רבקה אלפר (אלפרוביץ') (1902-1958)

סופרת ועורכת.

נולדה בעיירה אביצי שבוילנה. בשנת 1926 עלתה לארץ ישראל, והתיישבה בקבוצת גבעת השלושה, כעבור שנתיים עזבה את המקום, אך  המשיכה בעבודתה כחקלאית, והוכשרה כאורזת.

בשנות ה-30' החלה את פעילותה במסגרת מועצת הפועלות, והייתה מורה לספרות ותנ"ך.

פעלה להוצאת "דברי חברות" שהעלה על הכתב את קשייהן של נשים בהתיישבות העובדת.

בשנת תר"ץ הוציאה לאור את ספרה הראשון, "פרפרי המהפכה". בשנת 1944 הצטרפה למערכת העיתון "דבר הפועלת". בתחילת שנות ה-50' ערכה את "ספר האחים" של רבקה גובר, ועד לפטירתה פירסמה שני ספרים היסטוריים נוספים.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/רבקה_אלפר

קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

גרטה ליבוביץ (1907-2001)

מתמטיקאית, מורה, עורכת ומתרגמת.

גרטה נולדה בקמפן שבהולנד. בתחילת דרכה היתה פעילה מרכזית בתנועת "צעירי מזרחי", ביחד עם בעלה הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ. היא עסקה בחינוך לחלוציות ובניין ארץ ישראל, ואף נבחרה להנהלת התנועה בשנת 1930.

באחד המאמרים שפירסמה בתקופה זו דנה בחשיבות הקניית ידע יהודי לנערות שומרות מצוות ובהנגשת הספרות היהודית עבורן. בשנת 1933 השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המתמטיקה, אותה ביצעה באוניברסיטת קלן שבגרמניה. כשנה לאחר מכן, היא עלתה לארץ בשנת 1934 בעקבות גילויי אנטישמיות בגרמניה ולאחר שהגסטאפו חיפש אחריה בבית אמה.

לאחר עלייתה ארצה, היא התגוררה בסמוך לשכונת רחביה שבירושלים ולימדה פיזיקה וכימיה בסמינר למורים שבעיר. בנוסף, היא שימשה כמזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית וגם כתבה בה ערכים בנושאי מדע. כמו כן, היא עסקה בתרגום מגרמנית, וגם ערכה וביצעה הגהה עבור חלק מכתבי בעלה.

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

ארשגוהי טאוטיג (1875-1922)

עובדת סוציאלית וסופרת ממוצא ארמני.

ארשגוהי טאוטיג נולדה בשכונת אורטקוי בעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי נסעה לאנגליה ולמדה בתיכון בצפון יורקשייר. בהמשך, עברה לפריז שם רכשה השכלה גבוהה.

בתקופתה בפריז, ארשגוהי טאוטיג לקחה חלק בכתיבת המילון הצרפתי-ארמני של ג. לוסיאן ופעלה כחוקרת שפה.

לאחר סיום לימודיה בפריז חזרה לאיסטנבול והחלה לכתוב עבור כתבי עת ארמניים בנושאי ספרות ודעה.

היא היתה חברה בארגון הארמני "אזקנוור האיוהאטס אנגרוטיוני", אשר פעל למען הקמה והפעלה של בתי ספר לבנות באזורים ארמניים באימפריה העות'מנית.

כאשר התקבלה הידיעה על טבח הארמנים על ידי הטורקים במחוז אדאנה, ביקש הארגון לסייע בכל דרך אפשרית. ארשגוהי טאוטיג נסעה לאזור אדאנה וכתבה על הזוועות שראתה. היא פרסמה ספר בשם "חודש בקיליקיה" בשנת 1910, אשר היה הדיווח הראשון של עדת ראיה לגבי המצב הקשה באדאנה.

ארשגוהי חלתה לאחר שבעלה נכלא על ידי העות'מאנים ועברה לשוויץ להבראה, שם חיה עד שנפטרה בשנת 1922. נאמר כי מילותיה האחרונות היו "כולנו קורבנות", תוך שהיא מתייחסת לרצח העם הארמני.

גבריאלה אלישע, (1954-2019)

משוררת, עורכת, ומתרגמת שירה.

נולדה בירושלים, למדה בתיכון רנה קסין, וכתבה שירה עוד בהיותה נערה.  בהיותה בת 18 פירסמה את ספר שיריה הראשון, עליו זכתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. בין השנים 1992-1994 למדה ספרנות במכללת בית ברל.

בשנת 1984 שינתה את שמה לאלה בת-ציון, וחלק מספריה הופיעו בשם זה, בשנת 2004, חזרה לשמה המקורי.

בסוף שנות ה-80', ייסדה את הוצאת הספרים "אלקנה".

שנה לאחר זכייתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ, יצא לאור ספר שיריה הראשון, בנוסף לכך, הייתה מבין המשתתפות הקבועות בכתב העת "סימן קריאה", ומאז כתבה בכתבי עת נוספים.

הוציאה לאור 11 קובצי שירה, ותרגמה מאנגלית וצרפתית. בין השנים 1990-1992 יזמה, ערכה והוציאה לאור את כתב העת "מרפסת".

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A2

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

נעמה צאל (1981 – 2020)

דוקטור לספרות, סופרת, עורכת, חוקרת ומרצה.

"אני חושבת שאין דבר כזה, ספרות בורגנית. כי אין ספרות שאיתה אפשר להתכרבל על ספה. על ספה מתכרבלים עם סיפורים, אבל לא עם ספרות. כי ספרות לא באה לספר לנו סיפורים. ספרות נועדה לגרום לנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים". מתוך המסה 'השפה שנפלה', נעמה צאל.

נעמה צאל נולדה בארצות הברית. היא למדה באוניברסיטת תל אביב בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2012 קיבלה תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה העברית על עבודתה: "האחר בפואטיקה של יהושע קנז". שימשה מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר.

בשנת 2006 החלה לעבוד ככתבת במוסף "ספרים" של העיתון "הארץ". הייתה המייסדת והעורכת של סדרה לפרוזה נסיונית של הוצאת רסלינג בשם: "מעבדה" וערכה ספרי פרוזה, שירה ומחזות. היא הוציאה בסדרה ספרים שלא יכלו להתקיים במרחב אחר, לצד סופרים מוכרים ומוערכים. ב-2019 זכתה בפרס שרת התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית בתחום העריכה הספרותית.

היא כתבה את הספר "הם דיברו בלשונם" העוסק בפואטיקה של יהושע קנז, שראה אור בהוצאת מאגנס ב-2016. הספר חוקר את כתיבתו של קנז ועוסק בשאלות הנוגעות לכתיבתו. צאל מציעה מפתח להבנת הכתיבה של קנז באמצעות קריאה פילוסופית בספרות, ההיעדר הטבוע בלב תפיסתו של אדם אחר.

לפני מותה עבדה על ספר נוסף בשם ״שימי ראש״, אשר כלל סיפורים קצרים ונובלה. הוא ראה אור בספטמבר 2020 בהוצאת אפיק. כמו כן, היא כתבה סיפורים קצרים וקטעים אשר פורסמו במגזינים שונים.

לאחר מותה ספדה לה עלמה מרים כץ באתר ספרות מקומית: "המתנה שנתנה צאל לעולם הספרות העברית גדולה יותר משניתן בשלב זה, בנקודת הזמן המדממת הזו, לסכם… קריאותיה המעמיקות, החותרות תחת הניסיון הכוחני, הסמכותי, ליישב ולמחוק את הבלתי ניתן ליישוב, לייצר ודאות במקום שאינה קיימת, יישארו איתנו. הן יהוו, כך אני מקווה, מצפן שבאמצעותו נוכל להתקרב זו לזו ולעצמנו, מתוך הכרה במרחק ובאמצעות שהייה צנועה במרחבים שאינם ידועים לנו עוד".