פרופ' ראובית הלפרין (1960-2014)

פרופסור לגיניקולוגיה ומיילדות במרכז הרפואי אסף הרופא. מהמתעמלות האומנותיות הראשונות שיצגו את ישראל באליפות העולם.

ראובית בלוך נולדה בליטא בשנת 1960.  בצעירותה הייתה מתעמלת אומנותית מקצועית.  כאשר עלתה לארץ בשנת 1973, החלה להתאמן בקבוצת "הפועל חולון". ראובית התמקצעה בתחום ואף היתה אלופת ישראל בהתעמלות אומנותית. היא ייצגה את ישראל בשלוש אליפויות עולם בשנים 1973-1977, והיתה אחת מהמתעמלות הראשונות שיצגו את ישראל בתחרות זו.

בבגרותה למדה הלפרין רפואה והתמחתה בתחום הגינקולוגיה והמיילדות. היא כיהנה כסגנית מנהלת החטיבה למיילדות וגינקולוגיה בבית החולים אסף הרופא. בשנת 2004, החלה לכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2010 פרופ' ראובית הלפרין נכנסה לרשימת "100 החוקרים המשפיעים ביותר בעולם".

פרופ' ראובית הלפרין חלתה בסרטן השד, אשר הוביל למותה בשנת 2014.

לשם הנצחתה, תחרות גביע האיגוד להתעמלות אומנותית נקראת על שמה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מרגלית עקביא (1918 – 2001)

אתלטית, מורה לחינוך גופני, ממציאה ומלקטת משחקים, מייסדת "המרכז החינוכי למשחקים בישראל". אלופה ושיאנית ארץ ישראל הראשונה בקפיצה לגובה.

מרגלית ספיר נולדה בפולין, בגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה. כבר מילדותה אהבה משחקים וספורט, התחרתה בירושלים והתאמנה בקבוצת מכבי רחובות. ב-1934 צעדה בטקס הפתיחה של המשחקים העולמיים לנשים שנערכו בלונדון כחברה במשלחת הארץ ישראלית.

בשנת 1935 נערכה אליפות האתלטיקה הראשונה של ארץ ישראל ובה זכתה עקביא ב-3 מדליות, 1 זהב ו-2 כסף. מדליית זהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.25 מטר, מדליות כסף בריצת 200 מטר בתוצאה של 30.8 שניות ובהטלת כידון בתוצאה של 19.85 מטר. בתחרות שנערכה בשנת 1936 קבעה שיא ארץ ישראל בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.36 מטר. שיא זה החזיק מעמד כ-3 שנים.

משנות ה-30 עבדה כמורה להתעמלות. לימדה בבתי ספר, בסמינר לוינסקי ובמכללה לחינוך גופני בתל אביב. היא ביקשה להשתמש בשיעוריה במשחקים, ומאחר שלא היו ספרים בעברית בנושא, החליטה לכתוב אותם בעצמה. ספרה הראשון, "משחקים לתלמידים", ובו כ-60 משחקי קריאה וכתיבה, חשבון, ידיעת הארץ, טבע, היסטוריה ועברית הופיע בהוצאת יזרעאל בשנת 1941.

המשחקים והלימוד באמצעותם הפכו לעניין מרכזי בחייה. לאורך חמישים שנה היא פרסמה 20 ספרים בנושא משחקים. בהקדמה לספרה השני, "ילקוט משחקים", כתב יוסף מיוחס, מנהל לשכת הנוער במחלקת החינוך של הוועד הלאומי, כי ראוי שילדים ישחקו במשחקיה של עקביא, היודעת "ליצור מצב רוח מרומם ולהפוך את המוני הילדים המשתתפים במשחק לחברה מלוכדת, שמחה, מתפרצת, ואף על פי כן מרוסנת". בין ספריה: "הבה נשחקה", שתורגם גם לערבית על ידי מחמוד עבאסי ונשלח לנשיא מצרים דאז אנוור סאדאת. בשנות ה-60 כתבה לבקשת צה"ל ספר ובו משחקי חברה לגיבוש יחידתי. באותה תקופה שידרה ב"קול ישראל" תוכניות של משחקים, חידונים ובילוי חברתי. ב-1972 הציעה משחקי חברה בתוכנית "למשפחה" בטלוויזיה הישראלית בערבית.

בשנת 1954 זכתה בפרס הוז לספורט על חוברותיה למשחקי תנועה לילדים, בהן "אחת! שתים! שלום!" ו-"הבה נשחקה".

עקביא הנחתה קורסים במשחקים ובפעילות גופנית במסגרת שונות, בהן אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן, בית הספר למדריכי תיירות, אקי"ם והסתדרות המורים. היא עסקה גם ברקע העיוני של המשחק, כתבה בנושא זה והשתתפה בסימפוזיונים בחו"ל. גאוותה הייתה על כך שהצליחה לשכנע את עמיתיה לא להוציא אף פעם ילד ממשחק.

ב-1981, לאחר פרישתה מהוראה, ייסדה את "המרכז החינוכי למשחקים בישראל" ושימשה כמזכ"לית שלו. המרכז מקיים חוגים וסדנאות, בהן סדנאות לקשישים הלומדים לשחק עם נכדיהם.

הלנה (לאה) קלוט-נורדהיים, (1903-1943)

מתעמלת הולנדית ממוצא יהודי, זוכת המדליה הקבוצתית בהתעמלות נשים באולימפיאדת אמסטרדם.

נולדה באמסטרדם, והייתה חלק מהנבחרת ההולנדית להתעמלות נשים שזכתה במדליית הזהב באולימפיאדת אמסטרדם שנערכה בשנת 1928. לאחר סיום הקריירה כספורטאית, עבדה כספרית.

ביוני 1943, גורשה למחנה המעבר וסטרבורק, ומשם נשלחה לסוביבור, המחנה שבו נספתה.

בשנת 1997 הונצחה ביד לאיש הספורט היהודי במכון ויינגיט.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית נתניה

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%94%D7%9C%D7%A0%D7%94_%D7…

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

אווה סקלי (1927-2020)

שחיינית ממוצא הונגרי, אלופה אולימפית באולימפיאדת הלסינקי 1952.

נולדה בבודפשט שבהונגריה, והייתה שחיינית במועדון שחייה מקומי.

בשנת 1941, הורחקה אווה מהמועדון שבו פעלה, בעקבות שיקול של "דת לא ראויה".

בשנת 1947, במסגרת אליפות אירופה, שנערכה במונטה קרלו שבשוויץ, זכתה במדליית כסף במשחה ל-200 מטרים חזה.

לאחר מכן, באולימפיאדת לונדון בשנת 1948, שהייתה הראשונה שבה היא השתתפה, סיימה ללא זכיה אולימפית, כשהיא במקום הרביעי בתחרות.

בשבלב המוקדמות בתחרות בשנת 1948 קבעה שיא אולימפי חדש, ובשלב חצי הגמר, שיפרה את השיא שקבעה.

במסגרת קבוצת השליחות, במשחה 4×100, סיימה במקום החמישי יחד עם חברותיה לקבוצת השליחות.

בשנת 1951, קבעה שיא עולם, במשחה ל-100 מטרים חזה.

בשנת 1952, לקחה חלק בקביעת שיא עולם במשחה שליחות, 4×100 מטרים חופשי.

בהמשך שנת 1952, באולימפיאדת הלסינקי, זכתה במדליית זהב, במשחה ל-200 מטרים חזה, כשקבעה שיא אולימפי חדש. את המשחה ל-400 מטרים חופשי, סיימה במקום השישי.

בשנת 1953, קבעה את השיא העולמי הראשון, בשחיה ל-400 מטרים מעורב. בשנת 1955, בתחרות שהתקיימה בבודפשט, קבעה שיא עולם, במשחה ל-400 מטרים מעורב אישי. בשנת 1956, במהלך אולימפיאדת מלבורן, זכתה במדליית כסף במשחה ל-200 מטרים חזה, ולא הצליחה להגן על תוארה כאלופה אולימפית.

בשנת 1976, זכתה להיות כלולה בהיכל התהילה הבינלאומי בתחום השחיה.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית תל-אביב-יפו

עיריית נתניה

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%90%D7%95%D7%95%D7%94_%D7…

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

פרידה ליכטבלאו

פרידה ליכטבלאו (פרידה ברסון ברזון), הייתה אתלטית יהודיה שייצגה את ישראל ופולין בענפי הספורט זריקת דיסקוס, והדיפת כדור ברזל.

הייתה אלופת פולין, 17 פעמים הייתה אלופת ישראל, 10 פעמים הייתה אלופת ישראל בזריקת דיסקוס, 6 פעמים הייתה אלופת ישראל בהדיפת כדור ברזל, ופעם אחת הייתה אלופת ישראל בהטלת כידון.

נולדה בוורשה שבפולין.

בעת אולימפיאדת החן, במשחקי אירופה לנשים שנערכו בשנת 1931 בפירנצה שבאיטליה, זכתה במדליית ארד בזריקת דיסקוס.

במכביה הראשונה שנערכה בשנת 1932, זכתה בשתי מדליות זהב וכסף, בענף זריקת הדיסקוס זכתה במדליית כסף. זכייה נוספת באותה תחרות הייתה זכייה במדליית כסף בתחום הדיפת כדור ברזל. במכביה השנייה שנערכה בשנת 1935, זכתה במדליית ארד בתחום זריקת הדיסקוס, וסיימה במקום החמישי בתחרות הדיפת כדור הברזל.

בשנת 1940, באליפות ארץ ישראל, זכתה ב-2 מדליות זהב בהדיפת כדור ברזל, ובמדליית זהב בזריקת דיסקוס.

בשנת 1942, באליפות ארץ ישראל, זכתה ב-3 מדליות זהב, בהדיפת כדור ברזל, בזריקת דיסקוס, ובהטלת כידון.

בשנת 1948, באליפות ארץ ישראל, זכתה במדליית כסף בזריקת דיסקוס.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

תל אביב יפו, רמת גן

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7…

קרדיט תמונה: התמונה מתוך ynet, ומוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

סוזי דבוסקין (1947-2017)

סוזי דבוסקיןספורטאית, ממארגני "טריאתלון נשים הרצליה".
סוזי דבוסקין נולדה בארה"ב למשפחה יהודית ומגיל קטן נמשכה לספורט. כבר מגיל 7 החלה סוזי לשחות, בעיקר שחייה אומנותית, ואף הגיעה להישגים ארציים רבים במסגרת תחרויות בין אוניברסיטאיות בחוף המערבי של ארה"ב. ב1966, בהפלגת הנוסעים האחרונה מניו יורק לישראל, הגיעה סוזי לראשונה לישראל, והחלה ללמוד חינוך באוניברסיטה העברית אשר בירושלים. במקביל ללימודיה ולשיעורי העברית אותם לקחה, החלה סוזי להתנדב באלי"ן – האיגוד הישראלי לילדים נפגעים, ופעילות זו השתלבה היטב עם לרצונה להעמיק את לימודיה בתחום החינוך המיוחד. לאחר סיום לימודיה, הבינה סוזי כי בארץ אין עדיין מסגרות ללימוד חינוך מיוחד, ועל כן נאלצה לחזור לארה"ב על מנת להשלים את השכלתה בתחום כפי שרצתה. כעשור לאחר מכן, שבה סוזי לישראל, והפעם בלווית בעלה, דני, אותו הכירה במסגרת חוגי עולים אשר הייתה מארגנת לציבור הסטודנטים סביבה.הזוג דבוסקין ושלושת ילדיהם- אורן, עודד ותמר, הרבו לעסוק בספורט, אולם לאחר שהכירו את תחרות הטריאתלון – שילוב בין ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים – הפך ענף זה למועדף על המשפחה. לאחר שהגיעה לתחרות הגברים על מנת לעודד את אחיה, אורן, החליטה תמר להירשם לתחרות הנשים יחד עם אמה. סוזי ותמר החלו להתאמן יחדיו לקראת התחרות, והצליחו להגיע לקו הסיום יחד כאשר תמר מקדימה את אמה רק במעט. ב1996, בעת אימוניה לקראת הטריאתלון השנתי השלישי לנשים, נהרגה תמר בתאונת פגע וברח בעת שרכבה על אופניה. מותה של תמר היכה את משפחתה בהלם וכאב רב, ומשפחתה החליטה להתמודד במקומה בטריאתלון כשלשה. לאחר מכן, החליטה סוזי להנציח את תמר דרך הספורט, והחל מהטריאתלון הרביעי לקחה על עצמה את הפקת וארגון התחרות כולה לאורך השנים. משפחת דבוסקין, ובייחוד סוזי ודני, הם הרוח החיה מאחורי התחרות, כאשר חודשים רבים לפני הם מארגנים אימונים לקהל הרחב, מעודדים אוכלוסיות רבות לקחת חלק בתחרות עצמה ובספורט בכלל, רתימת גופים ציבוריים ועסקיים למהלך ועידוד נשים מכל המגזרים והאוכלוסיות לקחת חלק – אפילו למקטע מסויים. עם השנים, תחרות הטריאתלון נקראה על שמה של תמר ונערכת לזכרה, ומתחרות קטנה של כמה עשרות משתתפות צמחה לכאלף משתתפות בשנה שעברה.

סוזי ראתה בהשתתפות בטריאתלון הרבה מעבר לספורט. לדבריה, תחרות הטריאתלון לנשים היא כהעצמה נשית לכל דבר. למרות הנחישות הרבה וההתמדה באימונים הנדרשים לשם כך, סוזי רואה בכל אישה שנכנסת לתחום, ובייחוד לאור הרתיעה בעבר של נשים מהענף, כהצלחה אישית וכחיזוק לכך שאין דבר העומד בפני אותן נשים לאחר מכן. סוזי קידמה את התחרות לאור המוטו "כל אחת מנצחת", סיסמא אשר נולדה כאשר התאמנה לטריאתלון הראשון יחד עם ביתה, תמר.

בחודש שעבר, כשבועיים לפני התחרות השנתית, נפטרה סוזי דבוסקין לאחר מלחמה ממושכת במחלה. החל מהשנה, תחרות הטריאתלון היא לזכר סוזי ותמר דבוסקין.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד ערי השרון, הרצליה, כפר סבא ורעננה, בהן פעלה.
עיריית הרצליה – Herzliya Municipality עיריית רעננהעיריית כפר סבא

למידע נוסף – https://goo.gl/HCpI9p

**התמונה צולמה על ידי דני דבוסקין, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

סטלה (אסטלה) בליץ-אגרסטריבה (1909-1943)

14947888_1177515285670673_447999755217719107_nמתעמלת אולימפית הולנדית יהודיה, זוכת מדליית הזהב הקבוצתית בהתעמלות נשים באולימפיאדת אמסטרדם.

בליץ-אגסטריבה נולדה באמסטרדם בשנת 1909. הייתה חברה בנבחרת ההולנדית להתעמלות נשים, שזכתה במדלית הזהב האולימפית באולימפיאדת אמסטרדם בשנת 1928. הנבחרת כללה 5 נשים יהודיות והמאמן חריט קלירקופר היה יהודי.

מדליית הזהב בה זכו בנות הנבחרת, אותו הישג היסטורי ממש, משך את עיניי הנאצים בשעה שאלו נכנסו בשערי המדינה ב-1941. לנאצים חרה שיהודי הולנד הפגינו עליונות גופנית בספורט, והם ניהלו מסע ציד רשמי וגלוי אחר כוכבות ההתעמלות היהודית. לאחר שנתיים, הצליחו לתפוס הנאצים. את כל המתעמלות היהודיות, כוכבות נבחרת ההתעמלות ההולנדית , וכך גם את מאמנם שעסק באותה התקופה גם בהוראה לצד אימון התעמלות, כך הפכה הנבחרת זוכת מדליית הזהב האולימפי מנבחרת הנצחון ל"נבחרת המוות". מבין חמש החברות היהודיות בנבחרת התעמלות הנשים של הולנד, היתה דה לוי ניצולת השואה היחידה. אלקה ובנותיה שרדו את השואה לאחר ששהו במחבוא במהלך המלחמה. שלוש מתעמלות נספו במחנה סוביבור (קלוט-נורדהיים, דרזדן-פולק ותמנס-סימונס),וכן המאמן קלירקופר בסוביבור. בליץ-אגסטריבה נספתה באושוויץ ביחד עם בעלה ושני ילדיהם. בשנת 1997 הונצחו בנות הנבחרת ומאמנן ביד לאיש הספורט היהודי, במכון וינגייט

התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

לקריאה נוספת על "נבחרת המוות" ו"העונש" באתר כיכר תרבות

דף ההנצחה למשפחת בליץ-אגסטריבה בעמוד ההנצחה ליהודי הולנד

אנג'ליקה רוזיאנו (1921-2006)

14910425_1171869292901939_3020118670265470415_nספורטאית, שחקנית טניס שולחן רומנית – יהודיה, זכתה 6 פעמים ברציפות באליפות העולם בטניס שולחן לנשים בשנים 1950 – 1955 ובסך כולל של 39 מדליות באליפות העולם.

רוזיאנו נולדה ברומניה בשנת 1921 והחלה לשחק טניס שולחן בגיל 8. בגיל 13 בלבד העפילה רוזיאנו לגמר אליפות רומניה לנשים. לאורך הקריירה זכתה רוזיאנו ב- 39 מדליות באליפות העולם בטניס שולחן מתוכן 17 מדליות זהב, 12 מדליות כסף ו – 7 מדליות ארד.

רוזיאנו עלתה לישראל בשנת 1960 והספיקה לזכות במכביה השישית Maccabiah Games שנערכה בשנת 1961 ובאליפות ישראל לנשים בשנים 1960-1962.

בשנת 1981 הונצחה רוזיאנו ביד לאיש הספורט היהודי במכון וינגייט, מוזיאון המנציח יהודים שהגיעו להישגים ספורטיביים יוצאי דופן. רוזיאנו נחשבת לשחקנית הטניס שולחן הגדולה בכל הזמנים.

בשנותיה האחרונות התגוררה בעיר חיפה וזכתה בשנת 2011 לתואר אזרחית כבוד של העיר.

היכן ניתן להנציח אותה? עיריית חיפה.

התמונה באדיבות הארכיון הלאומי של הולנד.

לקריאה נוספת:
אגדה על השולחן – אנג'ליקה רוזיאנו אלופת אירופה / דודו דודסון אתר NRG

אנג'ליקה רוזיאנו – מלכת השולחן, סיפורה של אגדת ספורט אלמונית/ עדי רובינשטיין