נג'ווה סלאם (1925-1988)

נגווה סלאםשחקנית מצריה.

נט'ירה מוסא שח'אתה נולדה בקהיר למשפחה יהודית. עקב העוני שבו גדלה, היא הפסיקה את לימודיה בסוף בית הספר היסודי.
היא החלה לשחק בקבוצת התיאטרון של נגיב א-רחיאני. זאת לאחר שכשצפתה בהצגה של הקבוצה בגיל 13, היא ניגשה לרחיאני ואמרה לו שנהנתה ממנה ותרצה לעבוד אצלו. בתחילה הוא סירב, אך נג'ווה המשיכה להגיע כל שבוע. הוא התרשם מהילדה ואיפשר לה לעבוד כסייעת ללא תשלום. לאחר שנה, הוא החל לשלם לה סכום מועט וכאשר אחת מהשחקניות חלתה היא החליפה אותה. כאשר עלתה לבמה, אף אחד מהשחקנים האחרים לא האמין שזוהי הפעם הראשונה שלה עליה.

היא הפכה לשחקנית מן המניין, כוכבת מוכרת ואהובה ששיחקה בהצגות רבות.
בשנות ה-60 הקהל המצרי החל לגלות את עולם הטלוויזיה. נג'ווה שיחקה באחת מהתוכנית הנצפות ביותר, "הגבר שהתחייב" (בתרגום חופשי). בכל פרק היא שיחקה דמות אחרת לגמרי, דבר שדרש טווח משחק ויכולת של עמידה מול מצלמה, יכולות שלא כל שחקני התיאטרון ידעו או יודעים ליצור. היא שיחקה בעוד סדרות טלוויזיה מוכרות ומספר סרטים.
בשנות ה-70 הקימה קבוצת תיאטרון משלה שנקראה בשמה, "נג'ווה סלאם". הקבוצה הופיעה במרכז המוזיקה שבמרכז קהיר והצליחה מאד.

ב-1978 הוענק לה אות הוקרה מהמדינה מצרים ועד היום היא זכורה כאייקון לאומי ממלכתי מצרי.
ראוי להוקיר לה כבוד ושיהיה רחוב על שמה. ניתן לעשות זאת באחת מהערים בעלות דו קיום כמו יפו, עכו, חיפה או ירושלים. או באשדוד, שם חיים חלק ממשפחתה של נג'ווה עד היום.
עיריית אשדוד – העמוד הרשמי עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית עכו עיריית תל-אביב-יפו

רחל מכבי (1915-2003)

פעילה בפלמ"ח וסופרת.רחל מכבי
רחל נולדה בשם מרי-לואיז גרין למשפחה יהודית מהמעמד הגבוה בעיר אלכסנדריה אשר במצרים. אביה, פליקס, היה איש עסקים בכיר בקהילה היהודית, ואילו אמה, ג'נין, השתייכה למשפחת אצולה מקומית. בנעוריה למדה מרי-לואיז בגמנסיה הצרפתית היוקרתית והיתה פעילה בתנועת השומר הצעיר. משפחתה של מרי-לואיז הרבתה לנפוש בארץ ישראל, ותמכה רבות ברעיון הציוני באמצעות איסוף תרומות בקרב הקהילה המקומית לטובת הגשמת החלום הציוני. מרי-לואיז נקשרה מאוד לארץ ישראל במהלך ביקוריה התכופים בארץ, אולם סלדה מתנועה ציונית של "תרומות והתרמות" לדבריה ועל כן נטשה את הרעיון הציוני. באחד מביקוריה בתל אביב, פגשה מרי-לואיז את מכבי מוצרי, פעיל ציוני נלהב, אף הוא ממשפחה מיוחסת מצרית. מכבי דגל בציונות מעשית, של עליה ועבודת הארץ, והצליח להדביק את מרי-לואיז בלהט הציוני שוב. השניים נישאו בטקס צנוע במצרים, ולאחריו החליטו לעלות לארץ ישראל. בנוסף, מרי-לואיז שינתה את שמה לרחל, כהוקרה לרחל המשוררת, מהקולות הבולטים של השירה העברית דאז.

הזוג מוצרי היה מוכר בקרב היישוב היהודי הקטן, שכן מכבי שימש כמפקד בכיר בפלמ"ח ואילו רחל שירתה כמדריכת אלחוטנים. בנוסף, שימשה רחל בתפקידי מנהלה רבים בקרב בכירי הארגון. במהלך מלחמת העצמאות נשלח מכבי ללוות שיירת אספקה, ובמהלכה נפגע ונהרג. מותו של מכבי היכה את רחל בתדהמה, ומתוך אבלה הכבד החליטה על שינוי שם משפחתה למכבי כדרך להנצחתו של אהובה. בתום המלחמה, נשלחה רחל מכבי לקורס הקצינים היוקרתי והמשיכה לשירות קבע. מעבר לתפקידיה הרבים בהם שימשה במסגרת הפלמ"ח, נודעה רחל בידע הרב אותו אצרה, זכר לחינוך המעולה לו זכתה במצרים. רחל ניחנה בזכרון מופלא, ולאחר שוך הקרבות החלה בכתיבת זכרונותיה מהשנים הסוערות. ספרה הראשון, "מצרים שלי" היטיב לתאר את חיה הבורגנים באלכנסדריה של אז, אולם גם את חיי האדם הפשוט אותו הכירה הודות לסקרנותה ולהתעקשותה ללוות את אביה במסגרת עסקיו. שאר ספריה עסקו גם הם במהלך חייה: החיים בארץ ישראל המנדטורית, חוויותיה ממלחמת העצמאות, השירות בפלמ"ח ולאחר מכן בצה"ל והחיים בקיבוץ.

קולה של רחל מכבי, דרך ספריה, מספקים הצצה אותנטית למסע אותו עברה במהלך חייה. מהילדות הבורגנית באלכסנדריה, דרך הלחימה העיקשת במלחמת העצמאות ועד לחייה בקיבוץ. רחל מכבי משרטטת זאת באמצעות תיאורים מרתקים, כנים להחריד ובעיקר, ייחודים.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה שוכן מוזיאון הפלמ"ח.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/XbUiDA

**התמונה, המציגה את רחל ומכבי ביום נישואיהם באלכסנדריה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

תאה וולף (1907-2002)

תאה וולףאחות ראשית, "המלאך מאלכסנדריה"

תאה וולף נולדה בגרמניה למשפחה יהודית בורגנית. תאה נחשבה לנערה כשרונית וחכמה מאוד, וסיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות במגמת הוראה. לאחר סיום לימודיה, החליטה תאה כי מסלול ההוראה אינו בשבילה, ובחרה לעבור למקצוע בו תוכל לעזור לאחרים. במהרה גילתה את מקצוע האחות, התחילה לעבוד בבית היתומים היהודי בברלין, ובמקביל הצטרפה לאגודת "האחיות היהודיות" ולמדה מהן את המקצוע. תאה התאהבה במקצוע זה, וכעבור שנתיים ניגשה לבחינות הממשלתיות, עמדה בהן בהצלחה והוסמכה כאחות. לימים, כאשר כתבה את זיכרונותיה, צוטטה תאה באומרה "נערה כמוך תבוזבז בבית חולים, אמרה לי תדיר אימי. אך אני הלכתי בעקבות שאיפותיי… הוריי היו מעדיפים שאנהג ככל הנערות – אלמד בפנימייה נימוסים טובים, ריקוד, בישול ותפירה, ולאחר מכן אנשא לגבר יהודי מכובד. אבל אני? אני רציתי לעשות יותר בחיים שלי. העולם מלא כאב, מחלות ואסונות. רציתי לעזור".

לאחר הסמכתה, החלה תאה לעבוד בבית החולים היהודי של פרנקפורט, אולם כאשר נחנך בית החולים היהודי החדש באלכסנדריה אשר במצריים, הועברה אליו על מנת שתוכל לעזור בהקמתו וניהולו. תאה הבינה כי מחסום השפה הוא קריטי, ועל כן למדה תוך זמן קצר צרפתית, על מנת לעזור למטופליה היהודים, וערבית למטופליה המוסלמים. בנוסף, לצורך ניוד מהיר ברחבי העיר, פנתה תאה אל המלך פארוק הראשון בבקשה להוציא אישור נהיגה. המלך פארוק, אשר תמך בבית החולים ועודד את פעילותו, אישר זאת בצעד חריג. מדובר בצעד היסטורי, ולדבריה היא הייתה הנהגת הראשונה במצרים. שמו של בית החולים הלך לפניו, כטוב ביותר במצרים ובמזרח התיכון כולו. על אף שמו, בית החולים היהודי היה פתוח לכל דורש. בשל רמתו הגבוהה, רבים ממשפחת המלוכה ובכירי השלטון טופלו בבית החולים על ידי הצוות. תאה טיפלה במטופליה במסירות רבה, וקשרה קשרי ידידות עם רבים מהם. בשעת הצורך, ניצלה תאה קשרים אלו על מנת לסייע ליהודים רבים לברוח מאדמת אירופה הבוערת. השמועה על האחות תאה מאלכסנדריה הגיעה עד לאירופה, ופעילי הברחה רבים יצרו איתה קשר בכדי להציל כמה שיותר יהודים מציפורני הנאצים. תאה ניצלה את כל יכולותיה וקשריה לסייע ככל האפשר. חבריה המצרים באיגוד הרכבות סיפרו לה על פליטים יהודים התקועים ברכבת בהוראת חיילים בריטים, והיא מיד רתמה את הנסיכה טוסום לשחרורם. שוטרים מצריים בהם טיפלה סיפרו לה על ספינה גרמנית אשר עוגנת בנמל ובה פליטים יהודים, ומיד יצאה תאה יחד עם מנהל בית החולים לדרוש בשלומם ולהעבירם לבית החולים באמתלה רפואית. שמה של תאה נקשר בסיפורי הצלה רבים, כאשר תאה מתוארת כמלאך מאלכסנדריה אשר הציל נשמות רבות. בתום המלחמה, ולאחר שגילתה כי משפחתה נספתה כמעט במלואה בשואה, החליטה לעלות ארצה והתיישבה בעיר טבריה. גם לאחר עלייתה המשיכה תאה לעסוק ברפואה בביה"ח שויצר בעיר, ואף הקפידה לשמור על קשר טלפוני הדוק עם מכריה ועמיתיה מאלכסנדריה.

בדומה לסיפורים רבים בעמודנו, סיפורה של תאה "זכה" להתעלמות כמעט מוחלטת בהגיעה לארץ. תפקידה המכריע בהצלת יהודים רבים מאדמת אירופה, כמעט ולא נשמע. וכך גם חלקה של הקהילה המצרית – על חבריה הנוצרים, היהודים והמוסלמים – בסיוע. רק בשנות ה80, בעת הרצאה על יהודי מצרים, פרצה תאה בבכי וסיפרה את סיפורה ואת סיפור הקהילה כולה. דבריה וזיכרונותיה זכו לצאת לאור במסגרת ספר על פועלה, אולם מדובר בצעד ראשוני מאוד בדרך להכרה מלאה. ותודה גדולה.
מומלץ להציע את שמה לרחוב בכל עיר בארץ, ובייחוד העיר טבריה בה התגוררה.
עיריית טבריה הדף הרשמי

למידע נוסף – NRG

**עטיפת ספר זיכרונותיה של תאה (מהדורה ראשונה), מוצג במסגרת שימוש הוגן**