רחל רוזנטל (1926 – 2015)

מורה, אמנית מיצג בינתחומית, אקטיביסטית ושחקנית.

רחל רוזנטל נולדה בפריז למשפחה רוסית-יהודית בעלת אמצעים. על בית ילדותה סיפרה שהיה מלא ביצירות של מונה ושאגאל. רחל הקטנה החלה להופיע כבר מגיל שלוש ולמדה בלט מגיל שש. הוריה עודדו את עיסוקה באומנות והיא למדה ציור, ריקוד ומוסיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רוזנטל ומשפחתה. הם שהו תקופה בפורטוגל ובברזיל והתיישבו בניו יורק, שם החלה רוזנטל את לימודיה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנות.

לאחר המלחמה נסעה רוזנטל לפריז, שם למדה תיאטרון בבית הספר על שם ז'אן-לואי בארו.

לאחר ששבה לניו יורק ב-1953 הצטרפה לחבורת אינטלקטואלים ונחשפה לתפיסות האקזיסטנציאליזם והבודהיזם. בסופו של דבר ניתקה את עצמה מן החבורה מכיוון שהסביבה הגברית גרמה לה להרגיש "נמרצת אך גם נשלטת".

בשנת 1955 עברה להוליווד. היא חשה כי אין בעיר את האווירה המגבילה וה"גברית" שהייתה בניו יורק. ב-1956 פתחה סדנה לתיאטרון אקספרימנטלי בשם “Instant Theater” , הופיעה וביימה במשך עשר שנים.

במהלך אותה תקופה התפצל המיקוד שלה בין עולם הבמה לאמנות החזותית, היא יצרה פסלי קרמיקה והציגה אותם. משנת 1975, החלה להתמקד בעיקר ביצירות לתיאטרון, כתיבה, משחק והוראה.

במשך שנות פעילותה הרבות הייתה דמות משמעותית ביותר בקהילת הפרפורמנס. במהלך שנות השישים והשבעים היא הקימה פרויקטים רבים, הבולט שבהם הוא “WomenSpace”. בנוסף, היו לה מגוון שיתופי פעולה עם אומניות אחרות. היא הייתה דמות מובילה בתנועת אמנות הנשים בלוס אנג'לס בשנות ה -70 ונחשבה לפמיניסטית של "הדור הראשון". מ-1979 העבירה סדנאות פרפורמנס ברחבי צפון אמריקה ואירופה ומאוחר יותר בחייה היא לימדה משחק באוניברסיטת קרנגי-מלון. היא סיירה רבות בארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה.

רוזנטל נשארה פעילה בקהילת האומנות והעלתה מיצגים רבים לאורך השנים, ביניהם: "מופע המתים" ב-1978, "המוח של רייצ'ל" ב-1987 ו-"חלומות פנגיאה" ב-1990. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה להופיע בעצמה והתמקדה יותר בבימוי, אקטיביזם וציור. היא תרמה חלק מיצירותיה למוזיאון סנטה מוניקה לאומנות. ב-2009 פורסם ספר שמתאר את מתודות לימוד הפרפורמנס שלה. ב-2010 רואיינה לסרט דקומנטרי.

עבודתה של רוזנטל נגעה בנושאים חשובים והביאה אותם לקידמת הבמה – איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים, מגדר ופמיניזם. פועלה נחשב לפורץ דרך ורדיקלי, במיוחד בהתחשב בתקופה שבה עסקה בפרפורמנס. במיצגים רבים שלה עסקה גם בטראומות שעברה במהלך חייה.

על פועלה זכתה בפרסים רבים, הבולט שבהם הוא פרס אובי שבו זכתה ב-1989.

נורה בייס (1880 – 1928)

זמרת, שחקנית, כוכבת מופעי וודוויל שזכתה להצלחה בינלאומית.

רייצ'ל אלונורה גולדברג, שהיתה ידועה בכינוי "דורה" נולדה בשיקגו למשפחה יהודית. בשנות העשרה שלה עברה עם משפחתה למילווקי שבוויסקונסין. בתקווה להתחיל קריירה במה, היא החלה להופיע במופעי כישרונות ואימצה את שם הבמה נורה בייס. "נורה" כצורה מקוצרת של אלונורה, ו"בייס", הסיפור אומר, מכיוון שמנהל במה אמר לה שלא תהיה לה קריירה מוצלחת עם השם גולדברג. הוא הציע לעבור על האלפבית בעברית כדי למצוא לה שם, וקרא "אלף, בית….", כאשר היא עצרה אותו והציעה "בייס".

בסוף 1900 החלה להופיע במופעי ווודוויל בשיקגו, היא הצטרפה ללהקה שהופיעה בסנט לואיס, מיזורי ובקליפורניה. לאחר מכן החליטה לנסות ולקדם את הקריירה שלה ועברה לניו יורק. שם צברה פופולריות כשחקנית וכזמרת קומית, וב -1902 ביצעה את השיר "Down Where the Wurzburger Flows", כשהופיעה בתיאטרון אורפום בברוקלין. השיר הזה הפך להצלחתה הפופולרית הגדולה הראשונה.

במהלך השנים הבאות היא הופיעה בבתי הקולנוע היוקרתיים בניו יורק, נסעה לסיבובי הופעות בארה"ב ובין השנים 1904-1907 ערכה מספר הופעות באירופה. היא הופיעה לראשונה בלונדון בדצמבר 1905, וזכתה להצלחה מיידית. לאחר שחזרה לארצות הברית, הופיעה בקביעות בלהקת התיאטרון של בנג'מין פרקלין קית'. ב-1907 פנה אליה פלורנץ זיגפלד בכדי להציע לה להופיע במופע תיאטרון חדש שלו – Follies. ההופעה, זכתה להצלחה אדירה, ביססה את מעמדה של בייס, והפכה אותה לאחת השחקניות בעלות השכר הגבוה ביותר בעולם.

בשנת 1908 הופיעה וכתבה עם בעלה דאז שיר שהפך להיט בשם "Shine On, Harvest Moon", אשר נכלל ב"ספרי זיגפלד" של 1908 , יחד עם כמה שירים במופע.

בייס היתה כוכבת ולעיתים קראה תיגר על סמכותם של מנהלי ומפיקי התיאטרון. היא עזבה את "ספרי זיגפלד" משנת 1909 בגלל מחלוקת עם זיגפלד. היא המשיכה להופיע במופעי וודוויל עם בעלה וקיבלה שכר גבוה עוד יותר מבעבר. המבקרים ציינו כי בייס הצליחה בגלל קולה היפה, רגישותה לטעם הקהל שלה, ונכונותה לצחוק על עצמה.

ב-1910 בייס ביצעה את ההקלטות הראשונות שלה, עבור ויקטור רקורדס. היא זכתה להצלחה מיידית עם "Has Anybody Here Seen Kelly", גרסה אמריקנית לשיר בריטי. היא ובעלה הקליטו יחד, והמשיכו להופיע ביחד עד שנת 1912.

לאחר מכן השיקה מופע יחיד, וכיכבה במחזמר Ladies First בשנת 1918. היא גם חזרה להקליט, ואחת ההצלחות הגדולות שלה הייתה שיר פטריוטי להעלאת המורל שיצא במלחמת העולם הראשונה (בתחתית הפוסט). היא חתמה על חוזה חדש בקולומביה רקורדס, והקליטה איתם מעל 60 שירים במהלך שש השנים הבאות. היא המשיכה להופיע בוודוויל עד 1927. בנוסף, בייס הקימה תיאטרון משלה, תיאטרון נורה בייס, ברחוב 44 מערב בניו יורק.

Nora Bayes – Over There (1917)

לאה רפאלי צנציפר (1901 – 1979)

שחקנית, קריינית, משוררת, כותבת פיליטונים ורוקחת. מראשונות הרוקחות בארץ ישראל.

רפאלי נולדה ברוסיה. היא למדה בגימנסיה עד 1917, לאחר מכן למדה רוקחות באקדמיה המדיצינית הצבאית.

עוד בילדותה אהבה תיאטרון ובגיל רך החלה להשתתף בהצגות של חובבי הבמה באידיש. ב-1919 נבחנה לתיאטרון היהודי הממלכתי והתקבלה. בהמשך עברה ללמוד בסטודיו לאמנות התיאטרון על שם שלום עליכם.

ב-1921 נאסרה באשמת פעילות של צעירי ציון והחלוץ, בגלל שדירתה שימשה מרכז לעבודתם במחתרת. היא הוגלתה לאוראל, וכעבור שנה וחצי ב-1926 הורשתה לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל.

בארץ עבדה כרוקחת בקופת חולים בתל אביב במשך 31 שנה. ועסקה בקריינות בנשפים אמנותיים, ברדיו ובהופעות יחיד שערכה כערבי שירה ומשחק. ב-1964 הופיעה בארצות הברית ובקנדה, ערכה גם שם ערבים והופיעה ברדיו בניו יורק ומונטריאול.

כמו כן, ברוסיה היא כתבה שירים ופרודיות על גירוש מוסקבה והם נפוצו בעיתונות המקומית, בישראל כתבה פיליטונים בעיתונים שונים כ"איתנים" ו"בינינו".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בעיר תל אביב.

חנה רוט (1939-2019)

שחקנית, זמרת, משוררת וסופרת.

רוט נולדה באיטליה, בגיל צעיר עלתה עם הוריה לארץ והמשפחה השתקעה בתל אביב. היא למדה בחוג לאמנות התיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן שבה לאיטליה, שם למדה וחקרה פולקלור ושירה עממית יהודית ואיטלקית. היא נפגשה עם קבוצת מחקר ולהקת פולקלור מהחשובות בעולם, אספה מאות שירי עם יהודיים וחקרה את אופן ביצועם העממי. בעקבות כך הופיעה במופעים של שירה עממית, ביניהם ב"פסטיבל ונציה למוזיקה מודרנית ולשירה עממית", הופעה שנחלה הצלחה ובעקבותיה הוציאה תקליטים של שירי עם יהודיים ואיטלקיים.

בסוף שנות השישים שבה לישראל והצטרפה לתיאטרון "בימות". בין ההפקות המדוברות שהשתתפה בהן היו: ב"גבעת ספון ריבר", "איש חסיד היה" ו"נפוליון – חי או מת".

בסוף שנות ה-60 הקליטה שני תקליטי סולו. "אנעים זמירות", במסגרתו ביצעה שירי עם ביידיש, ובהם גם שירים חסידיים שלוקטו ועובדו על ידה. ו"מול חלונך", שכלל שירים חסידיים, מסורתיים ושירי עם יהודיים ביידיש ובלאדינו.

ב-1975 השתתפה בתוכנית הרדיו של קול ישראל "על הדרך עץ עומד", שהוקדשה לשירים יידיים שתורגמו לעברית על ידי יעקב שבתאי. השירים הוקלטו עבור התוכנית ויצאו גם על גבי תקליט.

לקראת סוף שנות השבעים, בעת שהות נוספת באיטליה, עסקה רוט בחקר שירים יהודיים שנכתבו בתקופת השואה, בעיקר ביידיש. מחקרה הניב תקליט נוסף שכונה "Es Brent" (יידיש: "בוער"), שהוקלט ויצא באיטליה, וזכה לשבחים לפרסים חשובים והכרה בינלאומית.

מלבד משחקה בתיאטרון בימות, רוט שיחקה בעשרות הצגות בתיאטראות הגדולים בארץ: הקאמרי, הבימה, באר שבע, חיפה, החאן, בית ליסין ועוד. בין ההצגות בהן שיחקה היו הצגותיו של חנוך לוין, "הקמצן" של מולייר, "תל אביב הקטנה" ו"מסע יום ארוך אל תוך הלילה". שיחקה גם בסרטים ותוכניות טלוויזיה, המוכרים שבהם: "אלכס חולה אהבה" ו"רחוב סומסום".

רוט כתבה שלושה ספרים: ספר השירים "תמונות מתערוכה רחוקה", אשר יצא בהוצאת "עם עובד" ועובד על ידה להצגת יחיד (1987), ספר הסיפורים "אתמול יקר", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1997) וספר השירים "הסתיו של פרימורה" בהוצאת גוונים (2003).

עבור תקליטה הראשון ביידיש זכתה בפרס השני בפסטיבל שירה בנאפולי, עבור תקליטה השני ביידיש זכתה בפרס מבקרי איטליה. כמו כן, זכתה בפרס לאמנויות הבמה על שם גוטליב וחנה רוזנבלום מטעם עיריית תל אביב על הישגיה באמנות המשחק.

עם מותה ספד לה נשיא המדינה, רובי ריבלין: "הייתה שחקנית מופלאה. לצד המשחק, היא עסקה שנים רבות באהבתה השנייה – שירת עם. הזמרת-החוקרת הצליחה לשמר ולעבד מחדש שירי עם באיטלקית, יידיש ולאדינו והם יישאו את מורשתה ויישארו עמנו עוד שנים רבות".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה ובאר שבע.

לסירטון כתבת הפרידה מחנה רוט בכאן 11

Chana Roth – SHLOF MAYN KIND

יער, יער – חנה רוט (מתוך איש חסיד היה)

התמונה לקוחה מתוך אתר מעריב ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

גליה ישי (1950 – 2020)

שחקנית, זמרת, מורה למשחק ובמאית.

ישי נולדה בתל אביב. היא למדה בבית הספר לאמנויות רננים ובמהלך לימודיה הופיעה במסגרות שונות. בגיל 16 הופיעה בתוכנית הרדיו לגילוי כישרונות צעירים, "תשואות ראשונות" וביצעה את השיר "מנדלבאום". לאור הצלחת השידור הפיק "קול ישראל" את התקליט "הידד לצעירים", בו הקליטה שלושה שירים, בהם "בת יחידה" שזכה להצלחה במצעד הפזמונים. לאחר שסיימה את לימודיה ב"רננים" למדה כשנתיים בבית הספר למשחק "בית צבי" ברמת גן. היא למדה משחק גם ב-HB Studio בגריניץ' וילג' שבניו יורק ובאוניברסיטת תל אביב.

בשירותה הצבאי התקבלה ללהקת פיקוד מרכז והשתתפה בתוכניתה "רד אלינו לבקעה". היא התבלטה בחלקה השני של התוכנית, "מועדון הסרט הטוב", בשירים "צ'ארלי צ'אפלין", "טנגו ולנטינו" וה-"הבלתי מאושרים". עם שחרורה מצה"ל, השתתפה במחזה של ניסים אלוני "נפוליון – חי או מת!" שהועלתה בתיאטרון בימות. עם רדת ההצגה התקבלה לתיאטרון הבימה והשתתפה בהצגות "פר גינט", "הכל יחסי", "משוגע מי שלא משוגע" ו"האוצר".

לאורך השנים הופיעה במסגרות שונות בתיאטרון הרפרטוארי והעצמאי. ביניהן: הגרסה האנגלית למחזמר "איש חסיד היה" על בימת ברודוויי, הצגה המוזיקלית "לילי גם" על פי "גם הוא באצילים", הסאטירה החברתית "סטאטוס קוו ואדיס" ו-"אחרון הפועלים" מאת יהושע סובול. כמו כן, ערכה סיור הופעות בארצות הברית בהצגה "On the Crossroad", שהועלתה באוניברסיטאות שונות ברחבי היבשת.

היא הופיעה כשחקנית גם בהפקות טלוויזיה וקולנוע רבות כגון: "מלכת הכביש", "אישה ושמה גולדה", "לצוד פילים", "רמת אביב ג'", "החיים זה לא הכל", "סוזאנה הבוכייה", "כאן גרים בכיף", "אולי הפעם", "צומת מילר", "השוטר הטוב", "מטומטמת" ו-"קופה ראשית".

ישי הופיעה גם כזמרת. עם שחרורה מצה"ל הוחתמה בחברת התקליטים CBS והשתתפה בתקליט פסטיבל הזמר 1970 בשיר "אהבת קיץ" ובאוסף "קרוסל" בשיר "כל כך מפוזרת". בשנת 1986 השתתפה כזמרת במופע לציון 100 שנים להולדת דוד בן-גוריון, מטעם הסוכנות היהודית שהוצג בדרום צרפת. בשנת 2005 חזרה לבמה כזמרת רוק והופיעה בליווי להקה במועדון "הבארבי".

ישי הצליחה במיוחד בקרב קהל הילדים. היא הופיעה בהצגות ילדים רבות, בעיקרן בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. היא גילמה את התפקיד הראשי בהצגה ז'אן ד'ארק ואת "פרנסואה ראש גזר". דוגמאות נוספות להצגות לילדים בהן בשתתפה: "החתול במגפיים", "הדברים שאנו אוהבים" בה הופיעה בעברית ובאנגלית, עם השחקנית ציפי מור בצמד "רגע וגלי", "סיפורים שענת אוהבת במיוחד" ו"מומיש" שזכה מקום שני בפסטיבל הצגות ילדים.

היא השתתפה בפסטיבל שירי ילדים ובפסטיבל שירי משוררים לילדים, בו זכתה במקום השני עם שיר "איה". תרמה את קולה להצגות תיאטרון הבובות של אריק סמית וקריינה תקליטי מוזיקה לילדים.

היא הופיעה בתשדירי השירות מטעם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובמשך שלוש-עשרה שנה הופיעה בדמות האייקונית של פינגי בתוכנית "פרפר נחמד". היא השתתפה גם בתוכניות הילדים "רחוב סומסום", "בלי סודות" , "הספינה המזמרת", "טלפלא" ועוד.

על עבודתה עם ילדים אמרה: "במשך שנים שאלתי את עצמי למה נשארתי בעולם הילדים. אני טובה בזה. אני ילדה בת שלוש מבפנים ולא מתביישת להגיד את זה. הרבה מבוגרים שוכחים את הילד שבהם וזה לא טוב. צחוק והומור באים מילדים. אני פתאום גיליתי נורא חזק את הילד שבי. לא כל אחד יכול להופיע מול ילדים. זה קהל מאוד קשה". מתוך ראיון עימה באתר הבמה (2005)

משנת 2000 עסקה בבימוי ובהוראת משחק במסגרות שונות. בשנים 2017–2020 לימדה אלתור, קומדיה ותיאטרון באקדמיה לאמנויות הבמה של דים אמור. ב-1979 כתבה ופרסמה את הספר "כתב חושם", שירי הילדים שכתבה הולחנו ובוצעו באלבום של קורין אלאל "ארנבות משוקולד".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, רמת גן, גבעתיים וחיפה.

השואוריל של גליה ישי

גליה ישי – בת יחידה

גליה ישי ושלמה ארצי – מה עושים העצים?

גרטה וולף קרקואר (1890–1970)

גרטה וולף נולדה במוראביה, שהיתה אז באימפריה האוסטרו-הונגרית. בשנת 1891 עברה המשפחה להתגורר בווינה. בשנת 1909 לערך החלה ללמוד אמנות בבית הספר לאמנות לנשים ונערות בעיר. לאחר מכן למדה ציור באופן פרטי אצל כמה אמנים בגרמניה ובאוסטריה, ביניהן טינה בלאו. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה פעילה בחוגי האמנות בווינה. היא הציגה במספר תערוכות וכן עבדה בשילוב אמנות במסגרת תראפוייטית. היא התבססה כאמנית עצמאית והתפרנסה מציור דיוקנאות, עיצוב כריכות ספרים ופרוייקטים גרפיים. כמו כן, היא ליוותה מקרוב את אחד מהניסויים החינוכיים של ראשית המאה הקודמת – הקמת חברת ילדים ליתומים וילדים עזובים או עניים.

וולף קרקואר הייתה חברה בקבוצת האמנים האוונגרדית "Bund der Geisitig Tätigen" שהפכה את וינה למקום משגשג ותוסס והיתה חלק מהחוגים שעיצבו את מציאות התקופה, האמינו באמנות, חינוך ובאפשרות לייסד חברה חדשה.

בשנת 1924 עלתה לארץ והתיישבה בירושלים. שם עסקה בעבודות שונות עבור המוסדות הציוניים ובהם קק"ל וקרן היסוד. בשנת 1927, יצרה אלבום תחריטים על ההתיישבות בעמק יזרעאל. בין השנים 1935–1939 הקימה והפעילה תיאטרון בובות בשם "מריונית", שהציג לקהל ילדים ומבוגרים גם יחד ופעל במשך שלוש שנים. במקביל החלה לעסוק באיור לעיתונות ולספרי ילדים. הדיוקנאות שציירה בארץ משרטטים את קווי המתאר של החברה הירושלמית שלפני קום המדינה. היא ציירה בין השאר את פרידה אורנדר (מעצבת אופנה שעברה מוינה לישראל) ואת הסופר משה יעקב בן גבריאל.

ביתה היה הומה מבקרים שהגיעו לערבי שיחה בגרמנית, בהם היא ציירה את פאולה ומרטין בובר ואת אריך ולואיז מנדלסון. דיוקנאות אלה היו בסגנון שונה מבעבר והיו בעלי אופי יותר ראליסטי ופחות מושפע מהאקספריוניזם והקוביזם. ב-1933 החל להגיע זרם של פליטים לארץ ומצבה החברתי השתנה. יחסיה עם ה-"ידידים" הטמפלרים הסתיימו באחת כאשר בתום ביקור נתן המארח לוולף את "מיין קאמף". באותה תקופה הגיעה לירושלים חברתה המשוררת אלזה לסקר שילר. לימים וולף סעדה אותה לפני מותה וציירה דיוקן שלה על כרית בית החולים.

תערוכות היחיד הראשונה שהעלתה היתה בגיל 23 ב-1913 אצל הוגו ולר. מאז העלתה תערוכות רבות. ביניהן: תערוכה ב-1926 במגדל דוד בירושלים, תערוכה ב-1929 בחנות הספרים ה' פרידריך בקהיר, תערוכה ב-1931 בגלריה וורטל בוינה, ב-1934 הציגה תערוכת דיוקנאות בבית הנכות בצלאל, ב- 1951 ערכה תערוכה בבית האמנים, ירושלים, ב-1968 בבית מניה ביאליק, תל אביב-יפו, ב-1971, "תערוכת זיכרון" בבית האמנים, ירושלים, וב- 2018, הציגה בתערוכת "מוינה לירושלים", במשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, קיבוץ עין חרוד. היא הציגה גם בתערוכות קבוצתיות בבית האמנים ובמוזיאון תל אביב. ב-1969 קיבלה את פרס ירושלים לאמנות הציור והפיסול.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים, שם יצרה וחיה.

נחמה דוידית (1924-2015)

נחמה דוידיתשחקנית, במאית, מורה וציירת.

נחמה סטוקלין נולדה בתל אביב. היא למדה בסמינר לוינסקי למורים וב-1945 נבחנה לבית הספר הדרמטי שליד תיאטרון הבימה.
היא התקבלה והפכה לשחקנית, בת המחזור הראשון של שחקני הבימה. בין השנים 1947-1950 שיחקה בהצגות כמו- משפחת היינה, המבול וערבות הנגב.
במהלך משחקה בהצגה, צפה בה הבמאי האמריקאי הרולד קלורמן והציע לה מלגת לימודים בארה"ב. היא למדה בניו יורק ב-neighborhood playhouse והמשיכה את לימודיה ב-actor's studio. במהלך הלימודים החלה לעסוק בבימוי ועבדה במחנות נוער לילדים דוברי עברית.

ב-1951 שבה לישראל וביימה הצגות עם תלמידים ושחקנים חובבים. ב-1955 חתמה חוזה חסר תקדים עם תיאטרון האוהל שאיפשר לה לבחור את תפקידיה ולא להופיע בהצגות ישנות המחודשות. היא הופיעה בהצגות שזכו לשבחים כמו: ג'וני בלינדה, קערת העץ וכוכב השחר. ב-1957 עברה השתלמות משחקית נוספת בפריז.

ב-1962 פרשה מעולם המשחק והחלה לצייר. ציוריה הוצגו בתערוכות בגרמניה וארה"ב. ב-1973 למדה ציור בבית הספר לאומנות "בצלאל" שבירושלים והשלימה תואר שני בריפוי אומנויות בבוסטון.
בין השנים 1981-2004 עבדה כמורה להוראה מתקנת בשילוב אומנות בבתי ספר יהודיים בארה"ב. וב-2010 שבה לארץ, התגוררה ברעננה והמשיכה לצייר עד סוף ימיה.

ראוי שיהיה רחוב על שמה בערים בהן ניכר פועלה- תל אביב, ירושלים ורעננה. עיריית תל אביב יפו עיריית ירושלים עיריית רעננה

נג'ווה סלאם (1925-1988)

נגווה סלאםשחקנית מצריה.

נט'ירה מוסא שח'אתה נולדה בקהיר למשפחה יהודית. עקב העוני שבו גדלה, היא הפסיקה את לימודיה בסוף בית הספר היסודי.
היא החלה לשחק בקבוצת התיאטרון של נגיב א-רחיאני. זאת לאחר שכשצפתה בהצגה של הקבוצה בגיל 13, היא ניגשה לרחיאני ואמרה לו שנהנתה ממנה ותרצה לעבוד אצלו. בתחילה הוא סירב, אך נג'ווה המשיכה להגיע כל שבוע. הוא התרשם מהילדה ואיפשר לה לעבוד כסייעת ללא תשלום. לאחר שנה, הוא החל לשלם לה סכום מועט וכאשר אחת מהשחקניות חלתה היא החליפה אותה. כאשר עלתה לבמה, אף אחד מהשחקנים האחרים לא האמין שזוהי הפעם הראשונה שלה עליה.

היא הפכה לשחקנית מן המניין, כוכבת מוכרת ואהובה ששיחקה בהצגות רבות.
בשנות ה-60 הקהל המצרי החל לגלות את עולם הטלוויזיה. נג'ווה שיחקה באחת מהתוכנית הנצפות ביותר, "הגבר שהתחייב" (בתרגום חופשי). בכל פרק היא שיחקה דמות אחרת לגמרי, דבר שדרש טווח משחק ויכולת של עמידה מול מצלמה, יכולות שלא כל שחקני התיאטרון ידעו או יודעים ליצור. היא שיחקה בעוד סדרות טלוויזיה מוכרות ומספר סרטים.
בשנות ה-70 הקימה קבוצת תיאטרון משלה שנקראה בשמה, "נג'ווה סלאם". הקבוצה הופיעה במרכז המוזיקה שבמרכז קהיר והצליחה מאד.

ב-1978 הוענק לה אות הוקרה מהמדינה מצרים ועד היום היא זכורה כאייקון לאומי ממלכתי מצרי.
ראוי להוקיר לה כבוד ושיהיה רחוב על שמה. ניתן לעשות זאת באחת מהערים בעלות דו קיום כמו יפו, עכו, חיפה או ירושלים. או באשדוד, שם חיים חלק ממשפחתה של נג'ווה עד היום.
עיריית אשדוד – העמוד הרשמי עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית עכו עיריית תל-אביב-יפו

לאה דגנית (1907-1985)

שחקנית, ציירת, זמרת, מלחינה ומתרגמת. 29102124_1671755366246660_7564349687149636190_n

לאה קורנמן נולדה בברסט ליטובסק שבאימפריה הרוסית, בשנת 1924 עלתה לישראל.
היא היתה שחקנית כוכבת של תיאטרון האהל, שהיה מהתאטראות הראשונים בארץ. היא שיחקה בו בין השנים 1925-1969 ואף קראה לבתה אהלה, על שם התיאטרון (שגם היא כמובן, הפכה זמרת ושחקנית מפורסמת).
היא שיחקה בהצגות כמו: המלך ליר, שלמה המלך ושלמי הסנדלר, החולה המדומה ועולמו של פרץ- עליו זכתה בפרס קלאוזנר.
לאחר שהיתה כבר שחקנית מפורסמת נסעה ללמוד ב'אקטורס סטודיו' בניו יורק אצל לי שטראסברג, באותה תקופה עם מרלין מונרו.

מלבד היותה שחקנית, לאה גם ציירה והציגה את ציוריה בתערוכות בארץ ובעולם. היא למדה במכון אבני ובגרנד שומייר בפריז והיה לה סטודיו בתל אביב.
כמו כן, היא תירגמה וכתבה שירים, המוכר שבהם: "ריח דבש, ריח מנטה" שבוצע על ידי יפה ירקוני.
היא הקליטה תקליט בארה"ב בשם "song of Israel" והופיעה במרכזים יהודיים ברחבי העולם בשירים וסיפורים בעברית ויידיש הכללו פרקים על נשים בתנ"ך.

לאה היא סמל לארץ ישראל של פעם, לעשייה ולבנייה. כל חייה הוקדשו לחיי התרבות והאומנות בארץ וראוי שיהיה רחוב על שמה. אם בתל אביב שם חיה ועבדה ואם בראשון לציון או נתניה, שקראו לרחובות על שם בעלה, איש התיאטרון משה הלוי, אך לא על שמה.

עיריית תל-אביב-יפו עיריית ראשון לציון עיריית נתניה

שירים בביצועה לדוגמא:
בעמדה
https://www.youtube.com/watch?v=Q_5I1o4WUJ0
שיר ערש
https://www.youtube.com/watch?v=U1pYUvahJlI
שיר עד
https://www.youtube.com/watch?v=hP8co0Nh3c0

סופיה קרפ (1854-1904)

23905240_1570257033063161_4483835510179648800_nהשחקנית הראשונה של תיאטרון היידיש, מייסדת תיאטרון הגרנד וזמרת אלט סופרן.

סופיה קרפ היה שם הבמה של שרה סגל.
היא החלה את חייה כתופרת יהודיה ברומניה, אך כאשר להקת השחקנים של אברהם גולדפדן הגיעה לעיירתה גאלאץ ב-1876, היא החליטה להצטרף אליהם. הלהקה היתה להקת השחקנים המודרנית המקצועית הראשונה ביידיש וסופיה היתה אז רק בת 16.

לאורך ההיסטוריה נשים הורחקו מעולם המשחק, כך גם היה בתיאטרון היידיש היהודי. להקתו של גולדפדן היתה מורכבת משלושה גברים ששיחקו גם את התפקידים הנשיים. כך שכאשר סופיה שיחקה לראשונה את תפקיד הנכדה בהצגה די באבע מיטן אייניקל (הסבתא עם הנכד), היא הפכה לשחקנית הראשונה בתיאטרון המקצועי.

עם השנים סופיה הפכה לשחקנית ופרימה דונה מוכרת ואהובה, היא היתה חלק מעולם התיאטרון כל חייה. הופיעה עם הלהקה בבוקרשט, אודסה, האימפריה הרוסית, כמו גם בגליציה ובערים שונות בגרמניה וברומניה.
התפקידים הזכורים ביותר שלה היו: יהודית במחזה אוריאל אקוסטה ובנווליו (שהינו תפקיד גברי) ברומיאו ויוליה של שייקספיר. גם התיאטרון גדל והצליח.
ב-1882 היא עזבה לניו יורק והופיעה באופרה הרומנית ובתיאטרון האוריינטלי. ב-1902 לאחר שהתבססה, היא הקימה בשיתוף עם השחקן יעקב פישל והמחזאי יוסף לטינר את תיאטרון הגרנד בניו יורק, התיאטרון הראשון שיועד רק להצגות ביידיש. אך בתיאטרון היו גם ויכוחים על הוצאות כספיות וליהוק, כך שלאחר שנתיים כל מרצה וכספה של סופיה הושקעו בלפתוח תיאטרון חדש משלה, היא רצתה בית שבו כישוריה וניהולה לא ידוכאו.

היא לא זכתה לכך. בגיל 41 היא נפטרה מדלקת ריאות. ביום הלווייתה אלפים הלכו ברחובות והתקבצו ליד התיאטראות בהם שיחקה, כדי לתת לה כבוד אחרון.
על קברה נכתב:
"פה נטמנה אשה בת בינה
בנעם זמרתה לבבות הרנינה
בקסם שפתיה לקחה נפשות
לבכי וצחוק עוררה הרגשות
עתה בקבר תשכון הדרך
הלך פה תעבור, אמור שלום לעפרך".

הערים שבהן ראוי שיהיה רחוב על שמה, הן ערים ששמות להן לדגל את חשיבות התיאטרון לחברה כמו תל אביב (שם גם הופיע תיאטרון גולדפדן וקיים עד היום תיאטרון היידיש בישראל), ירושלים, עכו, באר שבע וחיפה.
עיריית תל-אביב-יפו Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי עיריית עכו תיאטרון היידיש יידישפיל תיאטרון היידישYiddishpiel Theater תיאטרון יידישפיל