רות הנדלר (1916-2002)

אשת עסקים יהודייה אמריקנית, נשיאת חברת הצעצועים "מאטל", הזכורה כממציאת בובת הברבי.

נולדה בשם רות מריאנה מוסקו בקולורדו שבארצות הברית.

משפחת הנדלר ושותפהּ לעסקים הקימו חברה קטנה שעסקה בייצור מסגרות לתמונות, ובשלב מאוחר יותר עברו לעסוק בייצור ריהוט לבתי בובות. כשביקרה באירופה, ראתה בחנות בשוויץ, בובה תוצרת גרמניה, וייצרה בובה לפי המודל הגרמני, שלה קראה "ברבי", על שם בתה.

בשלב מאוחר יותר, עוצבו בובות נוספות מדגם ברבי, כולל עיצוב בובת זכר. בשנת 1968 מונתה רות לנשיאת חברת "מאטל".

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/רות_הנדלר

אז איפה כדאי להנציח אותה?

תל אביב, וכל יישוב שיש בו יש חנויות צעצועים.

התמונה באדיבות ויקיפדיה, ומוצגת ברשיון שימוש הוגן.

יהודית שוויצר (1946-2001)

הייתה יוצרת וכוריאוגרפית.

נולדה וגדלה בחולון. בגיל 4, החלה בלימודי הריקוד שלה, ולמדה אצל רות גרשוני. בשלב מאוחר יותר, למדה אצל מורים נוספים, ולמדה גם בחו"ל. בהמשך הקריירה שלה, הייתה בלהקת המחול של יונתן כרמון, ומשם המשיכה ללהקת "פעמונים".

למדה באקדמיה למחול ע"ש רובין בירושלים, ועברה לגור בחדרה, שם הקימה להקת מחול מקומית שפעלה במקביל לתזמורת הנוער של חדרה. ב-1980, פגשה את המפיקה רינה כרמלי, ופגישה זו שינתה את מסלול עבודתה המקצועית בחדרה בפרט, ובישראל בכלל.

בשנת 1982 יצרה את הכוריאוגרפיה, לפסטיבל שירי הילדים מס' 13, שנערך בשנת 1982, עבודה זו סומנה כהצלחה גדולה, ויהודית עבדה בפסטיבלי ילדים נוספים, פסטיגלים, ומחזות זמר אחרים במשך שנים ארוכות.

הייתה אחראית על הכוריאוגרפיה בטקסי מלכות היופי של שנות ה-80', ושנות ה-90', ואחראית על הכוריאוגרפיה של טקס פתיחת אירועי המכביה. בשנת 1988, הקימה את מגמת המחול של תיכון חדרה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית חדרה

עיריית חולון

קרדיט תמונה: צילום:עדי אדר, עיתון אמצע חדרה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

שושי חייט (1947 – 2011)

ציירת, פסלת, משוררת, סופרת ומורה.

שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.

בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.

חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.

היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.

בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".

חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.

על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.