אחיות לואיז קוק (1901-1991), ואידה קוק (1904-1986)

אחיות קוקהיו עובדות השירות הציבורי של אנגליה, לואיז עבדה כמזכירה ואחותה עבדה כקלדנית.
לאורך כל השנים, הייתה בין האחיות מערכת יחסים קרובה, והן גרו יחד במשך תקופה ארוכה.
כאשר הייתה אידה בת 32, החלה לפרסם ספרים בשם העט מרי בורצ'ל, וזכתה להצלחה גדולה, במשך עבודתה כסופרת כתבה 112 ספרים, והפכה לסופרת אהובה בבריטניה כולה.
הכסף שהרוויחה אידה במהלך פעילותה כסופרת, מימן את פעילות האחיות להצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
האחיות ביקרו בגרמניה, במטרה לצפות באופרה, ובעת ביקורן שם, דרך ידידן המשותף, גילו את המצב הקשה במדינה בכל הקשור למצוקת היהודים שעדיין נרדפו ע"י הנאצים, הן ערכו בדקה שבסיומה גילו כי כדי לאפשר ליהודים להיכנס לבריטניה, החוק דרש שלפליט תהיה עבודה או שיהיה לו כסף כדי לדאוג לעצמו.
שתי האחיות מימנו את נסיעת הפליטים לבריטניה, ועזרו להם להבריח את כספם, (המשטר הנאצי אסר על היהודים לקחת את כספם), כדי שבהמשך יוכלו הפליטים לקבל אשרת כניסה לבריטניה, וזאת באמצעות לקיחת רכוש שכלל תכשיטים, יהלומים, ומעילי פרווה יקרים, האחיות עזרו ליהודים לשאת רכוש זה לאורך כל הדרך, כי לפי חוקי המשטר הנאצי, היהודים לא היו יכולים לקחת אותו בעצמם.
בתקופה שבין השנים 1936-1939, האחיות סייעו לפליטים להימלט מגרמניה הנאצית ב-29 מקרים שונים, בכמה מהמקרים סייעו האחיות למשפחות יהודיות.
ככל הנראה, הן העניקו סיוע ל-50 או 60 יהודים.
הן עשו שימוש באהבתן המשותפת לאופרה, כדי להסוות את מטרתן האמיתית, של הנסיעות החוזרות ונשנות, באמצעות ידידן המשותף, שהעביר להן מידע על הופעות אופרה קרובות, וחיבר ביניהן לבין בכירי השילטון הנאצי דאז, האחיות עשו שימוש במסלול עוקף שעבר דרך הולנד, כדי להקשות על גילוי זהותם של היהודים שלקחו איתן.
שיא פעילות ההצלה שלהן, היה לאחר ליל הבדולח, בתקופה שבין נובמבר 1938, כולל תקופת פרוץ המלחמה, וניתוק היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה וגרמניה שקרה בספטמבר 1939.
האחיות שכרו דירה בלונדון, שבה שיכנו את הפליטים שהביאו איתן מגרמניה, במקביל, אידה נסעה ברחבי בריטניה, ונאמה בכנסיות כדי לגייס תרומות לפליטים.
פעילותה של אידה מומנה באמצעות הכסף שהרוויחה מפעילותה הספרותית, בשלב מאוחר יותר, הנציחה אידה את פעילותה למען הפליטים בספרה "עקבנו אחרי כוכבים", שפורסם בשנת 1956.
בשנת 1964, הכיר יד ושם בשתי האחיות כחסידות אומות העולם.
קרדיט תמונה: אתר "הטלגרף", התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותן?
עיריית ירושלים
Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%A7%…

רמה סמסונוב (1921-2012)

23754677_1564021687020029_826929290143457578_nזמרת, מורה לפיתוח קול, שחקנית וסופרת.

רמה נולדה בירושלים, גדלה בחדרה, משפחתה היתה ממייסדי העיר והיא היתה חברה בפלמ"ח.
לרמה היה קול של זמרת מצו סופרן, אבל בתחילה היא לא חשבה על עצמה כזמרת, אלא כמורה. היא למדה הוראה בסמינר המורים ע"ש דוד ילין בבית הכרם. לאחר מכן, התקבלה ולמדה מוסיקה בג'וליארד בניו יורק. כמו כן, למדה זמרה באקדמיה למוזיקה בי-ם אצל רוזה פאול.

כל חייה שזורים באהבת ההוראה ואהבת היצירה. עם שובה מניו יורק הוגדרה על ידי המבקר משה גורלי כ-"כוח צעיר ובעל עתיד" והיא אכן פעלה לאורך השנים: הופיעה, כתבה והקימה. ב1957 זכתה במדליית זהב בפסטיבל הנוער הדמוקרטי במוסקבה, ב1960 הופיעה בפסטיבל הזמר הראשון וזכתה במקום השני עם השיר "העלמה" יחד עם גדעון זינגר, ב1965 יסדה עם המנצח גארי ברתיני את התזמורת הקאמרית שנקראה דאז "האנסמבל". התזמורת היתה הראשונה מסוגה בארץ מכיוון ששילבה יצירות עם סולנים, שרמה היתה מהראשיים שבהם.
בין המופעים הזכורים שלה היה מופע שירי לאדינו עם יוסי בנאי ויהורם גאון (שהיה תלמידה) ומופע משיריו של המחזאי ברטולד ברכט בתיאטרון הזוית, היא גם הופיעה תקופה ארוכה עם האופרה הישראלית.
רמה כתבה גם שירים לאחרים, שהמוכר שבהם הוא "טוליק" הנכתב על הקצין תובל גבירצמן ז"ל ובוצע ע"י אושיק לוי.

בשנות ה-50 של חייה היא התחילה ללמד בבית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" אשר ברמת גן, שם היא העמידה דורות של שחקנים, זמרים ומוזיקאים במשך 35 שנה. במהלך תקופה זו היא לימדה גם באקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים והוציאה שני ספרי ילדים: "לא הספיקה לי היד" ו "השן הראשונה".
בשנת 2000 זכתה בתואר של יקירת העיר תל אביב.
עד היום מוענקת מלגה בבית צבי על שמה על ידי הבמאי אלון אופיר, שגם הוא היה תלמיד שלה.

ערים שבהן אפשר וראוי שיהיה רחוב על שמה: חדרה בה גדלה (קיים רחוב על שם משפחתה כמייסדים, אך לא על שמה) או רמת גן, תל אביב וירושלים בהן פעלה, עבדה, יצרה ותרמה כל חייה.
עיריית חדרה עיריית רמת גן עיריית תל-אביב-יפו Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים יהורם גאון – Yehoram Gaon Beit Zvi האופרה הישראלית Jerusalem Academy of Music and Dance

מירה לובה (1913-1995)

23472254_1558221720933359_3867340163537946099_nסופרת ומאיירת ספרות ילדים יהודיה אוסטרית, מהבולטות והמוערכות בתחומה.
נולדה בשלזיה למשפחה יהודית מבוססת, וכבר בגיל בית הספר התבלטה ביכולות הכתיבה שלה. לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עברה לברלין והחלה ללמוד עיתונאות. בעקבות האיסור הנאצי על היהודים ללמוד באוניברסיטות, נאלצה לעזוב את לימודיה והחלה ללמוד תפירה ועיצוב אופנה בבית הספר לטקסטיל ואופנה בברלין. במקביל הצטרפה לתנועת נוער ציונית ולמדה עברית. בשנת 1936, בעקבות התגברות האנטישמיות ורדיפות היהודים בגרמניה עלתה לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב.
בארץ היא החלה בלימודי משחק ועסקה בציור- יכולת שתבוא אחרי כך לידי ביטוי בספרי הילדים שהוציאה.
הקריירה הספרותית שלה החלה בשנת 1943, עם הוצאתו לאור של "עוגה עוגה עוגה", שיועד לפעוטות והכיל חרוזים וציורים פרי עטה. הספר, כמו כל שאר ספריה, נכתב על ידי לובה בגרמנית, וכתב היד תורגם לעברית לפני שיצא לאור. בשנת 1947 הופיע ספרה המפורסם ביותר בארץ, "אי הילדים", המספר על אחד-עשר ילדים אנגלים, שבתקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה מפונים למקום מבטחים בארצות הברית. ספר זה זכה להצלחה מסחרית ועולמית, וב1984 הוסרט בסדרה דוברת אנגלית. לובה כתבה עוד מספר ספרים, והמתרגמת העיקרית שלה בשנים האלה הייתה ימימה טשרנוביץ אבידר. השתים אף כתבו במשותף את הספר "שני רעים יוצאים לדרך" (1950), שהיה לאחד מספרי הילדים האהובים על ילדי שנות ה-50.
בשנת 1950 עזבה לובה, יחד עם משפחתה את הארץ, בעקבות עבודת בעלה. המשפחה השתקעה בוינה, שם המשיכה לובה לפתח את הקריירה הספרותית שלה, וזכתה להוקרה והערכה כוללת. היא זכתה מספר פעמים בפרס האוסטרי לספרות ילדים, בשנת 1980 זכתה בפרס על מכלול יצירתה.
היא נפטרה בוינה בשנת 1995.
עיריית וינה קראה בשנת 1997 סמטה בעיר על שמה. בית ספר מיוחד לילדים חולים נקרא על שמה בצפון גרמניה, צפונית לדורטמונד.

שרה אשל (1918-2012)

23244233_1553251131430418_3019162992787653040_nהיתה סופרת ילדים ישראלית.
שרה נולדה וגדלה בעיירה בליניץ שבתקופת לידתה היתה שייכת לרוסיה הלבנה, עלתה יחד עם הוריה לארץ ישראל בשנת 1931, בהיותה בת 13.
את לימודי בית הספר היסודי שלה למדה ברחובות, ואת לימודי התיכון המשיכה בתל אביב.
בגיל צעיר, הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, והגיעה לתפקיד רכזת הנהגת התנועה הראשית, בהמשך דרכה למדה בסמינר למדריכי נוער שהתקיים בירושלים.
בשנת 1937, הצטרפה לקיבוץ של השומר הצעיר, והייתה מבין האנשים שהקימו את חצור, עסקה בעבודה בחקלאות, בתעשייה, ובחינוך ילדי עולים מהקיבוץ שבו התגוררה, ובחינוך ילדי קיבוצי הסביבה.
בין השנים 1971 ל-1978, עבדה במכון למחקר חינוכי של הפרופסור ראובן פוירשטיין ז"ל, ותפקידה היה להנחות מורים בתכניות העשרה מיוחדות שהיו מיועדות לעבודה עם ילדים מתקשים בלמידה.
במהלך שהותה בקיבוץ נישאה לבעלה, ושם נולדו ילדיהם ונכדיהם, בשנת 1967, בתקופת מלחמת ששת הימים נהרג בנה בעת מילוי תפקידו כטייס בחיל האוויר.
למידע נוסף
קרדיט תמונה:התצלום מתוך אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה ומוצג במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית רחובות
עיריית תל-אביב-יפו

שולמית קלגואי (1891-1972)

משוררת, סופרת ומתרגמת.23231333_1552269908195207_5991514741609283816_n

שולמית שימשלביץ נולדה בעיירה קטנה ברוסיה (כיום, בשטח אוקראינה) למשפחה יהודית מיוחסת – הוריה היו נצר למשפחות רבניות ידועות. על אף החיבה לחינוך יהודי, הוריה הקפידו לשלוח את ילדיהם לרכוש השכלה רחבה וכללית. שולמית הצטיינה בלימודיה, והיא סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות כבר בהיותה בת 15. כאשר פרצו פרעות בקהילות היהודיות ברוסיה, משפחתה של שולמית החליטה לקחת על עצמה את ההגנה על הקהילה המקומית והחביאה סליק נשק בביתה. במהירה, הרשויות עצרו את הוריה, ולאחר מכן גם את שולמית ואחיה, אהרון. שולמית ישבה מספר חודשים במעצר, אולם לבסוף זוכתה לחלוטין במשפט.

לאחר זיכויה, נסעה שולמית ללימודים בסורבון שם למדה מדעי הרוח. לאחר תום לימודיה, הוזמנה ללמד צרפתית בגימנסיה העברית אשר בירושלים, והיא נענתה להזמנה. עם עלייתה הצטרפה שולמית לחבורה ירושלים החדשה, אשר כללה אמנים ואנשי רוח אשר שאפו להקים בעיר חברה חדשה, יצרנית ויוצרת, ברוח סוציאליסטית. בנוסף ללימודי צרפתית, רכשה שולמית במהירה שליטה בעברית והיא החלה ללמד גם שפה זו. כמו כן, כתבה ופרסמה שולמית יצירות ושירים פרי עטה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הגימנסיה, ושולמית עברה לחיפה ולימדה בבית הספר הריאלי. שם, בעקבות ניסיונה והידע הרב אותו צברה, ייסדה שולמית את מגמת הצרפתית בבית הספר ואת לימודי הספרות. במקביל לעיסוקה בהוראה, הקפידה שולמית לפרסם יצירות ספרותיות פרי עטה, תרגומים ליצירות שונות מהשפות הרבות בהן שלטה, כתיבת שירים מקוריים וסיפורים לגיל הרך.

מומלץ להציע את שמה של שולמית קלוגאי לרחוב בכל עיר, ובייחוד ירושלים וחיפה בהם פעלה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

למידע נוסף

**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

נעמי אונגר (1933-2007)

23167536_1547755458646652_8101906769246067641_nהיתה סופרת ישראלית, ניצולת שואה, התפרסמה גם בזכות המאבק למניעת תאונות אימונים בצה"ל שהובילה יחד עם בעלה, המאבק נוהל בעקבות נפילת בנם בתאונת אימונים.
הוציאה ספר הנקרא "לעצור את הכדור", שבעת יציאתו חולק לכל צוערי צה"ל.
חלק מתוצאת מאבקם הייתה הקמת ועדה בנושא מניעת תאונות אימונים.
נעמי נולדה בלודז', בבית ציוני, אביה היה ציר בקונגרס הציוני בבזל, ומנהיג ציוני מקומי, כשפלשו הנאצים לפולין, עזבה המשפחה את המדינה, וברחה למזרח אירופה, בשנת 1939, יצא אביה להשתתף בקונגרס היהודי בבזל, אך נרצח בדרכו חזרה הביתה.
נעמי ואימה, חזרו לבוכניה, שהייתה ליד קרקוב, שם היו יחד בגטו, בשנת 1943 נמסרה למסלול בריחה של חברי המחתרת הציונית הסלובקית, שברחו להונגריה.
מסלול הבריחה התחיל בכך שנעמי הייתה אצל אישה שהעבירה אותה לצד השני של הגבול, ומשם עברה נעמי דרך מדינות שונות, עד שהגיעה לישראל.
בשנת 1944, הגיעה נעמי לישראל, לקיבוץ יגור, והייתה אצל משפחה מאמצת, בשירותה הצבאי עסקה בעבודות סיקול אבנים, ופגשה את מי שיהיה לימים בעלה, צביקה אונגר.
הקריירה שלה כסופרת החלה בגיל 12, והתחילה מכתיבת סיכומים על חיי הקיבוץ, וביקורת על ספרים שקראה.
בזמן מלחמת ששת הימים, כתבה יומן על חוויות המלחמה, יומן שהפך לעיתון חודשי שהוציאה יחד עם תלמידי כיתתה.
בשנת סיום לימודיה בבית הספר, כתבה עבודת גמר בנושא הרעיונות שהביאו להתפתחות התנועה הציונית, המורה שלה שלח את העבודה למחלקת המחקר של ההיסטוריה היהודית, שהייתה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובתגובה למשלוח העבודה, המחלקה הזמינה את נעמי ללימודי מחקר במחלקה, אך נעמי סירבה.
לקראת גיוסה לצבא, הגיעה לסמינר שנערך בקיבוץ אפעל, בנושא מנהיגות, ושם החליטה לקחת הפסקה מלימודיה לטובת גיוסה לצה"ל.
במשך הקריירה כסופרת, כתבה ארבעה ספרים.
למידע נוסף
קרדיט תמונה: אתר עיתון "הארץ",התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית אילת

גורית אקסלרוד – בר נתן (1929-2007)

גורית אקסלרודסופרת ילדים וחינוך, אשת חינוך

גורית (גרטרוד) אקסלרוד נולדה בוינה, בירת אוסטריה, למשפחה יהודית אמידה. ילדותה עברה עליה בשלווה ובנוחות יחסית, עד לעליית המפלגה הנאצית לשלטון ב1939. גורית ומשפחתה נמלטו עד לסין, שם התגוררו במשך כעשר שנים. במהלך שהותה בסין, הרבתה גורית לטייל בארצות המזרח, בעיקר סין ויפן, ורכשה ידיעות רבות בשפות המזרח. ב1949, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, החליטה המשפחה לעלות לארץ. לאחר עלייתם ארצה, פתחו הוריה חנות מסחר קטנה, וגורית שימשה שם כזבנית ובמקביל עבדה גם כמדריכת טיולים. במהלך עבודתה, גם בחנות וגם במהלך הדרכותיה, הרבתה גורית לשלב סיפורים פרי עטה אשר התבססו במידה רבה על זיכרונותיה מהמזרח, ועל אגדות וסיפורי עם שנחשפה במהלך שהותה שם.

יעקב אשמן, עורך עיתון ילדים, הכיר את גורית ושמע ממנה רבות על סיפוריה השונים. לבסוף, לאחר מאמצים רבים הצליח לשכנע אותה להעלות על הכתב את סיפוריה ולפרסמם בעיתונו – הארץ שלנו. סיפוריה של גורית התפרסמו תחת המדור "הכתב הנודד" וזכו להצלחה רבה, ובדרגה התפרסמו בעיתוני ילדים נוספים באותה תקופה. בנוסף, הוציאה גורית ספרי ילדים המתארים מסעות מסביב לעולם ומפגשים מיוחדים עם תרבויות ואוכלוסיות שונות. גם לאחר שנאלצה לעבור לגור באפריקה, עקב שליחות בעלה, המשיכה גורית לספר את סיפוריה ופרסמה את חוויותה מהיבשת החדשה דרך ספריה הילדים השונים שהוציאה: "סין, סונג ואני", "החמור המעופף", "כובע טמבל בג'ונגל" ועוד. רבים מסיפוריה אף עובדו לתסכיתים ושודרו במסגרת "קול ישראל".

ב1964, לאחר שעברה להתגורר באיזור גדרה, הקימה גורית בבית הספר היסודי "גדרות" חדר עיון אשר בנוסף לקריאת ספרים שימש כמקום מיוחד עבור ילדי האיזור. גורית הקפידה לתת יחס אישי לכל ילד, ושמה דגש רב בפיתוח יכולות הביטוי והסקרנות של הבאים בשעריה. גורית סייעה גם באוזן קשבת לנזקקים לכך, והקפידה לספר לילדים סיפורים פרי עטה על מקומות רחוקים על מנת לעודד את סקרנותם הטבעית. חדרה של גורית היה ידוע בקרב ילדי האיזור כמקום משלהם, בהם יזכו ליחס חם ואוהב בתוספת סיפורים מרתקים על תרבויות רחוקות.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד יישובי גדרות בהם חיה ופעלה.

**התמונה באדיבות וויקיפדיה, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

שולמית לסקוב (1916-2016)

שולמית לסקובהייתה היסטוריונית, אשת חינוך, וכותבת ספרות תעודה ישראלית.
שולמית נולדה בהאג שבהולנד, למשפחה שעשתה הגירה מרוסיה לעיר קלן שבגרמניה.
בשנת 1922 נשלח אביה לירושלים מטעם קק"ל, ולאחר מכן עלתה לארץ ישראל יחד עם משפחתה, שולמית גדלה בירושלים, בשכונות בקעה ובשכונת תלפיות שבעיר, כנערה, הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר, ולאחר שסיימה את לימודיה, עברה ללמוד באוניברסיטה העברית, אך עזבה את לימודיה והצטרפה לקיבוץ איילון שבו גרה במשך 4 שנים, עד ההחלטה לעזוב את הקיבוץ ולחזור לירושלים.
כתבה את ספרה הראשון על רקע החוויות שצברה בדרכה בקיבוץ.
בשנת 1940 נישאה לרענן ויץ, שהיה בעלה הראשון, הזוג התגרש לאחר מספר שנים.
לאחר קום המדינה, שימשה בתפקיד פקידה באגף ההדרכה של צה"ל, שם הכירה את בעלה חיים לסקוב שהיה לימים הרמטכ"ל, חתונתם נערכה בשנת 1949.
בהמשך דרכה עבדה במשרד החינוך בתפקידים שונים, בין התפקידים שעשתה, היה פיקוח על החינוך המיוחד.
בתחילת שנת 1972 כתבה את הביוגרפיה על יוסף טרומפלדור, ובעקבות הוצאת ספר זה, ביקשה לחקור את תולדותיה של תנועת ביל"ו, המחקר נעשה במסגרת המכון לחקר הציונות וישראל, שבאוניברסיטת תל אביב.
ביצוע המחקר נמשך מספר שנים, ובמסגרתו היא כתבה מספר מאמרים על אנשי תנועת ביל"ו, וגם ספר שיצא בשנת 1979.
היו אנשים שראו במחקרה, כמחקר המנפץ את המיתוס שנוצר עם השנים סביב תנועת ביל"ו.
בהמשך המחקרים, כתבה ביוגרפיות על יוסף ויתקין, ואחד העם, בנוסף לכך, הוציאה לאור את מכתבי ד"ר חיים חיסין.
בשנת 2010, הוציאה אוטוביוגרפיה בשם "לפנים"
עבודתה זיכתה אותה בפרסים רבים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
קרדיט תמונה: אתר מל"מ
http://www.intelligence.org.il/
התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%99%D…

יוכבד סגל (1910-2006)

יוכבד סגלהייתה סופרת וגננת שחיבורה המרכזי הוא סדרת הספרים "כה עשו חכמינו".
יוכבד נולדה בדיסלדורף שבגרמניה, להורים שהיו יוצאי איזור גליציה הישן, עשתה את לימודיה בסמינר לגננות שהיה בברלין, וחיה בגרמניה עד 1933 שנת עליית הנאצים לשלטון, באותה שנה עלתה לארץ ישראל.
בתחילת דרכה בארץ, התיישבה בירושלים, שם הקימה יחד עם קבוצת חברות את גן הילדים "אהל יעקב".
לאחר שהותה בירושלים, עברה לגור בחיפה, שם שימשה כגננת, לאחר מכן עברה לקריית אתא, שם התגוררה במשך שנים ארוכות, בשנותיה האחרונות עברה לגור בירושלים.
בשנת 1937 נישאה לבעלה, ולהם 4 ילדים.
יצירתה העיקרית של יוכבד היא כתיבת סדרת הספרים "כה עשו חכמינו", סדרה שמטרתה להנגיש את אגדות חז"ל לילדים בלשון קלה, על פי עדותה מטרת סדרת הספרים היא להוסיף לילדים ידע בנושא אגדות חז"ל, ובמקביל לעודד אותם להגיע לשאיפות טובות.
סדרת הספרים זכתה להצלחה גדולה, ותורגמה לשפות נוספות, בהן יפנית וגרמנית.
בשנת 1973 סיימה בהצטיינות את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון בספרות וחינוך.
בשנת 1990 קיבלה את פרס "יקיר החינוך הדתי", אך נעדרה מטקס קבלת בפרס בעקבות מצבה הבריאותי, ואבל על פטירת נכדה.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/יוכבד_סגל
קרדיט תמונה:
בית פישר, המוזיאון העירוני לתולדות קרית אתא, מתוך אתר פיקיויקי, במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

שולמית (שולה) איתן (1927-2014)

שולמית איתןהייתה מחנכת, סופרת ילדים ומשוררת ילדים.
שולמית נולדה בשנת 1927 בארץ ישראל, ולמדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. בשלב מאוחר יותר בלימודיה, למדה במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, ובמחלקה לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
הייתה לה השכלה אקדמית רחבה שהתבטאה בתארים בספרות, בתיאטרון ובאמנות.
במסגרת פעילותה, לימדה בבתי ספר ובמכללות, ושילבה גם הדרכה בחוגי דרמה, פירסום מאמרים בנושא חינוך, כתבה מחזות וסיפורים שהיו מיועדים לילדים ולמבוגרים, והתפרסמו בעיתוני ילדים, ובבמות פירסומיות נוספות.
עסקה עיבוד תסכיתי רדיו עבור קול ישראל הישן, ובעיבוד חומר ספרותי לילדים, פעוטות, וילדי חינוך מיוחד, העיבוד היה מיועד למשרד החינוך ולטלוויזיה הלימודית, לימים הטלוויזיה החינוכית הישראלית.
בנוסף לכך פירסמה ספרי ילדים, ספרי שירה, וספרים למבוגרים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שולמית_איתן
קרדיט תמונה: מאתר מכללת ספיר