יהודית המלכה (המאה העשירית)

יהודית המלכהאחת ממלכות אתיופיה הבולטות ביותר.
יהודית המלכה הייתה שליטת אתיופיה בסוף המאה העשירית. למרות משמעותה ההיסטורית הרחבה, כמעט ואין מקורות היסטוריים כתובים המתעדים את חייה ופועלה. רוב המידע הידוע על יהודית ועל תקופת שלטונה, מקורו במסורות בעל פה אשר השתמרו במשך השנים בקרב קהילות האזור: ביתא ישראל, הנצרות האתיופית והקופטיים המצריים. אך על אף המקורות המרובים, ולעיתים סותרים, קיימת הסכמה רחבה כי מדובר במלכה לא-נוצרית אשר הצליחה לאחד תחתיה צבא גדול של קהילות לא-נוצריות ולהפיל את ממלכת אקסום הרודנית.

על פי ביתא ישראל, יהודית נולדה בשם אסתר למלך גדעון משושלת הגדעונים המיוחסת, ולאחר עלייתה לגדולה אימצה את השם יהודית אשר מזוהה עם מנהיגות בנות העדה. בקרב קהילות ערביות שונות, כונתה חווה היהודיה. על סמך מספר מקורות נוצריים, יהודית אינה משושלת המלוכה, אך היא התגיירה לאחר נישואיה אל זרע יעקב – קיסרה של אתיופיה.
על פי התיעוד ההיסטורי, בשנת 980 בקירוב החל לשלוח מלך אקסום מכתבים למנהיגים נוצריים בבקשה לעזרה מול צבא חזק ועיקש בהנהגת אישה. אותה מורדת, יהודית שמה, זרעה הרס רב בממלכה, ורדפה אחר כל סממן מלוכני – נוצרי תוך שריפת ערים וכנסיות רבות ורדיפת המלך מעיר לעיר. בקשות העזרה של מלך אקסום נענו בשלילה, ויהודית תפסה את השלטון והוכתרה כמלכה. במשך כל תקופת שלטונה, רדפה יהודית את הדת הנוצרית בעוד ששאר הדתות, ובעיקר היהדות, נהנו מחופש דת נרחב. בנוסף, מיד עם ביסוס שלטונה החלה יהודית ביחסי מסחר נרחבים עם מנהיגי האזור אשר רחשו לה כבוד רב, בין היתר עקב הצלחתה הצבאית. מקורות יהודים טוענים כי יהודית מרדה במלכות אקסום כנקמה על כפיית הנצרות על קהילת ביתא ישראל תוך שימוש באלימות רבה. באחד הקרבות, נהרג אביה גדעון, ויהודית לקחה את הפיקוד על צבאו ונשבעה לנקום את מותו. על פי המסורות הנוצריות, יהודית ניהלה רומן אסור עם אחד מבני המלוכה. כאשר נודע הדבר ברבים, נענשה יהודית בעינויים קשים ועל כן נשבעה לנקום.

במסורת האתיופית הנוצרית, יהודית המלכה ידועה לשמצה בשל סלידתה העמוקה מהדת, והרדיפה הנרחבת כנגדה בתקופת שלטונה. בעוד שבמסורות לא-נוצריות, ובייחוד בקרב ביתא ישראל, זכורה יהודית כמנהיגה אהודה ותקופת שלטונה נחשבת לתור הזהב. למרות הסתירות בפרטיה הביוגרפיים, על דבר אחד אין עוררין. יהודית המלכה נחשבת לשליטה הגדולה והחשובה ביותר בימי הביניים בהיסטוריה האתיופית, והיחידה אשר הצליחה באמצעים צבאיים להביס אימפריה, ולבסס שושלת מלוכה חדשה משלה.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר רחובות, בה חיה אוכלוסייה רבה של יוצאי אתיופיה.
עיריית רחובות

למידע נוסף – https://goo.gl/hkDQWt

**התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

מיכל בת שאול

15542203_1226559150766286_2181552508136408646_nידיעותינו על חיי מיכל מצומצמות, והתנ"ך מספר עליה מעט מאוד- וכל זאת בהקשר לסכסוכם של דויד ושאול- סכסוך שהיא נקלעת למרכזו, ושילמה מחיר אישי כבד עליו.
אנו מתחילים להכיר את דמותה התנכית של מיכל עם נישואיה לדויד בראשיתו של המאבק הפוליטי בינו ובין שאול על הנהגת העם. נישואים אלו היו נקודת מפגש של שלושה אינטרסים שונים: שאול, שביקש להרע לדויד, וקיווה שבתו תהיה שליחה שלו במאבקו הפוליטי נגד דויד. דויד, שביקש לעצמו מלוכה ורצה להשתלב בשושלת. ומיכל- שאהבה את דויד, ורצתה באמת לקשור את חייה בחייו.
כאשר מיכל שומעת שאביה מבקש להמית את דויד, היא בוחרת, בניגוד לציפיות, להצמד לנאמנותה לבעלה ולא לאביה, וממלטת את דויד. בעשותה כך היא מפקירה את עצמה לזעמו של אביה, ומותירה את עצמה ללא מגן בבית שבו היא מוכרזת כבוגדת. כעונש על כך, מחליט שאול שנישואיה לדויד בטלים, ומשיא אותה לפלטיאל בן ליש, שם היא נשארת 9 שנים, במהלכם דויד ושאול ממשיכים במאבקם הגלוי על המלוכה.
לאחר מותו של שאול בקרב על הגלבוע (נפל על חרבו), דויד נמשח למלך, והוא קורא למיכל לשוב ולהצטרף אליו- כדי לחזק את מעמדו הפוליטי ואת הלגיטימציה של מלכותו.
עם חזרתו לירושלים נתגלע סכסוך קשה בין דויד למיכל, אחרי שהיא מבקרת אותו על ריקודו לפני ארון הקודש. ביקורת זו מעלה את חמתו של דויד, והוא משלח אותו מעל פניו ומנתק את קשריו עימה- כופה עליה חיים של בדידות ערירית.
סיפורה של מיכל הוא סיפורה של דמות טראגית הקרועה בין שתי חובות משפחתיות סותרות. בין מחויבות לאביה ולשושלת ממנה הגיעה, ובין מחויבות לבעל- הזונח אותה ומנשל אותה מתפקידיה. היא סובלת מריחוק ממשפחת המקור שלה- אום ריחוק זה לא מצליח לקרב אותה לבעלה, המנוכר לה.
אולם, בסיפורה של מיכל ישנה נקודת אור אחת. כפי שאמר מאיר שלו עליה- היא האישה הראשונה בתנ"כ שבכו בגללה, הראשונה שגבר שבור לב הלך אחריה. ובכל הטראגיות במתמשכת של חייה- אנחנו לפחות יודעות שפעם אחת אהבו אותה באמת, והעריכו אותה עמוקות.
כדמות תנ"כית משמעותית מיכל יכולה להיות מונצחת בכל עיר- הציעו אותה בעירכם!
התמונה באדיבות טוני ליס.

המלכה ברניקי (~28 – ~79)

מגיעים לה עוד רחובות וקרדיט נכון!ברניקי

מלכה יהודיה מבית הורדוס, אחת הנשים המשפיעות ברומא העתיקה, נכדה-רבתה של מרים החשמונאית.
שימשה כנראה, כמלכה לצד אחיה המלך אגריפס. כאשר הניצבים הרומיים החלו להתעמר באוכלוסיה היהודית, לגזול את כספי בית המקדש ולטבוח בחפים מפשע התחננה ברניקי על חייהם.
יחד עם ההנהגה היהודית בירושלים היא שלחה אגרת לנציב בסוריה בה התריעה על התנהגותו של הנציב פלורוס.
למרות ניסיונם של ברניקי ואגריפס לשכנע את העם לא למרוד ברומא, פרץ מרד וארמונותיהם הועלו באש. הותר להם לצאת את העיר אז גלו לסוריה.
כשרומא הכניסה כוחות לדכא את המרד מתעד יוסף בן מתיתיהו את ברניקי מתחננת בפני אחיה על חייו של יוסטוס איש טבריה שהוביל את המרד ובכך הצילה אותו ממוות.
ברניקי החלה מערכת יחסים עם טיטוס, בנו של אספסינוס, נציב בסוריה. היא היתה אז בת כארבעים אחרי שתי מערכות נישואים והוא בערך בן שלושים או צריך מכך. לאחר הדחתו והתאבדותו של נרון ומתוך אי יציבות, תומכת ברניקי במינוי אספסינוס לקיסר, עוזרת לו בעזרת קשריה וזוכה לראות איך אבי מאהבה הופך לקיסר.
היא ציפתה להנשא לטיטוס אך הרכילות, המזימות והשנאה כלפיה משום שהיתה יהודיה ו"מזרחית" כמו קלאופטרה הביאה לפרידתם. היא זכתה לראות את טיטוס הופך לקיסר בטרם שבה אל ממלכתו של אגריפס.

רחוב על שמה יש בירושלים, אבל עיניכן הרואות- ההסבר השגוי מאד מרגיז.
בטבריה יש על שמה מספר אתרים: הר ברניקי, שמורת מצוקי ברניקי, אמת ברניקי וחוף ברניקי. אנחנו סבורות שהגיע הזמן גם לרחוב על שמה בטבריה ובכלל בערי הגליל.

עוד מידע
צילום: שרון צימרמן

אמא שלום

מגיעים לה עוד רחובות!אמא שלום

דמות בולטת מהתלמוד ומהנשים היחידות שמוזכרות בשמן. חייתה בין חורבן בית המקדש השני לתקופת מרד בר כוכבא.
מוצאה משושלת מפוארת, נשיא הסנהדרין היה אביה ולאחר מכן אחיה היה נשיא הסנהדרין. היתה אשתו של רבי אליעזר.
בסיפורים התלמודיים עליה היא משתפת פעולה עם בעלה ואחיה כדי להוכיח סוגיות, להפליל דיין שלוקח שוחד ולדון בהלכות.

רחוב על שמה יש בירושלים.
מתאים להציע אותה בערים בעלות אוכלוסיה דתית גדולה כמו בני ברק, בית שמש, אלעד ואחרות…


צילום דורית גרייבר
 

ברוריה

מגיעים לה עוד רחובותברוריה

תלמידת חכם מהיחידות המוזכרות בתלמוד שמתוארת כתלמידה מבריקה וחריפה.
ברוריה לא פחדה לחלוק על גברים בעיניני הלכה, לנזוף במי שנהג שלא כשורה לדעתה ולהשתתף במחלוקות טעונות בין פוסקים. בתוספתא היא חולקת על אביה התנא ר' חנינא בן תרדיון בעינינים של טומאה וטהרה וזוכה לשבחים על דבריה.
רש"י מזכיר כי נהגה ללעוג למי שטען "נשים דעתן קלה"

רחובות על שמה של ברוריה יש ב: ירושלים, תל אביב, פתח תקווה, רמת גן, בני ברק
מומלץ להציע אותה ב: בית שמש, אלעד וערים אחרות בעלות אוכלוסיה דתית גדולה.

עוד מויקיפדיה

צילום: שמוליק לוטטי

חולדה הנביאה

מגיעים לה עוד רחובות!חולדה הנביאה

אחת משבע הנביאות שקמו לעם ישראל.
בתקופת המלך יאשיהו, פעלה חולדה וניבאה בירושלים.
יאשיהו שולח אליה משלחת להתיעץ עימה בתקופה של חטא ועבודת אלילים במלכות יהודה וזו מקבלת ממנה נבואת זעם חריפה ביותר.
לאחר נבואתה מת יאשיהו בקרב מגידו, פרעה משתלט על ארץ יהודה ונפתחת הדרך לכיבוש על ידי נבוכדנצר וחורבן בית המקדש הראשון.
ההתיחסות אליה בספרות היהודית נרחבת כי רבים מהפרשנים ניסו לפענח ולהסביר מדוע נבואה חשובה, טעונה וחריפה כל כך הושמעה דוקא על ידי נביאה אישה ולא למשל על ידי הנביא ירמיהו, גבר שפעל במקביל אליה.

רחובות על שמה יש בירושלים, בני ברק וכפר סבא.
אפשר ורצוי להציע אותה בעיר שלכן, ובמיוחד בערים בעלות ריכוז אוכלוסיה דתי גדול.

ויקיפדיה
צילום: יעל אורגד

צביה המלכה

מגיעים לה עוד רחובות!צביה המלכה

צִבְיָה מבאר שבע היתה אימו של המלך יְהוֹאָשׁ (או יֹאָשׁ). אביו היה המלך אחזיה.
אז האם היתה צביה מבאר שבע מלכה, אשת המלך אחזיה או רק אמו של יהואש המלך העתידי? מענין. הכתובים אינם מכריעים בסוגיה.
בכל מקרה בעיריית באר שבע החליטו שהם יכריעו בסוגיה וצביה הומלכה ונקרא רחוב על שמה.
אם בדרך כלל אנו רואות מקרים שבהם אישה מקבלת פחות כבוד ממה שמגיע לה, מענין לראות מקרה (בודד עד כה) שבו ההפך קורה. מדובר בדמות תנ"כית שמוזכרת פעמיים ובשתיהן מצוין שהיתה מבאר שבע והיתה אם המלך.
אז למה לא בעצם?

אפשר להציע אותה בעוד ערים בנגב! שדרות, נתיבות, אופקים, דימונה, ירוחם, מצפה רמון, אילת, ערד- למה לא? נכסו אותה. הפכו אותה למלכה מקומית…

עוד מידע
צילום מאת באר שבעית חביבה

שפרה (~1300 לפנה"ס)

למה אין על שמה עוד רחובות רבים?11200817_868518456570359_2000400747363745595_n

שפרה המקראית, אחת ממילדות היהודים בתקופת פרעה. בתקופת גזרות פרעה המרתה את פקודת המלך להרוג את הבנים הזכרים.
"יֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה – בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות, א', טו'-כא)

שמה של שפרה הינו כנראה כינוי, ומתייחס לתפקידה כמיילדת, העוטפת את התינוק ומשפרת אותו.
הפרשנים חלוקים לגבי זהותה שפרה, חלקם מפרשים את הפסוק כאילו היתה מן הנשים העבריות, וחלקן גורסים כי היא היתה אישה נוכרית, שבחרה לדבוק במוסר ולא להמית את הבנים הזכרים.

יש על שמה רחוב בירושלים.
איפה כדאי להציע? ערים בעלות ריכוז אוכלוסיה דתית גבוה, וכן ערים שבהן בית חולים ליולדות.

תמונה: אורנה שפיצר

 

 

ושתי

אשת אחשוורוש מלך פרס בסיפור מגילת אסתר.ושתי
על פי סיפור המגילה, ביום השביעי של המשתה שערך אחשוורוש לאנשי העיר הוא שלח שבעה סריסים כדי להזמין אותה, על מנת "להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא". ושתי סירבה- המדרש מנמק את סירובה לבוא בסיבות שונות: נדרשה להופיע בעירום, נצטרעה או שבא המלאך גבריאל ועשה לה זנב.
לאחר מכן, כינס אחשוורוש מועצת חכמים, אשר יעצה לו להדיח את ושתי, ולתת את מלכותה לטובה ממנה.
המדרש במסכת מגילה מסביר שושתי הוצאה להורג על ידי אחשוורוש, ואומר שושתי נהגה להפשיט בנות ישראל ולהורות להן לעשות מלאכה בשבת, ועל כן נגזר עליה שתבוא ערומה ותהרג.
ושתי, אם כן, הודחה מהמלכות (וכאמור על פי חז"ל אף הוצאה להורג) והמלכה הנבחרת החדשה היתה אסתר.

אפשר להציע אותה בערים בהן יש שכונות עם רחובות על שם נשים מהמקרא, כגון חיפה, הרצליה ועוד.
ויקיפדיה
בתמונה: ושתי הנמרה מהספארי ברמת גן. צילום: לילך למדן