נעה בלאס (1937-2008)

נעה בלאסמוזיקאית, מחנכת ומייסדת שיטות ריפוי באמצעות מוזיקה ויוגה.

נעה בלאס נולדה בתל אביב, וכבר מגיל קטן נמשכה לעולם המוזיקה. הוריה זיהו את כשרונה, ונעה למדה מגיל קטן נגינה על פסנתר, חליל וקומפוזיציה. בבגרותה, המשיכה נעה את לימודיה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ולאחר תום לימודיה כבר החלה בהלחנת יצירות מוזיקליות שונות, כתבה ספרים רבים בתחום החינוך המוזיקלי והחינוך המיוחד וכתבה סיפורי אגדות לילדים המשלבים צלילים ומוזיקה. אך מעל הכל, נדמה כי מפעל חייה היו שיטות הלימוד אותם פיתחה המיועדים לכלל האוכלוסייה ומבוססים על חינוך מוזיקלי כאמצעי טיפולי. התעניינותה המוזיקלית הייתה מגוונת, ובהדרגה חיפשה צלילים חדשים בעלי אפקט פסיכולוגי ופסיכותרפי. נעה הפכה את ביתה למעין מעבדה מוזיקלית, וחדריה השונים היו מעוטרים בצלחות מנגנות, גונגים גדולים ושאר כלי נגינה – מאולתרים ותקניים – אשר דרכם חקרה את השפעת הצלילים והמוזיקה על נפש האדם. את שיטותיה הייחודיות לימדה נעה במשך כ-3 עשורים באוניברסיטת בר אילן במחלקה להשתלמות מורים, ובכך למעשה הכשירה מטפלים לשיטותיה. לדבריה, המכנה המשותף לכל שיטות הלימוד אותם ייסדה, הוא הדגש על יצירת הקשר מצד המטופל בין המילים והסמלים לצלילים, ועל ידי חיבור זה לנסות ולסייע למטופל בקושיו ובצרכיו.

עד היום, שיטותיה נלמדות באוניברסיטאות, מכללות לחינוך, השתלמויות מטעם משרד הרווחה ועמותות העוסקות בתחום החינוך המיוחד, ובבתי ספר רבים המשלבים את את ילדי החינוך המיוחד. בנוסף, שיטותיה זכו להכרה עולמית ותורגמו לשפות שונות, תוך כדי המלצות מטעם משרדי רווחה רבים באירופה ובארה"ב כשיטות טיפול עדיפות.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א, בה התגוררה ויצרה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – http://www.noablass.com/

**תמונת של נעה לקוחה מתוך אתרה הרשמי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן. צילום: דרורה שפיץ**

רנה ליטוין, 1939-2012

רנה ליטויןהייתה סופרת, משוררת, חוקרת ספרות ומתרגמת מאנגלית, ספרדית ורוסית.
נולדה בהונג-קונג בשנת 1939. בשנת 1949 עלתה המשפחה לישראל והשתקעו בקריית חיים.
היא למדה ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים ולימדה שירה באוניברסיטת תל אביב ובהמכללה האקדמית בית ברל.
היא היתה עורכת ומתרגמת בהוצאת ספריית פועלים, וכממונה על מדור ספרות מתורגמת בהוצאת כתר. החל מ-1998 עבדה כעצמאית עם מגוון הוצאות ספרים הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. תרגומיה כוללים ספרים רבים: גבעת ווטרשיפ, מרת דאלווי והרפתקאות אליס הן מהמוכרים בהם. במהלך חייה המקצועיים היא עבדה גם עם מגוון תיאטראות, תיאטרון גשרהבימה התיאטרון הלאומי ו תיאטרון החאן – Khan Theatre. ותרגמה מחזות, בינהם חתונת הדמים של לורקה,
פעילותה הענפה הניבה הערכה ציבורית והיא צברה פרסים רבים. היא זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס ברנשטיין, פרס טשרניחובסקי, פרס שרת האומנויות ופרס משרד התרבות ליצירה.
איפה כדאי להציע?
עיריית תל-אביב-יפו שם גדלה.

 

רינה בן מנחם (1934-2004)

סופרת ישראלית. שרה רינה בן מנחם נולדה בבני ברק, למשפחה רינה בן מנחםמתבודדת אשר עלתה מאירופה. בילדותה, שרה הייתה תלמידה מצטיינת אולם בגיל 15 בחרה לעזוב את בית הספר, ועברה ללמוד צורפות במכללת בצלאל אשר בירושלים. עם הגיעה לגיל צבא, התגייסה שרה לחיל האוויר ושימשה כמדריכת ספורט. לאחר סיום שירותה הצבאי, חזרה לירושלים והחלה לעבוד במקצועה, כצורפת. במקביל לכך, כתבה שרה ספרונים רבים המכילים סיפורים קצרים אותם הפיצה בין חבריה. בנוסף, התפרנסה שרה מכתיבת מערכונים ורומנים קצרים עבור כסף, ולאחר שצברה ניסיון רב בכתיבה והעשירה את בטחונה החליטה לנסות ולהוציא את כתביה האישיים לאור. לימים, סיפרה שרה כיצד עברה בין המו"לים השונים בבקשות להוציא את כתביה לאור, אולם אלו דחו אותם פעם אחר פעם, לעיתים בליווי פגיעות ועלבונות. שרה החליטה לא לוותר, ולאחר שצברה את הסכום הדרוש, החליטה להוציא לאור את ספרה הראשון, "הדווקאים".

שרה החליטה להוציא את "הדווקאים" תחת שם עט, ש.ר.ב – ראשי תיבות של שמה המלא – בין היתר, בשל תוכנו הנועז. "הדווקאים" נחשב לספר הקווירי הראשון בישראל, אשר מספר על חבורה תל אביבית של מספר הומואים ולסבית אחת, דמותה של המספרת, אשר חיים את חייהם ללא כל בושה והסתרה של זהותם המינית. ב1960, זמן פרסום הספר, הוא נחשב לפורץ דרך וחסר עכבות והתנצלויות. הממסד הספרותי הישראלי באותם ימים התנער לחלוטין מהספר עצמו. רק שבועון "העולם הזה" הסכים לראיין את הסופרת האנונימית על תהליך כתיבת הספר, תוך שילוב כתבים נבחרים מתוכו. מיד לאחר פרסום הכתבה, נסקו מכירות הספר בחנויות העצמאיות ועד היום נחשב ספרה זה של רינה לנדיר וקשה למצואו. לראשונה, הצליחה רינה לכתוב על ההווי הקווירי בישראל מתוך נקודת במבט עכשווית, לא שיפוטית, אך לא פחות חשוב מכך, מתוך היכרות מעמיקה עם הקהילה ועם תחושותיה.

אולם למרות ההצלחה הגדולה לה זכתה בין לילה, דמותה הספרותית – ש.ר.ב – היא זו שזכתה לעיקר התהילה ולא רינה. רינה בחרה שלא לשתף את מכריה ומשפחתה ביצירותיה, ולא העזה לעמוד באופן פומבי ולהזדהות כש.ר.ב האנונימית. גם ספריה הבאים, "הצלע" וה-"הפרחחית", יצאו לאור בהוצאה עצמית ותחת שמה הספרותי. בקרב משפחתה, אורח חייה של רינה ויצירותיה היו טאבו, ונאסר עליה לדבר עליהם עם בני משפחתה.

בתחילת שנות ה-70, בדידותה של רינה, אשר השתקפה היטב מבין
שורותיה, גברה, והיא החליטה לעזוב את ישראל ועברה להתגורר בהולנד.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים, בה התגוררה ויצרה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/wIiOSl

**כריכת ספרה הראשון, "הדווקאים", אשר דמותה של רינה מופעה על הכריכה**

נעמי פרנקל (1918-2009)

נעמי פרנקלהייתה סופרת ישראלית.
נעמי נולדה וגדלה בברלין, משפחתה הייתה משפחה מתבוללת, והיא גדלה לצידם של שישה אחים ואחיות נוספים.
אביה לחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ושם הכיר את אימה, שהייתה בת למשפחה שומרת מצוות, אימה נפטרה כשנעמי הייתה בת 5.
לאח שעלו הנאצים לשלטון, בשנת 1934, היא צורפה לנערות שעלו באותה עת לארץ ישראל, ואת הקליטה בארץ עשתה בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי. לאחר תקופת שהות בחווה עברה לחברת הנוער שהייתה בקיבוץ משמר העמק, שם הכירה את בעלה, והם התחתנו.
בתקופת מלחמת העצמאות עשתה שירות בפלמ"ח, ולאחר מכן עברה לקיבוץ בית אלפא, שם הכירה את בעלה השני ונישאה לו.
כשנשאלה על ראשית דרכה כסופרת אמרה שלא היה לה את יצר הפירסום, וכישרונה כסופרת היה הפתעה בשבילה ובשביל הקיבוץ.
ספרה הראשון יצא בשנת 1956, והיה רומן בשם "שאול ויוהאנה", שמתאר את יהדות גרמניה שהתקיימה לפני תקופת שלטון הנאצים.
בעקבות יציאת הספר קיבלה מלגה מאביה של אנה פרנק, מלגה שניתנה לה בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן ז"ל, מלגה שמטרתה הייתה לעשות מחקר על העם הגרמני. במסגרת עשיית המחקר שהתה שנה בגרמניה, ולאחר מכן שהתה במשך שנה וחצי באנגליה. כששהתה בגרמניה כתבה את חלקו השני של הספר "שאול ויוהאנה", ובשנת 1967 יצא חלקו השלישי והאחרון של הספר.
במהלך חייה נפרדה מחלק מרעיונות החברה הקיבוצית.
ב-1968 ערכה את האוטוביוגרפיה של מאיר הר ציון, ובעקבות עריכת הספר כתבה עבור חיל הים חלק מהיסטוריית החייל, חלק שהיה מיועד לשימוש פנימי, כאזרחית עובדת צה"ל שירתה בשייטת 13, ותפקידה היה תחקירנית המתעדת את פעילות היחידה במהלך מלחמת ההתשה, בסך הכל שירתה בצבא תקופה בת 7 שנים, שירותה כלל את תקופת מלחמת יום הכיפורים, ובמסגרת עבודתה ערכה את הספר "ימים עלי ימים", שיצא לאור במפקדת חיל הים.
בשנת 1973 יצא לאור ספרה "דודי ורעי", שעלילתו הייתה סיפורה של בת קיבוץ, הספר עבר עיבוד לסרט טלוויזיה שעבורו נכתב השיר "כמו צמח בר".
המראות הקשים אליהם הייתה חשופה במלחמת יום הכיפורים, הותירו בה את רישומם, והיא תיארה את שדה התעופה של אופירה שהיה מקום מלא חיים, כמקום שבאותה תקופה היו בו רק גופות.
נישאה בפעם השלישית.
בשנת 1981 הוציאה את ספרה "צמח בר", ספר שעסק בחיילי צה"ל בעת שהותם בסיני.
בשנת 1982 עברה לגור בקריית ארבע, ועברה מהפך אידיאולוגי שבעקבותיו היא ויצירתה נודו מהשיח האומנותי.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נעמי_פרנקל
קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

 

תמר אדר (1939-2008)

תמר אדרסופרת, משוררת, תסריטאית ומחזאית ישראלית.
תמר אדר אחראית לפס הקול של סדרות הילדות שלנו, ואחראית לתסריטים של סדרות החינוכית שליוו דורות של ילדים ישראליים- מבין התוכניות שכתבה: אות אות אות", "טלפלא", "מה פתאום?" (קישקשתא), "רגע עם דודלי", "קרוסלה", "רחוב סומסום", "פרפר נחמד" ועוד.
בנוסף לגוף היצירה הענף שלה בתור תסריטאית לסדרות ילדים היתה אדר גם תסריטאית הבית של "אולפני הרצליה" וכתבה תסריטים לסרטים תיעודיים.
היא כתבה במהלך השנים עשרות ספרי ילדים, ובהם: "מי צבע את השמים?", "קישקשתא הכי בעולם", "קשקושירים של קישקשתא", "מסע הפריכלים לארץ כלמקום" ו"חתול, ספן, ליצן" ושני מחזות.
יצירתה זיכתה אותה בשני פרסים: "פרס זאב" לספרות ילדים ונוער מטעם משרד החינוך והתרבות, ופרס הצילינדר הנודד של אמנות לעם.
היא הותירה אחריה שלושה ילדים ותשעה נכדים.
הציעו אותה בעירכן!

אורנה יקיר (1964-2008)

ספיישל רשות השידור
מגיע לה רחוב משלה!אורנה יקיר
הייתה שדרנית רדיו בקול ישראל, מחזאית, וסופרת ילדים.
היא נולדה בנתניה כבת בכורה להוריה, וכשבגרה למדה תיאטרון בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
בשנת 1985 נישאה לבעלה. הזוג לא הצליח להביא ילדים בצורה טבעית, לכן עברה אורנה טיפולי הפריה שככל הנראה היו הגורם למחלת הסרטן שהייתה בגופה.
הזוג אימץ תינוקת בשנת 1995 ומספר שנים לאחר מכן, כתבה ספר ילדים העוסק בטרגדיה משפחתית, ותיאר מוות של אחד מבני המשפחה.
ספר נוסף שכתבה היה בנושא אימוץ. לשם כתיבת הספר היא פנתה להוצאות ספרים רבות, אך אלו סירבו להוציא את הספר בטענה שהאוכולוסייה שאליה היה מיועד, קטנה מדיי.
בשנת 2007, עשתה ניסיון נוסף להוציא את הספר, והוצאת יסוד הסכימה להוציא אותו לאור, לאחר 11 שנות מאבק.
בשנת 1982 התגייסה לצבא, והצטרפה לגלי צה"ל שם החלה את קריירת הרדיו שלה, בתפקיד קריינית.
בשנות ה-90' הגישה את התכנית "תכנית 10", ששודרה ברשת ג', בין השנים 1998 ל-2004, הגישה את התכנית "שעה ישראלית", גם היא ברשת ג', תכנית שזכתה להצלחה רבה.
בשנת 2005 זכתה בפרס מנהל הרדיו על פועלה כשדרנית רשת ג', תפקידה כעורכת ברשת ב'.
בשנת 2008 הגישה את התכנית "יש מצב", יחד עם שותפה להגשה יובל גנור, התכנית שודרה ברשת ב'.
ב-2005 אובחנה כחולת סרטן השד במצב מתקדם.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית נתניה
קרדיט צילום: אלי דסה. התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן מתוך אתר NRG.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%94_%…

יהודית הנדל (מאירוביץ) (1921-2014)

יהודית הנדל.jpgהייתה סופרת, כלת פרס ישראל לספרות.
יהודית נולדה בוורשה, בירת פולין, והייתה בת למשפחה חסידית, סבה היה ממייסדי כפר חסידים, שניים מבני האב היו מראשוני נהגי האוטובוס בעמק זבולון.
לאחר שנהרג אחד מאחיו של האב, ב-1930 עלתה כל המשפחה לארץ ישראל, והתיישבה ביישוב נשר.
בארץ, היה אביה של יהודית נהג אוטובוס, וחבר הנהלת אגד.
בתקופת שהותה בנשר, למדה יהודית בבית הספר "בית הספר לילדי עובדים", שלימים שינה את שמו לבית הספר "בית יהושע", ובתקופת שהותה חיפה סיימה את חוק לימודיה בבית הספר הריאלי. את לימודיה האקדמיים למדה בסמינר לווינסקי בתל אביב, הייתה פעילה בסניף תנועת הנוער העובד בחיפה, ובשנת 1939, יצאה עם קבוצה מהתנועה כדי לייסד את קיבוץ גשר. בשנת 1940 נפטרה אימה של יהודית ממחלה, ובעקבות האסון עזבה את גשר בחזרה לחיפה כדי לעזור לאביה עם שאר בני המשפחה.
בשנת 1942 פורסם סיפורה הראשון בכתב עת, ולאחר פירסום זה יצירותיה קיבלו במה במקומות אחרים.
בשנת 1950 יצא ספרה הראשון, ספר שעסק בעולמם של חיילים שלחמו במלחמה, בקליטתם של ניצולי השואה בארץ, ובחייהם של חסרי בית.
בשנת 1948, נישאה לבעלה, וחייתה איתו עד פטירתו. בני הזוג היו הורים לשני ילדים.
בשנת 1954, זכתה בפרס על ספרה "רחוב המדרגות", שבו הביאה הנדל לידי ביטוי את הקול הנשי הראשון בישראל הצעירה שלאחר מלחמת העצמאות. ספר זה הומחז על ידה והפך להצגה מצליחה שהוצגה בתיאטרון הבימה.
לאחר הוצאת ספר זה, לא פירסמה יצירה נוספת במשך 15 שנים.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D…
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית חיפה

רחל מכבי (1915-2003)

פעילה בפלמ"ח וסופרת.רחל מכבי
רחל נולדה בשם מרי-לואיז גרין למשפחה יהודית מהמעמד הגבוה בעיר אלכסנדריה אשר במצרים. אביה, פליקס, היה איש עסקים בכיר בקהילה היהודית, ואילו אמה, ג'נין, השתייכה למשפחת אצולה מקומית. בנעוריה למדה מרי-לואיז בגמנסיה הצרפתית היוקרתית והיתה פעילה בתנועת השומר הצעיר. משפחתה של מרי-לואיז הרבתה לנפוש בארץ ישראל, ותמכה רבות ברעיון הציוני באמצעות איסוף תרומות בקרב הקהילה המקומית לטובת הגשמת החלום הציוני. מרי-לואיז נקשרה מאוד לארץ ישראל במהלך ביקוריה התכופים בארץ, אולם סלדה מתנועה ציונית של "תרומות והתרמות" לדבריה ועל כן נטשה את הרעיון הציוני. באחד מביקוריה בתל אביב, פגשה מרי-לואיז את מכבי מוצרי, פעיל ציוני נלהב, אף הוא ממשפחה מיוחסת מצרית. מכבי דגל בציונות מעשית, של עליה ועבודת הארץ, והצליח להדביק את מרי-לואיז בלהט הציוני שוב. השניים נישאו בטקס צנוע במצרים, ולאחריו החליטו לעלות לארץ ישראל. בנוסף, מרי-לואיז שינתה את שמה לרחל, כהוקרה לרחל המשוררת, מהקולות הבולטים של השירה העברית דאז.

הזוג מוצרי היה מוכר בקרב היישוב היהודי הקטן, שכן מכבי שימש כמפקד בכיר בפלמ"ח ואילו רחל שירתה כמדריכת אלחוטנים. בנוסף, שימשה רחל בתפקידי מנהלה רבים בקרב בכירי הארגון. במהלך מלחמת העצמאות נשלח מכבי ללוות שיירת אספקה, ובמהלכה נפגע ונהרג. מותו של מכבי היכה את רחל בתדהמה, ומתוך אבלה הכבד החליטה על שינוי שם משפחתה למכבי כדרך להנצחתו של אהובה. בתום המלחמה, נשלחה רחל מכבי לקורס הקצינים היוקרתי והמשיכה לשירות קבע. מעבר לתפקידיה הרבים בהם שימשה במסגרת הפלמ"ח, נודעה רחל בידע הרב אותו אצרה, זכר לחינוך המעולה לו זכתה במצרים. רחל ניחנה בזכרון מופלא, ולאחר שוך הקרבות החלה בכתיבת זכרונותיה מהשנים הסוערות. ספרה הראשון, "מצרים שלי" היטיב לתאר את חיה הבורגנים באלכנסדריה של אז, אולם גם את חיי האדם הפשוט אותו הכירה הודות לסקרנותה ולהתעקשותה ללוות את אביה במסגרת עסקיו. שאר ספריה עסקו גם הם במהלך חייה: החיים בארץ ישראל המנדטורית, חוויותיה ממלחמת העצמאות, השירות בפלמ"ח ולאחר מכן בצה"ל והחיים בקיבוץ.

קולה של רחל מכבי, דרך ספריה, מספקים הצצה אותנטית למסע אותו עברה במהלך חייה. מהילדות הבורגנית באלכסנדריה, דרך הלחימה העיקשת במלחמת העצמאות ועד לחייה בקיבוץ. רחל מכבי משרטטת זאת באמצעות תיאורים מרתקים, כנים להחריד ובעיקר, ייחודים.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה שוכן מוזיאון הפלמ"ח.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/XbUiDA

**התמונה, המציגה את רחל ומכבי ביום נישואיהם באלכסנדריה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

שולמית הראבן (1930-2003)

שולמית הראבןסופרת, עורכת ומתרגמת ישראלית בולטת.
שולמית ריפתין נולדה בפולין, למשפחת ריפתין – משפחה יהודית ציונית. בהיותה בת 10, החליטו הוריה, אברהם ונטליה, לעלות לארץ ישראל והתמקמו בירושלים. בהיותה נערה, החליטה שלומית להצטרף לארגון ההגנה, ובמהלך מלחמת העצמאות שימשה כחובשת קרבית. בתום המלחמה, נמנתה שולמית עם מקימי גלי צה"ל, ואף פתחה את שידורי התחנה. שולמית שימשה ככתבת צבאית בתחנה, ובמקביל פצחה בקריירת כתיבה מרשימה.
ספרה הראשון, "שירים מפינת רחוב", היה קובץ שירים פרי עטה, אולם שולמית התנסתה במגוון סגנונות כתיבה לאורך השנים. שולמית פרסמה כ-199 ספרים עבריים במגוון ז'אנרים: מתח, מדע בדיוני, ספרות ילדים וחיבורים אקדמיים. שליטתה יוצא הדופן באמנות הכתיבה וברזי השפה העברית מיצבו אותה בין הכותבות המצטיינות ביותר בישראל. שולמית זכתה להכרה והצלחה רבה ויצירותיה תורגמו ל21 שפות.
שולמית לא חששה להתבטא גם בסוגיות פוליטיות. מאמריה וטורי הדעה שלה בעיתונות היומית צברו תאוצה בעקבות מלחמת יום כיפור, וביקורתה התמציתית אך הנוקבת זכתה לקהל נרחב. שולמית אף פרסמה כתבים העוסקים בסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בחברה הישראלית: הפליטים הפלשתינים איתם בילתה זמן רב במסגרת עבודתה ככתבת צבאית, כאחת מראשונות הפעילות בתנועת "שלום עכשיו", עסקה רבות ב"כיבוש הנאור" לדבריה והשפעות הסלנג וביסוס נורמות לשוניות שנכתבו מנקודת מבטה כאישה הראשונה באקדמיה הישראלית ללשון עברית. כתיבתה האקטואלית של שלומית זכתה לתפוצה רחבה, ומסות רבות פרי עטה היו חלק בלתי נפרד מפעילותה הפוליטית הבלתי פוסקת כפעילה ובהמשך כדוברת "שלום עכשיו". שולמית נחשבה לדוברת הבולטת והרהוטה ביותר של השמאל באותם ימים, והייתה מבין אנשי הרוח המעטים שהשמיעו את קולם בסוגיות פוליטיות. הטרילוגיה "צמאון", נובלות מתקופת האבות וכיבוש הארץ, נחשבות לפסגת יצירתה הספרותית ויש הרואים בהן שילוב מדויק של אמונותיה האישיות של שולמית לבין מיומנויותיה הלשוניות.
שולמית, שיום הולדתה חל אתמול, נפטרה בגיל 72 לאחר מאבק ממושך במחלה קשה.
מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, בייחוד העיר ירושלים בה התגוררה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/1rPCSO

**התמונה באדיבות אתר JWA, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

קארי (פרנסיס) פישר (1956-2016)

16403017_1731680296858324_2194933165796049438_oהיתה שחקנית וסופרת אמריקאית ממוצא יהודי. נודעה לראשונה בעקבות תפקיד הנסיכה ליאה בסדרת סרטי מלחמת הכוכבים. כמו כן שיחקה בסרטים נוספים רבים וביניהם "שמפו", "חנה ואחיותיה", "האחים בלוז", "כשהארי פגש את סאלי" ועוד.
נולדה בקליפורניה, בתם של הזמר אדי פישר והשחקנית דבי ריינולדס.
הופעת הבכורה של פישר בקולנוע היתה בסרט הקומדיה "שמפו" (1975).
ב-19777 כיכבה בתור הנסיכה ליאה בסרט "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, שמאוחר יותר נקרא "מלחמת הכוכבים: פרק 4 – תקוה חדשה", לצד מארק האמיל והאריסון פורד.

בשנת 1987 פישר פרסמה את הרומן הראשון שלה, "גלויות מהקצה". הספר היה אוטוביוגרפי למחצה במובן שהיא כתבה בו בצורה סיפורית וסאטירית על אירועים אמיתיים, כגון התמכרותה לסמים בשנות ה-1970 המאוחרות ויחסיה עם אמה. הספר הפך לרב מכר, והיא קיבלה את פרס "לוס אנג'לס פן" על רומן הביכורים הטוב ביותר. ב-1990 הוא עובד לסרט.

עד אמצע שנות ה-2000, המשיכה פישר להופיע בתפקידי משנה בסרטים רבים, הפקות, תכניות, עבדה על תסריטים ואף כתבה ושיחקה במחזה משלה ב-2006, בשם Wishful Drinking.
ב-20088 פרסמה ספר אוטוביוגרפי באותו השם. גירסת האודיו של הספר היתה מועמדת לפרס גראמי בקטגוריית "אלבום הספוקן וורד הטוב ביותר". אחד הקטעים ההומוריסטיים בו דיבר על מלחמת הכוכבים והאספקטים הפיזיקליים של ביגוד תחתון בחלל. מה קורה כאשר הגוף מתרחב, אך החזיה לא? וכך סיכמה שהיתה רוצה שיכתבו לאחר מותה: טבעה באור ירח, נחנקת מהחזיה שלה.

ב-2015 הופיעה בסרט ההמשך הנוסף לסרטי מלחמת הכוכבים, "מלחמת הכוכבים: פרק 7 – הכוח מתעורר", שוב לצד אותם השחקנים שלוהקו לתפקידיהם המקוריים. סרטה האחרון, "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'די" יצא ב-15 בדצמבר 2017 והוקדש לה.

בהופעותיה בתכניתו של סטיבן פריי, "The Secret Life of the Manic Depressive", דיברה בגלוי על ההפרעה הדו קוטבית ממנה סבלה, ועל ההתמכרות לקוקאין ותרופות מרשם. היא דיברה על הנושא בראיונות נוספים. ב-2016 מכללת הארוורד העניקה לה פרס מטעמה על פועלה וישירותה בנושא התמכרות ומחלות נפש, שקידמו משמעותית את השיח הציבורי סביב שני נושאים אלה.

ב-23 בדצמבר 2016, במהלך טיסה מלונדון ללוס אנג'לס, לקתה פישר בהתקף לב קשה זמן קצר לפני הנחיתה. לאחר פעולות החייאה שנמשכו גם על הקרקע, היא אושפזה בבית החולים ושם נפטרה לאחר ארבעה ימים.

אפשר להציע רחוב על שמה בערים בהן יש בתי קולנוע ותיאטראות, או בכל עיר עם מצפה כוכבים שמאפשר לראות אור שמגיע מגלקסיות רחוקות מאוד.

לינקים למידע נוסף:
https://en.wikipedia.org/wiki/Carrie_Fisher

http://www.vanityfair.com/hollywood/2016/12/carrie-fisher-dies-strangled-by-bra-wishful-drinking

https://books.google.co.il/books?id=2f1nyv9Pi80C&pg=PA88&lpg=PA88&dq=%22i+drowned+in+moonlight%22&source=bl&ots=mEgPTuYRGc&sig=EVy0BlS22SAgl_Wmt77CjI1d9DI&hl=en&sa=X&redir_esc=y#v=onepage&q=%22i%20drowned%20in%20moonlight%22&f=false

תמונה: ריקרדו ג'ילרדי