פרופ' רונית חיימוב-קוכמן (1965-2018)

רופאה וחוקרת. הייתה רופאה בכירה במחלקת נשים בבית החולים הדסה הר הצופים, והתמחתה במיילדות וגינקולוגיה. היא עסקה בין היתר בהפריות חוץ גופיות, אנדוקרינולוגיה של הפריון וגיל המעבר. במסגרת תפקידה, היא סייעה למאות מטופלות להרות ולהפוך לאמהות.

רונית היתה חוקרת בעלת שם עולמי בתחום הפוריות וגיל המעבר, פירסמה מאמרים בכתבי עת מדעיים נחשבים ואף זכתה בפרסים על היותה רופאה וחוקרת מצטיינת. היא מונתה לפרופסור-חבר בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית (שם גם למדה), ושימשה כראש החוג לגניקולוגיה ומיילדות. בנוסף, הקימה וריכזה את ועדת האתיקה של האגודה הישראלית לפריון.

בתוך כך, היא התנדבה במרכז לנפגעות תקיפה מינית בהדסה.

רונית הייתה רעיה לטובי, אם ליואב, נעמה ועמית, וסבתא למופת ללילך. לאחר מותה בטרם עת בגיל 53, משפחתה הסכימה לתרום את איבריה. כך, רונית הצילה חיים בחייה וגם במותה.

התמונה מתוך אתר YNET ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מריה גימבוטאס (1921-1994)

חוקרת פולקלור, ארכיאולוגית ובלשנית פמיניסטית.

מריה גימבוטאס, חוקרת ממוצא ליטאי-אמריקאי, ידועה בזכות מחקריה על הפרהיסטוריה המטריארכלית. במחקרים אלו, אשר התמקדו בתקופת המהפכה החקלאית ותקופת הברונזה, חשפה דפוסים וממצאים המעידים על שושלת מטריארכלית (אמהית) בתרבות הנאוליתית באירופה העתיקה.

מריה נולדה בוילנה שבליטא להורים רופאים חובבי תרבות. למעשה, אימה היתה הרופאה הראשונה בליטא. בעקבות מותו הפתאומי של אביה החליטה להשקיע את מרצה בלמידה והשכלה. החל משנת 1936, השתתפה גימבוטאס במשלחות לחקר פולקלור מסורתי, וחקרה אמונות וטקסים ליטאיים. בהמשך, השלימה את לימודיה האקדמיים בהצטיינות ולמדה בין היתר בלשנות וארכיאולוגיה.

גימבוטאס ותלמידיה חקרו אלפי פסלונים קטנים של נשים מרחבי העולם. הפסלים הללו מתוייגים כ"אלילות", ומעידים על חברות מטריארכיות בהן הנשים היו מרכזיות .

היא התפרסמה בין היתר בזכות הספרים שכתבה, ובעיקר בזכות ספרה השלישי "הציוויליזציה של האלה" (The Civilization of the Goddess). בספר זה הגדירה גימבוטאס את ההבדלים בין המערכת החברתית האירופית הישנה אשר התאפיינה במרכזיות נשית (אותה כינתה "תרבות האלה"), לבין התרבות המאוחרת יותר שהחליפה אותה החל מתקופת הברונזה, אשר התאפיינה בפטריארכיה (מרכזיות גברית).

לפי פרשנות זו, תרבויות האלה התאפיינו בשלווה, שלום, כבוד ושוויון כלכלי. במסגרת מחקריה, מצאה גימבוטאס כפרים גדולים בהם גודל הבתים היה שווה, בהם נמצאו צלמיות נשיות. לדבריה, חוסר השוויון הומצא בתרבות הפטריארכלית.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ברכה רמות (1927-2006)

פרופ' ברכה רמות היתה רופאה פנימאית ומומחית בעלת שם עולמי להמטולוגיה, סרטן הדם והלימפה. כלת פרס ישראל ברפואה לשנת תשס"א.

ברכה נולדה בעיר קובנה שבליטא בשנת 1927 למשפחה יהודית-ציונית. היא למדה בבית ספר עברי והשתייכה לתנועת נוער. בשנת 1941, כשבוע לפני שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הוגלתה משפחתה לעיר סיקטיבקר שבצפון ברית המועצות. "הזכויות האזרחיות שלי ושל משפחתי נשללו לאחר שהוגלינו לברית המועצות", סיפרה בריאיון, "ולמרות זאת פילסתי את דרכי לבית ספר לאחיות ולאחר מכן לבית ספר לפלשרים (מחליפי רופא), ובלימודי ערב סיימתי בית ספר תיכון".

לאחר המלחמה חזרה לליטא, שם חברה לארגון "הבריחה" ועברה את הגבול לפולין. היא הצטרפה לאירגון "השומר הצעיר" ועלתה לישראל בספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בשנת 1947. ספינה זו נתפסה על ידי שלטונות המנדט, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, הגיעה ברכה לישראל.

עם הגיעה לארץ, התגוררה בקיבוץ להבות הבשן. בתחילת מלחמת העצמאות, עבדה בבית החולים בצפת ובהמשך הצטרפה לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ועבדה בתחנת איסוף פצועים.

רמות למדה במחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והיתה תלמידה מצטיינת. בכל תקופת לימודיה, התפרנסה בעבודה כאחות. בשנת 1952 קיבלה את התואר ד"ר לרפואה.

לאחר השתלמות בארצות הברית, חזרה לארץ והקימה את המכון ההמטולוגי בתל השומר ועמדה בראשו בין השנים 1959-1991. בשנת 1961 החלה ללמד רפואה באוניברסיטה העברית שם מונתה למרצה בכירה. בהמשך עברה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שם מונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.

"את מרב מאמצי" סיפרה, "השקעתי בהקמת דור ההמטולוגים בארץ".

פרופ' רמות מילאה תפקידים ציבוריים רבים. היא עמדה בראש שירותי הדם של מגן דוד אדום בשנים 1973-1979, תפקיד אותו מילאה בהתנדבות. כמו כן, היתה חברת הנהלה של האגודה למלחמה בסרטן וחברה בוועדת סל הבריאות. היא האמינה בתחלופה של ממלאי תפקידים ציבוריים, ולכן נשארה בתפקידים אלו עד חמש שנים.

פרופ' ברכה רמות היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה לאין שיעור בפיתוח התחום ההמטולוגי בארץ ובעולם. מחקריה פתחו את הדרך למחקר גנטי של העדות השונות בארץ וקידמו את הרפואה בישראל.

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

ד"ר תמר נוי (1926-1997)

ארכיאולוגית ישראלית אשר התמחתה בתחום הפרהיסטוריה.

תמר נוי נולדה בישראל בשנת 1926.   היא למדה ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, והשתתפה בחפירות הארכיאולוגיות בנחל אורן בשנים 1954-1960, תחילה בתור עוזרת מחקר ובהמשך כשותפה. בחפירות נוספות שבוצעו באתר מספר שנים מאוחר יותר, בשנים 1969-1971, היא עמדה בראש צוות החפירה.

נוי המשיכה לבצע חפירות ארכיאולוגיות באתרים שונים, ביניהם אתר מהתקופה הפליאוליתית בחולון, וכן אתר הגושרים באצבע הגליל, אתר מהתקופה הנאוליתית הקדם קרמית א' ליד גלגל בבקעת הירדן, בו נמצאו זרעים ופירות במצב השתמרות טוב, אשר סייעו רבות להבנת ראשית החקלאות במזרח הקדום.

תמר נוי היתה ממייסדות העמותה הישראלית לפרהיסטוריה. לאחר ייסוד מוזיאון ישראל, נוי התמנתה לאוצרת אגף הפרהיסטוריה ובנתה את אוסף המוזיאון.

לאחר מותה, הוקמו באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה העברית קרנות על שמה ועל שם בעלה המנוח, פרופ' לספרות דב נוי. מדי שנה מחולק באוניברסיטת חיפה פרס על שמם לעבודות מצטיינות בתחומי הארכיאולוגיה הפרהיסטורית והספרות העממית.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

פרופ' איירין איבר (1929-2019)

פרופסור להיסטוריה ותולדות סין באוניברסיטה העברית, ניצולת שואה אשר חקרה בין היתר את קורות הפליטים היהודים בסין במלחמת העולם השניה.

איירין איבר נולדה בעיר האלה שבגרמניה. בשנת 1938, כאשר היתה בת 9, גורשה המשפחה לפולין ב"גירוש זבונשין" אל מיילץ, עיר הולדותו של האב בפולין.  בשנת 1942, גורשו יהודי מיילץ, ביניהם איירין ובני משפחתה, בצעדות המוות.

איירין איבר כתבה בספרה Irene Eber, The Choice (הוצאת שוקן, ניו יורק, 2004): "אנשים ונשים נשרו מהטורים הכהים, הלכו אל שוליה המושלגים של הדרך וישבו שם בשקט. הם ישבו וחיכו לגרמנים שיבואו ויהרגו אותם… הייתי רוצה להצטרף אל אלה המחכים למות, ולו רק כדי לנוח לרגע, כי לא חשבתי שרגליי עדיין יכולות לשאת אותי. אבל אבא אחז בחוזקה בידי, כאילו חש בפיתוי שלי להצטרף אליהם".

באוקטובר 1942 חוסל גטו דמביצה. בתקופה זו המשפחה הסתתרה בעליית גג.  דודה של איירין השיג אישור עבודה לחלק מבני המשפחה. אלו שלא יכלו לעבוד המשיכו להסתתר. חלק מבני משפחתה של איירין, ביניהם אביה, נרצחו על ידי הנאצים באותה התקופה.

איירין היתה צעירה מדי בשביל להשתלב בעבודה, אך המראה הארי שלה, התושייה והאומץ שלה וכן הפולנית השוטפת שדיברה, איפשרו לה לשרוד בזהות של ילדה פולניה.  משפחת אורלובסקי, פליטים פולנים אשר היו שכנים של משפחת איבר בעבר, נתנו לה מסתור בלול התרנגולות שבביתם. הם דאגו לה למזון ובגדים, והבת לימדה את איירין תפילות נוצריות ושוחחה איתה מדי פעם. ב-6 באוקטובר 1944 הגיע הצבא האדום ואיירין שוחררה. לאחר המלחמה, מצאה איירין את אמה ואת אחותה והן החליטו לעבור לפרנקפורט שבגרמניה.

איירין איבר כתבה בספרה : "יכולנו לבחור – לא לבחור מה לעשות, לא לחפש הצלחה, עושר וסיפוק – אלא לבחור אילו בני אדם אנו רוצים להיות. יכולנו לבחור במודע מי ומה אנו רוצים להיות. לחיות את היום-יום ללא מחשבה – זה היה דבר שלא ייעשה. כעת, כשהיינו בחיים במקום כל האחרים שמתו, היתה לנו אחריות לא רק לעצמנו אלא למתים שבשמם היה עלינו לדבר. … הבנתי איך אנחנו, שחזרנו לחיים, לעולם לא נוכל לחיות חיים כמו של אלה שלא היו שם."

בשנת 1947, כאשר היתה בת 18, הגיעה איירין לארצות הברית. היא השלימה את לימודי הדוקטורט בתחום לימודי סין, נישאה ואימצה שני ילדים.

היא עלתה לישראל בשנת 1969 והצטרפה לחוג ללימודי אסיה (בזמנו, "החוג ללימודי סין ויפן"). היא כיהנה כפרופסור ללימודי מזרח אסיה ולימדה היסטוריה וספרות סין עד שיצאה לגמלאות בשנת 1999. בתקופה זו, כיהנה כראש החוג ללימודי אסיה וכתבה למעלה מ-15 ספרים אקדמיים ופופולריים ופרסמה עשרות מאמרים אקדמיים. מחקריה עסקו בתחומי הספרות וההיסטוריה האינטלקטואלית של סין המודרנית, וכן התמקדה ביהודי סין.

ספרה האחרון, Jewish Refugees in Shenghai 1933-1947, פורסם כשנה לפני מותה.

(בתמונה: איירין איבר. התמונה מתוך אתר יד ושם ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

https://www.yadvashem.org/he/remembrance/survivors/eber.html

גרטרוד בל עליון (1918-1999)

12642605_975833469172190_8848464523939444617_nלמה היא לא מונצחת יותר?

ביוכימאית אמריקאית יהודיה, כלת פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1988.
נולדה בניו יורק כבת למהגרים יהודים ממזרח אירופה. אביה היה רופא שיניים, וכמו רבים, משפחתה נפגעה מהמפולת הכלכלית של שנת 1929.
בשנת 1937 סיימה את התואר הראשון שלה במכללה לנשים ובשנת 1941 סיימה תואר שני במדעים מאוניברסיטת ניו יורק. היא התקשתה למצוא דרך לשלב בין עבודה לבין לימודיה ולבסוף ויתרה על הדוקטורט והחלה לעבוד כעוזרת מעבדה וכמורה בתיכון.
עם הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה נוצר מחסור בכימאים אזרחיים ועליון התנסתה במגוון גדול של משרות במעבדות שונות, עד שלבסוף התחילה לעבוד כעוזרת מחקר במעבדתו של ד"ר ג'ורג' היצ'ינגס בחברת התרופות בורוז-וולקום. שם ניתנה לה האפשרות לא רק ללוות מחקרים אלא גם ללמוד ולהתפתח בעצמה כחוקרת.
עליון סייעה בפיתוח ופיתחה מגוון עצום של תרופות וחידושים רפואיים, בעודה מסתמכת על שיטת חקר ייחודיות. פיתוחיה ומחקירה סייעו למציאת תרופות והקלות לחולי סרטן (בעיקר לוקמיה), למושתלי איברים, מלריה וזיהומים אחרים. גם לאחר פרישתה היא המשיכה לעבוד, ותחת פיקוחה פותח במעבדה קוקטייל ה-AZT, שהיה הטיפול הראשון לחולי איידס.
עליון זכתה להכרה על עבודתה וזכתה בפרסים רבים בימי חייה. החשוב מהם הוא קבלת פרס נובל לפזיולוגיה ורפואה. פרט לכך היא היתה האישה הראשונה להכנס להיכל התהילה של הממציאים, קיבלה תואר ד"ר של כבוד משלוש אוניברסיטאות שונות.
היא נפטרה בביתה בצפון קרולינה בשנת 1999.

יש על שמה רחוב בראש העין.
איפה כדאי להציע? ערים אוניברסיטאיות – כמו באר שבע, ירושלים, תל אביב וגם רחובות. ראשון-לציון, שבה יש את קריית חתני פרס נובל. ובכל עיר שבה יש רצון וצורך בבריאות ומחקר.

להמשך קריאה

רוזלין זוסמן יאלו (1921-2011)

12552663_970044683084402_6970197934609705720_nמגיע לה רחוב משלה!

היתה פיזיקאית רפואית אמריקאית יהודיה, כלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1977 על פיתוח שיטת המבחן הרדיו-אימוני (Radioimmunoassay, RIA).
נולדה בניו יורק. בשנת 1941 סיימה את מכללת הנטר, מכללה לנשים בלבד, שם החלה להתעניין בתחום הפיזיקה. זמן קצר לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון היא קיבלה הצעה להיות עוזרת הוראה בפיזיקה באוניברסיטת אילינוי. היתה האישה היחידה בפקולטה להנדסה ובה 400 אנשי סגל, והתלמידה הראשונה בפקולטה מאז שנת 1917.
היא קיבלה תואר דוקטור בפיזיקה גרעינית בשנת 1945.
לאחר סיום לימודיה חזרה לניו יורק והחלה ללמד פיזיקה בהאנטר קולג', שם למדה. בשנת 1947 החלה לעבוד בבית החולים לחיילים משוחררים בברונקס בניו יורק, ועזרה להקים את שירות האיזוטופים של בית החולים. בבית החולים שיתפה יאלו פעולה עם הרופא סולומון בֶּרסון כדי לפתח את ה-RIA, שיטה לאיתור איזוטופים המשמשת לבדיקת קיומם של נוגדנים וחומרים ביולוגיים אחרים בדם בכמויות זעירות, ללא צורך בלקיחת דגימה ביולוגית. במקור, הבדיקה שימשה לקביעת רמות האינסולין בחולי סוכרת. מאז יושמה שיטה זו לבדיקת מאות חומרים אחרים, כולל הורמונים, ויטמינים ואנזימים.
בשנת 1976 הייתה לאישה הראשונה שקיבלה את פרס לסקר. שנה לאחר מכן קיבלה את פרס נובל. בשנת 1978 התקבלה כחברת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. בשנת 1988 הוענקה לה המדליה הלאומית למדעים.

הציעו רחוב על שמה בעיר מגוריכן או בכל עיר שנראית לכן לנכון.

דורותיאה קרוק (1920-1989)

מגיעים לה עוד רחובות!דורותיאה קרוק
חוקרת ספרות, מתרגמת ופרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב.
דורותיאה נולדה בלטביה לאם משוררת (רחל גרינברג). כשהייתה דורותיאה בת 8 היגרה משפחתה לקייפטאון שבדרום אפריקה, שם גדלה. את שני תאריה הראשונים בפילוסופיה וספרות עשתה באוניברסיטת קייפטאון. בשנת 1946 החלה ללמוד לדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג', ולאחר מכן שימשה כעמיתת מחקר ולימדה שם לספרות אנגלית עד תחילת שנות השישים.
בין תלמידותיה בקיימברידג' הייתה גם המשוררת סילביה פלאת', שראתה בדורותיאה את השילוב האידיאלי בין אשת קריירה מצליחה ובת אדם נפלאה.
בשנת 1960 עלתה לישראל, והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. היא שימשה כראש המחלקה לספרות אנגלית, והפכה לפרופסור מן המניין בשנת 1971. בשנת 1973 עברה לשמש כפרופסור לספרות באוניברסיטת תל אביב.
זכתה בפרס ישראל למדעי הרוח על ספרה "יסודות הטרגדיה" בשנת 1973.
קיים על שמה רחוב בשכונת רמות בבאר שבע.
כדאי להציע אותה בירושלים ובתל אביב, בהן לימדה, בחיפה, ובערים אוניברסיטאיות אחרות בישראל.

לקריאה נוספת
התמונה באדיבות היא- סטוריה.

בת שבע דה רוטשילד (1914-1999)

מגיעים לה עוד רחובות על שמה!בת שבע דה רוטשילד

נדבנית, חוקרת ביולוגיה, ממייסדות המחול המודרני בישראל.
בת שבע נולדה בלונדון למשפחת דה רוטשילד, הבנקאים הידועים. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בצרפת, שם אביה ניהל את הבנק המשפחתי. בשנות ה-30 למדה בת שבע ביולוגיה בסורבון, ועבדה במכון פסטר בפריז. בשנת 1940, קצת לפני פלישת הנאצים לצרפת, נמלטה משפחת דה רוטשילד לניו יורק, שם למדה בת שבע מדעים באוניברסיטת קולומביה.
לאחר לימודיה התגייסה בת שבע לצבא צרפת החופשית. היא הוצבה בלונדון, נשלחה עם כוחות הלחימה לנורמנדי והשתתפה בשחרור פריז.
אחרי המלחמה שבה בת שבע לניו יורק, והחלה ללמוד מחול אצל מרתה גראהם. היא לא הפכה לרקדנית אך החלה לתמוך כלכלית במרתה גרהאם ובלהקתה, והשתיים הפכו לחברות קרובות.
בשנות החמישים החלה לבקר בישראל מדי פעם, ובשנת 1962 עלתה לארץ באופן רשמי. בארץ הקימה את להקת המחול "בת-שבע", אותה ניהלה בתחילה חברתה הטובה מרתה גראהם.
בשנת 1964 פגשה בת שבע את הרקדנית ג'נט אורדמן. השתיים הקימו יחד את בית הספר לריקוד "בת-דור" בשנת 1965, ובהמשך את להקת המחול "בת-דור". זמן קצר לאחר היכרותן אורדמן עברה להתגורר עם בת שבע בביתה בשכונת אפקה בתל אביב, והן חיו יחד כשלושים שנה, עד למותה של בת שבע בשנת 1999.
בנוסף לתמיכתה הרבה במחול בישראל תמכה בת שבע גם במדעים. בשנת 1958 הקימה את קרן בת שבע שמטרתה לקדם את המדע בישראל. הקרן קיימת עד היום ותומכת במחקרים ופרוייקטים שונים, מקיימת סמינרים, סדנאות, מעניקה מימון למחקרים ומעבדות במגוון תחומים ומלגות לסטודנטים.
בשנת 1989 זכתה בת שבע בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה.

יש על שמה רחוב בעכו וביפו. הציעי אותה גם לעירייה שלך!

לקריאה נוספת
תצלום באדיבות ימה אנין אמינוב