ד"ר יעל אנוך (1938-2018)

סוציולוגית, חברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.

יעל אנוך (יוליאנה לבית בלום) נולדה בצפון גרמניה. הוריה של יעל, שמוצאם בפולין, איבדו את האזרחות הפולנית שלהם בשנת 1938, כאשר ממשלת פולין שללה את האזרחות של יהודים שגרו מחוץ למדינה. כך, הפכו הוריה של יעל לחסרי אזרחות וגורשו מגרמניה. בשנת 1939, השיגו ההורים אשרת תיירות לדנמרק ועברו לגור שם בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה.  בשנת 1943, כאשר היתה בת 5 בלבד, הוברחה יעל באוניית דייג לשוודיה הנייטרלית בשביל להגן על חייה. בהמשך פגשה שם את משפחתה.  בתום המלחמה, שבה המשפחה להתגורר בדנמרק.

לאחר סיום בית הספר התיכון בדנמרק למדה יעל אנוך הוראה. כציוניים, החליטו יעל ובעלה צבי (אשר למד אגרונומיה) ללמוד מקצועות אשר נחשבו בעיניהם לנדרשים בישראל.  בני הזוג עלו לארץ בשנת 1963.

לאחר העלייה לישראל החלה יעל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. למעשה, היתה הראשונה להשלים את תואר המוסמך (תואר שני) והראשונה לכתוב עבודת דוקטורט בתחומי הסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.  בשנת 1981 התמנתה יעל אנוך לחברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. יעל היתה חלוצה בתחום הוראת הסוציולוגיה, והשפעתה ניכרת עד היום.  היא נעזרה בהכשרתה כמורה ובניסיונה הרב בהוראה, פיתחה את הקורסים הראשונים ועיצבה את דרכי ההוראה בתחום הסוציולוגיה.  

יעל פיתחה קורסי יסוד (כמו "מבוא לסוציולוגיה", אשר נלמד באוניברסיטה הפתוחה על ידי עשרות אלפי תלמידים לאורך השנים) וקורסים מתקדמים. כמו כן כתבה ותרגמה ספרי לימוד אקדמיים בעברית.  במשך השנים באוניברסיטה הפתוחה, יעל שמרה על קשר ישיר עם הסטודנטים ואהבה את המפגשים עמם. היא ייעצה לסטודנטים והדריכה אותם.

תחומי המחקר של ד"ר יעל אנוך היו רחבים מאוד, ועסקו בין היתר בתהליכי ההכשרה של עובדים סוציאלים, אתניות בדנמרק והיחס למיעוטים במדינה. בהמשך חקרה גם את נושא ההוראה מרחוק, תיירות וטיולי תרמילאים.

לאחר שפרשה לגימלאות בשנת 2006 תכננה אנוך לכתוב ספר על חוויותיה כילדה יהודיה בדנמרק בזמן מלחמת העולם השניה. היא החלה לאסוף חומרים ולראיין אנשים בני גילה אשר חיו בדנמרק בזמן המלחמה והוברחו לשוודיה לצורך הצלתם. עם זאת, העבודה לא הבשילה והספר מעולם לא פורסם.

יעל אנוך נפטרה בשנת 2018, כאשר היתה בת 80.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

רות הנדזל (1936 – 2020)

מידענית רפואית, מחלוצות תחום המידענות בישראל.

רות אזרחי נולדה בפולין. ב-1938 עלתה לישראל עם משפחתה והם השתקעו בחיפה, שם למדה בבית הספר היסודי ובתיכון אליאנס. בהמשך למדה במסלול ישיר לתואר שני בביולוגיה ובחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה אותו בשנת 1971.

בין השנים 1971-1973, עברה הנדזל התמחות בתחום מיפתוח רפואי במאגר Medline ובדליית מידע בספרייה הלאומית לרפואה בארצות הברית ועבדה כממפתחת ב-PubMed. עם שובה לארץ, החלה לעבוד בספרייה למדעי החיים ולרפואה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתה בספרייה, הקימה את המדור לחיפוש מידע ע"ש יוכבד וא. ז. כהן ועבדה בו עד ל-2003. המדור היה ייחודי וחדשני ועסק באיתור מידע אקדמי עבור סטודנטים וחוקרים בתחום מדעי החיים והרפואה, סיעוד, מקצועות פארא-רפואיים ועוד. בנוסף, המדור סיפק שירות איתור מידע עבור רופאים בבתי חולים, וכלל הציבור. בתחילה באמצעות אינדקסים מודפסים, ובהמשך באמצעות מאגרי מידע מקוונים.

בשנת 1980 סיימה הנדזל תואר שני נוסף במדעי המידע בבית הספר לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיה, השתלבה בתור מרצה מן החוץ בבית הספר, ולימדה שם עד סגירתו ב-2005.

תחום ההוראה העיקרי של רות היה אחזור מידע ומידענות רפואית. לאורך השנים היא השפיעה רבות על עיצוב תוכנית הלימודים של בית הספר והרחבתה, והעשירה את תוכנית הלימודים על ידי שילוב הרצאות אורח של מומחים בתחום המידע והספרנות מישראל ומחוצה לה. היא היתה מורה משמעותית לסטודנטים שלה, היא דאגה לקדם ולכוון אותם בדרכם המקצועית ולהנחותם בכתיבת עבודת התיזה.

בין השנים 1985-2010 סיפקה שירותי ייעוץ מדעי לחברת טלדן. בשיתוף טלדן יזמה את הכנס ותערוכת המידע הבינלאומית "Info". בתחילה, היה הכנס בן יום אחד ועד מהרה התרחב לשלושה ימים, והפך לכנס המוביל בישראל בתחום המידע, המתקיים מזה למעלה מ-30 שנה ברצף. לאורך השנים הרצתה הנדזל ושימשה כיושבת ראש של מושבים בכנסים אלה. בנוסף הייתה מהיוזמות וחברה בוועדת השיפוט של פרס פינקלר למידע שמוענק מאז שנת 2012 בכל שנה בכנס.

הנדזל הייתה משתתפת פעילה במסגרת קבוצת העניין לאחזור מידע וטקסט "SIGTRS". היא העבירה הרצאות, פרסמה מאמרים ואף הייתה שותפה בעריכת אסופת מאמרים לציון חצי היובל של קבוצת העניין.

בשנת 1996 סיימה הנדזל תואר שלישי במדעי המידע ביוניברסיטי קולג' לונדון. בעבודת הדוקטורט שלה הגדירה מודל למאגר מידע בנושא שימוש בתרופות בהיריון ובהנקה.

לאחר פרישתה מאוניברסיטת תל אביב החלה הנדזל ללמד בתוכנית למידענות ולספרנות באוניברסיטת חיפה בשנת 2005 ובמגמה ללימודי מידע וידע במכללה האקדמית בית ברל בשנת 2007. בתוכנית למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה לימדה שני קורסים: מידע במקצועות הבריאות ומאגרי מידע ואיחזור מידע. את שיעוריה ליוותה בסדנאות ובתרגול.

לאורך השנים, הייתה הנדזל אחראית על ארגון כנס חוקרים בין-אוניברסיטאי בנושא מידענות, מידע וספרנות. בכנסים אלו, אשר נערכו באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן גם באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי שילבה הרצאות של סטודנטים מהחוג, בהן הם הציגו פרויקטים חדשניים שאותם הנחתה. בנוסף, היא יזמה, הרצתה והזמינה לסמינרים המחלקתיים את טובי החוקרים שבתחום המידענות והספרנות בארץ. באוניברסיטת חיפה לימדה עד שנת 2019. בבית ברל לימדה עד שנת 2014 קורס בנושא מקורות מידע במדעי הבריאות והרפואה.

הנדזל האמינה כי תפקיד המידען אינו מתמצה רק בביצוע חיפושי מידע על-פי דרישה, אלא כולל גם את חינוך הצרכנים לבצע חיפושי מידע מושכלים ולהיעזר בשירותי היעץ של ספריות. בהתייחס למידע רפואי היא חשבה כי גם למטופלים אחריות לחפש מידע על מצבם ולהשתמש לשם כך במקורות מידע מהימנים ומוסמכים. לכן, במאמריה ובהרצאותיה על השימוש במאגרי מידע רפואיים, היא פנתה הן לצוותים רפואיים והן למטופלים.

בנוסף על השימוש במאגרי מידע מקצועיים, תמכה הנדזל בהטמעת טכנולוגיות מידע במוסדות הרפואה, ובכלל זה מערכות לניהול המידע הרפואי ומערכות תומכות החלטה בתחום הטיפול בחולה. בכל הנוגע להוראת ספרנות ומידענות, הנדזל תמכה בגישה המעשית, לפיה יש לכלול בתוכנית הלימודים לספרנות נושאים הקשורים במיומנויות מעשיות, כגון טכניקות מתקדמות לחיפוש מידע. היא האמינה, כי על הספרן/מידען להיות בעל ידע במערכות מידע ומבני נתונים.

היא ראויה לרחוב משלה, וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה, רמת גן וירושלים.

מרים גיליס קרליבך (2020-1922)

פרופסור לחינוך, סוציולוגיה והיסטוריה יהודית, ראש המכון להגות יהודית באוניברסיטת בר אילן.

נולדה בהמבורג, גרמניה, אחת מתשעה אחים ואחיות, ובת לד״ר יוסף צבי קרליבך, הרב הראשי של המבורג ובן למשפחת רבנים ידועה.

ב-1938, לילה אחד בלבד לפני ליל הבדולח, עזבה את גרמניה במסגרת עליית הנוער. כמה מאחיה ואחיותיה הצליחו להמלט גם הם, ואילו יתר המשפחה נרצחה בשואה. בארץ למדה מרים בביה״ס החקלאי בחיפה, נישאה שנה לאחר תום לימודיה וגידלה 4 ילדים.

בהיתה בת 47 השלימה תעודת בגרות, בגיל 52 סיימה תואר מוסמך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בר אילן, ובגיל 62 קיבלה תואר דוקטור. נושא הדוקטורט היה הוראת הקריאה העברית בארץ-ישראל – נושא שבו התמחתה והמשיכה לחקור בהמשך דרכה האקדמית.

משנת 1992, בהיותה בת 70, ועד פטירתה עמדה בראש המכון להגות יהודית ע״י יוסף קרליבך במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

לאורך שנות פועלה באקדמיה פרסמה, ערכה ותרגמה ספרים רבים בנושאי הוראת הקריאה, הגות יהודית, וכן מורשתה של משפחתה, יהדות המבורג והאזור ויהדות גרמניה בכלל.

ב-2008 הוענק לה עיטור הכבוד הגבוה של גרמניה על תרומתה לקידום יחסי המדע בין גרמניה וישראל, וב-2009 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אולדנבורג.

נפטרה ב-2020, 4 ימים לפני יום הולדתה ה-98.

*צילום נאור רהב. התמונה מתוך אתר NRG ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ד"ר ג'ויס ג'קובסון קאופמן (1929-2016)

 כימאית יהודיה-אמריקאית, נודעה בזכות מחקריה המתקדמים ופורצי הדרך בתחום הכימיה הקוונטית.

היא נולדה למשפחה יהודית מסורתית והחליטה לעסוק בכימיה בגיל 8 לאחר שקראה את הביוגרפיה של מארי קירי. בתקופה זו, לא הורשתה ללמוד מתמטיקה מכיוון שמדובר ב"מקצוע שלא מתאים לבנות".
קאופמן למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת ג'ון הופקינס בניו יורק, שם קיבלה את תואר הדוקטורט בכימיה פיזיקלית בשנת 1960. כמו כן, היא קיבלה דוקטורט נוסף בפיזיקה תיאורטית בסורבון שבפריז בשנת 1969.

בהמשך, קאופמן מונתה לתפקיד מדענית מחקר ובהמשך קיבלה משרת פרופסור חבר. עם זאת, למרות הישגיה הרבים, מעולם לא קודמה למעמד פרופסור מן המניין.

המחקר של קאופמן השתרע על יריעה רחבה של תחומים: החל מדלק טילים, דרך תרופות וכימיה קוונטית, תוך שימוש נרחב בטכנולוגיות מחשב בתחומי הכימיה בתקופה בה הדבר לא היה נפוץ.

ב-1990, פרסמה מאמר פורץ דרך בו תיארה שיטה חדשה לסימון פחמימות סרטניות. באמצעות המודלים שפיתחה בתחום הכימיה הקוונטית, ניתן היה לבחון את המבנה המולקולרי המדויק של תרופות מתוכננות, וכן לנבא את מידת הרעילות שלה.

חייה ועבודתה של קאופמן מהווים השראה עבור מדעניות רבות ברחבי העולם.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

למידע נוסף:

https://www.jewishtimes.com/51844/dr-joyce-kaufman-broke-ground-in-science-gender/community/obituaries/

פרופ' רונית חיימוב-קוכמן (1965-2018)

רופאה וחוקרת. הייתה רופאה בכירה במחלקת נשים בבית החולים הדסה הר הצופים, והתמחתה במיילדות וגינקולוגיה. היא עסקה בין היתר בהפריות חוץ גופיות, אנדוקרינולוגיה של הפריון וגיל המעבר. במסגרת תפקידה, היא סייעה למאות מטופלות להרות ולהפוך לאמהות.

רונית היתה חוקרת בעלת שם עולמי בתחום הפוריות וגיל המעבר, פירסמה מאמרים בכתבי עת מדעיים נחשבים ואף זכתה בפרסים על היותה רופאה וחוקרת מצטיינת. היא מונתה לפרופסור-חבר בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית (שם גם למדה), ושימשה כראש החוג לגניקולוגיה ומיילדות. בנוסף, הקימה וריכזה את ועדת האתיקה של האגודה הישראלית לפריון.

בתוך כך, היא התנדבה במרכז לנפגעות תקיפה מינית בהדסה.

רונית הייתה רעיה לטובי, אם ליואב, נעמה ועמית, וסבתא למופת ללילך. לאחר מותה בטרם עת בגיל 53, משפחתה הסכימה לתרום את איבריה. כך, רונית הצילה חיים בחייה וגם במותה.

התמונה מתוך אתר YNET ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מריה גימבוטאס (1921-1994)

חוקרת פולקלור, ארכיאולוגית ובלשנית פמיניסטית.

מריה גימבוטאס, חוקרת ממוצא ליטאי-אמריקאי, ידועה בזכות מחקריה על הפרהיסטוריה המטריארכלית. במחקרים אלו, אשר התמקדו בתקופת המהפכה החקלאית ותקופת הברונזה, חשפה דפוסים וממצאים המעידים על שושלת מטריארכלית (אמהית) בתרבות הנאוליתית באירופה העתיקה.

מריה נולדה בוילנה שבליטא להורים רופאים חובבי תרבות. למעשה, אימה היתה הרופאה הראשונה בליטא. בעקבות מותו הפתאומי של אביה החליטה להשקיע את מרצה בלמידה והשכלה. החל משנת 1936, השתתפה גימבוטאס במשלחות לחקר פולקלור מסורתי, וחקרה אמונות וטקסים ליטאיים. בהמשך, השלימה את לימודיה האקדמיים בהצטיינות ולמדה בין היתר בלשנות וארכיאולוגיה.

גימבוטאס ותלמידיה חקרו אלפי פסלונים קטנים של נשים מרחבי העולם. הפסלים הללו מתוייגים כ"אלילות", ומעידים על חברות מטריארכיות בהן הנשים היו מרכזיות .

היא התפרסמה בין היתר בזכות הספרים שכתבה, ובעיקר בזכות ספרה השלישי "הציוויליזציה של האלה" (The Civilization of the Goddess). בספר זה הגדירה גימבוטאס את ההבדלים בין המערכת החברתית האירופית הישנה אשר התאפיינה במרכזיות נשית (אותה כינתה "תרבות האלה"), לבין התרבות המאוחרת יותר שהחליפה אותה החל מתקופת הברונזה, אשר התאפיינה בפטריארכיה (מרכזיות גברית).

לפי פרשנות זו, תרבויות האלה התאפיינו בשלווה, שלום, כבוד ושוויון כלכלי. במסגרת מחקריה, מצאה גימבוטאס כפרים גדולים בהם גודל הבתים היה שווה, בהם נמצאו צלמיות נשיות. לדבריה, חוסר השוויון הומצא בתרבות הפטריארכלית.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ברכה רמות (1927-2006)

פרופ' ברכה רמות היתה רופאה פנימאית ומומחית בעלת שם עולמי להמטולוגיה, סרטן הדם והלימפה. כלת פרס ישראל ברפואה לשנת תשס"א.

ברכה נולדה בעיר קובנה שבליטא בשנת 1927 למשפחה יהודית-ציונית. היא למדה בבית ספר עברי והשתייכה לתנועת נוער. בשנת 1941, כשבוע לפני שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הוגלתה משפחתה לעיר סיקטיבקר שבצפון ברית המועצות. "הזכויות האזרחיות שלי ושל משפחתי נשללו לאחר שהוגלינו לברית המועצות", סיפרה בריאיון, "ולמרות זאת פילסתי את דרכי לבית ספר לאחיות ולאחר מכן לבית ספר לפלשרים (מחליפי רופא), ובלימודי ערב סיימתי בית ספר תיכון".

לאחר המלחמה חזרה לליטא, שם חברה לארגון "הבריחה" ועברה את הגבול לפולין. היא הצטרפה לאירגון "השומר הצעיר" ועלתה לישראל בספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בשנת 1947. ספינה זו נתפסה על ידי שלטונות המנדט, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, הגיעה ברכה לישראל.

עם הגיעה לארץ, התגוררה בקיבוץ להבות הבשן. בתחילת מלחמת העצמאות, עבדה בבית החולים בצפת ובהמשך הצטרפה לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ועבדה בתחנת איסוף פצועים.

רמות למדה במחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והיתה תלמידה מצטיינת. בכל תקופת לימודיה, התפרנסה בעבודה כאחות. בשנת 1952 קיבלה את התואר ד"ר לרפואה.

לאחר השתלמות בארצות הברית, חזרה לארץ והקימה את המכון ההמטולוגי בתל השומר ועמדה בראשו בין השנים 1959-1991. בשנת 1961 החלה ללמד רפואה באוניברסיטה העברית שם מונתה למרצה בכירה. בהמשך עברה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שם מונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.

"את מרב מאמצי" סיפרה, "השקעתי בהקמת דור ההמטולוגים בארץ".

פרופ' רמות מילאה תפקידים ציבוריים רבים. היא עמדה בראש שירותי הדם של מגן דוד אדום בשנים 1973-1979, תפקיד אותו מילאה בהתנדבות. כמו כן, היתה חברת הנהלה של האגודה למלחמה בסרטן וחברה בוועדת סל הבריאות. היא האמינה בתחלופה של ממלאי תפקידים ציבוריים, ולכן נשארה בתפקידים אלו עד חמש שנים.

פרופ' ברכה רמות היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה לאין שיעור בפיתוח התחום ההמטולוגי בארץ ובעולם. מחקריה פתחו את הדרך למחקר גנטי של העדות השונות בארץ וקידמו את הרפואה בישראל.

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

ד"ר תמר נוי (1926-1997)

ארכיאולוגית ישראלית אשר התמחתה בתחום הפרהיסטוריה.

תמר נוי נולדה בישראל בשנת 1926.   היא למדה ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, והשתתפה בחפירות הארכיאולוגיות בנחל אורן בשנים 1954-1960, תחילה בתור עוזרת מחקר ובהמשך כשותפה. בחפירות נוספות שבוצעו באתר מספר שנים מאוחר יותר, בשנים 1969-1971, היא עמדה בראש צוות החפירה.

נוי המשיכה לבצע חפירות ארכיאולוגיות באתרים שונים, ביניהם אתר מהתקופה הפליאוליתית בחולון, וכן אתר הגושרים באצבע הגליל, אתר מהתקופה הנאוליתית הקדם קרמית א' ליד גלגל בבקעת הירדן, בו נמצאו זרעים ופירות במצב השתמרות טוב, אשר סייעו רבות להבנת ראשית החקלאות במזרח הקדום.

תמר נוי היתה ממייסדות העמותה הישראלית לפרהיסטוריה. לאחר ייסוד מוזיאון ישראל, נוי התמנתה לאוצרת אגף הפרהיסטוריה ובנתה את אוסף המוזיאון.

לאחר מותה, הוקמו באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה העברית קרנות על שמה ועל שם בעלה המנוח, פרופ' לספרות דב נוי. מדי שנה מחולק באוניברסיטת חיפה פרס על שמם לעבודות מצטיינות בתחומי הארכיאולוגיה הפרהיסטורית והספרות העממית.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

פרופ' איירין איבר (1929-2019)

פרופסור להיסטוריה ותולדות סין באוניברסיטה העברית, ניצולת שואה אשר חקרה בין היתר את קורות הפליטים היהודים בסין במלחמת העולם השניה.

איירין איבר נולדה בעיר האלה שבגרמניה. בשנת 1938, כאשר היתה בת 9, גורשה המשפחה לפולין ב"גירוש זבונשין" אל מיילץ, עיר הולדותו של האב בפולין.  בשנת 1942, גורשו יהודי מיילץ, ביניהם איירין ובני משפחתה, בצעדות המוות.

איירין איבר כתבה בספרה Irene Eber, The Choice (הוצאת שוקן, ניו יורק, 2004): "אנשים ונשים נשרו מהטורים הכהים, הלכו אל שוליה המושלגים של הדרך וישבו שם בשקט. הם ישבו וחיכו לגרמנים שיבואו ויהרגו אותם… הייתי רוצה להצטרף אל אלה המחכים למות, ולו רק כדי לנוח לרגע, כי לא חשבתי שרגליי עדיין יכולות לשאת אותי. אבל אבא אחז בחוזקה בידי, כאילו חש בפיתוי שלי להצטרף אליהם".

באוקטובר 1942 חוסל גטו דמביצה. בתקופה זו המשפחה הסתתרה בעליית גג.  דודה של איירין השיג אישור עבודה לחלק מבני המשפחה. אלו שלא יכלו לעבוד המשיכו להסתתר. חלק מבני משפחתה של איירין, ביניהם אביה, נרצחו על ידי הנאצים באותה התקופה.

איירין היתה צעירה מדי בשביל להשתלב בעבודה, אך המראה הארי שלה, התושייה והאומץ שלה וכן הפולנית השוטפת שדיברה, איפשרו לה לשרוד בזהות של ילדה פולניה.  משפחת אורלובסקי, פליטים פולנים אשר היו שכנים של משפחת איבר בעבר, נתנו לה מסתור בלול התרנגולות שבביתם. הם דאגו לה למזון ובגדים, והבת לימדה את איירין תפילות נוצריות ושוחחה איתה מדי פעם. ב-6 באוקטובר 1944 הגיע הצבא האדום ואיירין שוחררה. לאחר המלחמה, מצאה איירין את אמה ואת אחותה והן החליטו לעבור לפרנקפורט שבגרמניה.

איירין איבר כתבה בספרה : "יכולנו לבחור – לא לבחור מה לעשות, לא לחפש הצלחה, עושר וסיפוק – אלא לבחור אילו בני אדם אנו רוצים להיות. יכולנו לבחור במודע מי ומה אנו רוצים להיות. לחיות את היום-יום ללא מחשבה – זה היה דבר שלא ייעשה. כעת, כשהיינו בחיים במקום כל האחרים שמתו, היתה לנו אחריות לא רק לעצמנו אלא למתים שבשמם היה עלינו לדבר. … הבנתי איך אנחנו, שחזרנו לחיים, לעולם לא נוכל לחיות חיים כמו של אלה שלא היו שם."

בשנת 1947, כאשר היתה בת 18, הגיעה איירין לארצות הברית. היא השלימה את לימודי הדוקטורט בתחום לימודי סין, נישאה ואימצה שני ילדים.

היא עלתה לישראל בשנת 1969 והצטרפה לחוג ללימודי אסיה (בזמנו, "החוג ללימודי סין ויפן"). היא כיהנה כפרופסור ללימודי מזרח אסיה ולימדה היסטוריה וספרות סין עד שיצאה לגמלאות בשנת 1999. בתקופה זו, כיהנה כראש החוג ללימודי אסיה וכתבה למעלה מ-15 ספרים אקדמיים ופופולריים ופרסמה עשרות מאמרים אקדמיים. מחקריה עסקו בתחומי הספרות וההיסטוריה האינטלקטואלית של סין המודרנית, וכן התמקדה ביהודי סין.

ספרה האחרון, Jewish Refugees in Shenghai 1933-1947, פורסם כשנה לפני מותה.

(בתמונה: איירין איבר. התמונה מתוך אתר יד ושם ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

https://www.yadvashem.org/he/remembrance/survivors/eber.html