רחל רוזנטל (1926 – 2015)

מורה, אמנית מיצג בינתחומית, אקטיביסטית ושחקנית.

רחל רוזנטל נולדה בפריז למשפחה רוסית-יהודית בעלת אמצעים. על בית ילדותה סיפרה שהיה מלא ביצירות של מונה ושאגאל. רחל הקטנה החלה להופיע כבר מגיל שלוש ולמדה בלט מגיל שש. הוריה עודדו את עיסוקה באומנות והיא למדה ציור, ריקוד ומוסיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רוזנטל ומשפחתה. הם שהו תקופה בפורטוגל ובברזיל והתיישבו בניו יורק, שם החלה רוזנטל את לימודיה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנות.

לאחר המלחמה נסעה רוזנטל לפריז, שם למדה תיאטרון בבית הספר על שם ז'אן-לואי בארו.

לאחר ששבה לניו יורק ב-1953 הצטרפה לחבורת אינטלקטואלים ונחשפה לתפיסות האקזיסטנציאליזם והבודהיזם. בסופו של דבר ניתקה את עצמה מן החבורה מכיוון שהסביבה הגברית גרמה לה להרגיש "נמרצת אך גם נשלטת".

בשנת 1955 עברה להוליווד. היא חשה כי אין בעיר את האווירה המגבילה וה"גברית" שהייתה בניו יורק. ב-1956 פתחה סדנה לתיאטרון אקספרימנטלי בשם “Instant Theater” , הופיעה וביימה במשך עשר שנים.

במהלך אותה תקופה התפצל המיקוד שלה בין עולם הבמה לאמנות החזותית, היא יצרה פסלי קרמיקה והציגה אותם. משנת 1975, החלה להתמקד בעיקר ביצירות לתיאטרון, כתיבה, משחק והוראה.

במשך שנות פעילותה הרבות הייתה דמות משמעותית ביותר בקהילת הפרפורמנס. במהלך שנות השישים והשבעים היא הקימה פרויקטים רבים, הבולט שבהם הוא “WomenSpace”. בנוסף, היו לה מגוון שיתופי פעולה עם אומניות אחרות. היא הייתה דמות מובילה בתנועת אמנות הנשים בלוס אנג'לס בשנות ה -70 ונחשבה לפמיניסטית של "הדור הראשון". מ-1979 העבירה סדנאות פרפורמנס ברחבי צפון אמריקה ואירופה ומאוחר יותר בחייה היא לימדה משחק באוניברסיטת קרנגי-מלון. היא סיירה רבות בארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה.

רוזנטל נשארה פעילה בקהילת האומנות והעלתה מיצגים רבים לאורך השנים, ביניהם: "מופע המתים" ב-1978, "המוח של רייצ'ל" ב-1987 ו-"חלומות פנגיאה" ב-1990. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה להופיע בעצמה והתמקדה יותר בבימוי, אקטיביזם וציור. היא תרמה חלק מיצירותיה למוזיאון סנטה מוניקה לאומנות. ב-2009 פורסם ספר שמתאר את מתודות לימוד הפרפורמנס שלה. ב-2010 רואיינה לסרט דקומנטרי.

עבודתה של רוזנטל נגעה בנושאים חשובים והביאה אותם לקידמת הבמה – איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים, מגדר ופמיניזם. פועלה נחשב לפורץ דרך ורדיקלי, במיוחד בהתחשב בתקופה שבה עסקה בפרפורמנס. במיצגים רבים שלה עסקה גם בטראומות שעברה במהלך חייה.

על פועלה זכתה בפרסים רבים, הבולט שבהם הוא פרס אובי שבו זכתה ב-1989.

אורסולה מלבין (1917-2020)

פסלת.

נולדה בברלין, גרמניה. בשנת 1939 נסעה לז'נבה שבשוויץ, למדה באקדמיה לאמנות והחלה את דרכה האמנותית.

בשנת 1964 הגיעה לישראל כתיירת. בשנת 1967 החליטה לקבוע את מקום מגוריה בעין הוד.

פיסלה דמויות, של נשים, גברים, וילדים, שעליהם קיבלה פרסים, כאשר הפרס החשוב ביותר הוא פרס האקדמיה הצרפתית לאמנות.

בנתה את גן הפסלים בחיפה, ותרמה לו את כל 29 הפסלים שיש בו. כדאי להנציחה בחיפה.

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/wiki/אורסולה_מלבין

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

יונה צליוק (1903-1990)

ציירת ישראלית.

נולדה באודסה שבדרום מערב האימפריה הרוסית. בשנת 1905 עלתה לארץ ישראל, והתיישבה עם משפחתה בגדרה, ובשנת 1909 עברה עם משפחתה לתל אביב.

לאחר סיום לימודיה בבצלאל, למדה בברלין, ובשנות ה-20' למדה בפריז, והושפעה מהאמנות המודרניסטית.

בתקופת שהותה בפריז, עבדה למחייתה ברישום אופנה.

בשנת 1926 חזרה לארץ, והייתה חלק מדור האמנים המודרניסטים של תקופת מגדל דוד, השתתפה בחלק מתערוכות "האוהל", ולאחר מכן, מיעטה בציוריה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A7

דורית פלדמן (1956-2020)

אמנית רב תחומית.

עסקה ביצירותיה בסוגיית "המקום", וברוח שנות ה-70' שבהן למדה, שילבה בעבודותיה אמנות מושגית, אמנות אדמה, ואמנות גוף, יצרה בין כולן סינתזה ובכך הרחיבה את גבולות השפה הוויזואלית. בפעילותה שאבה השראה מתחומי ידוע שונים, כמו ספרות, מחקרים מדעיים, וטקסטים פילוסופיים. עבודותיה הוצגו במספר רב של תערוכות יחיד, בתערוכות קבוצתיות, בגלריות, ובמוזיאונים באירופה, ארצות הברית, יפן, סין, וסינגפור. יצרה פסלים ותבליטים בשילוב חומרים וטכניקות ייחודיות, תבליטים המיועדים להצבה במקומות ציבוריים.

נולדה בתל אביב, ובשנים 1975-1979, הייתה בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון, ולמדה אצל מורי התקופה. הביעה עניין בפילוסופיה, ולמדה קבלה באוניברסיטת תל אביב, ובין השנים 1980-1982, למדה קבלה גם במכון לחקר הקבלה. בהמשך דרכה, בין השנים 1985-1988, למדה תולדות האמנות, צילום, אנתרופולוגיה, פילוסופיה, ואיטלקית, במסגרת התכנית ללימודי חוץ בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1987 יצאה במסגרת תכנית לתואר NFA, של ביה"ס לאמנויות חזותיות בניו יורק, ללימודים באיטליה. בשנת 1989 זכתה בפרס "האמן הצעיר", מטעם משרד החינוך והתרבות. בשנת 2008, זכתה בפרס מענק לעידוד היצירה, מטעם מועצת הפיס לתרבות ואמנות.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%9F

קרדיט תמונה: התמונה באדיבות ויקישיתוף, מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

שושי חייט (1947 – 2011)

ציירת, פסלת, משוררת, סופרת ומורה.

שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.

בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.

חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.

היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.

בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".

חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.

על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.

ציונה שמשי (1939 – 2018)

האמנית הרב תחומית ציונה שמשי נולדה בתל אביב. בילדותה למדה בבית הספר תל נורדאו ובמסגרתו למדה ציור ובהמשך למדה ב"מכינה לנוער". בין השנים 1956–1959 למדה ב"מכון אבני". בין השנים 1959–1963 התגוררה בניו-יורק. בשנת 1960 למדה קורס בן 6 שבועות באוניברסיטת אלפרד בארה"ב. היא התמחתה בעיצוב טקסטיל ובמקביל עבדה בחברת מעצבים יצרנית, במוזיאון היהודי בניו-יורק וביצעה פרוכות עבור בתי כנסת חדשנים שנבנו ברחבי ארצות הברית.

עם שובה לישראל, בשנת 1962, עסקה בעיצוב עבור חברת "משכית" (1972-1963), חברת "רקמה" (1979-1966) ו-"לפיד" (שנות ה-60-70). בשנת 1965 נמנתה על מקימי קבוצת "10+". במשך השנים יצרה שמשי עבודות רבות ובהן עיצובי שטיחים ובדים, קירות דקורטיבים ועוד. בנוסף לפעילותה האמנותית עסקה באוצרוּת ומחקר. בשנת 2007 יצא לאור ספרה, בשיתוף דלית להב ויכין הירש, "לקרוא קירות".

לאורך השנים לימדה בסמינר לצעירות "מזרחי", סמינר הקיבוצים,Shenkar | שנקר, המסלול האקדמי המכללה למנהל, הסדנה לעיצוב ואדריכלות, שימשה אסיסטנטית בבית גריניץ' בניו יורק והיתה ראש מחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. היא גם כתבה ופרסמה חומר לימודי ומסמכי תרבות חזותיים, קידמה במשך שנים תמיכה באמנים ובאמנות וחשיפת הציבור לאמנות באמצעות חינוך, היתה פעילה בוועדות ציבוריות ויוזמות פרטיות נוספות.

שמשי יצרה בטכניקות רבות, בהן פיסול, ציור, קרמיקה ועיצוב טקסטיל. היא עיצבה פסלים ומיצבים רבים במרחב הציבורי, יצרה יותר מ-40 תערוכות יחיד והשתתפה בעשרות תערוכות נושא בישראל, יפן, ארה"ב ואירופה. היא אצרה 26 תערוכות במוזיאונים, גלריות ובמרחב הציבורי, ביניהן רטרוספקטיבה לכלת פרס ישראל, האדריכלית דורה גד בהלנה רובינשטיין (1994) ותערוכת ענק על מוטיב החמור בתרבות הישראלית במוזיאון נחום גוטמן (2002) .

על עשייתה זכתה בפרסים: 1968 פרס לעיצוב חדשני, המכון הישראלי לעיצוב, 1977 פרס ראשון בתחרות לכרזה ליום העצמאות, 1998 הפרס לשילוב יצירת אמנות באדריכלות ע"ש אריה אל-חנני, באמצעות משרד התרבות, קרן יהושע רבינוביץ, קרן פרץ נפתלי ומשפחת אל חנני.

ארכיונה האישי, שכולל את תיעוד מכלול יצירתה ועבודתה עם אדריכלים בעיצוב-פנים ובמרחב הציבורי, נשמר 'בארכיון אדריכלות ישראל שבמגדל שלום מאיר בתל אביב.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב.