פרופ' עידית דורון (1951-2019)

כלת פרס ישראל בתחום חקר הבלשנות העברית והכללית.

עידית נולדה בירושלים בבית בו דיברו עברית, לדינו ויידיש. אמה רחל נולדה בארץ, ואילו אביה עלה לישראל בילדותו מגליפולי שבטורקיה, לאחר שמשפחתו גורשה עם הקהילה היהודית. במסגרת עבודתם של הוריה בשירות החוץ של ישראל התגוררה המשפחה במרוקו ובצרפת. בתקופה זו למדה ספרדית וצרפתית. "שם החלה האהבה שלי לשפות", העידה. בהמשך למדה עידית גם אנגלית, גרמנית, פורטוגזית, ערבית, ארמית, אכדית ומלאיאלאם (שפתם של יהודי קוצ'ין).

עידית למדה תואר ראשון ושני במתמטיקה באוניברסיטה העברית. בעקבות קורס שעסק בקשר בין שפות טבעיות (של בני אדם) לשפות המחשב, החליטה לפנות ללימודי בלשנות. "הוקסמתי מהפרדוקס", סיפרה, "שאותה שפה אנושית, שמאפשרת לי לומר כל דבר שעולה בדעתי ולבטא חידושים ורעיונות אינסופיים, שאינם כפופים לידע קודם, היא למעשה תוצר של מערכת חוקים סופית, סגורה ובעלת כללים מאוד חמורים".

היא למדה את תואר הדוקטורט באוניברסיטת טקסס באוסטין והתמחתה בפן המתמטי של חקר הבלשנות. בשנת 1987, לאחר סיום פוסט דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, חזרה לארץ והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. בהמשך מונתה לפרופסור חבר ופרופסור מן המניין. היא היתה ממקימי המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה, ועמדה בראש התוכנית ללימודי קוגניציה והחוג לאנגלית.

אהבתה של עידית לשפה העברית הביאה אותה לייסד ולהוביל שתי קבוצות מחקר אשר עסקו בהתהוות העברית החדשה. במחקרים אלו שילבה בין אהבתה לשפה להכשרה המתמטית שלה. אחד הפרוייקטים עסק בתחיית השפה העברית במאה ה-19. היא טענה כי אמנם אליעזר בן יהודה היה סמל המהפכה, אך מי שביצע אותה בפועל היה הציבור הרחב.

בשנת תשע"ו הוענק לעידית פרס ישראל בחקר הבלשנות. בנימוקי הפרס נכתב: "פרופ' עידית דורון היא חוקרת פורצת דרך, העומדת בחוד החנית של מחקר הבלשנות בארץ ובעולם, הן בחקר הבלשנות התאורטית הפורמלית הן בחקר השפות השמיות, ובכללן חקר העברית לדורותיה. פרופ' דורון היא מחלוצות הבלשנות התאורטית בישראל. למחקרה ולפועלה תרומה מכרעת לביסוס מחקר הבלשנות התאורטית באקדמיה הישראלית ולמיצובה של ישראל כמרכז עולמי חשוב בתחום זה".

בשנת 2019 נפטרה פרופ' עידית דורון ממחלת הסרטן, והותירה אחריה את בנה יוני.

התמונה מתוך אתר פרסי ישראל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

פנינה קליין (1945-2014)

פרופסור לפסיכולוגיה וכלת פרס ישראל לחקר החינוך.

פנינה נולדה בעיר טרנוב שבפולין עם תום מלחמת העולם השניה. הוריה, דב ורחל, היו ניצולי שואה. המשפחה עלתה לארץ באוניית המעפילים "נגבה" והתגוררה בתל אביב. היא למדה פסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ובמהלך לימודי התואר השני עבדה בשירות הפסיכולוגי החינוכי עם ילדים בסיכון משכונת התקווה. בתקופה זו החלה להתעניין בפיתוח תוכניות להתערבות מוקדמת עבור אוכלוסיות אלו.

לאחר השלמת הדוקטורט שלה בארצות הברית, החלה ללמד ולחקור בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן כפרופסורית מן המניין. היא שימשה כראש התוכנית ללימודי התפתחות הילד והקימה את מרכז "בייקר" לחקר שיטות חינוך וטיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים בבר אילן.

מחקריה של קליין, אשר זכו להערכה בינלאומית, עסקו בחקר החינוך לגיל הרך. היא פיתחה מודלים ושיטות הערכה ליחסי גומלין בין פעוטים למבוגרים, בפרט בקשר שבין אנשי הוראה לתלמידים וכן הקשר שבין הורים לילדיהם.

השיטה הייחודית שפיתחה למדידה כמותית של איכות הקשר הרגשי בין הילד למטפליו, וכן הגישה שפיתחה להתערבות חינוכית המשלימה את החסכים של הילד, הן אבני יסוד בטיפול בתחום החינוך בישראל וברחבי העולם.

"החלום שלי", אמרה, "הוא לראות את כל הפעוטות והתינוקות בישראל מקבלים את 'התפריט המנטלי' המלא שהם זקוקים לו, לראות את כל הילדים משתלבים במסגרות המתאימות להם, וגדלים לממש את הפוטנציאל הגלום בהם לטובתם ולטובת החברה שהם חיים בה".

קליין נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, שנחגג בסימן ילדי ישראל. כמו כן, בשנת 2011 הוכרזה כזוכת פרס ישראל לחקר החינוך. בנוסף, היתה חברה בוועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011.

בגבעת שמואל, עיר מגוריה, קראו רחוב על שמה.

שושנה בלום-קולקה (1936-2013)

בלשנית, מומחית בתחומי התקשורת, הבלשנות והחינוך. במשך שנים רבות לימדה במחלקה לתקשורת ועיתונאות בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

שושנה נולדה למשפחה יהודית בעיר קלוז' שברומניה בשנת 1936. בזמן השואה, הצליחה להימלט מרומניה ונמנתה עם ניצולי רכבת קסטנר, בה חולצו 1684 יהודים. היא עלתה לארץ בשנת 1945, כשהיתה בת 9, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה.

את הקריירה האקדמית שלה התחילה שושנה כמרצה לבלשנות יישומית באוניברסיטה העברית. בשנת 1982 היא מונתה לפרופסור חבר ובהמשך לפרופסור מן המניין. במקביל, היתה חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד.

תחומי מחקרה היו חקר השיח, התפתחות פרגמטית וחינוך לשוני. ספריה ומאמריה עסקו בתרגום, תקשורת בין תרבותית, שיח משפחות, שיח מדיה והתפתחות לשונית. כמו כן, כיהנה בלום-קולקה כראש הועדה לקביעת תוכניות לימודים להוראת עברית כשפת אם וכשפה שניה.

שארלוטה ביהלר (1893-1974)

פסיכולוגית התפתחותית יהודייה-גרמנייה.

שארלוטה נולדה בברלין בשנת 1893 למשפחה ממוצא יהודי-פולני. אביה ואלטר היה מהנדס ואמה רוז היתה מוזיקאית ואינטלקטואלית, אשר הביעה את תסכולה לגבי חוסר היכולת של נשים להתקדם באותה תקופה.

בשנת 1913 החלה ללמוד פסיכולוגיה, רפואה ופילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג. שארלוטה למדה אצל בכירי הפסיכולוגים באותה התקופה. בשנת 1918 סיימה שרלוטה את הדוקטורט, וכך הפכה לדוקטור הצעירה ביותר והאישה הצעירה ביותר בעלת דוקטורט בסקסוניה. בשנים אלו פגשה שארלוטה את קארל ביהלר, שהפך לבן זוגה.

בשנת 1923 עבר הזוג ביהלר לאוניברסיטת וינה, שם החלה שארלוטה ללמד ובהמשך קודמה למשרת פרופסור חבר. בשנים אלו זכתה להכרה בינלאומית בעקבות מחקריה על פסיכולוגיה התפתחותית, בדגש על ההתפתחות הפסיכולוגית מגיל הילדות לנעורים. היא פתחה את "בית הספר הוינאי להתפתחות הילד" של שארלוטה ביהלר, שם חקרה ופיתחה שיטות רבות הנמצאות בשימוש גם היום.

במרץ 1938, בעת ששהתה בלונדון, כבשה גרמניה הנאצית את אוסטריה. קארל, בעלה של שארלוטה ששהה באותה תקופה בגרמניה, נאסר עקב הבעת דעותיו נגד השלטון הנאצי. בעזרת קשריה דאגה שארלוטה לחילוצו של בעלה מהשבי, ובאוקטובר 1938 המשפחה התאחדה בעיר אוסלו שבנורווגיה. המשפחה היגרה לארצות הברית זמן קצר לפני הפלישה הנאצית למדינה.

לאחר המעבר לארצות הברית, החלה שארלוטה להיות מעורבת בזרם הפסיכולוגיה ההומניסטית (אסכולה העוסקת במימד האנושי של הפסיכולוגיה והקשר שלו להתפתחות התיאוריה הפסיכולוגית), ואף עמדה בראש האגודה לפסיכולוגיה הומניסטית.

שארלוטה ביהלר נפטרה בשנת 1974 בעיר שטוטגארט שבגרמניה, בה התגוררו ילדיה.

בשנת 1992, הוקם בוינה מכון מחקר על שמה (Charlotte-Bühler-Institut für praxisorientierte Kleinkindforschung), העוסק במחקר פסיכולוגיה של פעוטות. שרלוטה ביהלר זכתה לרחוב משלה בערים בגרמניה.

אנחנו מאמינות כי ראוי להכיר ולהוקיר את פועלה בישראל. לכן, מגיע לה גם כאן רחוב משלה!

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מרה בלר (1945-2004)

פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, מומחית בעלת שם עולמי בפרשנויות לתורת הקוונטים.

מרה בלר נולדה בברית המועצות לשעבר, בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה. היא עלתה לישראל בשנת 1964 כאשר היתה בת 19. בלר למדה תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, והמשיכה לתואר שני בפילוסופיה של המדעים. בתקופה זו עבדה ברדיו הישראלי כדוברת רוסית והפיקה תוכנית שבועית על המדע בישראל.  במהלך לימודיה, נישאה ונולדו לה שני ילדים.

מרה בלר השלימה את לימודי הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת מרילנד בשנת 1983.  באותה שנה הצטרפה לסגל האוניברסיטה העברית כחוקרת ומרצה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. לאורך השנים, בלר התקדמה הפכה לאחת המומחיות להיסטוריה של מכניקת הקוונטים.

בשנת 1998, הגישה בקשה למינוי כפרופסור חבר, אך בצעד חריג האוניברסיטה העברית מינתה אותה לפרופסור מן המניין.  בין השנים 2001-2004, שימשה כפרו-רקטור האוניברסיטה העברית.

בשנת 1999  כתבה את הספר Quantum Dialogue: The Making of a Revolution, אשר נבחר לספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקאוטלית לשנת 1999 על ידי כתב עת נחשב בתחום. בספר טוענת בלר כי המדע מבוסס על שיח אך גם על אי הסכמה, ספק וחוסר ודאות, וכי דווקא אלו מעודדים יצירתיות בקהילה המדעית.

בשנת 2000, אובחנה כחולה במחלת הסרטן.  במהלך המאבק עם המחלה, המשיכה מרה בעבודת ההוראה תוך התמודדות עם מכאובים וקשיים רבים. היא היתה מלמדת את הסטודנטים ימים ספורים לאחר טיפולי כימותרפיה, תוך שמירה על הסטנדרטים הבלתי מתפשרים שלה.

מרה בלר נפטרה בגיל 59.

מגיע לה רחוב משלה בירושלים, שם למדה, חקרה, לימדה ועוררה השראה בדורות של סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה העברית.

דליה גרידינגר (1979-1926)

כימאית ישראלית, מראשי מפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳.

נולדה בנוה צדק שבתל אביב ולמדה בביה״ס הריאלי בחיפה. קיבלה תואר שני בכימיה מאוניברסיטת לוזאן שבשווייץ ותואר דוקטור מהטכניון. בתום לימודיה החלה לעבוד במפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳ בחיפה (כיום בבעלות ׳כיל׳).

בגיל 43 מונתה למנהלת אגף המחקר במפעל ולחברה בהנהלת החברה, שהיתה לספק הדשנים הגדול בארץ. במקביל לעבודתה פרסמה מאמרים מדעיים ואף רשמה מספר פטנטים.

היתה בין מייסדות ארגון ׳סורופטימיסט׳ בישראל, והיתה נשיאת הארגון בארץ.

נפטרה בגיל 52 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

משפחתה פעלה להנצחתה במספר יוזמות הקרויות על שמה, ביניהן קרן המעניקה מלגות לחוקרי סרטן צעירים, כנס בינלאומי בטכניון, קרן לחקר דשנים, בית לחקר מדעי הטבע בביה״ס הריאלי בחיפה, ועמותה לחקר הסרטן ומניעתו.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

נעמה צאל (1981 – 2020)

דוקטור לספרות, סופרת, עורכת, חוקרת ומרצה.

"אני חושבת שאין דבר כזה, ספרות בורגנית. כי אין ספרות שאיתה אפשר להתכרבל על ספה. על ספה מתכרבלים עם סיפורים, אבל לא עם ספרות. כי ספרות לא באה לספר לנו סיפורים. ספרות נועדה לגרום לנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים". מתוך המסה 'השפה שנפלה', נעמה צאל.

נעמה צאל נולדה בארצות הברית. היא למדה באוניברסיטת תל אביב בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2012 קיבלה תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה העברית על עבודתה: "האחר בפואטיקה של יהושע קנז". שימשה מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר.

בשנת 2006 החלה לעבוד ככתבת במוסף "ספרים" של העיתון "הארץ". הייתה המייסדת והעורכת של סדרה לפרוזה נסיונית של הוצאת רסלינג בשם: "מעבדה" וערכה ספרי פרוזה, שירה ומחזות. היא הוציאה בסדרה ספרים שלא יכלו להתקיים במרחב אחר, לצד סופרים מוכרים ומוערכים. ב-2019 זכתה בפרס שרת התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית בתחום העריכה הספרותית.

היא כתבה את הספר "הם דיברו בלשונם" העוסק בפואטיקה של יהושע קנז, שראה אור בהוצאת מאגנס ב-2016. הספר חוקר את כתיבתו של קנז ועוסק בשאלות הנוגעות לכתיבתו. צאל מציעה מפתח להבנת הכתיבה של קנז באמצעות קריאה פילוסופית בספרות, ההיעדר הטבוע בלב תפיסתו של אדם אחר.

לפני מותה עבדה על ספר נוסף בשם ״שימי ראש״, אשר כלל סיפורים קצרים ונובלה. הוא ראה אור בספטמבר 2020 בהוצאת אפיק. כמו כן, היא כתבה סיפורים קצרים וקטעים אשר פורסמו במגזינים שונים.

לאחר מותה ספדה לה עלמה מרים כץ באתר ספרות מקומית: "המתנה שנתנה צאל לעולם הספרות העברית גדולה יותר משניתן בשלב זה, בנקודת הזמן המדממת הזו, לסכם… קריאותיה המעמיקות, החותרות תחת הניסיון הכוחני, הסמכותי, ליישב ולמחוק את הבלתי ניתן ליישוב, לייצר ודאות במקום שאינה קיימת, יישארו איתנו. הן יהוו, כך אני מקווה, מצפן שבאמצעותו נוכל להתקרב זו לזו ולעצמנו, מתוך הכרה במרחק ובאמצעות שהייה צנועה במרחבים שאינם ידועים לנו עוד".

טשרנה רייס (1890-1965)

מומחית לחקר הפטריות, אחת הפרופסוריות הראשונות באוניברסיטה העברית בירושלים.

טשרנה רייס נולדה בוויניציה שברוסיה (כיום באוקראינה). בגיל 25 קיבלה את תואר הדוקטורט במדעי הטבע בתחום חקר האצות (אלגולוגיה).

במהלך מלחמת העולם הראשונה הקימה וניהלה בית ספר עבור ילדי פליטים, ולאחר המלחמה החלה בקריירה אקדמית בתחומי הבוטניקה באוניברסיטה באודסה ובאוניברסיטת בוקרשט.

בשנת 1934 עלתה טשרנה רייס לירושלים במסגרת העליה החמישית.  היא דיברה באופן שוטף צרפתית, גרמנית, רוסית ורומנית, וידעה מעט אנגלית. במכתב המועמדות לאוניברסיטה העברית כתבה כי היא מקווה שבתוך שלושה חודשים היא תשלוט בעברית ברמה שתאפשר לה ללמד.

רייס הקימה באוניברסיטה העברית מעבדה לצמחים חסרי פרחים אשר עסקה בפטריות ובאצות.  במסגרת מחקרה, תיעדה אצות ופטריות ארץ ישראליות, לעיתים בפעם הראשונה. מחקריה בנושאי אצות הובילו למחקרי הכנרת ושימשו כבסיס הידע להפעלת השאיבה במסגרת המוביל הארצי. בשנת 1951 מונתה לפרופסורית חברה.

היא התקבלה לסגל האוניברסיטה העברית בתקופה שבה שיעור הנשים בסגל היה נמוך. כאשר יצאה לגמלאות בשנות החמישים, שיעור הנשים בסגל האקדמי היה כעשרה אחוזים, ורובן היו בדרגות נמוכות.

"הכל לוקח זמן", אמרה בראיון לעיתון "דבר השבוע". "אכן לנשים לא קל. כאשר קיבלתי את התואר פרופסור, האשה הראשונה שזכתה לכך באוניברסיטה העברית, אמר לי פרופ' קלויזנר: לא חשבתי שדבר כזה ייתכן באוניברסיטה עברית בירושלים. מאז נוספו עוד שתיים".

בראיון סיפרה על העבודה האקדמית: "אני אוהבת מחקר, פירסמתי כבר שבעים עבודות, יותר משנות חיי, אבל הסיפוק הגדול זה תלמיד שהצליח".

טשרנה רייס הלכה לעולמה בשנת 1965. תלמידתה אדית רמון קראה על שמה את האצה ציסטנית רייס (Cystosiera rayssiae).

בתמונה: טשרנה רייס. התמונה מתוך הבלוג של שרון גבע "אל מדף ספרי ההיסטוריה".

ג'ו אסטיל (1921 – 2010)

זמרת, מורה לפיתוח קול וחוקרת קול. פיתחה שיטת הדרכה קולית הקרויה על שמה.

ג'ו אנטואנט אדאלה נולדה בארצות הברית. היא שרה באופן מקצועי ברדיו בפיטסבורג בין השנים 1939 – 1940, ובין 1940 – 1947 בהוליווד. ב-1953 ערכה סיור קונצרטי ליד באירופה כולל תוכניות בהאג, אמסטרדם, קופנהגן, אוסלו, לונדון, ציריך, ז'נבה ופריז. במשך 13 השנים הבאות הופיעה כסולנית בקולורדו ספרינגס עם מקהלת האקדמיה של חיל האוויר, התזמורת הסימפונית של קולורדו ספרינגס והאופרה של קולורדו ספרינגס.

ב-1969 סיימה לימודי תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת קולורדו, וב -1971 סיימה תואר שני בחינוך למוזיקה מאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב בקליבלנד, אוהיו. במסגרת לימודיה באוניברסיטת קייס למדה אסטיל קורסי בחירה בנושאי קול וקלינאות תקשורת, וכך נחשפה למעשה לראשונה למדעי הקול.

בשנת 1972 מונתה אסטיל לשמש מדריכה קולית במחלקת אף-אוזן-גרון במרכז הרפואי אפסטייט שבסירקיוז, ניו יורק. בתפקיד זה, שמילאה עד לשנת 1979, החלה במחקר החלוצי שלה בנושא "שש איכויות הקול": "דיבור" (speech), "פלסט" (falsetto), "יבבה" (sob), "טוואנג" (twang), "אופרה" (opera) ו"צעקה". היא הציגה מאמרים רבים בכנסים בנושא 'טיפול בקול המקצועי' של קרן הקול.

בין השנים 1980 ל-1984 נרשמה לתוכנית לדוקטורט בדיבור ושמיעה באוניברסיטת ניו יורק. היא השלימה את כל חובות השמיעה שלה, אך עזבה את הלימודים מבלי להגיש את עבודת הדוקטורט.

סטיל חקרה תכונות שונות המקושרות לסגנונות שירה שונים באמצעים מדעיים ובסיוע מכשור וטכניקות רפואיות כדוגמת אֶלֶקְטְרוֹמִיוֹגְרַפְיַה, ניתוח אותות קול, צילומי רנטגן ואנדוסקופיה של בית הקול, מדידות אקוסטיות ושיטות דימות של מיתרי הקול כגון וידאוסטרובוסקופיה. מחקרה הוביל אותה לפיתוח סדרה של תרגילים קוליים שמטרתם פיתוח השליטה של הזמר על מבנים קוליים וקבוצות שרירים מסוימות במערכת הקול. הקלטות וידאו אנדוסקופיות שערכה אסטיל בגרונות של זמרים במהלך ביצוע הדגימו יכולות שליטה ספציפיות על מנגנונים מסוימים בתהליך יצירת הקול. לדוגמה, טכניקת 'צחוק שקט' הגורמת לנסיגה של המיתרים המדומים.

תחומי העניין של אסטיל ומחקרי הקול שלה הובילו לפיתוח שיטת ההדרכה הקולית של אסטיל: מתודה לפיתוח מיומנויות קוליות המבוססת על פירוק פיזיולוגי לגורמים במטרה להשיג שליטה על מנגנונים ספציפיים בתהליך יצירת הקול. בשנת 1991 ייסדה את חברת 'שיטות פיתוח הקול של אסטיל' במטרה להגן על קניינה הרוחני ולהסדיר תהליך הסמכה אחיד של מדריכים. שיטת ההדרכה של אסטיל היתה לא פחות ממהפכה בכל הנוגע להבנה וטכניקות השימוש במהלך הדרכה קולית.

היא העבירה קורסים וסדנאות סביב שיטתה בכל רחבי העולם. לדוגמה, היא הוזמנה להציג בלונדון בפני העמותה לחקר הקול ואיגוד הקול הבריטי. השפעתה ניכרת במיוחד בחוגי התיאטרון בבריטניה, שם זכו שיטותיה לאימוץ מהיר ולפופולריות רבה. גם סופרים ומבצעים רבים הכירו באסטיל ובשיטתה בפיתוח העבודה שלהם. ב-2004 הוענק לאסטיל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מזרח אנגליה.

על כל פועלה היא יותר מראויה לרחוב משלה. ניתן לעשות זאת בירושלים, רמת השרון, קריית אונו, תל אביב וכל עיר שבה מוקירים ולומדים מקצועית מוסיקה ופיתוח קול.

אנה בינדר אורבנובה (1912-2004)

חסידת אומות העולם.

ד"ר אנה בינדר אורבנובה נולדה בעיר צ'סקה-בודייוביצה שבצ'כיה למשפחה ממוצא גרמני.  בבגרותה שלטה בשפות רבות, ביניהן אנגלית, צרפתית, איטלקית, וכן צ'כית וגרמנית אשר היו מדוברות בביתה. יכולות אלו סייעו לה להתקבל לעבודה במשרד החוץ הצ'כי בשנת 1936 ולהחזיק בדרכון דיפלומטי.

בעקבות השינויים הפוליטיים בצ'כיה, פוטרה אנה מעבודה בשנת 1938 והחלה להעביר שיעורי שפות לועזיות לפליטים אשר מצאו מקלט זמני במדינה, ביניהם פליטים יהודים.  עקב השקפת עולמה הדמוקרטית ותחושתיה הקשות כלפי מאורעות מלחמת העולם השניה, סייעה אנה בינדר אורבנובה ליהודים ככל שיכלה. היא השתמשה בדרכון הדיפלומטי שלה ובתעודת היוחסין שלה ועזרה למחתרת, הסתירה הון יהודי וסייעה להבריחו.

בשנת 1941, נעצרה אורבנובה על ידי הגסטפו ונשלחה למחנה ריכוז לנשים ריבנסבריק.  במרץ 1942, אנה נשלחה לאושוויץ ביחד עם קבוצה של אלף נשים גרמניות (ביניהן אסירות פוליטיות כמוה) על מנת לפקח על האסירות היהודיות שעתידות היו להגיע למחנה ההשמדה. היא מונתה למזכירתו של ראש האגף למפעלים חקלאיים באושוויץ, אשר היה בעל מעמד מיוחד במחנה.

ד"ר אורבנובה לקחה תחת חסותה מדעניות אשר יעבדו במעבדה החקלאית. היא העסיקה יותר נשים יהודיות מהכמות הנדרשת תחת תנאים טובים, וכך הצילה אותן.  היא נתנה לאסירות נחמה, תקווה וסיוע. היא ארגנה הרצאות, דיונים קבוצתיים ושיעורי שפה. אישיותה המיוחדת משכה אליה אסירות ממדינות שונות והיוותה להן השראה. במקביל, עוררה השראה ואומץ לסייע ליהודים גם עבור אסירות גרמניות נוספות.

בסתיו 1943, מעמדה של ד"ר אורבנובה התערער מכיוון שהקצין הממונה עליה לא ראה בעין יפה את יחסיה עם האסירות היהודיות והיא פוטרה מתפקידה.  בינואר 1944, ד"ר אורבנובה נענשה והוכנסה לצינוק בגלל מצית שנמצא ברשותה.  לאחר שחרורה מהעונש, נתפסה כאשר הכינה מכתבים ומתנות לחבריה היהודים. היא שיכנעה את קצין האס.אס שתפס אותה לא לדווח על המקרה, בתמורה להסכמתה לעבור למחנה בירקנאו.

ד"ר אורבנובה נשלחה לפלוגת העונשין בבירקנאו ועבדה בסלילת כבישים, שם חלתה. היא הגיעה לבית החולים של המחנה וחבריה הצילו אותה.  באוגוסט 1944, נשלחה ד"ר אורבנובה חזרה למחנה הריכוז ריבנסבריק, ולאחריו נשלחה למחנה בצפון בוהמיה. ביחד עם אסירות נוספות הצליחה לברוח מהמחנה ולהגיע לפראג.

לאחר המלחמה המשיכה אנה בלימודיה ומצאה את מקומה באקדמיה. היא הייתה מרצה לפילוסופיה ופילולוגיה מודרנית באוניברסיטת פראג. היא נישאה לד"ר הנרי אפשטיין ונולדו להם שלושה ילדים.

ב18 ליולי 1967 הוכרה ד"ר אנה בינדר-אורבנובה כחסידת אומות העולם על ידי מוזיאון יד ושם. שמה נחקק בקיר הכבוד בגן חסידי אומות העולם וננטע בו עץ לכבודה.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן