פניה מטמון כהן (1877-1977)

14600907_1170310823057786_843165212992644290_nמגיע לה רחוב משלה!
היתה אשת חינוך ואשת ציבור. הייתה מייסדת ומנהלת של מוסדות חינוך באודסה ובתל אביב, ממייסדי גימנסיה הרצליה, וממייסדי העיר תל אביב.
היא נולדה בביאליסטוק בפולין, ובבית הוריה קיבלה חינוך עברי וחינוך כללי גם יחד. את לימודיה האקדמיים עשתה באוניברסיטאות של ברן ואודסה, ובסופם קיבלה תעודת הוראה.
נישאה לבעלה ובשנת 1897 עברה איתו לאודסה, ולימדה שם בגימנסיה לבנות, ולאחר מכן בבית ספר מקצועי לבנות.
בשנת 1899 ניהלה את גן הילדים העברי הראשון שהיה באודסה, ובשנים 1901-1903 ניהלה בית ספר ציוני.
היתה פעילה באגודות "בנות ציון" ו"צבא התחיה" שחבריה רצו לעלות לארץ ישראל.
בשנת 1904 עלתה עם בעלה ובנה לארץ ישראל. בתחילת דרכם בארץ התגוררו בראשון לציון.
שנה לאחר עלייתם עברו ליפו ושם ייסדו בית ספר פרטי שהיה ממוקם בשני חדרים בדירתם, וקראו לו "הגימנסיה העברית". בית ספר זה היה הראשון בעולם ששפת הלימוד שלו הייתה עברית.
בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל ושם נודעה בשם בו היא מוכרת עד היום, "גימנסיה הרצליה".
פניה היתה בין מקימות "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", ואף נבחרה לצירה מטעם ההתאחדות באספת הנבחרים השנייה. בנוסף היתה פעילה בנושא זכויות נשים במגוון מסגרות.
למידע נוסף
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית ראשון לציון

שושנה ישראלית (1909-1982)

14729126_1166251450130390_63926961165521325_nמגיע לה רחוב על שמה בישראל!

שושנה ישראלית, מהדמויות הבולטות בפעילותן בעיריית פתח תקוה, כונתה ע"י רבים בסביבתה "אם הבנים" לאחר נפילת שני בניה, אריה ויעקב במלחמת השחרור.

ישראלית נולדה בפתח תקווה ב 1909 למשפחת יהלום ונכדה של הרב פולקין. למעט מספר שנים בודדות שחיה בלונדון בילדותה, מעולם לא עזבה את הארץ. וברוח זו של אהבת הארץ חינכה גם את ילדיה.

למדה בסמינר למורים "לוינסקי" (מכללת לוינסקי לחינוך) ולאחר סיום לימודיה עבדה בירושלים בבית הספר ע"ש אוולינה דה-רוטשילד.

שושנה נישאה לנחמיה ישראלית וביחד הקימו את ביתם מעבר לתחנת הרכבת בגבולה הצפוני של המושבה ובו גידלו את ארבעת ילדיהם. ישראלית הייתה פעילה בויצ"ו ועסקה בהוראת עברית ובסיוע לעולות חדשות. בנם הצעיר, יעקב, שנתמנה למפקד חטיבת הראל, נפל בקרבות הקסטל. הבן הבכור, אריה שנתמנה לקצין המים הגדודי בנגב הדרומי, נפל שבעה חודשים אחרי אחיו.

ישראלית מצאה את נחמתה בפעילותה למען הציבור ובמיוחד למען "משפחות השכול" כחברת מועצה בעיר. רגישותה, הבנתה וערנותה לצרכי אחרים סייעו בידיה לתפוס את מקומה בפעילות הציבורית בכלל ובנושא ההנצחה והשיקום. ישראלית הייתה מהיוזמים להקמת בית יד לבנים פתח תקווה ולוותה את פעילות ה"בית" כל חייה. נחמיה ושושנה תרמו עוד בחייהם שני מגרשים לעירית פתח תקווה. על אחד המגרשים הוצב צריף ובו שכן שנים בית הכנסת על שם אריה ויעקב, על המגרש הקימו שנתיים אחרי מותה מבנה אליו הועבר בית הכנסת.

ישראלית קיבלה את אות פתח תקווה בשנת 1978.

ביוני 1982 עם פרוץ מלחמת לבנון לא עמד לה כוחה. בעומדה במטבחה עם נכדתה אמרה "עוד ילדים נהרגים, לא עוד!" וצנחה ונפטרה לאחר מכן.

בפתח תקווה הונצחו בניה ברחוב "האחים ישראלית".

מגיע לה רחוב על שמה!

ניתן להנציח אותה בערים : עיריית פתח תקוה Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

תקוה לוי (1960-2012)

14344862_1128122220609980_1772985414964296256_nפעילה פמיניסטית בולטת ואשת חינוך.
תקוה לוי נולדה באשקלון להורים עולים חדשים מעיראק, ובהגיעה לגיל 12 אובחנה כמחוננת ונשלחה ללמוד בפנימיית בויאר היוקרתית אשר בירושלים. תקוה הייתה חלק מתוכנית שהופעלה על ידי הפנימיית אשר איתרה ילדים מחוננים משכונות מצוקה ועיירות פיתוח והעניקה להם מלגת לימודים מלאה בתנאי פנימיה מתוך מטרה כי בסיום לימודים ישובו אל מקום הולדתם על מנת להוביל שינוי ושיפור. יחסה של תקוה לתקופה זאת היה טעון מאוד – הפנימייה שימשה עבורה ועבור חברייה כבית אשר טיפח אותה במהלך שנות ילדותה, אולם ככל שהזמן עבר הפער שנוצר בין המשפחות שנשארו "מאחור" לבין הילדים בפנימייה התעצם. בהתייחסותה לתקופה זאת, אמרה תקוה כי "..חומות הניכור שהלכו ונבנו בינינו לבין המשפחה, החברים ונוף ילדותנו.. מהר מאוד למדנו להתבייש בהורים שלנו, בשמות, בלבוש, במקום העבודה, בשפה, ובבית שלהם שהיה פעם גם שלנו..". חוויותיה אלו המשיכו להשפיע על תקוה, ועיצבו את תפיסתה החינוכית בהמשך.
לאחר סיום לימודיה, התקבלה לאוניברסיטה העברית והחלה ללמוד לתואר ראשון ושני בחוג לספרות. בתקופת לימודיה תקוה החלה להיות פעילה במסגרות שונות אשר קראו לקידום שיתופי פעולה בין יהודים וערבים בערים מעורבות, הקימה את תא סטודנטים יהודי ערבי באוניברסיטה, יזמה מפגשים בין נציגים יהודים ונושאי תפקיד ערבים למרות החוק האוסר על כך ולמעשה הייתה בין המייסדות של תנועת השמאל המזרחי בישראל.
בנוסף, החלה תקווה להיות פעילה במסגרות שונות אשר הוקדשו לקידום האוכלוסיות החלשות במדינה: הקימה את המכללה העממית "תידוע", שימשה כעורכת בעיתון "פעמון השכונות", יזמה והובילה פרוייקט אשר פעל להנגשת ההשכלה הגבוהה ליוצאי שכונות ועיירות פיתוח, ייסוד התנועה הפמיניסטית המזרחית ועוד. אך מעל הכל, מפעל חייה של תקוה היה עמותת הל"ה – הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח – אותה הקימה וניהלה עד יום מותה.
עמותת הל"ה, בראש תקווה, נאבקה במשך שנים רבות למען זכויות שוות לכל הילדים מכל המגזרים במערכת החינוך. תקוה קראה להורים מקבוצות מוחלשות בחברה להיות מעורבים בעשייה חינוכית וסייעה להם בכך, נאבקה בנשירת תלמידים חלשים מבתי הספר, יצאה נגד ההסללה של תלמידים לחינוך המקצועי ופתחה כיתות קטנות במשרדי העמותה וגייסה אנשי רוח ללמד שיעורים לתלמידים חלשים. תקוה האמינה כי הפתרון לצמצום הפערים הוא החינוך, והתמקדה באוכלוסיות המוחלשות ביותר – בני עדות המזרח, יוצאי אתיופיה והחברה הערבית במדינה.
היא הקימה קבוצות הורים משכונות שונות ברחבי הארץ ולימדה אותם את זכויותהן, העניקה קורסי הכשרה להורים להתמודדות עם מערכת החינוך, ופעלה "להעניק להורים המוחלשים ביותר בחברה את הכלים הטובים ביותר להתמודדות" כדבריה. במקביל לפעילותה הענפה בתחום החינוך, גם בקרב התנועה הפמיניסטית נחשבה תקוה לפעילה בולטת במיוחד.
לאחר מספר אכזבות מהתנועה הפמיניסטית הישראלית, פרשה תקוה יחד עם פעילות פמיניסטיות מזרחיות נוספות מהתנועה המרכזית לטובת ייסוד התנועה הפמיניסטית המזרחית. גם במסגרת זו, פעלה תקוה ללא לאות על מנת לקדם את הנשים המזרחיות אל עבר עתיד טוב יותר.
תקוה לוי הייתה אישה רבת פעלים שנלחמה למען צדק ושיוויון עבור כל, ובפרט לאוכלוסיות המוחלשות במדינה. היא האמינה שהמאבקים כולם שלובים זה בזה, וחיה הוקדשו לתיקון העוולות שזיהתה.
לקריאה נוספת

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד העיר אשקלון בה נולדה
עיריית אשקלון | העמוד הרשמי