ד"ר אורית מוסינזון (1975-2020)

אשת הייטק ויזמית.

אורית מוסינזון נולדה ברמת השרון. היא היתה תלמידה מבריקה, הישגית וחברותית. היא למדה תואר ראשון ושני במנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, והמשיכה לדוקטורט במנהל עסקים בקליפורניה.

בשנת 2006 נמנתה עם מקימי הסטארטאפ Wix.com, המספק פלטפורמה לבניית אתרים. היא הגתה את הרעיון ביחד עם בעלה לשעבר, אבישי אברהמי. בהמשך, עמדה מאחורי הקמה של חברות ומיזמי הייטק נוספים, ביניהם אפליקציית GetYou, פלטפורמה חברתית המאפשרת לאנשים להבין כיצד נתפסים על ידי הסביבה וכך "לשבור סטריאוטיפים ודעות קדומות", לדבריה.

בראיון לגלובס בשנת 2015, סיפרה "עשיתי שני תארים ודוקטורט, ועדיין נתקלתי כל חיי במחסום המראה החיצוני, שבו אנשים שופטים אותי לפי רושם ראשוני".

במהלך הקריירה שלה, סייעה רבות ליזמים ובעיקר ליזמות צעירות. אברהמי סיפר עליה, "תעשיית ההייטק חייבת לה חוב עצום, היא עזרה בכל שלב בהקמה של וויקס והרבה חברות בתעשיה חייבות לה את קיומן. היתה היתה אדם מאוד מיוחד".

במקביל, נהגה מוסינזון להתנדב ולעזור לזולת. היא התנדבה במחלקה לאונקולוגיית ילדים וסייעה לילדים החולים ולמשפחותיהם. חבריה סיפרו כי הפיצה אהבת חינם, עזרה ואמפתיה.

אורית מוסינזון הלכה לעולמה בגיל 45, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

טלי לטוביצקי ( 1976 – 2019)

משוררת, עורכת, חוקרת, מרצה ופעילה חברתית.

טלי לטוביצקי נולדה בהוד השרון ולמדה בתיכון א' לאמנויות תל אביב.

בשנת 2006 קיבלה תואר שני מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודת גמר שכותרתה "רטוריקה של אגרסיה – הנשי והנפשי בשירתו המוקדמת של יצחק לאור". בשנת 2015 קיבלה תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודה שכותרתה " 'אור נפש נפרדת' – הפואטיקה של המלנכוליה: קריאה בין-סוגתית ביצירתו העברית של יעקב שטיינברג".

עבדה כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב.

שיריה פורסמו בכתבי העת "הליקון", "שבו", "מטעם", "הכיוון מזרח", "דקה" ו"החוטם" ובאסופות "בעט ברזל", "לצאת!״ ו״ואהבתם". שיריה תורגמו לאיטלקית, לאנגלית ולפולנית.

כתבה מספר ספרים: "Camera obscura", אשר כלל את שיריה בעברית ובאיטלקית (2008), "נסי מלים כלליות יותר", הוצאת קשב לשירה (2010), "הזכות לשלמות הגוף" (2019) שיצא לאחר מותה. כמו כן ערכה ספרי מחקר בסדרת "מסה קריטית" ואת הספר "דושינקא, נשמה", מאת איריס אליה כהן.

לטוביצקי חיה עם בת זוג ולהן שתי בנות. היא פעלה למען זכויות הקהילה הלהט"בית ולמען הגנה על זכויות אדם של פלסטינים.

בשנת 2008 זכתה בציון לשבח במסגרת הפרס למשוררים בראשית דרכם מטעם שר התרבות.

ערב לזכרה נערך באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2019. פסטיבל "שבועות שירה" שנערך בזום במאי 2020 נערך לזכרה וכלל את חבריה, משוררים וחוקרים מהקהילה הלהט"בית.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בהוד השרון, גבעתיים, באר שבע ותל אביב.

חנה רוט (1939-2019)

שחקנית, זמרת, משוררת וסופרת.

רוט נולדה באיטליה, בגיל צעיר עלתה עם הוריה לארץ והמשפחה השתקעה בתל אביב. היא למדה בחוג לאמנות התיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן שבה לאיטליה, שם למדה וחקרה פולקלור ושירה עממית יהודית ואיטלקית. היא נפגשה עם קבוצת מחקר ולהקת פולקלור מהחשובות בעולם, אספה מאות שירי עם יהודיים וחקרה את אופן ביצועם העממי. בעקבות כך הופיעה במופעים של שירה עממית, ביניהם ב"פסטיבל ונציה למוזיקה מודרנית ולשירה עממית", הופעה שנחלה הצלחה ובעקבותיה הוציאה תקליטים של שירי עם יהודיים ואיטלקיים.

בסוף שנות השישים שבה לישראל והצטרפה לתיאטרון "בימות". בין ההפקות המדוברות שהשתתפה בהן היו: ב"גבעת ספון ריבר", "איש חסיד היה" ו"נפוליון – חי או מת".

בסוף שנות ה-60 הקליטה שני תקליטי סולו. "אנעים זמירות", במסגרתו ביצעה שירי עם ביידיש, ובהם גם שירים חסידיים שלוקטו ועובדו על ידה. ו"מול חלונך", שכלל שירים חסידיים, מסורתיים ושירי עם יהודיים ביידיש ובלאדינו.

ב-1975 השתתפה בתוכנית הרדיו של קול ישראל "על הדרך עץ עומד", שהוקדשה לשירים יידיים שתורגמו לעברית על ידי יעקב שבתאי. השירים הוקלטו עבור התוכנית ויצאו גם על גבי תקליט.

לקראת סוף שנות השבעים, בעת שהות נוספת באיטליה, עסקה רוט בחקר שירים יהודיים שנכתבו בתקופת השואה, בעיקר ביידיש. מחקרה הניב תקליט נוסף שכונה "Es Brent" (יידיש: "בוער"), שהוקלט ויצא באיטליה, וזכה לשבחים לפרסים חשובים והכרה בינלאומית.

מלבד משחקה בתיאטרון בימות, רוט שיחקה בעשרות הצגות בתיאטראות הגדולים בארץ: הקאמרי, הבימה, באר שבע, חיפה, החאן, בית ליסין ועוד. בין ההצגות בהן שיחקה היו הצגותיו של חנוך לוין, "הקמצן" של מולייר, "תל אביב הקטנה" ו"מסע יום ארוך אל תוך הלילה". שיחקה גם בסרטים ותוכניות טלוויזיה, המוכרים שבהם: "אלכס חולה אהבה" ו"רחוב סומסום".

רוט כתבה שלושה ספרים: ספר השירים "תמונות מתערוכה רחוקה", אשר יצא בהוצאת "עם עובד" ועובד על ידה להצגת יחיד (1987), ספר הסיפורים "אתמול יקר", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1997) וספר השירים "הסתיו של פרימורה" בהוצאת גוונים (2003).

עבור תקליטה הראשון ביידיש זכתה בפרס השני בפסטיבל שירה בנאפולי, עבור תקליטה השני ביידיש זכתה בפרס מבקרי איטליה. כמו כן, זכתה בפרס לאמנויות הבמה על שם גוטליב וחנה רוזנבלום מטעם עיריית תל אביב על הישגיה באמנות המשחק.

עם מותה ספד לה נשיא המדינה, רובי ריבלין: "הייתה שחקנית מופלאה. לצד המשחק, היא עסקה שנים רבות באהבתה השנייה – שירת עם. הזמרת-החוקרת הצליחה לשמר ולעבד מחדש שירי עם באיטלקית, יידיש ולאדינו והם יישאו את מורשתה ויישארו עמנו עוד שנים רבות".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה ובאר שבע.

לסירטון כתבת הפרידה מחנה רוט בכאן 11

Chana Roth – SHLOF MAYN KIND

יער, יער – חנה רוט (מתוך איש חסיד היה)

התמונה לקוחה מתוך אתר מעריב ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

סטפני הורוביץ (1887-1942)

סטפני הורוביץ, כימאית יהודיה פורצת דרך אשר נספתה בשואה, נולדה למשפחה יהודית בשנת 1887 בעיר ורשה שבפולין ועברה לוינה כאשר היתה בת 3. אביה, לאופולד הורוביץ, היה צייר בארוק ידוע. את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת וינה החלה בשנת 1907, שם השלימה דוקטורט בכימיה אורגנית בשנת 1914.

לאחר השלמת לימודיה, החלה לעבוד במכון לחקר הרדיום בוינה, שם השתתפה במחקר בו ניסו להוכיח את קיומם של איזוטופים (חלקיקים של יסוד כימי בעלי מספר אטומי זהה, אך משקלם שונה עקב שינוי במספר הנייטרונים). חשוב לציין כי עד אותה תקופה, קיומם של איזוטופים היה בגדר השערה.

הורוביץ ביצעה בחריצות את עבודת המעבדה. היא מצאה כי חלקיק עופרת שנלקח ממכרה מסויים היה בעל מסה שונה מזו הידועה של חלקיק עופרת "רגיל". כך, הציגה בפעם הראשונה הוכחה ניסויית כי יסודות כימיים יכולים להיות בעלי משקל אטומי שונה, בהתאם למקורם. בהמשך, היתה שותפה בגילוי כי החומר יוניום (ionium) שעד אז נחשב כיסוד, הוא למעשה איזוטופ של היסוד תוריום.

עבודותיה פורסמו ביחד עם המנחה שלה, החוקר אוטו הוניגשמיד, וניתן לה קרדיט פומבי על עבודתה. באותה תקופה מדעניות לרוב היו מוגבלות למשרות עוזרת מחקר ולא קיבלו הכרה על פעולתן, לכן הכרה זו ראוייה לציון. הוניגשמיד הקפיד לצטט את הורוביץ ולתת לה קרדיט, אך לאחר מותו, שמה של הורוביץ הושמט כאשר עבודתם צוטטה על ידי חוקרים אחרים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הורוביץ זנחה את הקריירה המדעית שלה והקימה ביחד עם הפסיכולוגית האוסטרית אליס פרידמן בית אומנה בוינה שבו סיפקו טיפול פסיכולוגי לילדים ובני נוער.

בשנת 1937, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שבה סטפני לורשה בפולין. בשנת 1940, הנאצים פלשו לפולין והקימו את גטו ורשה. סטפני הורוביץ נרצחה בשנת 1942 במחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו כ-900,000 יהודים נוספים.

סטפני הורוביץ היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה תרומה משמעותית לחקר האיזוטופים בתחילת המאה ה-20 ולא זכתה לקרדיט הראוי לה.

ערים שבהן יש מכוני מחקר ואוניברסיטאות, כמו עיריית באר שבע, עיריית רחובות, עיריית חיפה, עיריית תל-אביב-יפו ועיריית ירושלים, יכולות לקרוא על שמה רחוב ולהנציח את פועלה!

לערך הויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/…/%D7%A1%D7%98%D7%A4%D7%A0%D7