פנינה פדרמן (1914-1948)

פנינה פדרמןהייתה לוחמת אצ"ל שנפלה בעת מילוי תפקידה.
פנינה נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, למדה שם בבית הספר התיכון היהודי משם עברה ללימודים באוניברסיטה, כשהייתה בת 16 הצטרפה לתנועת בית"ר, ובשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזבה לבלגיה, שם הוציא אביה עיתון בשם "העתיד שלנו", שהיה לביטאון בית"ר במדינה.
לאחר שהות המשפחה בבלגיה, עזבה להולנד, אך כשהתייתמה משני הוריה חזרה לבלגיה, שם נישאה לבעלה. חתונתם נערכה במועדון בית"ר.
בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל יחד עם בעלה, והזוג התיישב בראשון לציון, שם ייסדה את סניף קופת חולים המקומי, הקימה מסעדה שהייתה מיועדת לעובד הלאומי בבאר יעקב, והמשיכה את פעילותה בבית"ר כשהדריכה בסניף התנועה בעיר.
במקביל, הצטרפה עם בעלה לאירגון האצ"ל, ביתם שימש כמקום מפגש ויציאה לפעולות האירגון שקרו בדרום הארץ.
כשבעלה נתפס ע"י הבריטים והוגלה לאריתריאה, עברה לגור בנחלת יהודה, וגם שם ביתה שימש מקלט לפעילות אירגון האצ"ל, ובנוסף לכך, שימש הבית מקלט לפעילים ופליטי מלחמה.
בפעילותה האחרונה מילאה תפקיד ציבורי שהיה מיועד למשפחות האסירים, מכוניתה עלתה על מוקש והיא נהרגה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון
למידע נוסף:
http://www.gen-mus.co.il/person/?id=23377

חיה קלוגר (אנה קלוגר), (1890-1942)

חיה קלוגרהייתה נערה חרדית שברחה מבית הוריה בשל רצונה ללמוד ולהשכיל. נולדה בעיירה פודגורז'ה בפולין. למשפחה עשירה ומיוחסת, נצר למייסדי שושלת צאנז.
לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר לנערות בקרקוב בשנת 1904.
תשוקתה ללימודים הייתה גדולה מאד, והיא למדה לתעודת בגרות אקסטרנית בגימנסיה בקרקוב במטרה להתקבל ללימודים באוניברסיטה, באחת מהפקולטות הבודדות שפתחו את שעריהן בפני נשים באותה העת. הוריה התנגדו ללימודיה וכשהייתה בת 15 אילצו אותה להתארס לבחור חסידי. למרות האירוסין המשיכה ללמוד לבחינות הבגרות בספריית האוניברסיטה, עד שגילתה זאת אמה, שהגיעה לאוניברסיטה ודרשה מהם שלא לספק ספרי לימוד לבתה. קלוגר הצעירה לא ויתרה, ולימדה גרמנית באופן פרטי כדי לממן את לימודיה. כשגילתה אמה שהיא לומדת, היא סילקה את מנורת החשמל מחדרה כדי להפסיק את לימודיה. קלוגר לא ויתרה והמשיכה ללמוד בסתר, גם כשהתקבלה לאוניברסיטה היגלונית.
בשנת 1909 החליטה שהמצב לא יכול להימשך כך, ברחה מבית הוריה יחד עם אחותה הקטנה.
השתיים הגישו תביעה נגד הוריהן בבית המשפט המקומי בפודגורז'ה כדי לאלץ את הוריהן לאפשר להן ללמוד (צעירים עד גיל 24 נחשבו קטינים ולא יכלו ללמוד ללא אישור הוריהם).
לאחר המאבק המשפטי שבו ניצחה ולאחר הקשיים הרבים שהערימו עליה משפחתה והקהילה היהודית בקרקוב, המשיכה קלוגר בלימודיה ואף קיבלה בשנת 1914 תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת וינה (אחת מחמש נשים בלבד שקיבלו תואר דוקטור באוניברסיטת וינה באותה השנה).
בהמשך פירסמה מאמרים מדעיים בכתבי עת שונים ועבדה כמורה להיסטוריה בגימנסיה היהודית בקרקוב עד שנרצחה בשנת 1942 בקרמניץ.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי
עיריית תל-אביב-יפו
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
למידע נוסף: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3022330
קרדיט תמונה: אנה קלוגר בטופס רישום עירוני, קרקוב 1934. מתוך אתר "הארץ", מוצג במסגרת שימוש הוגן

דינה באביט (דינה גוטליבובה) (1923-2009)

דינה באביט גוטליבובהנולדה בברנו שהייתה בצ'כוסלובקיה.

היא התחילה את לימודיה בבית ספר לאומנות בפראג, ובדיוק אז פרצה המלחמה היא נשלחה לגטו טרזין בספטמבר 1943 יחד עם אימה ולא עברו את הסלקציה הידועה לשימצה, בעקבות ביקור של הצלב האדום שהיה אמור להיערך במקום.
במהלך מלחמת העולם השנייה נאסרה באושוויץ, שם ציירה עבור רופא המחנה יוזף מנגלה דיוקנאות של אסירים ממוצא צועני, ואסירים ממוצא בני הרומה שהיו כלואים במחנה.
בשנת 1944, ראה ד"ר מנגלה ציור של דינה על קיר באושוויץ. עיסוקו היה אז בתיעודם של תווי פנים של צוענים ובמיון מאפיינים של אוכלוסיה זו. על מנת להגשים את תכניתו לחיסולה,
צילום פניהם בלבד לא סיפק אותו, והוא ביקש מדינה לצייר בשבילו דיוקנאות צבעוניים של אסירים.
לפי עדותה של דינה, מנגלה דרש עותקים צבעוניים רבים של הציורים שלה, והציורים שלה בוצעו באותם חדרים שבהם בוצעו הניסויים שלו.
היא צייתה לבקשה, וכך ניצלו חייה וחיי אימה.
בהמשך, חייה וחיי אימה ניצלו פעם נוספת בזכות ד"ר מנגלה שמנע את שליחתן למחנות המוות.
לאחר השואה היגרה לארה"ב, חייתה בהוליווד, ועסקה ביצירת סרטי אנימציה.
כיום, ציוריה נמצאים במוזיאון ההנצחה של אושוויץ בירקנאו בפולין.
קרדיט תמונה: אתר עיתון "הארץ", התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
למידע נוסף:
http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.3955484
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
ובכל עיר שאתם חושבים שיש בה אומנות.

אליזבת (לילי) ווסט (1913-2006)

לילי ווסטחסידת אומות עולם וסמל להתנגדות להט"בית למשטר הנאצי. מגיבורות הרומן התיעודי "אמה ויגואר".
לילי ווסט היתה אישה גרמנייה נשואה ואם לארבעה בזמן מלחמת העולם השנייה, אז פגשה את פליצה שרגנהיים- אישה יהודייה צעירה שירדה למחתרת לאחר האקציה של יהודי ברלין. השתיים נפגשו דרך שידוך של חברה משותפת. לאחר כמה שבועות של חיזור מצד פליצה החל רומן אינטנסיבי בין שתיהן, שהונצח ברומן המכתבים "אמה ויגואר".
לילי ווסט, שהיתה חסרת תודעה פוליטית עד פגישתה עם פליצה התחברה לרעיונות של אהובתה. היא הסתירה בדירתה נשים יהודיות, הכירה את פליצה להוריה למרות הסנקציות החריפות ואיום הגירוש למחנות שעמד מעל ראשיהם של להט"בים.
באותה תקופה מתחילה לילי ווסט בהליך גירושין מבעלה המשרת בחזית, והיא ופליצה מחליפות טבעות ועורכות חוזה נישואין, שבו הן מגדירות את עצמן כבנות זוג, ומתוות קווי בסיס למערכת היחסים אותה הן מבקשות לכונן.
באוגוסט 1944, נתפסה פליצה עקב הלשנה בדירתה של לילי ווסט, ונשלחה לטרזינשטט ולאחריו נשלחה לאושוויץ. לילי ווסט מנסה להציל אותה ממחנה ריכוז, אולם המאמצים לא עולים. לאחר מכן נחקרה לילי ווסט על יחסיה עם פליצה שרגנהיים ע"י הגסטאפו, אולם הוחלט לא לעצור אותה עקב קשריה המשפחתיים וילדיה. אחרי שליחתה על פליצה שרגנהיים למחנה ממשיכה לילי ווסט בהסתרת נשים יהודיות, והיא שיכנה שלוש מהן בדירתם והסתירה אותן עד סוף המלחמה.
אחרי המלחמה התקרבה לילי ווסט ליהדות, ואף שלא התגיירה רישמית שמרה מצוות ופקדה לעיתים קרובות את בית הכנסת. בנה התגייר ועלה לישראל בשנת 1961.
סיועה לעם היהודי הוכר בשנת 1985, אז קיבלה את אות חסידת אומת עולם על הסתרה של שלוש נשים יהודיות בברלין.
מעבר לסיפורה האישי של לילי ווסט, סיפורה עומד כאנדרטה וסמל לכוחה של האהבה והאנושיות גם בזמן מלחמה וחושך. הנצחתה אינה רק לאישה, אלא להומניזם, לקרבה בין בני אדם ללא הבדלי דת, גזע או נטייה מינית ולאחווה אנושית.
בתמונה, לילי ווסט ופליצה שרגנהיים, 1941

עטרה רוזנברג (1930-1948)

עטרה רוזנברגעטרה רוזנברג, נולדה והתגוררה בחיפה ועבדה כפקידה בחנות שברחוב הנמל בעיר.

ביום ראשון, 21.3.1948, התקרב טנדר צבאי בריטי מכוסה בברזנט לבניין 'סולל בונה' ברחוב הנמל בחיפה. נהג המכונית לא נענה לקריאות לעצור את הרכב וקפץ מן הרכב. הנוטרים זיהו פתיל בוער וצעקו לאנשים שעבדו בסביבה להימלט.

מאות ברחו מהאיזור וכעבור 7 דקות התפוצצה המכונית. בהתפוצצות נהרגו שישה יהודים. עטרה, שכפי הנראה לא שמעה את האזעקות קודם לפיצוץ, נהרגה במקום. בת 17 במותה.

לקריאה נרחבת :

אתר לזכר חללים נפגעי פעולות איבה
ראוי להנציחה ב עיריית חיפה

**התמונה מתוך אתר ההנצחה לאזרחים חללי פעולות איבה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

ציון ציפורה (1437-1462)

ציון ציפורהקיסרית אתיופיה.

ציון ציפורה השתייכה לקהילת ביתא ישראל באתיופיה, ונולדה למשפחה מיוחסת משושלת הגדעונים. הקיסר זרע יעקב, משושלת הסולומונים, ראה את ציון באחד מביקוריו העממיים, והתאהב בה בשל יופיה הרב. הוא נשא אותה לאישה, והכריח אותה להתנצר לשם כך. ציון ציפורה התנצרה למראית עין, אולם בסתר המשיכה לשמור על יהדותה ועל קשריה עם קהילתה – ביתא ישראל. למרות מעמדה הנחות כאישה השלישית של הקיסר, ציפורה זכתה לכבוד רב בשורות השלטון והיא ניהלה בפועל את בית המלוכה. לאחר שנולדו ילדיה מהקיסר, היא זכתה לכינוי הכבוד האם הקיסרית בקרב הממלכה כולה.
תקופת מלכותו של זרע יעקב התאפיינה בקנאות נוצרית ורדיפה רבה על רקע דתי, ובייחוד ביטול המנהיגות הקהילתית בקרב העדות השונות והחזרת שלטון הנציבים מטעם השלטון – גם באופן אלים. ציפורה סיפרה לראשי ביתא ישראל על תוכניותיו של הקיסר, והמלך גדעון – מנהיג הקהילה וקרוב משפחתה – החל באסיפת צבא לוחם על מנת לסכל את תוכנית הקיסר והכתרת בנו אסקל, המשותף לו ולציון, תחתיו. ציפורה חיכתה לרגע הנכון, וכאשר נודע לה כי הקיסר עזב את עיר הבירה לצורך ניהול קרב כנגד מורדים מוסלמים, היא הדליפה זאת לקהילתה. המלך גדעון ולוחמיו ניצלו את פגיעותה של הממלכה, והחלו בפלישה אל עיר הבירה. המידע על המרד היהודי הגיע אל אוזנו של הקיסר, והוא מיהר חזרה אל עיר הבירה על מנת לדכאו. הקיסר ידע כי תושבי הממלכה יתמכו בניסיון להדיחו, בין השאר בשל רצון היהודים להמליך תחתיו את בנו, אסקל, אשר שייך ל2 שושלות מלוכה עתיקות – הסולומונית מצד אביו והגדעונית מצד אימו. על כן, דיכא זרע יעקב את נסיון המרד באמצעות קרב אכזרי וחסר רחמים. לוחמים יהודים רבים נהרגו, מנהיגי הקהילה נלקחו בשבי וציפורה נרצחה על ידי הקיסר אל מול ילדיהם המשותפים. בנוסף, הקיסר הגלה את בנו הבכור, אסקל, ופקד עליו לנהל את בית הכלא בו שכנו השבויים היהודים. אסקל שמר טינה לאביו, ועל כן התיידד בכלא עם אבא צברה, אחד מהמנהיגים השבויים, ויחד ביצעו בריחה המונית מהכלא. לימים, שב אסקל את היהודים וחידש את מעמדם ההלכתי-חברתי של הנזירים בקהילה. בנה השני, באדה מריאם, הפך ליורש לאחר הגלייתו של אחיו הבכור, וירש את אביו מספר שנים לאחר מות אימו.

מרד ציפורה זכור בכאב בקרב בני ביתא ישראל, ולמרות התוצאות הקשות ציון ציפורה זכורה כ"אסתר המלכה" של הקהילה. במקורות השונים, מתוארת דמותה כמופת לגבורה, ונאמנות לעמה, קהילתה ומורשתה.

מומלץ להציע לרחוב בכל עיר בישראל, ובייחוד הערים ירושלים ורחובות בהם חיה אוכלוסייה רבה ממוצא אתיופי.
עיריית רחובות Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

**תמונת אילוסטרציה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

 

שירה בנקי (1999-2015)

15698320_1238498322905702_5367725023818677273_nראויה להנצחה!
היתה נערה שהשתתפה במצעד הגאווה שנערך בירושלים בשנת 2015, ונרצחה במהלכו.
את המצעד הובילה הקהילה הלהטב"קית , ואירגונים התמוכים הזכויות הקהילה הלהטב"קית.
שירה האמינה בערכי הסובלנות, וקבלת האחר, וקידמה אותם בחייה.
היא נרצחה במהלך מצעד הגאווה שנערך בירושלים ב-2015, ע"י ישי שליסל, שביקש לבטל את המצעד, ויצא נגדו לפני קיומו.
הרצח אירע כשהמצעד כבר כמעט הגיע לסיומו, ומלבד שירה נפצעו 3 נערים נוספים.
התגובה הציבורית לרצח הייתה זעזוע והבעת הזדהות עם הקהילה, ועם ערכי הסובלנות ששירה שלא היתה שייכת לקהילה, ביקשה לקדם.
לשירה 2 הורים, ו-3 אחים קטנים ממנה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
למידע נוסף

האנזי ברנד(1912-2000)

האנזי ברנדפעילה בועדת העזרה וההצלחה בבודפשט בתקופת השואה ופעלה להצלת יהודים שנמלטו להונגריה מהמדינות הגובלות.

האנזי נולדה למשפחת הרטמן בבודפשט בשנת 1912. בנעוריה הייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר" ואחר כך ב"נוער העובד". לאחר סיום לימודיה התיכונים, החלה לעבוד בבית המלאכה לסריגה של המשפחה ולמדה את המקצוע והצטרפה להכשרה במטרה לעלות לארץ ישראל. את בעלה, יואל ברנד, הכירה בקבוצת ההכשרה ונישאה לו בשנת 1935 ולשניים נולדו שני בנים: מיכאל ודניאל. בני הזוג ברנד הקימו עסק בתחום הטקסטיל, היא עיצבה את הדגמים והוא היה אחראי השיווק. לאחר מספר שנים העסיקו בבית המלאכה למעלה ממאה פועלים. בשנת 1939 נחקקו בהונגריה חוקים להגבלת עסקי היהודים והם העבירו את המפעל לאחת העובדות הוותיקות, אך המשיכו לנהל אותו.

טרם הוקמה "ועדת העזרה וההצלה" לקחה ברנד חלק בהצלת כמה מבני משפחתה. בשנת 1941 נשלחו אחותה וגיסה למחנה ריכוז בו רוכזו היהודים חסרי האזרחות. כאשר נודע לברנד על כך, חזרה מיד לבודפשט והצליחה להציל את אחותה וגיסה על-ידי תשלום 10,000 לאיש הריגול הנגדי ההונגרי, יוז'י כרום. לאחר חזרתם העידו השניים על מעשי הזוועה. לימים סיפרה ברנד שצרה זו, שפקדה את משפחתה, גרמה לה להבין עד כמה קשה מצבם של הפליטים היהודים. בשנת 1942 הצליחה לחלץ את בעלה, יואל ברנד, מעבודות כפייה בצבא ההונגרי. כשהגיע צו הגיוס דאגה שרופא יזריק לבעלה גלוקוזה כדי שתהיה לו סוכרת מדומה והוא שוחרר מעבודות הכפייה.

באביב 1942 הגיעו להונגריה כ – 10,000 פליטים מסלובקיה שהיו זקוקים לתעודות מזויפות, דיור ואמצעי מחיה. הנהגת היהודים הרשמית של יהודי הונגריה סירבה לעזור להם והתנועה הציונית נשאה בעול כמעט לבד. ראשי התנועה החליטו להקים גוף חדש שנקרא "ועדת העזרה וההצלה". הועדה פעלה להעברת מכתבים לקושטא, שם היה ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, ולהביא משם כסף ומכתבים. בכסף השתמשו לצורך זיוף תעודות לפליטים, לקניית מזון ובגדים ולתשלום למבריחי הפליטים שזרמו להונגריה. עד הכיבוש ב – 1944 עסקה הוועדה בסיוע לפליטים היהודים שהגיעו להונגריה. תפקידה היה להגיש עזרה לזרם הפליטים שהגיעו מהשטחים הכבושים של הנאצים ולעזור להם למצוא מחבוא. ברנד קיבלה את הפליטים ודאגה לטפל בהם ולהאכילם. פעולתה למען הפליטים היהודים עמדה בניגוד לחוק, משום שהיה איסור לקיים כל מגע עימם. לאחר כיבוש הונגריה התכנסו חברי ועדת העזרה וההצלה בבית ברנד וקיבלו החלטה להישאר בבודפשט ולדאוג לגיוס כספים לצורך הכנת תעודות מזויפות, מקומות סתר ומזון עבור הפליטים והיהודים המקומיים.

בשנת 1944 זומן יואל ברנד על ידי אדלוף אייכמן לפגישה שם הוצעה לו העסקה המכונה "סחורה תמורת דם". אייכמן הודיע כי הוא מוכן למכור את מיליון יהודי הונגריה תמורת 10,000 משאיות וסחורות נוספות. ברנד יצא לשליחות לקושטא להעביר ליהודים ובעלות הברית את דבר ההצעה. האנזי התנגדה ליציאתו של בעלה לשליחות, אולם היה נחוש בדעתו. יומיים לפני שעזב את בודפשט הביא יואל את האנזי לפגישה ראשונה עם אייכמן. לאחר שעזב את בודפשט הפכה האנזי ברנד לדמות מרכזית בפעילות הוועדה ובחייו של ישראל קסטנר. יחד עם ישראל קסטנר המשיכה האנזי ברנד בניסיונות לשכנע את הגרמנים לעצור את גירוש יהודי הונגריה לפולין, בטענה שהם מעמידים את סיכוי שליחותו של יואל ברנד בקושטא. משלא חזר יואל ברנד משליחותו במועד שהיה אמור, ביקשה ממנו האנזי, שכמחווה של רצון טוב ירשה להם להוציא מרכבות הגירוש את הילדים היתומים ממוסדות הילדים, אך הוא סרב.

באפריל 1944, הועלתה הצעה לאפשר ל – 600 יהודים שחיו בהונגריה והחזיקו רישיונות עלייה לארץ ישראל לצאת ברכבת מהונגריה למדינה נייטרלית כלשהי. המשא ומתן בנושא "רכבת ההצלה" נמשך כחודש ועלות המבצע הסתכמה ב 1,685,000 דולר. על פי עדותם של יואל והאנזי ברנד, רק לאחר שאחד החולצים סיפר שילדי משפחת ברנד יהיו גם הם ברכבת, חל שינוי ביחס הציבור למבצע ההצלה. לאחר שהרכבת והנוסעים הועברו לשוויץ, נשארה ברנד בבודפשט לשמור על הקשר עם אייכמן ולאחר שעזב את בודפשט היא המשיכה את המשא ומתן עם סגניו.

בשנת 1944 צנחו בהונגריה שלושה מצנחני היישוב וביניהם חנה סנש. במשפט גרינוולד-קסטנר, טענה קתרינה סנש, אמה של חנה סנש, כי האנזי ברנד סירבה להעביר לבתה חבילה לבית הסוהר. כעבור שנים בראיונות לעיתונות אמרה שלא הבינה למה היה עליה לסכן את חייה ואת חיי ילדיה בהעברת חבילה למישהי המואשמת בריגול ולא מוחזקת בידי הנאצים, אלא בידי המשטרה ההונגרית. המשטרה ההונגרית לא ידעה על הקשר בין ועדת ההצלה היהודית לבין הגרמנים והעברת החבילה הייתה עלולה לחשוף זאת ולחבל במאמצי ההצלה.

כשהסתיימה המלחמה לא רצתה האנזי ברנד לעלות לארץ ישראל והמשיכה להאשים את ראשי הסוכנות היהודית שלדעתה לא דאגו מספיק להצלת יהודים ולא התייחסו ברצינות לעסקה "סחורה תחת דם". בסופו של דבר השתכנעה ובשנת 1946 עלו הזוג ברנד לארץ ישראל. תחילה התגוררו בקיבוץ גבעת חיים, ולאחר מכן עברו להתגורר בדירה קטנה בשכונת יד אליהו בתל אביב.
ברנד העידה במשפט קסטנר. היא עצמה התנגדה למשפט הדיבה נגד גרינוול בטענה שלא ייתכן שהטרגדיה של העם היהודי תהיה נושא במשפט דיבה. לאחר פסק הדין המליצה לקסטנר לעזוב את הארץ מחשש לחייו. ברנד העידה גם במשפט אייכמן והייתה בעלת חשיבות מיוחדת שכן עדים מעטים במשפט פגשו את אייכמן פנים אל פנים ואף דיברו איתו. עבורה היווה משפט אייכמן הזדמנות להוכיח שקסטנר היה חף מפשע.

בשנת 1964 נפטר יואל ברנד מהתקף לב בזמן שהעיד במשפטו של פושע מלחמה נאצי. האנזי ברנד לא נישאה בשנית ונפטרה בחג הפסח בשנת 2000 בביתה ונטמנה בבית העלמין נחלת יצחק.
איפה ראוי להנציחה? בתל- אביב שם התגוררה במשך 40 שנים ועבדה כאם הבית ב"בית הילד" בעיר.

לקריאה נוספת:

שרון גבע, "רעייתו של יואל בראנד, יד ימינו של קסטנר", אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 235–247.

עדותה של האנזי ברנד במשפט אייכמן, אתר סנונית

האנזי ברנד- ערך ויקיפדיה

תמונה- ויקיפדיה