יהודית שוויצר (1946-2001)

הייתה יוצרת וכוריאוגרפית.

נולדה וגדלה בחולון. בגיל 4, החלה בלימודי הריקוד שלה, ולמדה אצל רות גרשוני. בשלב מאוחר יותר, למדה אצל מורים נוספים, ולמדה גם בחו"ל. בהמשך הקריירה שלה, הייתה בלהקת המחול של יונתן כרמון, ומשם המשיכה ללהקת "פעמונים".

למדה באקדמיה למחול ע"ש רובין בירושלים, ועברה לגור בחדרה, שם הקימה להקת מחול מקומית שפעלה במקביל לתזמורת הנוער של חדרה. ב-1980, פגשה את המפיקה רינה כרמלי, ופגישה זו שינתה את מסלול עבודתה המקצועית בחדרה בפרט, ובישראל בכלל.

בשנת 1982 יצרה את הכוריאוגרפיה, לפסטיבל שירי הילדים מס' 13, שנערך בשנת 1982, עבודה זו סומנה כהצלחה גדולה, ויהודית עבדה בפסטיבלי ילדים נוספים, פסטיגלים, ומחזות זמר אחרים במשך שנים ארוכות.

הייתה אחראית על הכוריאוגרפיה בטקסי מלכות היופי של שנות ה-80', ושנות ה-90', ואחראית על הכוריאוגרפיה של טקס פתיחת אירועי המכביה. בשנת 1988, הקימה את מגמת המחול של תיכון חדרה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית חדרה

עיריית חולון

קרדיט תמונה: צילום:עדי אדר, עיתון אמצע חדרה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

יהודית סגל-שטולצר (1990-1904)

אדריכלית גרמניה-ישראלית, בלטה בשנות ה-30 וה-40.

נולדה בליטא וגדלה בברלין ובוילנה, שם למדה בגימנסיה העברית והיתה תלמידה מצטיינת. מגיל צעיר נמשכה לציור, והחליטה ללמוד אדריכלות בדנציג – צעד נועז בתקופה בה היה ייצוג אפסי לנשים במקצוע זה. בסיום לימודיה התמחתה במשרד בנייה, שם השתתפה בתחרות לתכנון בית כנסת בעיר. עבדה במשרדי אדריכלים שונים, כולל אצל אדריכל האוונגרד היהודי לאו נכטליכט בברלין.

בעקבות המשבר הכלכלי של 1929 פוטרה יהודית מהמשרד ועברה לעבוד במשרד הבנייה של הקהילה היהודית בברלין, שם השתתפה, בין היתר, בתכנון שני בתי כנסת נוספים. ב-1933, עם עליית הנאצים השלטון, ברחה לפלשתינה והשתלבה במשרדיהם של האדריכלים לוטה כהן, זאב רכטר וריכרד קאופמן. זמן קצר לאחר עלייתה גברה על עשרות מתמודדים וזכתה בתחרות לתכנון בית כנסת בחדרה, מה שהוביל להתנגדות עזה משום שלא ייתכן שבית כנסת יתוכנן ע״י אישה. לבסוף הושגה פשרה בשל העובדה שאביה של סגל היה ראש הקהילה היהודית בדנציג ואדם דתי.

הזכיה בפרויקט הנכבד אפשרה לסגל לפתוח משרד עצמאי בשיתוף עם הקולגה אויגן שטולצר, לו גם נישאה בגיל 37.

בין הפרויקטים הנוספים שלה בארץ: שכונת קרית מאיר בת״א, בית ההסתדרות ובית מועצת הפועלות בירושלים.

בנוסף לפעילותה האדריכלית היתה בקשר עם אנשי רוח, אמנים והוגים פוליטיים רבים.

ב-1957 עזבו בני הזוג את הארץ ושבו לגרמניה. זמן קצר לאחר מכן נפטר אויגן, ויהודית נפגעה בתאונת דריסה והיתה מרותקת למיטתה עד מותה בשנת 1990.

*בתמונה: ביה״כ הגדול במוזיאון החאן בחדרה. התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

נעמי ברסלאו (1932-2018)

סוציולוגית וחוקרת אפידמיולוגיה-פסיכיאטרית ישראלית-אמריקאית.

נעמי ברסלאו נולדה בעפולה בתקופת המנדט הבריטי. הוריה היגרו מאוקראינה ועבדו בבניין. לאחר מספר שנים, המשפחה עברה לחדרה. היא למדה תואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית, ולאחריו עברה לניו-יורק כדי להשתלם בתחום המנהל המשפטי. בהמשך החליטה לעבור ללימודי סוציולוגיה.

בשנת 1987 התמנתה למנהלת מחקר במערך לשירותי הבריאות בדטרויט, ובשנת 2003 מונתה לפרופסורית לאפידמיולוגיה וביוסטטיסטיקה באוניברסיטה של מישיגן.

ברסלאו היתה היתה מהמדענים הראשונים שחקרו כיצד חוויות יומיומיות יכולות להשפיע ברמה הפסיכיאטרית. מחקריה עסקו רבות בהשפעת אירועים טראומטיים על הנפש. היא חקרה כיצד אירועים כמו מוות של אדם קרוב, תקיפה אלימה או אונס יכולים להוביל להפרעת דחק פוסט טראומטית  (PTSD). בשנת 1991 מצאו ברסלאו ושותפיה כי 5 מכל 10 תושבים צעירים של העיר דטרויט נחשפו לאירועים טראומטיים, וכי בערך רבע מהם פיתחו PTSD .

ברסלאו חקרה ומצאה כי מיגרנות עלולות להיות קשורות לדיכאון קליני ותחלואות נפש נוספות. מחקריה פורסמו בכתבי עת נחשבים, ובשנת 2001 שמה נכלל ברשימת החוקרים המצוטטים ביותר של המכון למידע מחקרי. כמו כן, זכתה בפרסים ואותות הוקרה רבים על פועלה ומחקריה.

נעמי ברסלאו נפטרה בגיל 86 מסיבוכי סרטן הרחם.

עיריית עפולה, עיר הולדתה של נעמי ברסלאו, או עיריית חדרה בה התגוררה, יכולות להנציח אותה ולקרוא רחוב על שמה!

סוניה קולודני (1901-1999)

מראשונות הצלמות העבריות בישראל.

קולודני נולדה בשנת 1901 בעיר פינסק באימפריה הרוסית. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורשה משפחתה לפולין. סוניה, נערה צעירה, עבדה במשך שנתיים כשוליה אצל צלם בוורשה. בשנת 1922 עלתה לארץ ישראל והקימה סטודיו לצילום במרפסת בית אחיה בחדרה והייתה למפרנסת העיקרית במשפחה.

בתקופה זו של ראשית הציונות, תחום הצילום נשלט ברובו המוחלט על ידי גברים שעבדו עבור מוסדות ציבור והציגו בצילומיהם נקודת מבט גברית-ציונית. בתמונותיה של קולודני ניתן למצוא יותר חופש ופחות פורמליות. היא תיעדה את מרחב המושבות מחוץ למשולש העירוני תל-אביב-חיפה-ירושלים. בצילומיה ההיסטורים אפשר למצוא גם דמויות מחייכות שאינם ממורכזות, לעומת הפנים חמורות הסבר המאפיינות את האסתטיקה הפדנטית של התקופה. איזור פעילותה הייתה בחדרה והסביבה ובין היתר תיעדה את ייבוש הביצות, העבודה החקלאית, הטקסים וכן דיוקנאות ומשפחות ועוד.

אסוף התצלומים של קולדוני מהווים נדבך חשוב ביותר בארכיון ההיסטורי של רצועת החוף הפריפריאלית בכלל ושל חדרה בפרט. אוסף זה נרכש על ידי מוזיאון החאן עם הקמתו בשנת 1982. כיום, מספר מצלמות ואביזרים מהסטודיו של קולודני מוצבים בתצוגת הקבע של המוזיאון.

בשנת 2013 אישרה ועדת השמות של עיריית חדרה להנציח את קולודני ברחוב שעתיד להיסלל בשכונת וייצמן במערב העיר.

איפה ניתן להנציח אותה: מועצה מקומית פרדס חנה כרכור ובערים נוספות בסביבת חדרה אותן הנציחה.

לקריאה נוספת:

פוטו סוניה / מוזיאון ארץ ישראל

צלמת בודדה בעולם גברי / גבי מנשה

תצלום באדיבות ארכיון עיריית חדרה