נולדה כרבקה ליבובסקי בווילקובישק שבאימפריה הרוסית (כיום ליטא) למשפחת סוחרים אמידה ומסורתית.
מילדות גילתה כשרון ועניין בציור, ובהשפעת דודה – צייר הנוף הנודע יצחק לויתן – נרשמה ללימודים באקדמיה לאמנות בוילנה, על אף התנגדות משפחתה. בנוסף, למדה באופן פרטי אצל הצייר ל״מ אנטוקולסקי.
ב-1914 עלתה לארץ-ישראל והחלה ללמוד בבצלאל. בשנת 1920 הצטרפה כחברה ל"אגודת אמנים עברית״, ואימצה את השם סטרק כפסבדונים. באותה שנה גם נישאה נישאה לפעיל הציוני ישראל אביבי.
עיקר יצירתה של סטרק-אביבי היה בתחום פיסול בובות בבד ובחומרים מגוונים נוספים. יצירותיה היו בעלות אופי אתנוגרפי ותיארו את הווי החיים של נשים מעדות ישראל השונות – מארצות ערב ועד מזרח אירופה.
ב-1946 זכתה בפרס ראשון לאמנות בא״י מטעם הסוכנות היהודית
*התמונה מאנציקלופדיה תדהר ומוצגת במסגרת שימוש הוגן
נולדה בגטינגן שבגרמניה כריקרדה מלצר. בגיל 18 החלה ללמוד צילום בביה״ס באוהאוס לעיצוב ואדריכלות, שם פגשה את היינץ שוורין, סטודנט לאדריכלות, והשניים נישאו. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 ברחו בני הזוג לשוויץ דרך צ׳כוסלובקיה והונגריה, ולאחר שנתיים עלו ארצה והתיישבו ברחוב הנביאים בירושלים.
בירושלים פתחו בני הזוג בית מלאכה לצעצועים ברוח הבאוהאוס. ריקרדה הובילה את מכירת הצעצועים ובמקביל עסקה גם בצילום. לזוג נולדו שני ילדים – יוטה אוסטרלה-שוורין, פוליטיקאית גרמניה ולשעבר חברת הבודנסטאג, ותום שגב, היסטוריון ועיתונאי.
ב-1948 גויס היינץ והיה בין מגני העיר ירושלים, שם נהרג. לאחר מותו הפסיקה ריקרדה לעסוק בצילום ובייצור צעצועים, ופתחה בית יתומים לילדי פליטים.
ב-1956 שבה שוורין לעסוק בצילום והצטרפה לסטודיו הירושלמי של הצלם אלפרד ברנהיים, ולאחר מותו ב-1974 המשיכה לנהל את הסטודיו עד לפרישתה לגמלאות ב-1982.
משוררת, סופרת, אמנית רב תחומית ומעצבת אופנה ישראלית.
הלנה גולדברג (לימים – לאה הרפז) נולדה בשנת 1941 בחצי האי קרים למשפחה יהודית. אביה של הלנה היה משורר מוערך ואמה היתה פעילה קומוניסטית בפולין.
עם פלישת הנאצים לפולין בשנת 1939, לפני שלאה נולדה, ברחה המשפחה מפולין לברית המועצות. בשנת 1941, כאשר היתה הלנה בת 4 שבועות, נעצר אביה ונשפט ל-8 שנות מאסר ולעבודות כפייה. הוא הצליח לברוח בשנת 1945 ולחזור לחיק משפחתו. בשנת 1946, לאחר תלאות רבות, הצליחה המשפחה לחזור לפולין.
בעקבות אירוע אלים אשר חוותה הלנה בתור ילדה החליטה המשפחה לעלות לישראל בשנת 1950. הם עלו לארץ באוניה גלילה. בתקופה זו, שינתה הלנה את שמה ללאה (על שם סבתה), במטרה להקל על השתלבותה בישראל.
תקופת ההתאקלמות בישראל לא היתה פשוטה עבור לאה. אביה האינטלקטואל נאלץ לעבוד בעבודות כפיים, ונוצר קונפליקט בין לאה, אשר דיברה עברית, לבין הוריה דוברי היידיש.
כאשר היתה בת 10, שנה לאחר העליה לישראל, החלה לאה לכתוב שירים.
על הכתיבה סיפרה: "התאהבתי בשפה מיד עם הגיעי לארץ. אבי, אשר לפני מלחמת העולם היה עורך של כתב עת אוונגרדי לספרות ביידיש, בפולין, הסביר לי, מיד עם ניסיונות הכתיבה הראשונים שלי, ששירה אין צורך להבין אלא לחוש".
כאשר היתה בת 14 סיפור שכתבה פורסם לראשונה בעיתון יידי, ובהמשך פורסם גם שיר שכתבה. על שתי היצירות חתמה בשמה, לאה גולדברג.
לאה סיפרה: "בגיל 14 פורסם סיפור ראשון שלי, בעיתון מכובד בשפת היידיש "לעצטע נאייעס". שנה אחר כך מתפרסם שיר שלי באותה שפה בעיתון היידי "היינט", כל זה תחת השם הטעון מאוד לאה גולדברג. בשנת 1960 הגעתי למשרדו של מר אשר נהור, העורך הספרותי המיתולוגי של עיתון "ידיעות אחרונות" והיות וגם לאחר נישואי נשארתי לאה גולדברג, מר נהור עיברת את שמי ללאה הרפז (בין ה-הרפז הראשונים בארץ). השיר הראשון שלי התפרסם מספר שבועות אחר כך בעיתון "על המשמר", ומאז ועד שנת 1978 פרסמתי באופן קבוע, בעיקר שירה אך גם מספר סיפורים בכתבי עת רבים.
בשנת 1970 השיר "תפילה" שכתבה לאה הולחן על ידי רפי בן משה עבור להקת פיקוד הדרום. לאורך השנים הולחנו שירים נוספים שכתבה, ביניהם "מוחלת לשמש", "אני בונה לי בית מקדש", "מילים של חג ו"רצית שאהיה".
במקביל כתבה לאה הרפז ספרי פרוזה ושירה, אשר עטיפותיהם עוטרו בציורים שציירה.
בשנת 1971, פרסמה את ספרה הראשונה "המסילה אל הים", המכיל סיפורים לבני הנעורים. ספרה השני, "הלנה ואני", הוא ספר שירה. במשך השנים פרסמה לאה הרפז שירה, פרוזה וסיפורת.
בין הספרים שפרסמה: "קצה הגוף – שירים" המכיל שירים אוטוביוגרפיים העוסקים בהגירה, "עץ מהגוני מארץ מדיצ'י" בו 8 סיפורים ועוד.
במקביל עסקה לאה הרפז בעיצוב אופנה. בשנת 1968 החלה לעצב סריגים עבור חברת "צמר החסידה". עיצוביה פורסמו בקטלוגים שנתיים וזכו להצלחה רבה. לאחר מספר שנים מונתה למעצבת הראשית של החברה.
בשנת 1977 התפטרה לאה והקימה את חברת "אפנת דליה", על שם בתה הבכורה. החברה שיווקה מוצרי אופנה ופעלה בהצלחה בכל הארץ, עד שנסגרה בשנת 1983.
לאורך השנים המשיכה לפרסם ספרים ושירים. הספר האחרון שכתבה הוא "הקשב הזה", ספר שירה אשר יצא בשנת 2015.
לאה הרפז נפטרה מסיבוכים רפואיים של מחלת הקורונה בשנת 2020. היא הותירה אחריה שלוש בנות.
נולדה ב-1945 כמלכה מניה כהן באוזבקיסטן ,ליצחק, מכונאי שברח מפולין במלחמה ולרבקה, פועלת בבית חרושת, ילידת אודסה. המשפחה נדדה במשך שלוש שנים – כולל מעצר בקפריסין – לפני שהגיעו לישראל ב-1948 והתיישבו במעברת פרדס רוזנבלום (לימים גבעת שמואל).
אביה של כהן נלחם ונפצע במלחמת העצמאות, ובהמשך עבד כפועל בבתי מלאכה קטנים אך פוטר שוב ושוב בשל תפיסתו הקומוניסטית. אמה פרנסה את המשפחה בקושי מעבודות תפירה, ושתי הבנות נשלחו ללמוד ולחיות בקיבוצים.
על אף הקשיים החברתיים שחוותה בקיבוץ כפר מסריק התגלתה מירית כתלמידה וספורטאית מצטיינת. בהיותה בת 13 זכה ציור שלה בתחרות ציורים לנוער ביפן. בתיכון שבה לבית הוריה ולמדה בתיכון בפרדס כץ, ובהמשך קיבלה מלגה ללימוד בתיכון חדש בתל אביב, שם גם שינתה את שמה למירית.
לאחר שירותה הצבאי עברה עם אחותה לתל אביב, שם עבדה במחלקת טקסטיל ואופנה במכון הישראלי ליצוא.
היא נרשמה ללימודי תיאטרון ב׳בית צבי׳, אולם במהרה החליטה להתמקד באמנות והחלה ללמוד ב׳בית הספר הגבוה לציור בתל אביב׳ (לימים בית הספר קלישר) ובהמשך במכון אבני וב׳בית המדרש הממלכתי למורי ציור ואמנות׳ ("המדרשה").
ב-1972 הציגה תערוכת יחיד ראשונה, שהמשיכה לתערוכות בגלריות תל אביב, בירושלים, ומספר מיצירותיה אף נקנו על ידי אוצר מוזיאון ישראל ואספנים נוספים.
על אף הצלחתה המקצועית, חוותה משברים בחייה האישיים, כולל התקף פסיכוטי בעקבות שימוש ב-LSD שהוביל לאשפוז פסיכיאטרי ממושך.
ב-1975 זכתה במלגת לימודים ב- School of Visual Arts בניו יורק, ומאז נשארה להתגורר בעיר.
עבודותיה זכו להערכה מסוימת, אך היא חוותה כשלונות רבים וכן טלטלות בחייה הזוגיים, החברתיים והרוחניים.
בהיותה בת 45 קנתה מירית כהן זר פרחים, השאירה לאחותה מכתב והוראות לטיפול בעזבונה, וקפצה אל מותה מגג תיאטרון בניו יורק.
עבודותיה של כהן נמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים חשובים בארץ ובעולם.
רחל רוזנטל נולדה בפריז למשפחה רוסית-יהודית בעלת אמצעים. על בית ילדותה סיפרה שהיה מלא ביצירות של מונה ושאגאל. רחל הקטנה החלה להופיע כבר מגיל שלוש ולמדה בלט מגיל שש. הוריה עודדו את עיסוקה באומנות והיא למדה ציור, ריקוד ומוסיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רוזנטל ומשפחתה. הם שהו תקופה בפורטוגל ובברזיל והתיישבו בניו יורק, שם החלה רוזנטל את לימודיה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנות.
לאחר המלחמה נסעה רוזנטל לפריז, שם למדה תיאטרון בבית הספר על שם ז'אן-לואי בארו.
לאחר ששבה לניו יורק ב-1953 הצטרפה לחבורת אינטלקטואלים ונחשפה לתפיסות האקזיסטנציאליזם והבודהיזם. בסופו של דבר ניתקה את עצמה מן החבורה מכיוון שהסביבה הגברית גרמה לה להרגיש "נמרצת אך גם נשלטת".
בשנת 1955 עברה להוליווד. היא חשה כי אין בעיר את האווירה המגבילה וה"גברית" שהייתה בניו יורק. ב-1956 פתחה סדנה לתיאטרון אקספרימנטלי בשם “Instant Theater” , הופיעה וביימה במשך עשר שנים.
במהלך אותה תקופה התפצל המיקוד שלה בין עולם הבמה לאמנות החזותית, היא יצרה פסלי קרמיקה והציגה אותם. משנת 1975, החלה להתמקד בעיקר ביצירות לתיאטרון, כתיבה, משחק והוראה.
במשך שנות פעילותה הרבות הייתה דמות משמעותית ביותר בקהילת הפרפורמנס. במהלך שנות השישים והשבעים היא הקימה פרויקטים רבים, הבולט שבהם הוא “WomenSpace”. בנוסף, היו לה מגוון שיתופי פעולה עם אומניות אחרות. היא הייתה דמות מובילה בתנועת אמנות הנשים בלוס אנג'לס בשנות ה -70 ונחשבה לפמיניסטית של "הדור הראשון". מ-1979 העבירה סדנאות פרפורמנס ברחבי צפון אמריקה ואירופה ומאוחר יותר בחייה היא לימדה משחק באוניברסיטת קרנגי-מלון. היא סיירה רבות בארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה.
רוזנטל נשארה פעילה בקהילת האומנות והעלתה מיצגים רבים לאורך השנים, ביניהם: "מופע המתים" ב-1978, "המוח של רייצ'ל" ב-1987 ו-"חלומות פנגיאה" ב-1990. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה להופיע בעצמה והתמקדה יותר בבימוי, אקטיביזם וציור. היא תרמה חלק מיצירותיה למוזיאון סנטה מוניקה לאומנות. ב-2009 פורסם ספר שמתאר את מתודות לימוד הפרפורמנס שלה. ב-2010 רואיינה לסרט דקומנטרי.
עבודתה של רוזנטל נגעה בנושאים חשובים והביאה אותם לקידמת הבמה – איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים, מגדר ופמיניזם. פועלה נחשב לפורץ דרך ורדיקלי, במיוחד בהתחשב בתקופה שבה עסקה בפרפורמנס. במיצגים רבים שלה עסקה גם בטראומות שעברה במהלך חייה.
על פועלה זכתה בפרסים רבים, הבולט שבהם הוא פרס אובי שבו זכתה ב-1989.
עסקה ביצירותיה בסוגיית "המקום", וברוח שנות ה-70' שבהן למדה, שילבה בעבודותיה אמנות מושגית, אמנות אדמה, ואמנות גוף, יצרה בין כולן סינתזה ובכך הרחיבה את גבולות השפה הוויזואלית. בפעילותה שאבה השראה מתחומי ידוע שונים, כמו ספרות, מחקרים מדעיים, וטקסטים פילוסופיים. עבודותיה הוצגו במספר רב של תערוכות יחיד, בתערוכות קבוצתיות, בגלריות, ובמוזיאונים באירופה, ארצות הברית, יפן, סין, וסינגפור. יצרה פסלים ותבליטים בשילוב חומרים וטכניקות ייחודיות, תבליטים המיועדים להצבה במקומות ציבוריים.
נולדה בתל אביב, ובשנים 1975-1979, הייתה בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון, ולמדה אצל מורי התקופה. הביעה עניין בפילוסופיה, ולמדה קבלה באוניברסיטת תל אביב, ובין השנים 1980-1982, למדה קבלה גם במכון לחקר הקבלה. בהמשך דרכה, בין השנים 1985-1988, למדה תולדות האמנות, צילום, אנתרופולוגיה, פילוסופיה, ואיטלקית, במסגרת התכנית ללימודי חוץ בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.
בשנת 1987 יצאה במסגרת תכנית לתואר NFA, של ביה"ס לאמנויות חזותיות בניו יורק, ללימודים באיטליה. בשנת 1989 זכתה בפרס "האמן הצעיר", מטעם משרד החינוך והתרבות. בשנת 2008, זכתה בפרס מענק לעידוד היצירה, מטעם מועצת הפיס לתרבות ואמנות.
שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.
בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.
חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.
היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.
בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".
חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.
על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.
רחוב משלה 