אחיות לואיז קוק (1901-1991), ואידה קוק (1904-1986)

אחיות קוקהיו עובדות השירות הציבורי של אנגליה, לואיז עבדה כמזכירה ואחותה עבדה כקלדנית.
לאורך כל השנים, הייתה בין האחיות מערכת יחסים קרובה, והן גרו יחד במשך תקופה ארוכה.
כאשר הייתה אידה בת 32, החלה לפרסם ספרים בשם העט מרי בורצ'ל, וזכתה להצלחה גדולה, במשך עבודתה כסופרת כתבה 112 ספרים, והפכה לסופרת אהובה בבריטניה כולה.
הכסף שהרוויחה אידה במהלך פעילותה כסופרת, מימן את פעילות האחיות להצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
האחיות ביקרו בגרמניה, במטרה לצפות באופרה, ובעת ביקורן שם, דרך ידידן המשותף, גילו את המצב הקשה במדינה בכל הקשור למצוקת היהודים שעדיין נרדפו ע"י הנאצים, הן ערכו בדקה שבסיומה גילו כי כדי לאפשר ליהודים להיכנס לבריטניה, החוק דרש שלפליט תהיה עבודה או שיהיה לו כסף כדי לדאוג לעצמו.
שתי האחיות מימנו את נסיעת הפליטים לבריטניה, ועזרו להם להבריח את כספם, (המשטר הנאצי אסר על היהודים לקחת את כספם), כדי שבהמשך יוכלו הפליטים לקבל אשרת כניסה לבריטניה, וזאת באמצעות לקיחת רכוש שכלל תכשיטים, יהלומים, ומעילי פרווה יקרים, האחיות עזרו ליהודים לשאת רכוש זה לאורך כל הדרך, כי לפי חוקי המשטר הנאצי, היהודים לא היו יכולים לקחת אותו בעצמם.
בתקופה שבין השנים 1936-1939, האחיות סייעו לפליטים להימלט מגרמניה הנאצית ב-29 מקרים שונים, בכמה מהמקרים סייעו האחיות למשפחות יהודיות.
ככל הנראה, הן העניקו סיוע ל-50 או 60 יהודים.
הן עשו שימוש באהבתן המשותפת לאופרה, כדי להסוות את מטרתן האמיתית, של הנסיעות החוזרות ונשנות, באמצעות ידידן המשותף, שהעביר להן מידע על הופעות אופרה קרובות, וחיבר ביניהן לבין בכירי השילטון הנאצי דאז, האחיות עשו שימוש במסלול עוקף שעבר דרך הולנד, כדי להקשות על גילוי זהותם של היהודים שלקחו איתן.
שיא פעילות ההצלה שלהן, היה לאחר ליל הבדולח, בתקופה שבין נובמבר 1938, כולל תקופת פרוץ המלחמה, וניתוק היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה וגרמניה שקרה בספטמבר 1939.
האחיות שכרו דירה בלונדון, שבה שיכנו את הפליטים שהביאו איתן מגרמניה, במקביל, אידה נסעה ברחבי בריטניה, ונאמה בכנסיות כדי לגייס תרומות לפליטים.
פעילותה של אידה מומנה באמצעות הכסף שהרוויחה מפעילותה הספרותית, בשלב מאוחר יותר, הנציחה אידה את פעילותה למען הפליטים בספרה "עקבנו אחרי כוכבים", שפורסם בשנת 1956.
בשנת 1964, הכיר יד ושם בשתי האחיות כחסידות אומות העולם.
קרדיט תמונה: אתר "הטלגרף", התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותן?
עיריית ירושלים
Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%A7%…

נעמי פרנקל (1918-2009)

נעמי פרנקלהייתה סופרת ישראלית.
נעמי נולדה וגדלה בברלין, משפחתה הייתה משפחה מתבוללת, והיא גדלה לצידם של שישה אחים ואחיות נוספים.
אביה לחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ושם הכיר את אימה, שהייתה בת למשפחה שומרת מצוות, אימה נפטרה כשנעמי הייתה בת 5.
לאח שעלו הנאצים לשלטון, בשנת 1934, היא צורפה לנערות שעלו באותה עת לארץ ישראל, ואת הקליטה בארץ עשתה בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי. לאחר תקופת שהות בחווה עברה לחברת הנוער שהייתה בקיבוץ משמר העמק, שם הכירה את בעלה, והם התחתנו.
בתקופת מלחמת העצמאות עשתה שירות בפלמ"ח, ולאחר מכן עברה לקיבוץ בית אלפא, שם הכירה את בעלה השני ונישאה לו.
כשנשאלה על ראשית דרכה כסופרת אמרה שלא היה לה את יצר הפירסום, וכישרונה כסופרת היה הפתעה בשבילה ובשביל הקיבוץ.
ספרה הראשון יצא בשנת 1956, והיה רומן בשם "שאול ויוהאנה", שמתאר את יהדות גרמניה שהתקיימה לפני תקופת שלטון הנאצים.
בעקבות יציאת הספר קיבלה מלגה מאביה של אנה פרנק, מלגה שניתנה לה בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן ז"ל, מלגה שמטרתה הייתה לעשות מחקר על העם הגרמני. במסגרת עשיית המחקר שהתה שנה בגרמניה, ולאחר מכן שהתה במשך שנה וחצי באנגליה. כששהתה בגרמניה כתבה את חלקו השני של הספר "שאול ויוהאנה", ובשנת 1967 יצא חלקו השלישי והאחרון של הספר.
במהלך חייה נפרדה מחלק מרעיונות החברה הקיבוצית.
ב-1968 ערכה את האוטוביוגרפיה של מאיר הר ציון, ובעקבות עריכת הספר כתבה עבור חיל הים חלק מהיסטוריית החייל, חלק שהיה מיועד לשימוש פנימי, כאזרחית עובדת צה"ל שירתה בשייטת 13, ותפקידה היה תחקירנית המתעדת את פעילות היחידה במהלך מלחמת ההתשה, בסך הכל שירתה בצבא תקופה בת 7 שנים, שירותה כלל את תקופת מלחמת יום הכיפורים, ובמסגרת עבודתה ערכה את הספר "ימים עלי ימים", שיצא לאור במפקדת חיל הים.
בשנת 1973 יצא לאור ספרה "דודי ורעי", שעלילתו הייתה סיפורה של בת קיבוץ, הספר עבר עיבוד לסרט טלוויזיה שעבורו נכתב השיר "כמו צמח בר".
המראות הקשים אליהם הייתה חשופה במלחמת יום הכיפורים, הותירו בה את רישומם, והיא תיארה את שדה התעופה של אופירה שהיה מקום מלא חיים, כמקום שבאותה תקופה היו בו רק גופות.
נישאה בפעם השלישית.
בשנת 1981 הוציאה את ספרה "צמח בר", ספר שעסק בחיילי צה"ל בעת שהותם בסיני.
בשנת 1982 עברה לגור בקריית ארבע, ועברה מהפך אידיאולוגי שבעקבותיו היא ויצירתה נודו מהשיח האומנותי.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נעמי_פרנקל
קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

 

עדה גלר (1888-1949)

עדה גלרהייתה פעילה ציונית שעסקה גם בלימוד עברית.
עדה נולדה בטלומאץ', מקום שהיה חלק ממזרח גליציה הישנה.
את חוק לימודיה עשתה בבית ספר ממשלתי שלימודיו נערכו בשפה הפולנית, שם למדה עברית, ולאחר מכן לימדה עברית, ועזרה בהתנדבות לנערות מעוטות יכולת, הקדישה את פעילותה למען בית הספר "שפה ברורה", ולמען הציונות.
בשנת 1911 עלתה ארצה. לאחר עלייתה ארצה ניהלה במשך עשור את בית הספר "שושנה", שהיה בית ספר לענייני מלאכה, מוסד שקיבל דרגה של בית ספר עממי, בנוסף לעיסוק בהוראת המלאכה, נתן ביה"ס ללומדות בו גם חינוך עברי. בית הספר נוסד ע"י שרה לאה טהון, וקיבל תמיכה ע"י "ברית נשים יהודיות לתרבות", ארגון שמקום מושבו היה בברלין.
לעדה היה מקום חשוב בחיי היישוב החדש בירושלים, וביטוי לכך היה כשנבחרה לאסיפת הנבחרים הראשונה של היישוב.
כשנסגר ביה"ס שושנה בשנת 1922, יצאה להשתלמות בארה"ב, ולמדה בפיטרסבורג, שם קיבלה הסמכה למדעי המסחר, ולביקורת חשבונות.
בשנת 1927, חזרה לארץ, וניהלה מאבק ממושך נגד הממשלה הבריטית לקבלת רישיון לפעולה בארץ כרואת חשבון וכמבקרת מוסמכת. במשך מספר שנים הייתה האישה הראשונה והיחידה שעסקה במקצועות אלה.
במקביל, לימדה בבית הספר למסחר מיסודו של ד"ר שור, בו רק תלמידות.
לאחר קבלת הרישיון מטעם הממשלה הבריטית, החלה לעסוק במקצועותיה באופן שוטף והתקבלה כחברת ארגון רואי חשבון מוסמכים, הייתה חברה בארגון נשים אקדמיות, ניהלה את חשבונות אחדות העבודה, ואת חשבונות מטבח הפועלים בירושלים.
לאחר שובה מארצות הברית, הייתה פעילה בהתאחדות לנשים שוות זכויות, ומילאה בגוף זה תפקידים רבים.
הייתה חברה מטעם ההתאחדות במשלחת שיצאה לקונגרס שנערך באיסטנבול, טורקיה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
קרדיט תמונה: אנציקלופדית "תדהר", לחלוצי היישוב ובוניו
למידע נוסף:
http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/5/2125

 

פנינה פדרמן (1914-1948)

פנינה פדרמןהייתה לוחמת אצ"ל שנפלה בעת מילוי תפקידה.
פנינה נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, למדה שם בבית הספר התיכון היהודי משם עברה ללימודים באוניברסיטה, כשהייתה בת 16 הצטרפה לתנועת בית"ר, ובשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזבה לבלגיה, שם הוציא אביה עיתון בשם "העתיד שלנו", שהיה לביטאון בית"ר במדינה.
לאחר שהות המשפחה בבלגיה, עזבה להולנד, אך כשהתייתמה משני הוריה חזרה לבלגיה, שם נישאה לבעלה. חתונתם נערכה במועדון בית"ר.
בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל יחד עם בעלה, והזוג התיישב בראשון לציון, שם ייסדה את סניף קופת חולים המקומי, הקימה מסעדה שהייתה מיועדת לעובד הלאומי בבאר יעקב, והמשיכה את פעילותה בבית"ר כשהדריכה בסניף התנועה בעיר.
במקביל, הצטרפה עם בעלה לאירגון האצ"ל, ביתם שימש כמקום מפגש ויציאה לפעולות האירגון שקרו בדרום הארץ.
כשבעלה נתפס ע"י הבריטים והוגלה לאריתריאה, עברה לגור בנחלת יהודה, וגם שם ביתה שימש מקלט לפעילות אירגון האצ"ל, ובנוסף לכך, שימש הבית מקלט לפעילים ופליטי מלחמה.
בפעילותה האחרונה מילאה תפקיד ציבורי שהיה מיועד למשפחות האסירים, מכוניתה עלתה על מוקש והיא נהרגה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון
למידע נוסף:
http://www.gen-mus.co.il/person/?id=23377

הנסיכה החשמונאית המורדת (?-33 לפנה"ס)

נסיכה חשמונאית לוחמתלפעמים כחלק מכתיבת הערכים בדף, אנחנו נתקלות לא רק בנשים שפעלו, עשו, לחמו ויצרו ונדחקו ונשכחו, אלא גם בכאלו שלמרות פועלן הגדול כמעט ונמחקו לחלוטין מדפי ההיסטוריה.
הנסיכה החשמונאית הלוחמת היא אחת הדמויות האלו, ולכן מרגש במיוחד לכתוב עליה.
העובדה שבמרד החשמונאים היו נשים פעילות, קיימות, שותפות בזירה הציבורית מראה כיצד נשים היו מאז ומתמיד על במת ההיסטוריה, ואיך פעם אחר פעם הן הושכחו, בצורה שחוזרת על עצמה אלפי שנים.
אז הערך היום מוקדש לנסיכה החשמונאית המורדת, אישה ללא שם, בתו של אריסטובולוס השני, נכדה למלך אלכסנדר ינאי, אחות לאלכסנדר השני ולמלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגונוס השני.
היא עמדה בראש לוחמי גרילה יהודים, וניהלה ממבצר הורקניה הנצור קרב מאסף בחילות הורדוס לאורך ארבע שנים עד שנת 33 לפנה"ס. היא הנהיגה את יהודי האזור, ולחמה בעוז לשחרור ארצה.

הציעו אותה בעירכן!

בצילום- נסיכה לוחמת, תמונת אילוסטרציה.

עוגניה שמחוני (1922-1982)

עוגניה שמחוניחברת ההגנה, שדרנית, עורכת ומנהלת תכניות רדיו וטלוויזיה, מחלוצות השידור הציבורי בישראל.
עוגניה שמחוני נולדה ב- 1922 כעוגניה לוין, בצפת. בת למשפחת חלוצים ממזרח אירופה.
היא גדלה ברמתיים (כיום שכונה השייכת להוד השרון) והחלה את הכשרתה המקצועית כמורה בסמינר לווינסקי. היא עבדה כמה שנים כמורה בבית הספר העממי ברעננה עד שהחליטה להמשיך את לימודיה האקדמאיים בתואר בביולוגיה בהר-הצופים. למודיה הגבוהים בתחום זה נקטעו עם ההפצצות על האוניברסיטה.
בפעילותה החברתית באותן שנים הצטרפה שמחוני להגנה, והיה אחת משלוש הנשים היחידות שסיימו הכשרה כמ"כ. בהמשך היא הצטרפה כשדרנית לקול ישראל תחת ההגנה, וכן לקול ירושליים המנדטורית.
ב 14.5.48, מתוך האולפן המאולתר, היא קריינה את הכרזת המדינה לכל חלקי הארץ.
במסגרת עבודתה כשדרנית, עורכת ומנהלת תוכניות, הקדישה שמחוני תשומת לב ייחודית לצרכים של אוכלוסיות מוחלשות- למשל היא שילבה ב"תוכנית לעקרת הבית" פינת מידע משפטי שהבהירה את זכויותיהן החוקיות של הנשים, וכן היתה הראשונה ליזום שידורים ייחודיים לבני הגיל השלישי.
שמחוני היתה מחלוצות השידור החי ברדיו, וערכה תוכניות מתוך הקלטות פומביות.
בראשית שנות השישים נשלחה לארה"ב כחלק מהשתלמות לצורך הקמת הטלוויזיה הישראלית, ועבדה בעורכת ומפיקה בטלוויזיה הלימודית, שתהפוך לימים ל חינוכית.
ב- 1982, במהלך טיול לדרום אמריקה היא לקתה מפרצת מוחית ונפטרה בהיותה בת 59 בלבד. היא תרמה את גופתה למדע ונקברה ב עיריית הוד השרון.
איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית צפת – Safed Municipality, שם נולדה, Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים, שם שידרה, ו- עיריית הוד השרון, שם היא קבורה.
בתמונה , המדריך לנימוסי שולחן שכתבה יחד עם חנה בבלי, הוצאת ר.סירקיס.‬‎

רחל (דידי) הראל (1923-1989)

רחל דידי הראלחברת המחתרת ההולנדית שלחמה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, זוכת מדליית החירות של ארצות הברית ומדלית האומץ של מלך בריטניה.

רחל נולדה ברוטרדם, הולנד בשנת 1923. רחל נאבקה על זכותה ללמוד בתיכון וסיימה את בית הספר והכשירה עצמה כגננת והתמחתה בהוראה בשיטת מונטסורי.

בשנת 1941 התארסה למרסל הרץ. בשנת 1942 הייתה אמורה להשלח משפחתה למזרח אירופה. מרתה נגטנל, שעבדה אצל משפחת הרץ, הציעה להסתירם בביתה. במרץ 1943 השיגה מרתה עבורם תעודות זהות בדויות.
רחל, שהתחזתה לגויה כפרית, הצטרפה למחתרת ההולנדית וקיבלה תפקיד של בלדרית. תפקידה של רחל היה ליצור קשר בין מפקדי המחתרת לפעילים שדאגו בעיקר למציאת מקומות מסתור ליהודים ולסרבני חתימה על הצהרת הסולידריות. חרף הסכנות היא נעה בין הכפרים ברכיבה על אופניים כשהיא מתחזה לאיכרה בת האזור.
בקרב על ארנהם 1944, רחל השתתפה בטיפול בפצועים וכבלדרית במבצע העברת החיילים וצירופם לכוחותיהם. בנובמבר 1944 נתפסה רחל על ידי הגרמנים. בעת תפיסתה הצליחה להשמיד את מכתבי מפקד המחתרת שהיו עימה. ניסיונות הבריחה שלה לא צלחו והיא נורתה ברגלה.

אף שעברה עינויים קשים רחל לא הסגירה את חבריה. מכיוון שמוצאה היהודי לא היה ידוע וגם חברותה במחתרת לא הוכחה היא לא הוצאה להורג. בתחילת אפריל 1945 כאשר נשמעו תותחי בעלות הברית החלו אנשי האס אס לארגן את השיבה לגרמניה והנשים הצעירות הוצאו למסע רגלי קשה. בליל המסע השני הצליחה רחל לברוח ומצאה מחסה אצל איכר. למחרת נודע לה שהולנד שוחררה.
בשנת 1946 קיבלה באמסטרדם את מדליית החירות עם עיטור דקל ארד מהשגריר האמריקאי. בשנת 1948 הוענקה לה בשגרירות בריטניה מדלית המלך עבור אומץ לב למען החירות.
ב 1950 עלו לישראל רחל ומשה הרץ וילדיהם. בני הזוג התיישבו בקיבוץ בית השיטה ומאוחר יותר עברה המשפחה לחולון ולאחר הולדת בנם השלישי להרצליה. בישראל רחל הייתה פעילה בויצו וברטורי.
רחל הראל נפטרה ב-16 בנובמבר 1989, עם שובה מטקס הענקת אות חסיד אומות העולם לבני משפחת נגנטל בהולנד.

ראוי להנציח אותה בערים עיריית חולון – הדף הרשמי עיריית הרצליה שם התגוררה ופעלה בשנותיה בישראל.

ויצו ישראל Wizo Israel רוטרי ישראל Rotary club Herzliya, Israel רוטרי הרצליה, ישראל

לקריאה נוספת:
חירות, אומץ, גבורה: זו האישה המעוטרת בישראל YNET

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4364441,00.html

צפורה נריה (צפורה גרליץ) (1927-2017)

ציפורה נריה גרליץהייתה לוחמת פלמ"ח שליוותה את השיירות לירושלים, הייתה מהמפקדות הראשונות בצה"ל, והייתה גם קצינת ח"ן בדרגת סא"ל.
היא נולדה להוריה כבת בכורה בשכונת מאה שערים בירושלים, ובשנות ה-30' עברה המשפחה לתל אביב, שם נולדו עוד 2 אחיות נוספות.
עד כיתה ז' למדה ציפורה בבית הספר בית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שהיה בית הספר של זרם העובדים.
בשנת 1939, חזרה עם משפחתה לירושלים בשל קשיים כלכליים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אביה נעצר בשל היותו אזרח גרמני, והיה בגלות באוגנדה עד 1945. גירוש האב יצר בציפורה את הרצון להילחם בבריטים, והיא הצטרפה לתנועת הנוער "גורדוניה".
בשנת 1942, הצטרפה לקבוצת נוער שהייתה בקיבוץ חולדה, וזאת כדי לקחת חלק בהתיישבות העובדת. בתקופת שהותה בקיבוץ, תקופה בת שנתיים וחצי, למדה על זרם החינוך השיתופי.
באפריל 1943, נערך בקיבוץ חיפוש סליקים ע"י הבריטים, פעולה שהתבצעה בכל הארץ, חיפוש שציפורה הייתה עדה לו והשתתפה במאמצי חברי הקיבוץ להסתיר את הסליקים, אירוע זה השפיע על תפיסת עולמה ולפי עדותה, לאחר החיפוש היה לה ברור שהבריטים אינם צריכים להיות בארץ.
בקיבוץ חולדה פגשה ציפורה את יעקב נריה, ובשנת 1950 נערכה חתונתם.
בשנת 1944, הצטרפה להכשרה מגויסת של נוער קיבוץ חולדה, והם חברו לקבוצה מקבילה בקיבוץ בן שמן. היא הייתה מבין צעירי הקבוצה והייתה רזה במיוחד. בתקופה זו חלתה, אך התעקשה למלא את כל תפקידיה.
עברה גיוס לפלמ"ח, במסגרת 15% של אנשים שעברו להיות בתפקידי פיקוד שכללו גם התמחויות מקצועיות.
בינואר 1946, עברה עם קבוצה מגבע לעמיעד על מנת ליצור שם היאחזות ובמהלך שהותה השתתפה בפעילות של הברחת מסמכים, ורשימות של אנשי ההגנה. במקביל, השתתפה בהברחת עולים מסוריה לארץ, אך פעילותה הסודית לא התקבלה בעין יפה, בשל ההיעדרויות הרבות מפעילות הגרעין השוטפת.
ציפורה הייתה האישה היחידה בגרעין שעסקה בפעילות הקשורה לעלייה.
היא ליוותה קבוצות של עולים לגבול הצפוני של הארץ, ומשם פוזרו העולים למקומות שונים.
בנובמבר 1947, הייתה בירושלים במסגרת תקופת החלמה מדלקת הפרקים, ובכ"ט בנובמבר של אותה שנה, הייתה היערכות של הפלמ"ח להגנה על התחבורה לירושלים. היא החליטה שלא לחזור לקיבוץ, נסעה לתל אביב, ולמחרת הצטרפה לאחד הכוחות. ההחלטה שלא לחזור לקיבוץ, הביאה לסיום חברותה שם.
עברה קורס חובשות בעמיעד, שבסופו הוכשרה כחובשת, בהמשך עשתה קורס נוסף שבו קיבלה הכשרה כחובשת קרבית.
לכוחות הלוחמים צורפו מלווים שהיו נושאי נשק, כדי להשיב אש במקרה הצורך. חלק מהמלווים נושאי הנשק היו נשים שהבריטים נמנעו לבדוק גופנית, וכך היו יכולות הנשים לבצע את תפקידיהן כמלוות, תפקיד שכלל גם טיפול בפצועים.
ציפורה השתתפה בשיירות שיצאו לירושלים בחודשים אפריל ומרץ 1948.
קרדיט תמונה:מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/צפורה_נריה

ז'וטה הרטמן (1922-2015)

זוטה הרטמןלוחמת במרד גטו ורשה.

ז'וטה רוטנברג נולדה בפולין למשפחה יהודית, ועם כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית נשלחה יחד עם בני משפחתה וכלל יהודי פולין לגטו של העיירה קיילצה. באחד מיציאותיה אל מחוץ לגטו על מנת למצוא מזון למשפחתה, נתפסה ז'וטה על ידי השלטונות הנאצים והואשמה באי ענידת הטלאי הצהוב. איכשהו ז'וטה הצליחה להימלט, וברחה לגטו ארדום. לאחר מכן הועברה אל גטו ורשה שם פגשה בבני משפחה נוספים אשר שהו שם. ביולי 1942 החלו הגרמנים באקציות רבות אל עבר מחנה ההשמדה טרבלינקה. באחת מאותן אקציות, פגשה הרטמן את בן עירה אשר היה חבר במחתרת אצ"י – ארגון צבאי יהודי – וגייס אותה לשורות הארגון. מרבית חברי אצ"י השתייכוללתנועות הנוער של בית"ר, תאי האצ"ל והתנועה הרביזיוניסטית, אולם זו'טה הייתה בין החברים הבודדים אשר היו ללא שיוך מפלגתי. ז'וטה שימשה כקשרית, ולקחה חלק בפעולות מחתרת רבות אשר עסקו בהברחת תרופות, מכתבים, נשק ואמצעי לחימה בין חברי המחתרת השונים. ז'וטה הייתה מחביאה את הציוד המוברח תחת דגים מסריחים, וכאשר התקרבה אל השומרים במחנה הם העדיפו להמנע ממנה ולתת לה לעבור. ז'וטה עברה הכשרה צבאית רחבה במסגרת חברותה במחתרת, ובהדרגה נטמעה בתוך הארגון והפכה לחלק בלתי נפרד ממנו.

בערב חג הפסח תש"ג (1943) הוחלט על פרוץ המרד בגטו ורשה, בשיתוף יחד עם מחתרת יהודית נוספת שפעלה בשטח הגטו, אי"ל – ארגון יהודי לוחם. במהלך המרד לחמה ז'וטה באזור המפעלים של גטו, ובמקביל טיפלה בפצועים הרבים של הצד היהודי. לאחר דיכוי המרד, הסתתרה ז'וטה יחד עם שאר חברי המחתרת בבונקר, אולם במהירה הגרמנים עלו על עקבותיהם, פוצצו את הבונקר ושלחו את השאר למחנה ההשמדה מיידאנק. במהלך שהותה במחנה, הכירה ז'וטה את משה הרטמן, והשניים נישאו. לאחר סוף המלחמה, כאשר התוועדו לגורלם הנורא של בני משפחותיהם, החליט הזוג הצעיר להגר מפולין, ולאחר עצירות קצרות בגרמניה וצרפת, עלו לבסוף לישראל.

ז'וטה פעלה רבות להנחלת זכרון השואה במדינת ישראל, והתעקשה לספר את סיפור הגבורה של המחתרות היהודיות. בייחוד ביקשה ז'וטה לספר את סיפורה של מחתרת אצ"י, אשר נמחקה כמעט כליל במהלך המרד והודרה כמעט לחלוטין מהשיח על כך במדינת ישראל באותם ימים. היא הופיעה ובפני בני נוער, חיילים, אנשי ציבור וכל מי שבעצם רצה לשמוע, על מנת להגן על זכרם של הלוחמים היהודים. במשך שנים רבות "זכתה" ז'וטה להתעלמות והדרה כמעט מוחלטת מסיפור הגבורה של מרד גטו ורשה. רק ב2008, הכירה בה מדינת ישראל וכיבדה את ז'וטה בהדלקת המשואה בטקס המרכזי כנציגת לוחמי הגטאות.

סיפורה של זו'טה, ושל מחתרת אצ"י כולה, ראוי להכרה משמעותית וראויה יותר, ובייחוד לאור ההדרה והתעלמות המוחלטת לאורך השנים.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, בייחוד חולון בה התגוררה וירושלים שם נמצא מוסד "יד ושם" המשמש במפעל ההנצחה הגדול ביותר לאירועי השואה.
עיריית חולון – הדף הרשמי Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/BIPY1h

**התמונה באדיבות מכון ז'בוטינסקי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

 

דינה באביט (דינה גוטליבובה) (1923-2009)

דינה באביט גוטליבובהנולדה בברנו שהייתה בצ'כוסלובקיה.

היא התחילה את לימודיה בבית ספר לאומנות בפראג, ובדיוק אז פרצה המלחמה היא נשלחה לגטו טרזין בספטמבר 1943 יחד עם אימה ולא עברו את הסלקציה הידועה לשימצה, בעקבות ביקור של הצלב האדום שהיה אמור להיערך במקום.
במהלך מלחמת העולם השנייה נאסרה באושוויץ, שם ציירה עבור רופא המחנה יוזף מנגלה דיוקנאות של אסירים ממוצא צועני, ואסירים ממוצא בני הרומה שהיו כלואים במחנה.
בשנת 1944, ראה ד"ר מנגלה ציור של דינה על קיר באושוויץ. עיסוקו היה אז בתיעודם של תווי פנים של צוענים ובמיון מאפיינים של אוכלוסיה זו. על מנת להגשים את תכניתו לחיסולה,
צילום פניהם בלבד לא סיפק אותו, והוא ביקש מדינה לצייר בשבילו דיוקנאות צבעוניים של אסירים.
לפי עדותה של דינה, מנגלה דרש עותקים צבעוניים רבים של הציורים שלה, והציורים שלה בוצעו באותם חדרים שבהם בוצעו הניסויים שלו.
היא צייתה לבקשה, וכך ניצלו חייה וחיי אימה.
בהמשך, חייה וחיי אימה ניצלו פעם נוספת בזכות ד"ר מנגלה שמנע את שליחתן למחנות המוות.
לאחר השואה היגרה לארה"ב, חייתה בהוליווד, ועסקה ביצירת סרטי אנימציה.
כיום, ציוריה נמצאים במוזיאון ההנצחה של אושוויץ בירקנאו בפולין.
קרדיט תמונה: אתר עיתון "הארץ", התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
למידע נוסף:
http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.3955484
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
ובכל עיר שאתם חושבים שיש בה אומנות.