שושנה בלום-קולקה (1936-2013)

בלשנית, מומחית בתחומי התקשורת, הבלשנות והחינוך. במשך שנים רבות לימדה במחלקה לתקשורת ועיתונאות בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

שושנה נולדה למשפחה יהודית בעיר קלוז' שברומניה בשנת 1936. בזמן השואה, הצליחה להימלט מרומניה ונמנתה עם ניצולי רכבת קסטנר, בה חולצו 1684 יהודים. היא עלתה לארץ בשנת 1945, כשהיתה בת 9, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה.

את הקריירה האקדמית שלה התחילה שושנה כמרצה לבלשנות יישומית באוניברסיטה העברית. בשנת 1982 היא מונתה לפרופסור חבר ובהמשך לפרופסור מן המניין. במקביל, היתה חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד.

תחומי מחקרה היו חקר השיח, התפתחות פרגמטית וחינוך לשוני. ספריה ומאמריה עסקו בתרגום, תקשורת בין תרבותית, שיח משפחות, שיח מדיה והתפתחות לשונית. כמו כן, כיהנה בלום-קולקה כראש הועדה לקביעת תוכניות לימודים להוראת עברית כשפת אם וכשפה שניה.

דליה גרידינגר (1979-1926)

כימאית ישראלית, מראשי מפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳.

נולדה בנוה צדק שבתל אביב ולמדה בביה״ס הריאלי בחיפה. קיבלה תואר שני בכימיה מאוניברסיטת לוזאן שבשווייץ ותואר דוקטור מהטכניון. בתום לימודיה החלה לעבוד במפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳ בחיפה (כיום בבעלות ׳כיל׳).

בגיל 43 מונתה למנהלת אגף המחקר במפעל ולחברה בהנהלת החברה, שהיתה לספק הדשנים הגדול בארץ. במקביל לעבודתה פרסמה מאמרים מדעיים ואף רשמה מספר פטנטים.

היתה בין מייסדות ארגון ׳סורופטימיסט׳ בישראל, והיתה נשיאת הארגון בארץ.

נפטרה בגיל 52 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

משפחתה פעלה להנצחתה במספר יוזמות הקרויות על שמה, ביניהן קרן המעניקה מלגות לחוקרי סרטן צעירים, כנס בינלאומי בטכניון, קרן לחקר דשנים, בית לחקר מדעי הטבע בביה״ס הריאלי בחיפה, ועמותה לחקר הסרטן ומניעתו.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

ג׳יין באטן (1982-1909)

טייסת ניו זילנדית, שברה שיאי טיסה רבים, ביניהם טיסת סולו מאנגליה לניו זילנד.

נולדה ברוטורואה וגדלה באוקלנד, ניו זילנד. בנערותה היתה פסנתרנית ורקדנית מחוננת וחשבה להמשיך לקריירה באחד מהשניים, אך לקראת גיל 18 החליטה להיות טייסת – במידה רבה בעידוד אמה, כפי שהעידה מאוחר יותר.

בגיל 20, לאחר שאביה סירב לסייע לה בלימודי טיסה משום שראה בכך מקצוע גברי, עברה באטן עם אמה ללונדון ועד גיל 23 קיבלה רשיונות טייס פרטיים ומסחריים. ב-1934, לאחר מספר נסיונות כושלים, הצליחה לשבור את השיא שקבעה הטייסת הבריטית איימי ג׳ונסון ולבצע טיסת סולו מאנגליה לאוסטרליה – טיסה שנמשכה 14 ימים ו-22 שעות.

ב- 1935 קבעה שיא עולמי בטיסה מאנגליה לברזיל, וזכתה על כך באות ״מסדר הצלב הדרומי״ – הראשונה מחוץ למשפחת המלוכה שזכתה באות זה. ב-1936 שברה שיא עולם נוסף בטיסת סולו מאנגליה לניו זילנד. עד פרוץ מלחה״ע ה-2 זכתה שברה מספר שיאים נוספים וזכתה בפרסים רבים.

לאחר שמטוסה גויס לצרכי המלחמה, תמו ימיה של באטן כטייסת, והיא החלה לקחת חלק בפעילות לגיוס משאבים לטובת המאמץ המלחמתי באנגליה.

לאחר המלחמה פרשה מהחיים הציבוריים כמעט לחלוטין. ב-1982 ננשכה ע״י כלב באי מיורקה בספרד, ומתה בודדה לאחר שסרבה לקבל טיפול רפואי.

לאחר מותה זכתה באטן להנצחה רבה, בעיקר בניו זילנד.

כדאי להנציחה בכל עיר שיש בה שדה תעופה, ביניהן חיפה, הרצליה, אילת ועוד.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

פרנסס אלן (1932-2020)

מדענית מחשב, האישה הראשונה שזכתה בפרס טיורינג.

פרנסס אלן נולדה וגדלה בעיירה פרו בצפון מדינת ניו-יורק שבארצות הברית.  היא החלה לעבוד בחטיבת המחקר של IBM בשנת 1957, שם עבדה עד לפרישתה לאחר 45 שנים.

אלן התגלגלה לעולם מדעי המחשב כמעט במקרה. לאחר סיום התואר הראשון החלה לעבוד כמורה למתמטיקה בתיכון שבו למדה. על מנת לקבל הכשרה רשמית להוראת המתמטיקה, המשיכה לתואר שני במתמטיקה ולקחה מספר קורסים במדעי המחשב, אשר היה תחום חדש באותה התקופה. היא החלה לעבוד בחברת IBM על מנת להחזיר את ההלוואה שלקחה למימון לימודיה.

אלן הצטרפה לחברת IBM לאחר השקת שפת התכנות FORTRAN, אשר היוותה מהפכה בתחום הנדסת התוכנה – זו הייתה שפת התכנות הראשונה שפותח עבורה קומפיילר, המאפשר תרגום בין שפות תכנות עיליות לשפת מכונה המבוססת על 0 ו-1 (כיום נעשה שימוש בקומפיילרים בכל שפות התכנות הנפוצות).

העניין שפיתחה אלן בקומפיילר של FORTRAN הוביל אותה לנהל צוות מחקר בתחום, אשר שם דגש על שיפור האינטואיטיביות של כתיבת הקוד תוך איזון עם מהירות עבודת הקומפיילר. רעיונותיה של אלן הפכו את כתיבת הקוד לקלה ונגישה יותר, ואיפשרו למתכנתים להיכנס לתחום בקלות יחסית.

בשנות ה-60, החלה אלן לעבוד בNSA (הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב), שם פיתחה קומפיילר ששימש לפענוח צפנים, פרוייקט מסובך ושאפתני. בהמשך פיתחה מעבדים חדשניים שיכלו לבצע מספר פעולות במקביל, תוך שיתוף פעולה עם צוותי פיתוח חומרה.

בשנת 2006 זכתה פרנסס אלן בפרס טיורינג והיתה לאישה הראשונה שזכתה בו. כך שברה את תקרת הזכוכית עבור זוכות נוספות שהגיעו אחריה.

פרנסס אלן נפטרה בשנת 2020, ביום הולדתה ה-88.

אפשר לקרוא על שמה רחוב בערים בהן יש סניפים ומעבדות של חברת IBM Israel, כמו למשל עיריית פתח תקוה, עיריית חיפה , עיריית תל-אביב-יפו, עיריית גבעתיים .

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מרים טוביה בונה (2020-1932)

אוצרת, ציירת ואשת חינוך ישראלית.

נולדה בתל אביב כמרים בן-אפרים. אמה נפטרה בלידתה והיא אומצה ע״י דודה ודודתה.

בשנים 1957-1962 למדה במדרשה לאמנות בבית ברל ובמשך מספר שנים לאחר הלימודים היתה פעילה כציירת והציגה במספר תערוכות. בראשית שנות ה-70 החליטה לפנות לתחומי ההוראה והאוצרות – היא למדה תולדות האמנות באוניברסיטת ת״א, היתה למרצה לאמנות במכון לאמנות בבת ים ובמכון אבני. בנוסף לימדה תולדות האמנות בתיכון תלמה ילין במשך 15 שנה.

ב-1975 אצרה לראשונה תערוכה, והמשיכה למספר תערוכות נוספות בארץ ובחו״ל. ב-1978 הצטרפה כאוצרת לגלריית הקיבוץ בת״א, ואצרה עשרות תערוכות של אמנים ישראלים בולטים. בשנים אלו קיבלה עבודתה גוון פוליטי יותר והיא לקחה חלק במספר אירועי אמנות פורצי דרך מבחינה פוליטית וחברתית.

במהלך שנות ה-80 שימשה מרצה לאמנות במגוון מוסדות, ביניהם מכללת שנקר ומכללת אורנים, בה אף ניהלה את המכון לאמנות.

שנות ה-90 היו שנות פריחתה כאוצרת – ב-1990 מונתה להיות מנכ״לית ואוצרת ראשית של המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן – שם הקפידה לתת במה גם לאמנים בתחילת דרכם ואמניות נשים בפרט.

ב-1995 היתה לאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, שנפתח מחדש לאחר תקופת שיפוצים ממושכת.

עד סוף שנות ה-90 אצרה עשרות רבות של תערוכות בהשתתפות אמנים ישראלים מובילים.

נפטרה ביולי 2020.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

יעל טבנקין (1924-2020)

לוחמת פלמ"ח.

נולדה באיזור הכרמל, ובהיותה תינוקת עברה לגור בקיבוץ עין חרוד. תקופת פעילותו של וינגייט שפעל בסביבה באותה תקופה, הותירה בה רושם גדול.

בשנת 1944, התגייסה לפלמ"ח, שירתה בגדוד השני, והייתה מפקדת ומדריכת ספורט, הדריכה גם נערות שהיו בגבעת ברנר, ובתקופה מסויימת, הדריכה גם בקיבוץ נען. לקחה חלק גם בפעולות הפלמ"ח, וביניהן פעולת "ליל הגשרים".

אז איפה כדאי להנציח אותה? חיפה, ירושלים

למידע נוסף:https://emek.mynet.co.il/local_news/article/r13L0JkXP

אמי נתר (1882-1935)

עדיין מגיע לה רחוב משלה, וגם תחנת רכבת!

בשנת 2016 פרסמנו פוסט על אמי נתר, המתמטיקאית היהודיה פורצת הדרך.

לאחרונה קמה יוזמה חדשה לקרוא לתחנת הרכבת הקלה שתוקם ליד מכון איינשטיין למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים על שמה. אנחנו תומכות ביוזמה וקוראות לכן ולכם לחתום על העצומה בלינק המצורף ולהצטרף לקבוצה – בדרך לתחנת אמי נתר

https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSeP1LlKXYqWI0nScwtgUs5FOuGKHrEUbjRBki9vlcmLGRPiTA/viewform

איך אין בישראל רחובות על שמה?

מתמטיקאית ופיזיקאית יהודיה פורצת דרך, מהמדעניות הבולטות והמשפיעות בתחומי האלגברה, הפיזיקה התאורטית ותורת החוגים.

אוניברסיטת ארלנגן בגרמניה לא התירה לנשים ללמוד בה אך התירה לנשים כניסה והאזנה לשיעורים. נתר ניצלה הזדמנות זו וכשהאוניברסיטה החלה לקבל נשים, נרשמה והשלימה את הדוקטורט שלה ב 1907.

גילתה את אחד העקרונות החשובים בפיזיקה תאורטית: השקילות בין סימטריות וחוקי השימור, הקרויה על שמה "משפט נתר".

לנשים לא הותר ללמד באוניברסיטאות, להיות חלק מהסגל או להתקבל כמרצה מן המנין כיוון שגברים סטודנטים "לא יוכלו לקבל אותה כסמכות". רק ב-1919 התקבלה סוף סוף כמרצה באוניברסיטת גטינגן שם המשיכה במחקר פורץ דרך וחקרה את "החוגים הנתריים" הקרויים על שמה.

ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, נאסר עליה ללמד והיא הגרה לארה"ב שם נפטרה שלוש שנים מאוחר יותר, בגיל 53.

אין רחוב על שמה בישראל. באוניברסיטת בר אילן קראו על שמה מכון המחקר למתמטיקה. כמו כן קרוי על שמה מכתש על הירח.

כדאי מאד להציע אותה בערים בהן אוניברסיטאות ומכוני מחקר כמו רחובות, חיפה, ירושלים ותל אביב.

עיריית רחובות

עיריית חיפה

עיריית ירושלים

עיריית תל-אביב-יפו

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

שושי חייט (1947 – 2011)

ציירת, פסלת, משוררת, סופרת ומורה.

שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.

בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.

חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.

היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.

בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".

חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.

על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.

אידה לונסקי (1914-2012)

המנתחת הראשונה בישראל.

אידה נולדה בעיירה רקישוק שבליטא. לאחר מות אביה אליעזר בילדותה, אמה פאניה גידלה לבדה את אידה וארבעת אחיה. בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השניה הוגלתה המשפחה למחנה עבודה בסיביר. אנשי העיירה אשר לא הוגלו נספו בשואה. אחיה של אידה, שנלחם כפרטיזן, נספה גם הוא.

בתום מלחמת העולם השניה, כשהיתה בת 20, הצליחה אידה לקבל אשרת יציאה מסיביר תוך מתן שוחד. היא ברחה מסיביר לבושה בשמלה שתפרה לעצמה משק. מתוך העוני, החלה אידה לבנות לעצמה חיים חדשים.

לאחר המלחמה היא הגשימה את חלום הילדות שלה והחלה ללמוד רפואה בוילנה, ואף סיימה את הלימודים בהצטיינות. בתקופה זו הכירה את האדם שהפך לבעלה, צבי לונסקי.

בשנת 1959 הזוג ובתם הקטנה עלו לישראל, ביחד עם אימה של אידה ובני משפחה נוספים.

לונסקי החלה לעבוד בבית החולים רמב"ם בישראל, ובהמשך עברה למחלקה הכירורגית של בית החולים בנהרייה והיוותה גורמת חשובה בפיתוחו. שם, נהייתה למנתחת הראשונה בישראל , תפקיד אותו מילאה במשך 40 שנה. לונסקי פרשה לגימלאות בגיל 67, אך המשיכה לנתח בקליניקה הפרטית שלה עד גיל 75.

ד"ר אידה לונסקי פרצה את הדרך לרופאות מנתחות ישראליות, ביניהן בתה אשר הלכה בעקבותיה. אידה הצילה את חייהם של אנשים רבים. בנוסף, היא לימדה, הכשירה וגידלה דור שלם של מנתחות ומנתחים.

אידה נפטרה בשנת 2012 ממחלת הסרטן. היא הותירה אחריה שתי בנות וחמישה נכדים.

מרשה פרידמן (1938- )

פעילה פוליטית וחברתית אמריקאית-ישראלית, מחלוצות המאבק באלימות במשפחה בארץ והפמיניזם הישראלי בכלל. כיהנה כח״כ בכנסת ה-8.

נולדה בניוארק, ניו ג׳רזי. השלימה תואר שני ב-NYU ובשנות ה-60 היתה פעילה בתנועה למען זכויות השחורים בארה״ב.

ב-1969 עלתה לארץ, למדה באוניברסיטת חיפה והיתה ממייסדות התנועה הפמיניסטית בארץ ופעילה בתנועה לזכויות האזרח.

ב-1973 נבחרה כח״כ מטעם סיעת ׳רצ׳ שבראשה עמדה שולמית אלוני, על בסיס פעילותה למען זכויות נשים, ובהמשך פרשה מהסיעה והקימה, יחד עם חה״כ לובה אליאב, את ׳הסיעה הסוציאל-דמוקרטית׳.

כח"כ העלתה לסדר היום נושאים הקשורים בזכויות אדם ואזרח וזכויות נשים בפרט, שנחשבו אז לטאבו – ביניהם העיסוק באלימות נגד נשים, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, ועוד.

ב-1976 יזמה את הדיון הראשון אי פעם במליאת הכנסת שעסק באלימות נגד נשים בתוך המשפחה, ונענתה בתגובות לעגניות ומזלזלות.

ב-1977 הקימה את ׳מפלגת הנשים׳ שלא עברה את אחוז החסימה, אך נועדה, לטענתה, בעיקר להעלות מודעות לנושאים הנוגעים למעמדן של נשים בישראל.

יחד עם נשים נוספות, הקימה באותה שנה את ארגון ׳נשים למען נשים׳ שייסד את המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות – מקום לו ייחסה גם חשיבות הסברתית, בכך שהנכיח את קיומה של תופעת האלימות במשפחה.

לקראת גיל 40 התגרשו פרידמן ובעלה והיא יצאה מהארון כלסבית, ובכך הפכה לח״כית (לשעבר) הלסבית המוצהרת היחידה. בראשית שנות ה-80 עזבה את הארץ ומאז היא מתגוררת בארה״ב.

במלאת 40 שנה לאגודה למען הלהט״ב נכללה ברשימת 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט״ב.

תודה ל Naama Lazimi ול Anat Rosilio על ההשראה לפוסט.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן