צלמת עיתונות ישראלית.
מרים צחי נולדה ביפו, להורים ילידי טורקיה. בגיל 12, לכבוד בת המצווה, קיבלה במתנה מאביה מצלמה, מתנה אשר היתה נקודת התחלה לקריירה שלה (אשר החלה למעשה רק כשהיתה בת 40).
אחיה של מירי, יהודה מזרחי, סיפר לאחר מותה: "זו הייתה מתנה מדהימה באותם ימים. רמת החיים בבית הייתה מאוד נמוכה, וכדי לקנות מצלמה אבא היה צריך לחסוך מעצמו אוכל. היום זו נשמעת מליצה, אבל זה היה ממש כך".
לאחר השירות הצבאי, למדה מירי רישום ואמנות באוניברסיטה העברית ובבצלאל. בתקופה זו, התיישבה ביחד עם בעלה בהתנחלות ענתות, חזרה בתשובה והקימה משפחה.
בשנת 1997 התקבל הצילום הראשון של צחי לעיתון "מקור ראשון", לאחריו התקבלה לעבודה קבועה בעיתון. בהמשך צילמה גם עבור העיתונים "ישראל היום" (שם עבדה כמעט מיום הקמתו) ו"בשבע".
צחי התמקדה בצילום המציאות של מתנחלים ופלסטינים בגדה המערבית.
היא סיפרה: "כשהתחלתי לא היו הרבה צלמים שהתמקדו באזור. עם השנים נפתחו לי דלתות, והיום אנשים מכירים אותי, נותנים בי אמון".
מרים צחי תיעדה מקרוב את חיי המתנחלים, נוער הגבעות, עימותים בין יהודים לערבים והפגנות אלימות.
היא תיעדה את החיים של המתנחלים בגוש קטיף בשנה שקדמה לתוכנית ההתנתקות, והמשיכה לתעד גם במהלכה. בין היתר, תיעדה את פינוי גוש קטיף ואת ההפגנות והמחאות נגדה, תיעדה את פינוי עמונה ואירועים רבים באינתיפאדה השניה.
היא סיפרה: "הייתי שם כדי להביא את הכאב של האנשים ולתעד מהזווית שלי".
במהלך הקריירה שלה הותקפה על ידי מושאי הצילום שלה, משני צדדי המתרס.
צילומים רבים שלה עלו לכותרות באירועים שונים, ואף זכו בפרסים בתערוכות כמו "עדות מקומית".
בריאיון לעיתון "עכבר העיר" בשנת 2014, סיפרה: "אני רואה בעבודה שלי אומנות לכל דבר. […] בתמונות שלי אני לא לועגת לאנשים, היו לי הזדמנויות כאלו עם פוליטיקאים, אבל אף פעם לא הרמתי את המצלמה על מנת לתפוס את החולשה של הבן אדם מולי. אני גם משתדלת להוציא את הכאב כמה שאני יכולה. […] הייתי למשל בפינוי של איזשהו כפר […] נכנסתי פנימה, נכון, אני אישה דתיה, יהודיה, ובאותו רגע זה לא שינה לי. נכנסתי ותפסתי את הכאב של האנשים והילדים".
צחי נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2020. היא הותירה אחריה חמישה ילדים. בת 66 היתה במותה.
(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)
למידע נוסף:
רחוב משלה 