נומה שילה (1942-2020)

עיתונאית וסופרת ילדים.

נולדה בתל אביב וגדלה בה. למדה בבית הספר "גאולה" בתל אביב, ובגימנסיה גאולה בעיר.

לאחר סיום שירותה הצבאי למדה בסמינר הקיבוצים הוראה לחינוך גופני, ובסיום לימודיה אלה עבדה בתיאטרון כמנהלת הפקות, ועסקה בתיאטרון, פירסום, ויחסי ציבור. שימשה כעוזרת במאי לניסים אלוני ז"ל.

בשנת 1976 החלה לעבוד בידיעות אחרונות כעורכת מדור תגובות, מדור שאותו ערכה לאורך שנים ארוכות.

פירסמה ארבעה ספרי ילדים, ובשנת 1997 זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/נומה_שילה

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מטעמה קשתי (1934-2019)

אשת חינוך וסופרת ילדים.

מטעמה קשתי נולדה בישראל וגדלה בתל אביב. לאחר לימודיה בסמינר למורים, עבדה כמורה בבית ספר היסודי שהוקם במעברת אבו-כביר ובכפר הנוער אלוני יצחק. לאחר שעברה להתגורר בגבעתיים, עבדה כספרנית ומורה טיפולית בבית הספר היסודי "מצדה" (כיום "אלון") ומונתה לסגנית מנהל בבית הספר.

בהמשך ניהלה קשתי את בית ספר היסודי "במעלה" באור יהודה, שם זכתה להערכה רבה על פועלה. היא מונתה למפקחת על בתי הספר היסודיים בבת ים ובהמשך גם בגבעתיים.

במקביל לעבודה החינוכית הענפה, כתבה קשתי ספרי ילדים ואת המדור המיתולוגי "עצתי לכם" שהתפרסם בעיתון "דבר לילדים". כמו כן, במשך שנותיה במערכת החינוך, פרסמה קשתי ספרים וכתבות אשר התמקדו בעבודה חינוכית ובבעיות בהם נתקלים ילדים ובני נוער.

קשתי, אשר החינוך היה עבודה מפעל חיים, הטביעה את חותמה על מערכת החינוך היסודי בגבעתיים. היא נודעה ברפורמות שהובילה במערכת החינוך השמרנית ובגישות החדשניות שהביאה עמה. עד היום, הרעיונות שיזמה מיושמים במערכת החינוך בעיר.

ארשגוהי טאוטיג (1875-1922)

עובדת סוציאלית וסופרת ממוצא ארמני.

ארשגוהי טאוטיג נולדה בשכונת אורטקוי בעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי נסעה לאנגליה ולמדה בתיכון בצפון יורקשייר. בהמשך, עברה לפריז שם רכשה השכלה גבוהה.

בתקופתה בפריז, ארשגוהי טאוטיג לקחה חלק בכתיבת המילון הצרפתי-ארמני של ג. לוסיאן ופעלה כחוקרת שפה.

לאחר סיום לימודיה בפריז חזרה לאיסטנבול והחלה לכתוב עבור כתבי עת ארמניים בנושאי ספרות ודעה.

היא היתה חברה בארגון הארמני "אזקנוור האיוהאטס אנגרוטיוני", אשר פעל למען הקמה והפעלה של בתי ספר לבנות באזורים ארמניים באימפריה העות'מנית.

כאשר התקבלה הידיעה על טבח הארמנים על ידי הטורקים במחוז אדאנה, ביקש הארגון לסייע בכל דרך אפשרית. ארשגוהי טאוטיג נסעה לאזור אדאנה וכתבה על הזוועות שראתה. היא פרסמה ספר בשם "חודש בקיליקיה" בשנת 1910, אשר היה הדיווח הראשון של עדת ראיה לגבי המצב הקשה באדאנה.

ארשגוהי חלתה לאחר שבעלה נכלא על ידי העות'מאנים ועברה לשוויץ להבראה, שם חיה עד שנפטרה בשנת 1922. נאמר כי מילותיה האחרונות היו "כולנו קורבנות", תוך שהיא מתייחסת לרצח העם הארמני.

מיכל מירון שקד (1957 – 2007)

עיתונאית וסופרת.

מיכל מירון שקד נולדה בירושלים וכבר כילדה כתבה בעיתון דבר לילדים, היא חלמה להיות חוקרת ספרות, ולכתוב ביוגרפיות על אלכסנדר פן ורחל. בשנת 1978 החלה לכתוב בעיתון מעריב במקביל ללימודיה באוניברסיטת תל אביב. בתחילת שנות ה-80 החלה לעבוד במקומון "ירושלים", וכתבה בו את מדור "העיניים של מיכל". לאחר מכן עברה לכתוב במקומון הירושלמי כל העיר, ובעיתון ידיעות אחרונות. באותה תקופה זכתה לכינוי "ברקודה", מכיוון שדגלה בעיתונות אגרסיבית.

ב-1985 עברה להתגורר בניו יורק וכתבה במגזין "פנטהאוז" ובעיתון "ספין", היא כתבה תחת השם מישל מיירון. במסגרת עבודה זו חשפה את שמו של יוסי גינוסר כבכיר השב"כ המעורב בפרשת קו 300. במקביל עבדה ככתבת בשבועון כותרת ראשית, שבו כתבה טור בשם "מכתב מניו יורק. ב-1992 שבה לארץ והחלה לכתוב טור יומי בעיתון מעריב.

ב-1993 הגישה בערוץ 2 את תוכנית השיחות הלילית "בין הסדינים", שעסקה בבעיות זוגיות ומיניות, ונחשבה לתוכנית הסקס הראשונה בטלוויזיה. התוכנית ספגה ביקורות קשות ומירון שקד אמרה על כך כי "פתאום גיליתי שאני מלכת הפרובוקציות, זה עצבן, כי התוכנית בעצם הקדימה את זמנה".

ב-1994 כתבה את הספר "אם תיגע בי אני אצרח" שעסק בגילוי עריות ונפרשה בו מערכת יחסים מתעללת בין אב לבת. עם פרסומו עורר הספר סערה באמצעי התקשורת, והועלו השערות האם הספר מבוסס על חומרים אישיים. בסופו של דבר, אישרה מירון שקד בראיון עיתונאי כי הספר הוא אוטוביוגרפי. לאחר מותה ב-2011, התפרסם ספר נוסף שלה בשם: "ענדתי עגילים כחולים", הספר כולל שירים פרי עטה ומלווה במילות פרידה מפי כמה מחבריה הקרובים.

ב-1998 שימשה למשך תקופה של שנה כדוברת רשות השידור. בסוף שנות ה-90, כתבה במגזין האתר וואלה!, וב-2000 הקימה וניהלה את האתר המגזיני "Iwomen", אתר שהפך להיות אחד מהמקורות החשובים ביותר לתכנים בענייני נשים. בשנותיה האחרונות הייתה פעילה במיוחד בשיח הנשי והפמיניסטי בישראל.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ותל אביב.

שושנה אשמן שגב (1923-1965)

סופרת ילדים, עורכת ועיתונאית.

נולדה בתל אביב, סיימה את לימודי בית הספר היסודי, ואת לימודי בית הספר התיכון בתל אביב, השלימה את לימודיה בבית מדרש למורים, עסקה בהוראה והייתה מורה וכן פסנתרנית.

בשנת 1948, עשתה הסבה לעיתונאות, והחלה בפירסום סיפורים קצרים, רשימות וטורים שפורסמו בעיתוני הילדים של התקופה ההיא. לאחר מכן, עברה לעבוד בעיתון לאישה, שבו שימשה ככתבת בכירה ועורכת מדורים שונים בעיתון.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%A0%D7…

קרדיט תמונה: עטיפת ספרה של שושנה אשמן שגב "בנות הנעורים". התמונה מתוך אתר findabook ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

אז איפה כדאי להנציח אותה? תל אביב יפו

שוש קורמוש (2001-1948)

אמנית ישראלית. נולדה כרוזה פרלמוטר ברגנסבורג, גרמניה, לזוג הורים ניצולי שואה מפולין. בהיתה פעוטה עלתה המשפחה לארץ והתגוררה במעברות שונות, ובהמשך בדירת חדר וחצי בשכונת ביצרון שבת״א.

קורמוש החלה ללמוד אמנות רק בגיל 45, ולאחר סיום לימודיה, עבדה כצלמת עיתונות בעיתון ׳העיר׳, שם פיתחה את תחום צילום מופעי המחול והתאטרון.

על אף שיצרה במשך כ-12 שנים בלבד, הספיקה קורמוש לפתח מספר סגנונות, המתאפיינים ברובם בקשר הדוק לאמנות הציור ומושפעים מסנגון הצילום הסוריאליסטי.  עבודתה התבססה על טכניקות ידניות ותהליכי יצירה מורכבים. רבות מעבודותיה מושפעות מחוויות החיים שלה ושל משפחתה בעבר ובהווה – בפרט סביב נושאי המוות והחיפוש אחר סדר פנימי.

בשל מחלתה בשנים האחרונות לחייה, לא יכלה יותר לעסוק בצילום ולכן חזרה לציור.

קורמוש הציגה במספר תערוכות יחיד, וזכתה, בין היתר, בפרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית.

נפטרה בגיל 53 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

בתמונה: ללא כותרת (L7) הדפס כסף 1994-95. התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

אניטה מילר כהן (1890-1962)

23379916_1553230338099164_2215304035810939616_nשימשה בתפקידי עיתונאית, עובדת סוציאלית, ופוליטיקאית.
היא נולדה למשפחה יהודית שהייתה אמידה, בשנת 1909, נישאה לבעלה, ובני הזוג היו הורים לבת.
בשנת 1921, התגרשה מבעלה, וזמן לא רב לאחר הגירושין, נישאה בשנית, לאדם שהיה סוחר וציוני בהשקפתו, וביחד הם גידלו את בתה מנישואיה הקודמים, ואת ילדיו של בעלה.
בשנת 1923, השתתפה בקונגרס הראשון שהיה מיועד לנשים יהודיות, שם עסקה בנושאים חברתיים הבוערים שהיו באותה תקופה, רווחת הילדים, והבריאות הציבורית.
בקונגרס השני שנערך בשנת 1929, נבחרה לאחת מסגני נשיא הקונגרס.
אניטה התמקדה בעבודה סוציאלית, ועזרה ליהודים, ולאלה שאינם יהודים, בשנת 1910 ערכה לראשונה ביקור ביישוב היהודי בארץ ישראל, והרחיבה את פעילותה בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בה עזרה לפליטי גליציה ובוקובינה שהגיעו לוינה.
במקביל לפעילות זו, התחילה את פעילותה בתנועה הציונית, ובפוליטיקה, ועזרה בעליית חברי תנועת החלוץ לארץ ישראל.
בהיותה בת 25, עמדה בראש הועד הממשלתי של אוסטריה, שעסק בנושאי הפליטים, בתפקידה זה עסקה באירגון בתי מחסה עבור אימהות וילדים שהיו זקוקים לכך, תחנות חלב, ועזרה ל-1000 נערות יתומות שהיו זקוקות לעזרה.
כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, והקיסרות האוסטרית התמוטטה, לקחה חלק בהקמת הועד הלאומי ששימש את יהודי אוסטריה, עזרה גם באירגון הגנה עצמית מפני התפרעות של חיילים שזה עתה חזרו מן הקרבות, ובמקביל שמה לב למצוקת החיילים, והקימה בתי הבראה, ומטבחים שהיו מיועדים לאנשים מחוסרי עבודה.
עזרה גם במיקום מחודש של 12 אלף יהודים שבאו לוינה ממדינות שונות.
בשנת 1920, השתתפה באירגון ועידת העזרה היהודית העולמית, לקחה על עצמה את ניהול פעילות הג'וינט באוסטריה, ונתנה עזרה לילדים שהתייתמו בעקבות הפרעות באוקראינה כשהיא עוזרת באיסופם ממקומות בהם שהו, לפנימיות שאותם הקימה, או בהעברתם לארצות בטוחות שבהן סיכויים להינצל גבוהים יותר, במקביל, אירגנה עבורם משפחות אומנות במדינות אמריקה.
בשנת 1925, פתחה את הקונגרס האמריקני בשיקגו.
בתקופת העליה הרביעית עסקה באירגון עזרה לטובת עולי פולין שהיו בארץ ישראל, זאת בניגוד לעיסוקה בוינה ששם עסקה בנושאים של חקיקה לטובת ילדים, וזכויות נשים, על עיסוקה בוינה קיבלה איגרת הוקרה מטעם ראש עיריית וינה.
בין החוקים שהעבירה היה חוק שנתן זכות בחירה לנשים, בזכות גילה הצעיר, הצליחה להוריד את הרף בבחירות למועצה, כך נבחרה לרשימה היהודית הלאומית באוסטריה.
בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל, וקבעה את מקום מגוריה בתל אביב.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו


למידע נוסף

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

חנה בן-ארי (1928-1978)

חנה בן ארישדרנית "קול ישראל", תסריטאית ומתרגמת.
חנה בן-ארי נולדה כחנה זילברשטיין למשפחה יהודית מבוססת בגרמניה. בשנת 1938, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצליחה חנה להימלט מגרמניה, ולעלות לארץ ישראל. חנה ומשפחתה בחרו להתיישב בת"א, ובמהרה החלה חנה את לימודיה בגימנסיה הרצליה הידועה אשר בעיר. שם, בין ספסל הלימודים, הכירה את אברהים ניניו, אשר לימים יהפוך לבעלה.
מיד לאחר תום לימודיה, ובהיותה רק בת 19, החלה להיות פעילה בשורות ההגנה, ושימשה כקריינית בקול ההגנה. חנה הייתה מהקרייניות הראשונות ב"קול ההגנה", ולאחר הקמת המדינה הפכה לאחת מהקרייניות הראשיות ב"קול ישראל". בנוסף, ניהלה חנה את מחלקת הדרמה ברדיו, והייתה אחראית על שידורם של תסכיתי רדיו רבים, במסגרת תוכניתה "המסך עולה". במסגרת עבודתה בקול ישראל, חנה העלתה לראשונה תוכנית תחקירים ברדיו, אשר היוותה את הבסיס לתוכנית "כלבוטק" הידועה. כמו כן, חנה הייתה אחראית לתרגומם ועיבודם של תסכיתי רדיו רבים מאנגלית וגרמנית.

בנוסף לעבודתה ברדיו, עסקה חנה גם בתחומי הטלוויזיה והתיאטרון: היא כתבה תסריטים רבים לתוכניות ילדים אשר שודרו במסגרת הטלוויזיה החינוכית וזכו להצלחה רבה, בין השאר הסדרה "רגע עם דודלי", היא תרגמה מחזות רבים אשר הועלות על במת "הבימה", התיאטרון הלאומי": "העלמה יוליה", "12 המושבעים", "ממלא המקום" ועוד רבים וטובים. בין שלל עיסוקיה הרבים, הספיקה חנה לערוך ספרים שונים, ובינהם את ספר העיתונאים לשנת 1977, אשר היה אחד מהספרים הבולטים שיצאו באותה תקופה, ואף כתבה חנה יחד עם בעלה מחזות רבים אשר זכו להצגה בתיאטרון.

בשנת 1978, נפטרה חנה בן ארי לאחר מחלה קשה. בשנת 2011, הנציחה עיריית ת"א את פועלה וזכרה באמצעות שלט על ביתה ברחוב קפלן בעיר. אולם לדעתינו זה לא מספיק.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה התגוררה ופעלה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/OfwWsD

**התמונה לקוחה מתוך אתר ויקיפדיה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

רות גרובר (1911-2016)

15284188_1201873063234895_4923914439677875879_nאישה אמיצה ופורצת דרך שתיעדה את התקופות הסוערות ביותר במאה העשרים. עיתונאית, סופרת, צלמת, ואקטיביסטית.

רות נולדה בברוקלין בניו יורק למשפחת מהגרים רוסים-יהודיים. כבר בגיל 15 נרשמה לאוניברסיטת ניו יורק, לאחר מכן המשיכה ללמוד באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ובגיל 20 הייתה לאדם הצעיר ביותר שקיבל תואר דוקטור כשסיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת קלן בגרמניה.

לאחר ששבה לארה"ב החלה את הקריירה שלה כעיתונאית.
בזמן מלחמת העולם השנייה יצאה רות ללוות כוח צבאי במשימה סודית להציל 1000 יהודים מאיטליה ולהביאם לארה"ב. במהלך ההפלגה לארה"ב תיעדה רות את סיפורם של הפליטים, ולאחר מכן ליוותה אותם וסייעה להם במאבקם להשיג אשרת שהייה ואזרחות.
כעיתונאית סיקרה רות את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ואת ועדת אונסקו"פ, את אוניית המעפילים אקסודוס, את משפטי נירנברג, את הקמת מדינת ישראל, את המעברות בישראל בשנות החמישים ועוד. בשנת 1985, כשהייתה בת 74, נסעה רות לאתיופיה לסקר את "מבצע משה" וליוותה עולים יהודים במסעם לישראל.

כלת פרס נעמת על שם גולדה מאיר לזכויות אדם ופרס מוזיאון הסובלנות ממרכז שמעון ויזנטל. בשנת 2008 זכתה לאות הערכה מאת הקואליציה נגד צנזורה בארה"ב על פועלה לשימור חופש הביטוי. ספרה "רחלה" המתעד את חייה של האחות רחלה פריבס זכה בפרס הספר הטוב בישראל לשנת 1979.

במהלך הקריירה הארוכה שלה פרסמה רות כעשרים ספרים וספרי צילומים.
ספרה "מקום מפלט" עובד לסרט עלילתי בשנת 2001, ובשנת 2009 הופק סרט תיעודי על חייה בשם "הקדימה את זמנה".

כדאי להציע אותה בכל עיר בישראל.

לקריאה נוספת

בתמונה: רות גרובר בשנת 1941, תצלומסך מתוך יוטיוב

טטיאנה הופמן (טטיאנה טשנפקובה) (1946-2016)

15123300_1196107010478167_5089301284179762049_oמגיע לה רחוב משלה!
היתה עיתונאית ישראלית, שתחום התמחותה היה עיסוק בחדשות החוץ, היא נולדה בפראג שבצ'כוסלובקיה לשעבר, והתחילה את דרכה המקצועית ברדיו המקומי של פראג.
בתחילת דרכה הגישה פינה ברוח סאטירית על המצב בצ'כוסלובקיה שבאותו זמן הייתה מדינה קומוניסטית.
בשנת 1968 זכתה הופמן בפרס על פועלה שניתן לה ע"י אגודת העיתונאים הישראלית, וקיבלה הזמנה לקבלת הפרס, בזמן שהייתה הקצרה בישראל, פלשה ברית המועצות לפראג, והיא קיבלה החלטה להשתקע בישראל.
לאחר לימודי עברית, התאקלמות בירושלים, ולימודי מדעי המדינה, חזרה לעיסוק בתחום התקשורת, והתקבלה לעבודה בקול ישראל, כשתפקידיה היו תפקידי עזר ולאחר מכן הייתה עורכת מהדורות חדשות ועריכת יומני חדשות.
למרות התאקלמותה בישראל, קיבלה החלטה מסיבות אישיות לעזוב את ישראל לגרמניה, ולימדה באוניברסיטת דיסלדורף, כשבמקביל התמקדה בחיי המשפחה במשך 12 שנים.
בתום השהות בגרמניה, עלתה לישראל פעם נוספת עם משפחתה.
בשנת 1993, עם עליית ערוץ 2 לאוויר, החליטה לנסות להתקבל לטלוויזיה בישראל, וביקשה להתקבל לעבודה בחברת החדשות של הערוץ, היא התקבלה לעבודה בחברת החדשות, ושובצה בחדשות החוץ.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
קרדיט תמונה:חדשות 2, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
למידע נוסף