מריה גימבוטאס (1921-1994)

חוקרת פולקלור, ארכיאולוגית ובלשנית פמיניסטית.

מריה גימבוטאס, חוקרת ממוצא ליטאי-אמריקאי, ידועה בזכות מחקריה על הפרהיסטוריה המטריארכלית. במחקרים אלו, אשר התמקדו בתקופת המהפכה החקלאית ותקופת הברונזה, חשפה דפוסים וממצאים המעידים על שושלת מטריארכלית (אמהית) בתרבות הנאוליתית באירופה העתיקה.

מריה נולדה בוילנה שבליטא להורים רופאים חובבי תרבות. למעשה, אימה היתה הרופאה הראשונה בליטא. בעקבות מותו הפתאומי של אביה החליטה להשקיע את מרצה בלמידה והשכלה. החל משנת 1936, השתתפה גימבוטאס במשלחות לחקר פולקלור מסורתי, וחקרה אמונות וטקסים ליטאיים. בהמשך, השלימה את לימודיה האקדמיים בהצטיינות ולמדה בין היתר בלשנות וארכיאולוגיה.

גימבוטאס ותלמידיה חקרו אלפי פסלונים קטנים של נשים מרחבי העולם. הפסלים הללו מתוייגים כ"אלילות", ומעידים על חברות מטריארכיות בהן הנשים היו מרכזיות .

היא התפרסמה בין היתר בזכות הספרים שכתבה, ובעיקר בזכות ספרה השלישי "הציוויליזציה של האלה" (The Civilization of the Goddess). בספר זה הגדירה גימבוטאס את ההבדלים בין המערכת החברתית האירופית הישנה אשר התאפיינה במרכזיות נשית (אותה כינתה "תרבות האלה"), לבין התרבות המאוחרת יותר שהחליפה אותה החל מתקופת הברונזה, אשר התאפיינה בפטריארכיה (מרכזיות גברית).

לפי פרשנות זו, תרבויות האלה התאפיינו בשלווה, שלום, כבוד ושוויון כלכלי. במסגרת מחקריה, מצאה גימבוטאס כפרים גדולים בהם גודל הבתים היה שווה, בהם נמצאו צלמיות נשיות. לדבריה, חוסר השוויון הומצא בתרבות הפטריארכלית.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ד"ר תמר נוי (1926-1997)

ארכיאולוגית ישראלית אשר התמחתה בתחום הפרהיסטוריה.

תמר נוי נולדה בישראל בשנת 1926.   היא למדה ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, והשתתפה בחפירות הארכיאולוגיות בנחל אורן בשנים 1954-1960, תחילה בתור עוזרת מחקר ובהמשך כשותפה. בחפירות נוספות שבוצעו באתר מספר שנים מאוחר יותר, בשנים 1969-1971, היא עמדה בראש צוות החפירה.

נוי המשיכה לבצע חפירות ארכיאולוגיות באתרים שונים, ביניהם אתר מהתקופה הפליאוליתית בחולון, וכן אתר הגושרים באצבע הגליל, אתר מהתקופה הנאוליתית הקדם קרמית א' ליד גלגל בבקעת הירדן, בו נמצאו זרעים ופירות במצב השתמרות טוב, אשר סייעו רבות להבנת ראשית החקלאות במזרח הקדום.

תמר נוי היתה ממייסדות העמותה הישראלית לפרהיסטוריה. לאחר ייסוד מוזיאון ישראל, נוי התמנתה לאוצרת אגף הפרהיסטוריה ובנתה את אוסף המוזיאון.

לאחר מותה, הוקמו באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה העברית קרנות על שמה ועל שם בעלה המנוח, פרופ' לספרות דב נוי. מדי שנה מחולק באוניברסיטת חיפה פרס על שמם לעבודות מצטיינות בתחומי הארכיאולוגיה הפרהיסטורית והספרות העממית.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

רות עמירן (1914-2005)

רות עמירן היתה ארכיאולוגית ידועה, אשר התמחתה בארכיאולוגיה של העת העתיקה בארץ ישראל. ידועה בזכות ספרה "הקיראמיקה הקדומה של ארץ ישראל", אשר נחשב עד היום לאחד הכתבים החשובים ביותר בתחום זה.

רות נולדה במושבה יבנאל שבצפון הארץ, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה. ילדותה ונערותה התאפיינו בחינוך ציוני והסתפקות במועט. היא למדה ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית וסיימה את לימודיה בשנת 1939. בתקופה זו השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות בג'רישה והעי.

בתחילת דרכה עבדה באגף העתיקות כאוצרת במוזיאון רוקפלר שבירושלים. בהמשך היתה מפקחת עתיקות בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים ובצפון הארץ. בשנת 1953 חקרה את הרגמים בדרום מערב ירושלים. בשנים 1955-1957 השתתפה בחפירות של יגאל ידין בחצור וניהלה את שטח ב' של החפירה הארכיאולוגית בתל חצור. בסיום תקופה זו כתבה את ספרה על הקרמיקה הקדומה של ארץ ישראל, אשר עודנו חיבור יסוד בתחום.

בשנת 1962, בעת החפירות של המצודה בתל ערד, החלה עמירן בחשיפה של העיר הכנענית באתר. עבודה זו נמשכה יותר מ-30 שנה, כאשר עמירן ניהלה כ-18 עונות חפירה במקום. עבודה זו נחשבת הישג מרכזי בקריירה של עמירן. כמו כן בנתה את התוכנית לביתן הקרמיקה של מוזיאון ארץ ישראל ואת אגף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל.

בשנת 1982 זכתה בפרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל.

רות עמירן הקדישה את חייה לחקר הארכיאולוגיה, ונחשבת אחת מהחוקרות המשמעותיות בתחומה. עבודתה משמשת עד היום כבסיס להבנת הארכיאולוגיה של ארץ ישראל ושל המזרח הקדום.