עדה גלר (1888-1949)

עדה גלרהייתה פעילה ציונית שעסקה גם בלימוד עברית.
עדה נולדה בטלומאץ', מקום שהיה חלק ממזרח גליציה הישנה.
את חוק לימודיה עשתה בבית ספר ממשלתי שלימודיו נערכו בשפה הפולנית, שם למדה עברית, ולאחר מכן לימדה עברית, ועזרה בהתנדבות לנערות מעוטות יכולת, הקדישה את פעילותה למען בית הספר "שפה ברורה", ולמען הציונות.
בשנת 1911 עלתה ארצה. לאחר עלייתה ארצה ניהלה במשך עשור את בית הספר "שושנה", שהיה בית ספר לענייני מלאכה, מוסד שקיבל דרגה של בית ספר עממי, בנוסף לעיסוק בהוראת המלאכה, נתן ביה"ס ללומדות בו גם חינוך עברי. בית הספר נוסד ע"י שרה לאה טהון, וקיבל תמיכה ע"י "ברית נשים יהודיות לתרבות", ארגון שמקום מושבו היה בברלין.
לעדה היה מקום חשוב בחיי היישוב החדש בירושלים, וביטוי לכך היה כשנבחרה לאסיפת הנבחרים הראשונה של היישוב.
כשנסגר ביה"ס שושנה בשנת 1922, יצאה להשתלמות בארה"ב, ולמדה בפיטרסבורג, שם קיבלה הסמכה למדעי המסחר, ולביקורת חשבונות.
בשנת 1927, חזרה לארץ, וניהלה מאבק ממושך נגד הממשלה הבריטית לקבלת רישיון לפעולה בארץ כרואת חשבון וכמבקרת מוסמכת. במשך מספר שנים הייתה האישה הראשונה והיחידה שעסקה במקצועות אלה.
במקביל, לימדה בבית הספר למסחר מיסודו של ד"ר שור, בו רק תלמידות.
לאחר קבלת הרישיון מטעם הממשלה הבריטית, החלה לעסוק במקצועותיה באופן שוטף והתקבלה כחברת ארגון רואי חשבון מוסמכים, הייתה חברה בארגון נשים אקדמיות, ניהלה את חשבונות אחדות העבודה, ואת חשבונות מטבח הפועלים בירושלים.
לאחר שובה מארצות הברית, הייתה פעילה בהתאחדות לנשים שוות זכויות, ומילאה בגוף זה תפקידים רבים.
הייתה חברה מטעם ההתאחדות במשלחת שיצאה לקונגרס שנערך באיסטנבול, טורקיה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
קרדיט תמונה: אנציקלופדית "תדהר", לחלוצי היישוב ובוניו
למידע נוסף:
http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/5/2125

 

פנינה פדרמן (1914-1948)

פנינה פדרמןהייתה לוחמת אצ"ל שנפלה בעת מילוי תפקידה.
פנינה נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, למדה שם בבית הספר התיכון היהודי משם עברה ללימודים באוניברסיטה, כשהייתה בת 16 הצטרפה לתנועת בית"ר, ובשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזבה לבלגיה, שם הוציא אביה עיתון בשם "העתיד שלנו", שהיה לביטאון בית"ר במדינה.
לאחר שהות המשפחה בבלגיה, עזבה להולנד, אך כשהתייתמה משני הוריה חזרה לבלגיה, שם נישאה לבעלה. חתונתם נערכה במועדון בית"ר.
בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל יחד עם בעלה, והזוג התיישב בראשון לציון, שם ייסדה את סניף קופת חולים המקומי, הקימה מסעדה שהייתה מיועדת לעובד הלאומי בבאר יעקב, והמשיכה את פעילותה בבית"ר כשהדריכה בסניף התנועה בעיר.
במקביל, הצטרפה עם בעלה לאירגון האצ"ל, ביתם שימש כמקום מפגש ויציאה לפעולות האירגון שקרו בדרום הארץ.
כשבעלה נתפס ע"י הבריטים והוגלה לאריתריאה, עברה לגור בנחלת יהודה, וגם שם ביתה שימש מקלט לפעילות אירגון האצ"ל, ובנוסף לכך, שימש הבית מקלט לפעילים ופליטי מלחמה.
בפעילותה האחרונה מילאה תפקיד ציבורי שהיה מיועד למשפחות האסירים, מכוניתה עלתה על מוקש והיא נהרגה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון
למידע נוסף:
http://www.gen-mus.co.il/person/?id=23377

הנסיכה החשמונאית המורדת (?-33 לפנה"ס)

נסיכה חשמונאית לוחמתלפעמים כחלק מכתיבת הערכים בדף, אנחנו נתקלות לא רק בנשים שפעלו, עשו, לחמו ויצרו ונדחקו ונשכחו, אלא גם בכאלו שלמרות פועלן הגדול כמעט ונמחקו לחלוטין מדפי ההיסטוריה.
הנסיכה החשמונאית הלוחמת היא אחת הדמויות האלו, ולכן מרגש במיוחד לכתוב עליה.
העובדה שבמרד החשמונאים היו נשים פעילות, קיימות, שותפות בזירה הציבורית מראה כיצד נשים היו מאז ומתמיד על במת ההיסטוריה, ואיך פעם אחר פעם הן הושכחו, בצורה שחוזרת על עצמה אלפי שנים.
אז הערך היום מוקדש לנסיכה החשמונאית המורדת, אישה ללא שם, בתו של אריסטובולוס השני, נכדה למלך אלכסנדר ינאי, אחות לאלכסנדר השני ולמלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגונוס השני.
היא עמדה בראש לוחמי גרילה יהודים, וניהלה ממבצר הורקניה הנצור קרב מאסף בחילות הורדוס לאורך ארבע שנים עד שנת 33 לפנה"ס. היא הנהיגה את יהודי האזור, ולחמה בעוז לשחרור ארצה.

הציעו אותה בעירכן!

בצילום- נסיכה לוחמת, תמונת אילוסטרציה.

עוגניה שמחוני (1922-1982)

עוגניה שמחוניחברת ההגנה, שדרנית, עורכת ומנהלת תכניות רדיו וטלוויזיה, מחלוצות השידור הציבורי בישראל.
עוגניה שמחוני נולדה ב- 1922 כעוגניה לוין, בצפת. בת למשפחת חלוצים ממזרח אירופה.
היא גדלה ברמתיים (כיום שכונה השייכת להוד השרון) והחלה את הכשרתה המקצועית כמורה בסמינר לווינסקי. היא עבדה כמה שנים כמורה בבית הספר העממי ברעננה עד שהחליטה להמשיך את לימודיה האקדמאיים בתואר בביולוגיה בהר-הצופים. למודיה הגבוהים בתחום זה נקטעו עם ההפצצות על האוניברסיטה.
בפעילותה החברתית באותן שנים הצטרפה שמחוני להגנה, והיה אחת משלוש הנשים היחידות שסיימו הכשרה כמ"כ. בהמשך היא הצטרפה כשדרנית לקול ישראל תחת ההגנה, וכן לקול ירושליים המנדטורית.
ב 14.5.48, מתוך האולפן המאולתר, היא קריינה את הכרזת המדינה לכל חלקי הארץ.
במסגרת עבודתה כשדרנית, עורכת ומנהלת תוכניות, הקדישה שמחוני תשומת לב ייחודית לצרכים של אוכלוסיות מוחלשות- למשל היא שילבה ב"תוכנית לעקרת הבית" פינת מידע משפטי שהבהירה את זכויותיהן החוקיות של הנשים, וכן היתה הראשונה ליזום שידורים ייחודיים לבני הגיל השלישי.
שמחוני היתה מחלוצות השידור החי ברדיו, וערכה תוכניות מתוך הקלטות פומביות.
בראשית שנות השישים נשלחה לארה"ב כחלק מהשתלמות לצורך הקמת הטלוויזיה הישראלית, ועבדה בעורכת ומפיקה בטלוויזיה הלימודית, שתהפוך לימים ל חינוכית.
ב- 1982, במהלך טיול לדרום אמריקה היא לקתה מפרצת מוחית ונפטרה בהיותה בת 59 בלבד. היא תרמה את גופתה למדע ונקברה ב עיריית הוד השרון.
איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית צפת – Safed Municipality, שם נולדה, Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים, שם שידרה, ו- עיריית הוד השרון, שם היא קבורה.
בתמונה , המדריך לנימוסי שולחן שכתבה יחד עם חנה בבלי, הוצאת ר.סירקיס.‬‎

רחל (דידי) הראל (1923-1989)

רחל דידי הראלחברת המחתרת ההולנדית שלחמה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, זוכת מדליית החירות של ארצות הברית ומדלית האומץ של מלך בריטניה.

רחל נולדה ברוטרדם, הולנד בשנת 1923. רחל נאבקה על זכותה ללמוד בתיכון וסיימה את בית הספר והכשירה עצמה כגננת והתמחתה בהוראה בשיטת מונטסורי.

בשנת 1941 התארסה למרסל הרץ. בשנת 1942 הייתה אמורה להשלח משפחתה למזרח אירופה. מרתה נגטנל, שעבדה אצל משפחת הרץ, הציעה להסתירם בביתה. במרץ 1943 השיגה מרתה עבורם תעודות זהות בדויות.
רחל, שהתחזתה לגויה כפרית, הצטרפה למחתרת ההולנדית וקיבלה תפקיד של בלדרית. תפקידה של רחל היה ליצור קשר בין מפקדי המחתרת לפעילים שדאגו בעיקר למציאת מקומות מסתור ליהודים ולסרבני חתימה על הצהרת הסולידריות. חרף הסכנות היא נעה בין הכפרים ברכיבה על אופניים כשהיא מתחזה לאיכרה בת האזור.
בקרב על ארנהם 1944, רחל השתתפה בטיפול בפצועים וכבלדרית במבצע העברת החיילים וצירופם לכוחותיהם. בנובמבר 1944 נתפסה רחל על ידי הגרמנים. בעת תפיסתה הצליחה להשמיד את מכתבי מפקד המחתרת שהיו עימה. ניסיונות הבריחה שלה לא צלחו והיא נורתה ברגלה.

אף שעברה עינויים קשים רחל לא הסגירה את חבריה. מכיוון שמוצאה היהודי לא היה ידוע וגם חברותה במחתרת לא הוכחה היא לא הוצאה להורג. בתחילת אפריל 1945 כאשר נשמעו תותחי בעלות הברית החלו אנשי האס אס לארגן את השיבה לגרמניה והנשים הצעירות הוצאו למסע רגלי קשה. בליל המסע השני הצליחה רחל לברוח ומצאה מחסה אצל איכר. למחרת נודע לה שהולנד שוחררה.
בשנת 1946 קיבלה באמסטרדם את מדליית החירות עם עיטור דקל ארד מהשגריר האמריקאי. בשנת 1948 הוענקה לה בשגרירות בריטניה מדלית המלך עבור אומץ לב למען החירות.
ב 1950 עלו לישראל רחל ומשה הרץ וילדיהם. בני הזוג התיישבו בקיבוץ בית השיטה ומאוחר יותר עברה המשפחה לחולון ולאחר הולדת בנם השלישי להרצליה. בישראל רחל הייתה פעילה בויצו וברטורי.
רחל הראל נפטרה ב-16 בנובמבר 1989, עם שובה מטקס הענקת אות חסיד אומות העולם לבני משפחת נגנטל בהולנד.

ראוי להנציח אותה בערים עיריית חולון – הדף הרשמי עיריית הרצליה שם התגוררה ופעלה בשנותיה בישראל.

ויצו ישראל Wizo Israel רוטרי ישראל Rotary club Herzliya, Israel רוטרי הרצליה, ישראל

לקריאה נוספת:
חירות, אומץ, גבורה: זו האישה המעוטרת בישראל YNET

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4364441,00.html

צפורה נריה (צפורה גרליץ) (1927-2017)

ציפורה נריה גרליץהייתה לוחמת פלמ"ח שליוותה את השיירות לירושלים, הייתה מהמפקדות הראשונות בצה"ל, והייתה גם קצינת ח"ן בדרגת סא"ל.
היא נולדה להוריה כבת בכורה בשכונת מאה שערים בירושלים, ובשנות ה-30' עברה המשפחה לתל אביב, שם נולדו עוד 2 אחיות נוספות.
עד כיתה ז' למדה ציפורה בבית הספר בית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שהיה בית הספר של זרם העובדים.
בשנת 1939, חזרה עם משפחתה לירושלים בשל קשיים כלכליים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אביה נעצר בשל היותו אזרח גרמני, והיה בגלות באוגנדה עד 1945. גירוש האב יצר בציפורה את הרצון להילחם בבריטים, והיא הצטרפה לתנועת הנוער "גורדוניה".
בשנת 1942, הצטרפה לקבוצת נוער שהייתה בקיבוץ חולדה, וזאת כדי לקחת חלק בהתיישבות העובדת. בתקופת שהותה בקיבוץ, תקופה בת שנתיים וחצי, למדה על זרם החינוך השיתופי.
באפריל 1943, נערך בקיבוץ חיפוש סליקים ע"י הבריטים, פעולה שהתבצעה בכל הארץ, חיפוש שציפורה הייתה עדה לו והשתתפה במאמצי חברי הקיבוץ להסתיר את הסליקים, אירוע זה השפיע על תפיסת עולמה ולפי עדותה, לאחר החיפוש היה לה ברור שהבריטים אינם צריכים להיות בארץ.
בקיבוץ חולדה פגשה ציפורה את יעקב נריה, ובשנת 1950 נערכה חתונתם.
בשנת 1944, הצטרפה להכשרה מגויסת של נוער קיבוץ חולדה, והם חברו לקבוצה מקבילה בקיבוץ בן שמן. היא הייתה מבין צעירי הקבוצה והייתה רזה במיוחד. בתקופה זו חלתה, אך התעקשה למלא את כל תפקידיה.
עברה גיוס לפלמ"ח, במסגרת 15% של אנשים שעברו להיות בתפקידי פיקוד שכללו גם התמחויות מקצועיות.
בינואר 1946, עברה עם קבוצה מגבע לעמיעד על מנת ליצור שם היאחזות ובמהלך שהותה השתתפה בפעילות של הברחת מסמכים, ורשימות של אנשי ההגנה. במקביל, השתתפה בהברחת עולים מסוריה לארץ, אך פעילותה הסודית לא התקבלה בעין יפה, בשל ההיעדרויות הרבות מפעילות הגרעין השוטפת.
ציפורה הייתה האישה היחידה בגרעין שעסקה בפעילות הקשורה לעלייה.
היא ליוותה קבוצות של עולים לגבול הצפוני של הארץ, ומשם פוזרו העולים למקומות שונים.
בנובמבר 1947, הייתה בירושלים במסגרת תקופת החלמה מדלקת הפרקים, ובכ"ט בנובמבר של אותה שנה, הייתה היערכות של הפלמ"ח להגנה על התחבורה לירושלים. היא החליטה שלא לחזור לקיבוץ, נסעה לתל אביב, ולמחרת הצטרפה לאחד הכוחות. ההחלטה שלא לחזור לקיבוץ, הביאה לסיום חברותה שם.
עברה קורס חובשות בעמיעד, שבסופו הוכשרה כחובשת, בהמשך עשתה קורס נוסף שבו קיבלה הכשרה כחובשת קרבית.
לכוחות הלוחמים צורפו מלווים שהיו נושאי נשק, כדי להשיב אש במקרה הצורך. חלק מהמלווים נושאי הנשק היו נשים שהבריטים נמנעו לבדוק גופנית, וכך היו יכולות הנשים לבצע את תפקידיהן כמלוות, תפקיד שכלל גם טיפול בפצועים.
ציפורה השתתפה בשיירות שיצאו לירושלים בחודשים אפריל ומרץ 1948.
קרדיט תמונה:מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/צפורה_נריה

ז'וטה הרטמן (1922-2015)

זוטה הרטמןלוחמת במרד גטו ורשה.

ז'וטה רוטנברג נולדה בפולין למשפחה יהודית, ועם כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית נשלחה יחד עם בני משפחתה וכלל יהודי פולין לגטו של העיירה קיילצה. באחד מיציאותיה אל מחוץ לגטו על מנת למצוא מזון למשפחתה, נתפסה ז'וטה על ידי השלטונות הנאצים והואשמה באי ענידת הטלאי הצהוב. איכשהו ז'וטה הצליחה להימלט, וברחה לגטו ארדום. לאחר מכן הועברה אל גטו ורשה שם פגשה בבני משפחה נוספים אשר שהו שם. ביולי 1942 החלו הגרמנים באקציות רבות אל עבר מחנה ההשמדה טרבלינקה. באחת מאותן אקציות, פגשה הרטמן את בן עירה אשר היה חבר במחתרת אצ"י – ארגון צבאי יהודי – וגייס אותה לשורות הארגון. מרבית חברי אצ"י השתייכוללתנועות הנוער של בית"ר, תאי האצ"ל והתנועה הרביזיוניסטית, אולם זו'טה הייתה בין החברים הבודדים אשר היו ללא שיוך מפלגתי. ז'וטה שימשה כקשרית, ולקחה חלק בפעולות מחתרת רבות אשר עסקו בהברחת תרופות, מכתבים, נשק ואמצעי לחימה בין חברי המחתרת השונים. ז'וטה הייתה מחביאה את הציוד המוברח תחת דגים מסריחים, וכאשר התקרבה אל השומרים במחנה הם העדיפו להמנע ממנה ולתת לה לעבור. ז'וטה עברה הכשרה צבאית רחבה במסגרת חברותה במחתרת, ובהדרגה נטמעה בתוך הארגון והפכה לחלק בלתי נפרד ממנו.

בערב חג הפסח תש"ג (1943) הוחלט על פרוץ המרד בגטו ורשה, בשיתוף יחד עם מחתרת יהודית נוספת שפעלה בשטח הגטו, אי"ל – ארגון יהודי לוחם. במהלך המרד לחמה ז'וטה באזור המפעלים של גטו, ובמקביל טיפלה בפצועים הרבים של הצד היהודי. לאחר דיכוי המרד, הסתתרה ז'וטה יחד עם שאר חברי המחתרת בבונקר, אולם במהירה הגרמנים עלו על עקבותיהם, פוצצו את הבונקר ושלחו את השאר למחנה ההשמדה מיידאנק. במהלך שהותה במחנה, הכירה ז'וטה את משה הרטמן, והשניים נישאו. לאחר סוף המלחמה, כאשר התוועדו לגורלם הנורא של בני משפחותיהם, החליט הזוג הצעיר להגר מפולין, ולאחר עצירות קצרות בגרמניה וצרפת, עלו לבסוף לישראל.

ז'וטה פעלה רבות להנחלת זכרון השואה במדינת ישראל, והתעקשה לספר את סיפור הגבורה של המחתרות היהודיות. בייחוד ביקשה ז'וטה לספר את סיפורה של מחתרת אצ"י, אשר נמחקה כמעט כליל במהלך המרד והודרה כמעט לחלוטין מהשיח על כך במדינת ישראל באותם ימים. היא הופיעה ובפני בני נוער, חיילים, אנשי ציבור וכל מי שבעצם רצה לשמוע, על מנת להגן על זכרם של הלוחמים היהודים. במשך שנים רבות "זכתה" ז'וטה להתעלמות והדרה כמעט מוחלטת מסיפור הגבורה של מרד גטו ורשה. רק ב2008, הכירה בה מדינת ישראל וכיבדה את ז'וטה בהדלקת המשואה בטקס המרכזי כנציגת לוחמי הגטאות.

סיפורה של זו'טה, ושל מחתרת אצ"י כולה, ראוי להכרה משמעותית וראויה יותר, ובייחוד לאור ההדרה והתעלמות המוחלטת לאורך השנים.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, בייחוד חולון בה התגוררה וירושלים שם נמצא מוסד "יד ושם" המשמש במפעל ההנצחה הגדול ביותר לאירועי השואה.
עיריית חולון – הדף הרשמי Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/BIPY1h

**התמונה באדיבות מכון ז'בוטינסקי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

 

דינה באביט (דינה גוטליבובה) (1923-2009)

דינה באביט גוטליבובהנולדה בברנו שהייתה בצ'כוסלובקיה.

היא התחילה את לימודיה בבית ספר לאומנות בפראג, ובדיוק אז פרצה המלחמה היא נשלחה לגטו טרזין בספטמבר 1943 יחד עם אימה ולא עברו את הסלקציה הידועה לשימצה, בעקבות ביקור של הצלב האדום שהיה אמור להיערך במקום.
במהלך מלחמת העולם השנייה נאסרה באושוויץ, שם ציירה עבור רופא המחנה יוזף מנגלה דיוקנאות של אסירים ממוצא צועני, ואסירים ממוצא בני הרומה שהיו כלואים במחנה.
בשנת 1944, ראה ד"ר מנגלה ציור של דינה על קיר באושוויץ. עיסוקו היה אז בתיעודם של תווי פנים של צוענים ובמיון מאפיינים של אוכלוסיה זו. על מנת להגשים את תכניתו לחיסולה,
צילום פניהם בלבד לא סיפק אותו, והוא ביקש מדינה לצייר בשבילו דיוקנאות צבעוניים של אסירים.
לפי עדותה של דינה, מנגלה דרש עותקים צבעוניים רבים של הציורים שלה, והציורים שלה בוצעו באותם חדרים שבהם בוצעו הניסויים שלו.
היא צייתה לבקשה, וכך ניצלו חייה וחיי אימה.
בהמשך, חייה וחיי אימה ניצלו פעם נוספת בזכות ד"ר מנגלה שמנע את שליחתן למחנות המוות.
לאחר השואה היגרה לארה"ב, חייתה בהוליווד, ועסקה ביצירת סרטי אנימציה.
כיום, ציוריה נמצאים במוזיאון ההנצחה של אושוויץ בירקנאו בפולין.
קרדיט תמונה: אתר עיתון "הארץ", התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
למידע נוסף:
http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.3955484
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
ובכל עיר שאתם חושבים שיש בה אומנות.

אליזבת (לילי) ווסט (1913-2006)

לילי ווסטחסידת אומות עולם וסמל להתנגדות להט"בית למשטר הנאצי. מגיבורות הרומן התיעודי "אמה ויגואר".
לילי ווסט היתה אישה גרמנייה נשואה ואם לארבעה בזמן מלחמת העולם השנייה, אז פגשה את פליצה שרגנהיים- אישה יהודייה צעירה שירדה למחתרת לאחר האקציה של יהודי ברלין. השתיים נפגשו דרך שידוך של חברה משותפת. לאחר כמה שבועות של חיזור מצד פליצה החל רומן אינטנסיבי בין שתיהן, שהונצח ברומן המכתבים "אמה ויגואר".
לילי ווסט, שהיתה חסרת תודעה פוליטית עד פגישתה עם פליצה התחברה לרעיונות של אהובתה. היא הסתירה בדירתה נשים יהודיות, הכירה את פליצה להוריה למרות הסנקציות החריפות ואיום הגירוש למחנות שעמד מעל ראשיהם של להט"בים.
באותה תקופה מתחילה לילי ווסט בהליך גירושין מבעלה המשרת בחזית, והיא ופליצה מחליפות טבעות ועורכות חוזה נישואין, שבו הן מגדירות את עצמן כבנות זוג, ומתוות קווי בסיס למערכת היחסים אותה הן מבקשות לכונן.
באוגוסט 1944, נתפסה פליצה עקב הלשנה בדירתה של לילי ווסט, ונשלחה לטרזינשטט ולאחריו נשלחה לאושוויץ. לילי ווסט מנסה להציל אותה ממחנה ריכוז, אולם המאמצים לא עולים. לאחר מכן נחקרה לילי ווסט על יחסיה עם פליצה שרגנהיים ע"י הגסטאפו, אולם הוחלט לא לעצור אותה עקב קשריה המשפחתיים וילדיה. אחרי שליחתה על פליצה שרגנהיים למחנה ממשיכה לילי ווסט בהסתרת נשים יהודיות, והיא שיכנה שלוש מהן בדירתם והסתירה אותן עד סוף המלחמה.
אחרי המלחמה התקרבה לילי ווסט ליהדות, ואף שלא התגיירה רישמית שמרה מצוות ופקדה לעיתים קרובות את בית הכנסת. בנה התגייר ועלה לישראל בשנת 1961.
סיועה לעם היהודי הוכר בשנת 1985, אז קיבלה את אות חסידת אומת עולם על הסתרה של שלוש נשים יהודיות בברלין.
מעבר לסיפורה האישי של לילי ווסט, סיפורה עומד כאנדרטה וסמל לכוחה של האהבה והאנושיות גם בזמן מלחמה וחושך. הנצחתה אינה רק לאישה, אלא להומניזם, לקרבה בין בני אדם ללא הבדלי דת, גזע או נטייה מינית ולאחווה אנושית.
בתמונה, לילי ווסט ופליצה שרגנהיים, 1941

תאה וולף (1907-2002)

תאה וולףאחות ראשית, "המלאך מאלכסנדריה"

תאה וולף נולדה בגרמניה למשפחה יהודית בורגנית. תאה נחשבה לנערה כשרונית וחכמה מאוד, וסיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות במגמת הוראה. לאחר סיום לימודיה, החליטה תאה כי מסלול ההוראה אינו בשבילה, ובחרה לעבור למקצוע בו תוכל לעזור לאחרים. במהרה גילתה את מקצוע האחות, התחילה לעבוד בבית היתומים היהודי בברלין, ובמקביל הצטרפה לאגודת "האחיות היהודיות" ולמדה מהן את המקצוע. תאה התאהבה במקצוע זה, וכעבור שנתיים ניגשה לבחינות הממשלתיות, עמדה בהן בהצלחה והוסמכה כאחות. לימים, כאשר כתבה את זיכרונותיה, צוטטה תאה באומרה "נערה כמוך תבוזבז בבית חולים, אמרה לי תדיר אימי. אך אני הלכתי בעקבות שאיפותיי… הוריי היו מעדיפים שאנהג ככל הנערות – אלמד בפנימייה נימוסים טובים, ריקוד, בישול ותפירה, ולאחר מכן אנשא לגבר יהודי מכובד. אבל אני? אני רציתי לעשות יותר בחיים שלי. העולם מלא כאב, מחלות ואסונות. רציתי לעזור".

לאחר הסמכתה, החלה תאה לעבוד בבית החולים היהודי של פרנקפורט, אולם כאשר נחנך בית החולים היהודי החדש באלכסנדריה אשר במצריים, הועברה אליו על מנת שתוכל לעזור בהקמתו וניהולו. תאה הבינה כי מחסום השפה הוא קריטי, ועל כן למדה תוך זמן קצר צרפתית, על מנת לעזור למטופליה היהודים, וערבית למטופליה המוסלמים. בנוסף, לצורך ניוד מהיר ברחבי העיר, פנתה תאה אל המלך פארוק הראשון בבקשה להוציא אישור נהיגה. המלך פארוק, אשר תמך בבית החולים ועודד את פעילותו, אישר זאת בצעד חריג. מדובר בצעד היסטורי, ולדבריה היא הייתה הנהגת הראשונה במצרים. שמו של בית החולים הלך לפניו, כטוב ביותר במצרים ובמזרח התיכון כולו. על אף שמו, בית החולים היהודי היה פתוח לכל דורש. בשל רמתו הגבוהה, רבים ממשפחת המלוכה ובכירי השלטון טופלו בבית החולים על ידי הצוות. תאה טיפלה במטופליה במסירות רבה, וקשרה קשרי ידידות עם רבים מהם. בשעת הצורך, ניצלה תאה קשרים אלו על מנת לסייע ליהודים רבים לברוח מאדמת אירופה הבוערת. השמועה על האחות תאה מאלכסנדריה הגיעה עד לאירופה, ופעילי הברחה רבים יצרו איתה קשר בכדי להציל כמה שיותר יהודים מציפורני הנאצים. תאה ניצלה את כל יכולותיה וקשריה לסייע ככל האפשר. חבריה המצרים באיגוד הרכבות סיפרו לה על פליטים יהודים התקועים ברכבת בהוראת חיילים בריטים, והיא מיד רתמה את הנסיכה טוסום לשחרורם. שוטרים מצריים בהם טיפלה סיפרו לה על ספינה גרמנית אשר עוגנת בנמל ובה פליטים יהודים, ומיד יצאה תאה יחד עם מנהל בית החולים לדרוש בשלומם ולהעבירם לבית החולים באמתלה רפואית. שמה של תאה נקשר בסיפורי הצלה רבים, כאשר תאה מתוארת כמלאך מאלכסנדריה אשר הציל נשמות רבות. בתום המלחמה, ולאחר שגילתה כי משפחתה נספתה כמעט במלואה בשואה, החליטה לעלות ארצה והתיישבה בעיר טבריה. גם לאחר עלייתה המשיכה תאה לעסוק ברפואה בביה"ח שויצר בעיר, ואף הקפידה לשמור על קשר טלפוני הדוק עם מכריה ועמיתיה מאלכסנדריה.

בדומה לסיפורים רבים בעמודנו, סיפורה של תאה "זכה" להתעלמות כמעט מוחלטת בהגיעה לארץ. תפקידה המכריע בהצלת יהודים רבים מאדמת אירופה, כמעט ולא נשמע. וכך גם חלקה של הקהילה המצרית – על חבריה הנוצרים, היהודים והמוסלמים – בסיוע. רק בשנות ה80, בעת הרצאה על יהודי מצרים, פרצה תאה בבכי וסיפרה את סיפורה ואת סיפור הקהילה כולה. דבריה וזיכרונותיה זכו לצאת לאור במסגרת ספר על פועלה, אולם מדובר בצעד ראשוני מאוד בדרך להכרה מלאה. ותודה גדולה.
מומלץ להציע את שמה לרחוב בכל עיר בארץ, ובייחוד העיר טבריה בה התגוררה.
עיריית טבריה הדף הרשמי

למידע נוסף – NRG

**עטיפת ספר זיכרונותיה של תאה (מהדורה ראשונה), מוצג במסגרת שימוש הוגן**