בעלה דאז שיר שהפך להיט בשם "Shine On, Harvest Moon", אשר נכלל ב"ספרי זיגפלד" של 1908 , יחד עם כמה שירים במופע.

בייס היתה כוכבת ולעיתים קראה תיגר על סמכותם של מנהלי ומפיקי התיאטרון. היא עזבה את "ספרי זיגפלד" משנת 1909 בגלל מחלוקת עם זיגפלד. היא המשיכה להופיע במופעי וודוויל עם בעלה וקיבלה שכר גבוה עוד יותר מבעבר. המבקרים ציינו כי בייס הצליחה בגלל קולה היפה, רגישותה לטעם הקהל שלה, ונכונותה לצחוק על עצמה.

ב-1910 בייס ביצעה את ההקלטות הראשונות שלה, עבור ויקטור רקורדס. היא זכתה להצלחה מיידית עם "Has Anybody Here Seen Kelly", גרסה אמריקנית לשיר בריטי. היא ובעלה הקליטו יחד, והמשיכו להופיע ביחד עד שנת 1912.

לאחר מכן השיקה מופע יחיד, וכיכבה במחזמר Ladies First בשנת 1918. היא גם חזרה להקליט, ואחת ההצלחות הגדולות שלה הייתה שיר פטריוטי להעלאת המורל שיצא במלחמת העולם הראשונה (בתחתית הפוסט). היא חתמה על חוזה חדש בקולומביה רקורדס, והקליטה איתם מעל 60 שירים במהלך שש השנים הבאות. היא המשיכה להופיע בוודוויל עד 1927. בנוסף, בייס הקימה תיאטרון משלה, תיאטרון נורה בייס, ברחוב 44 מערב בניו יורק.

Nora Bayes – Over There (1917)