פרופ' עידית דורון (1951-2019)

כלת פרס ישראל בתחום חקר הבלשנות העברית והכללית.

עידית נולדה בירושלים בבית בו דיברו עברית, לדינו ויידיש. אמה רחל נולדה בארץ, ואילו אביה עלה לישראל בילדותו מגליפולי שבטורקיה, לאחר שמשפחתו גורשה עם הקהילה היהודית. במסגרת עבודתם של הוריה בשירות החוץ של ישראל התגוררה המשפחה במרוקו ובצרפת. בתקופה זו למדה ספרדית וצרפתית. "שם החלה האהבה שלי לשפות", העידה. בהמשך למדה עידית גם אנגלית, גרמנית, פורטוגזית, ערבית, ארמית, אכדית ומלאיאלאם (שפתם של יהודי קוצ'ין).

עידית למדה תואר ראשון ושני במתמטיקה באוניברסיטה העברית. בעקבות קורס שעסק בקשר בין שפות טבעיות (של בני אדם) לשפות המחשב, החליטה לפנות ללימודי בלשנות. "הוקסמתי מהפרדוקס", סיפרה, "שאותה שפה אנושית, שמאפשרת לי לומר כל דבר שעולה בדעתי ולבטא חידושים ורעיונות אינסופיים, שאינם כפופים לידע קודם, היא למעשה תוצר של מערכת חוקים סופית, סגורה ובעלת כללים מאוד חמורים".

היא למדה את תואר הדוקטורט באוניברסיטת טקסס באוסטין והתמחתה בפן המתמטי של חקר הבלשנות. בשנת 1987, לאחר סיום פוסט דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, חזרה לארץ והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. בהמשך מונתה לפרופסור חבר ופרופסור מן המניין. היא היתה ממקימי המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה, ועמדה בראש התוכנית ללימודי קוגניציה והחוג לאנגלית.

אהבתה של עידית לשפה העברית הביאה אותה לייסד ולהוביל שתי קבוצות מחקר אשר עסקו בהתהוות העברית החדשה. במחקרים אלו שילבה בין אהבתה לשפה להכשרה המתמטית שלה. אחד הפרוייקטים עסק בתחיית השפה העברית במאה ה-19. היא טענה כי אמנם אליעזר בן יהודה היה סמל המהפכה, אך מי שביצע אותה בפועל היה הציבור הרחב.

בשנת תשע"ו הוענק לעידית פרס ישראל בחקר הבלשנות. בנימוקי הפרס נכתב: "פרופ' עידית דורון היא חוקרת פורצת דרך, העומדת בחוד החנית של מחקר הבלשנות בארץ ובעולם, הן בחקר הבלשנות התאורטית הפורמלית הן בחקר השפות השמיות, ובכללן חקר העברית לדורותיה. פרופ' דורון היא מחלוצות הבלשנות התאורטית בישראל. למחקרה ולפועלה תרומה מכרעת לביסוס מחקר הבלשנות התאורטית באקדמיה הישראלית ולמיצובה של ישראל כמרכז עולמי חשוב בתחום זה".

בשנת 2019 נפטרה פרופ' עידית דורון ממחלת הסרטן, והותירה אחריה את בנה יוני.

התמונה מתוך אתר פרסי ישראל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

סיידי אמריקאן (1862-1944)

ממקימות תנועת הנשים היהודית בארצות הברית ופעילה חברתית, עמדה בראש המאבק נגד סחר בנשים. 

סיידי אמריקאן נולדה בשיקגו. אימה הגיעה מניו-יורק ואביה, אשר היגר לארצות הברית מגרמניה, היה מראשוני המתיישבים בשיקגו. משפחתה היתה חברה בקהילה הרפורמית בעיר, וסיידי גדלה באווירה של עזרה לזולת, מחוייבות קהילתית וסיוע לנזקקים. לאחר סיום לימודיה בתיכון בחרה סיידי להתמחות בעבודה סוציאלית בארגוני רווחה בשיקגו. בשנים אלו היתה פעילה ביותר ממאה ארגוני רווחה אשר עסקו בסיוע לנזקקים, סיוע לעיוורים, סיוע למהגרים יהודיים ושילובם בקהילה, חינוך ציבורי ועוד.

בשנת 1893 הוקמה בשיקגו "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". כינוסה הראשון של המועצה התרחש כתגובה לנסיונם של גברים יהודים למנוע מנשים לקחת חלק בוועידה דתית. סיידי אמריקאן נאמה וקראה לנשים להתאגד יחד לאירגון כלל ארצי, אשר יאפשר לכל אישה להישמע ויגביר את כוחן הפוליטי של נשים יהודיות בקהילות היהודיות ובחברה האמריקאית בכלל. נאומה של אמריקאן זכה לתמיכה נלהבת, והיא מונתה למזכירת המועצה.

לאחר מות אביה בשנת 1900 עברה סיידי להתגורר בניו-יורק ביחד עם אמה. היא מונתה לנשיאת הסניף המקומי של "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". בתקופה זו התרחש גל הגירה גדול ממזרח אירופה לארצות הברית, ואמריקאן מיקדה את עיקר הפעילות של הסניף הניו-יורקי בסיוע למהגרים.

אמריקאן קידמה סיוע לנערות בסיכון. נשות הסניף הניו-יורקי של המועצה שכרו בית בשכונת עוני בניו-יורק, אשר תפקידו היה לתת מענה לנערות בסיכון, לדאוג לרווחתן ולספק הכשרה מקצועית. כמו כן, יזמה אמריקאן פרוייקטים נוספים לסיוע לנערות ונשים בסיכון, ביניהם הקמת מקלט לאימהות חד הוריות, ליווי נערות שיצאו ממוסדות שיקום ועוד.

בשנת 1905 קודמה סיידי אמריקאן למנכ"לית "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". היא הפכה את המאבק בסחר בנשים לנושא מרכזי של המועצה, ופעלה לאיתור והגנה של נערות בסיכון בכל רחבי ארצות הברית. בשנים אלו סייעה המועצה לכ-30,000 נערות שהיגרו לארצות הברית למצוא מקום מבטחים וערכה ביקורים כדי לוודא את שלומן והיקלטותן במדינה.

סיידי אמריקאן יצרה קשר ברור בין המאבק בסחר בנשים לבין הצורך בהענקת כוח פוליטי וזכויות בידי נשים. היא טענה כי קיים קושי רב להרשיע סוחרי נשים כל עוד נשים לא יכולות לקחת חלק בהליך המשפטי כמושבעות. עבודתה בתחום זה העניקה לנשות המועצה מעמד פוליטי בתוך הקהילה היהודית ובחברה האמריקאית.

סיידי אמריקאן הקדישה את חייה לעבודת רווחה וסיוע לנזקקים, ונפטרה בשנת 1944 בניו-יורק. ערים תאומות של ניו-יורק (ירושלים) או של שיקגו (פתח תקווה וקריית גת) יכולות להעניק לה את הכבוד ולקרוא רחוב על שמה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מיכל סלה (1987-2019)

פעילה חברתית ועובדת סוציאלית.

נולדה בירושלים וגדלה במושב בית זית, אחות רביעית מתוך שישה ילדים. מיכל עבדה כעובדת סוציאלית בבית ספר יסודי בירושלים. היא טיפלה, ליוותה ושיקמה מתמודדי נפש, נוער בסיכון, קשישים ניצולי שואה, נפגעי תקיפה מינית בעלי צרכים מיוחדים. כמו כן, הנחתה הורים מוכרים לרווחה וסייעה לילדים עם קשיים רגשיים ומוגבלויות פיזיות. "לפני הרבה מאוד שנים" סיפרה אמה, דניאלה סלה, "מיכל אמרה לי שהיא יודעת מה התפקיד שלה בעולם – לשמח אנשים. שנים אחר כך היא בחרה במקצוע שדרכו תוכל לעזור לזולת להביא אור ושמחה לעולם".

מיכל הקימה וניהלה תוכנית לקידום השפה האנגלית בצפת, חצור הגלילית וראש פינה מטעם הסוכנות היהודית (תוכנית אשר ממשיכה עד היום), וכן ניהלה פסטיבלים בינלאומיים. היא למדה תואר ראשון בחינוך מיוחד וחינוך בשילוב אומנויות במכללת תל חי וסיימה בהצטיינות תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, אותו השלימה כעשרה ימים לפני הירצחה.

מיכל אהבה אומנות והשתמשה בה ככלי לעזרה לזולת וכן ככלי להתבוננות פנימית והבעה עצמית. היא נהגה לכתוב יומנים אישיים ולחלק מכתבים וברכות אישיות מעוטרים בשירים, משפטי העצמה פיוטיים, צבעים וציורים.

ב-3 באוקטובר 2019, מיכל בת ה-32 נרצחה באכזריות בביתה על ידי בן זוגה אלירן מלול, אל מול בתם התינוקת. לאחר מותה של מיכל, התברר כי מלול נהג בקנאה אובססיבית כלפי מיכל, עובדה שלא היתה ידועה למשפחה עד הרצח.

הרצח עורר תגובות ומחאות בכל החברה הישראלית בקריאה להיאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. אחותה של מיכל, לילי בן-עמי, הדגישה: "אם זה קרה למשפחה שלנו זה יכול לקרות בכל מקום, קרה לנו הקשה מכל. היא השאירה אחריה את הבת שלה בת 8 חודשים, עדיין יונקת. האסון הזה חוצה מעמדות ואז זה קרה צריך לשים סימני שאלה מה המדיניות של המדינה איך עוצרים את האלימות הזו".

לילי בן-עמי הקימה לזכרה את פורום מיכל סלה, עמותה ללא מטרות רווח למיגור אלימות באמצעות פתרונות טכנולוגים, עם דגש על אחריות ומודעות ציבורית לזיהוי הנורות האדומות לאלימות.

מגיע לה רחוב משלה, בסימן הנצחת קורבנות אלימות נגד נשים. יהי זכרה מהפכה.

שושנה בלום-קולקה (1936-2013)

בלשנית, מומחית בתחומי התקשורת, הבלשנות והחינוך. במשך שנים רבות לימדה במחלקה לתקשורת ועיתונאות בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

שושנה נולדה למשפחה יהודית בעיר קלוז' שברומניה בשנת 1936. בזמן השואה, הצליחה להימלט מרומניה ונמנתה עם ניצולי רכבת קסטנר, בה חולצו 1684 יהודים. היא עלתה לארץ בשנת 1945, כשהיתה בת 9, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה.

את הקריירה האקדמית שלה התחילה שושנה כמרצה לבלשנות יישומית באוניברסיטה העברית. בשנת 1982 היא מונתה לפרופסור חבר ובהמשך לפרופסור מן המניין. במקביל, היתה חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד.

תחומי מחקרה היו חקר השיח, התפתחות פרגמטית וחינוך לשוני. ספריה ומאמריה עסקו בתרגום, תקשורת בין תרבותית, שיח משפחות, שיח מדיה והתפתחות לשונית. כמו כן, כיהנה בלום-קולקה כראש הועדה לקביעת תוכניות לימודים להוראת עברית כשפת אם וכשפה שניה.

מרה בלר (1945-2004)

פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, מומחית בעלת שם עולמי בפרשנויות לתורת הקוונטים.

מרה בלר נולדה בברית המועצות לשעבר, בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה. היא עלתה לישראל בשנת 1964 כאשר היתה בת 19. בלר למדה תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, והמשיכה לתואר שני בפילוסופיה של המדעים. בתקופה זו עבדה ברדיו הישראלי כדוברת רוסית והפיקה תוכנית שבועית על המדע בישראל.  במהלך לימודיה, נישאה ונולדו לה שני ילדים.

מרה בלר השלימה את לימודי הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת מרילנד בשנת 1983.  באותה שנה הצטרפה לסגל האוניברסיטה העברית כחוקרת ומרצה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. לאורך השנים, בלר התקדמה הפכה לאחת המומחיות להיסטוריה של מכניקת הקוונטים.

בשנת 1998, הגישה בקשה למינוי כפרופסור חבר, אך בצעד חריג האוניברסיטה העברית מינתה אותה לפרופסור מן המניין.  בין השנים 2001-2004, שימשה כפרו-רקטור האוניברסיטה העברית.

בשנת 1999  כתבה את הספר Quantum Dialogue: The Making of a Revolution, אשר נבחר לספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקאוטלית לשנת 1999 על ידי כתב עת נחשב בתחום. בספר טוענת בלר כי המדע מבוסס על שיח אך גם על אי הסכמה, ספק וחוסר ודאות, וכי דווקא אלו מעודדים יצירתיות בקהילה המדעית.

בשנת 2000, אובחנה כחולה במחלת הסרטן.  במהלך המאבק עם המחלה, המשיכה מרה בעבודת ההוראה תוך התמודדות עם מכאובים וקשיים רבים. היא היתה מלמדת את הסטודנטים ימים ספורים לאחר טיפולי כימותרפיה, תוך שמירה על הסטנדרטים הבלתי מתפשרים שלה.

מרה בלר נפטרה בגיל 59.

מגיע לה רחוב משלה בירושלים, שם למדה, חקרה, לימדה ועוררה השראה בדורות של סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה העברית.

מיכל מירון שקד (1957 – 2007)

עיתונאית וסופרת.

מיכל מירון שקד נולדה בירושלים וכבר כילדה כתבה בעיתון דבר לילדים, היא חלמה להיות חוקרת ספרות, ולכתוב ביוגרפיות על אלכסנדר פן ורחל. בשנת 1978 החלה לכתוב בעיתון מעריב במקביל ללימודיה באוניברסיטת תל אביב. בתחילת שנות ה-80 החלה לעבוד במקומון "ירושלים", וכתבה בו את מדור "העיניים של מיכל". לאחר מכן עברה לכתוב במקומון הירושלמי כל העיר, ובעיתון ידיעות אחרונות. באותה תקופה זכתה לכינוי "ברקודה", מכיוון שדגלה בעיתונות אגרסיבית.

ב-1985 עברה להתגורר בניו יורק וכתבה במגזין "פנטהאוז" ובעיתון "ספין", היא כתבה תחת השם מישל מיירון. במסגרת עבודה זו חשפה את שמו של יוסי גינוסר כבכיר השב"כ המעורב בפרשת קו 300. במקביל עבדה ככתבת בשבועון כותרת ראשית, שבו כתבה טור בשם "מכתב מניו יורק. ב-1992 שבה לארץ והחלה לכתוב טור יומי בעיתון מעריב.

ב-1993 הגישה בערוץ 2 את תוכנית השיחות הלילית "בין הסדינים", שעסקה בבעיות זוגיות ומיניות, ונחשבה לתוכנית הסקס הראשונה בטלוויזיה. התוכנית ספגה ביקורות קשות ומירון שקד אמרה על כך כי "פתאום גיליתי שאני מלכת הפרובוקציות, זה עצבן, כי התוכנית בעצם הקדימה את זמנה".

ב-1994 כתבה את הספר "אם תיגע בי אני אצרח" שעסק בגילוי עריות ונפרשה בו מערכת יחסים מתעללת בין אב לבת. עם פרסומו עורר הספר סערה באמצעי התקשורת, והועלו השערות האם הספר מבוסס על חומרים אישיים. בסופו של דבר, אישרה מירון שקד בראיון עיתונאי כי הספר הוא אוטוביוגרפי. לאחר מותה ב-2011, התפרסם ספר נוסף שלה בשם: "ענדתי עגילים כחולים", הספר כולל שירים פרי עטה ומלווה במילות פרידה מפי כמה מחבריה הקרובים.

ב-1998 שימשה למשך תקופה של שנה כדוברת רשות השידור. בסוף שנות ה-90, כתבה במגזין האתר וואלה!, וב-2000 הקימה וניהלה את האתר המגזיני "Iwomen", אתר שהפך להיות אחד מהמקורות החשובים ביותר לתכנים בענייני נשים. בשנותיה האחרונות הייתה פעילה במיוחד בשיח הנשי והפמיניסטי בישראל.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ותל אביב.

תמר (תמרה) בוֹרנשטיין-לזר (1927-2020)

סופרת ילדים. נודעה בעיקר על כתיבתה את "קופיקו".

תמר לזר נולדה וגדלה בעין גנים, דור שלישי למשפחת חלוצים שהייתה ממייסדי המושבה. מגיל צעיר גילתה עניין בכתיבת סיפורים ושירים. היא למדה בתיכון "אחד העם" בפתח תקווה, ומאוחר יותר למדה הוראה בבית המדרש למורים בגבעת השלושה. בעת מלחמת העצמאות שירתה בלהקה צבאית והייתה מורה בבית הספר "גורדון" בפתח תקווה, במקביל השתתפה בתוכניות ילדים בתחנת הרדיו "קול ישראל".

בשנת 1950 החלה לזר בקריירה ספרותית, ופרסמה מאות סיפורים לגיל הרך, כמעט בכל עיתוני הילדים בישראל, סיפורים שמאוחר יותר קובצו לספרים. סיפורה הראשון פורסם בעיתון "דבר לילדים", בכרך כ"א, ב-2 בפברואר 1951. שם הסיפור היה "הילדה מהמעברה והכוכב ממרום". עלילתו מספרת על כוכב שמביא עז למעברה כדי לרפא ילדה חולה בחלב העז. שלושה חודשים לאחר מכן הופיע סיפורה השני, "למה שחורות כנפי העורב". בשנת 1955 זכתה בפרס יציב על פועלה הספרותי. בנוסף, היא פירסמה קובצי סיפורים על חגי ישראל.

בשנת 1951 צץ קופיקו לראשונה כדמות בסיפור בדבר לילדים. בסיפור "הקוף שהתחפש", הגיבורה הייתה ילדה בשם אפרת שדודה הביא לה את קופיקו במתנה. דמותו של קופיקו התפתחה וכמה חוברות מאוחר יותר הוא החל גם לדבר. בשנת 1957 יצא הספר הראשון בסדרה, "קופיקו האורח". נכתבו גם כמה ספרים בסדרה על קופיקו שנקראה "האנציקלופדיה העליזה של קופיקו". בשנת 2015 יצא קופיקו בגרסת קומיקס נקרא "קופיקומיקס". במהלך השנים בורנשטיין-לזר פירסמה מעל ל-165 ספרים העוסקים בקופיקו. הסדרה זכתה להצלחה גדולה בישראל ומחזיקה בשיא אריכות הימים בשפה העברית. חלק מהספרים תורגמו גם לאנגלית.

קופיקו מתאר את סיפורו של קוף הגר עם משפחה ישראלית בשכונת עין גנים שבפתח תקווה. קוף חצוף ושובב, העוסק במתיחות, התחזויות ופריקת עול. "היות שעסקתי בהוראה ונוכחתי שהילדים אינם אוהבים לקרוא, עלה בדעתי לחבר סיפורי ילדים משעשעים, עליזים ושמחים כדי שירצו לקחת ספר ליד," סיפרה בורנשטיין-לזר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2013. "בחרתי בדמות של קוף, שהוא בעל החיים הקרוב ביותר לאדם, האנשתי אותו ושילבתי אותו בחייה של משפחה ישראלית רגילה ובחיי היומיום של הילדים. למדתי שקל לילדים להזדהות עם קוף מדבר שחי כילד נוסף במשפחה ומעולל את כל התעלולים שהילדים היו אולי רוצים לעשות בעצמם. הוא קוף, אז מותר לו ואפשר לסלוח לו."

במקביל לקורותיו של קופיקו, פרסמה בורנשטיין-לזר גם סדרת ספרים על קוף נוסף, צ'יפופו, בן דודו של קופיקו, קוף בלש הנודד ברחבי העולם ועוזר לילדים במצוקה, שחלק רבים מקווי האופי שלו עם בן דודו הספרותי, אולם הרקע להרפתקאותיו היה לרוב מחוץ לארץ ישראל. סדרת צ'יפופו כללה 35 ספרים.

ספרי קופיקו זכו לעיבודים רבים: בורנשטיין-לזר ושלמה בר שביט הקריאו אותם ברדיו, קופיקו היה גיבור של רצועת קומיקס בשם "תעלולי קופיקו" במקומון "רחוב ראשי" ב-1983, הומחזו כ-15 מחזות שונים המתבססים על הספרים, וב-1993 עובדה סדרת הספרים לתוכנית טלוויזיה בת 15 פרקים ששודרה בערוץ הילדים. כל פרקי הסדרה נמכרו גם בקלטות וידאו. הסדרה עצמה שודרה בשידורים חוזרים בערוץ הילדים וערוץ 2 בין השנים 1994–1997. בעקבות הצלחת הסדרה, קופיקו הפך למותג ישראלי והתחילו להימכר מוצרים רבים שלו כמו: בובות, מחברות, תיקים, גביעי גלידה, ופלים, כדורים מאוירים, משחקי קופסה ומחשב, פוג של קופיקו ועוד. ב-2009 חברת YES העלתה הפקה טלוויזיונית חדשה ל"קופיקו" שגם הצליחה והכירה את הדמות לדור חדש. דמותו של קופיקו הגיעה גם לקולנוע בסרט Going Bananas שביים בועז דוידזון ב-1987. גם היום קופיקו ממשיך להיות מותג מבוקש עם יותר מ-200,000 עוקבים ביו טיוב, 20 אלף עוקבים בפייסבוק, משחקי קופסא, אפליקציות, כלי נגינה, השתתפות בהצגות חנוכה, מופעים בקניונים, שעות סיפור בספריות, שיתופי פעולה עם קק"ל ועוד ועוד.

"הסיפורים כולם (של קופיקו) הם סוג של אוטוביוגרפיה של המעגלים השונים, המעגל הפנימי של המשפחה, של החבר'ה מעין גנים ושל האירועים בארץ. למעשה קופיקו מלווה אותנו במשעולי חיינו כל הזמן. בכל פעם שקרה משהו משמעותי נכתב ספר, וכל ספר נכתב על משעול אחר בחיים שלנו. היה קופיקו בגלי צה"ל, קופיקו בריאליטי כוכב נולד וכו'.היום יש כבר דור רביעי שגדל על קופיקו". אמרה נגה ברק, בתה של תמר בורנשטיין-לזר, בראיון עמה ב2019 בחדשות פתח תקווה.

משנת 1965 החלה בורנשטיין-לזר לכתוב סדרת ספרים נוספת לילדים, שגיבורה הוא ילד אמריקאי בשם צ'ארלי לץ, והיא מתארת את עלילותיו בישראל. משנת 1968 החלו להופיע ספריה על הרפתקאות קונדסי, ומשנת 1969 סדרת הספרים המציגה את עלילות סולימאן ודני, שתיארה את הרפתקאותיהם של שני חברים, הראשון ערבי והשני יהודי. בורנשטיין-לזר כתבה גם ספר יחיד למבוגרים תחת שם העט ב. ל. אנז (ראשי התיבות של שמות בנותיה ושם המשפחה: בורנשטיין לזר אודליה נגה זהרה).

עוד ממבחר ספריה: "גבעת הכלניות", "סיפורי תמר", "במדינת הילדים המאושרים", "גילי וגילה", "ישראלה: קורותיה של ילדה במלחמת ששת הימים". מקורות שונים חלוקים לגבי כמות הספרים שכתבה, חלקם מציינים 330 ואחרים מעל ל-450.

ב-2008 הוענק לה אות יקירת פתח תקווה וארכיונה האישי שמור בספרייה הלאומית. עם מותה ספדו לה אישי ציבור רבים, ביניהם שר החינוך דאז יואב גלנט, שר התרבות והספורט, חילי טרופר: "תמר הייתה ותיזכר כאחת מהסופרות המוכשרות בישראל ויצירותיה ימשיכו ללוות את ילדינו שנים רבות. יהי זכרה ברוך". ונשיא המדינה דאז ראובן ריבלין שספד לה בחשבון הטוויטר שלו: "כמה עצוב לכולנו על פטירתה של הסופרת האהובה, תמר בורנשטיין-לזר. בן 12 הייתי כאשר 'קופיקו', מספריה הבולטים, הופיע לראשונה ב'דבר לילדים'. הוא המשיך ללוות אותנו גם כהורים וגם כסבים וסבתות. דרכו, תמר לימדה אותנו הישראלים, לאהוב את עצמנו, לסלוח לחוצפה ולעשות חיים. תנחומי למשפחתה היקרה".

כמו כן, ועדת החינוך, התרבות והספורט הקדישה ישיבה לזכרה.

דורות של ילדים גדלו על מפעלה של בורנשטיין-לזר, קשה לדמיין את הילדות של כולנו בארץ ישראל בלעדייה. היא יותר מראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בפתח תקווה ובירושלים.

נפרדים מאמא של קופיקו: תמר בורנשטיין-לזר הלכה לעולמה – כתבה של כאן 11.

ילדה בשם נויה מראיינת בyes את תמר בורנשטיין-לזר על קופיקו.

אליזבת שמיץ (1893-1977)

חסידת אומות העולם אשר סייעה ליהודים בגרמניה במהלך מלחמת העולם השניה.

אליזבת שמיץ נולדה בגרמניה בעיירה הנאו. אביה, פרופ' אוגוסט שמיץ, עודד את אליזבת ואת אחיותיה להשכלה, לערכים ליברליים וערכי הנצרות הפרוטסטנטית.  בעידוד הוריה, אליזבת התקבלה ללימודי גרמנית ותאולוגיה באוניברסיטת בון וברלין. במקביל החלה לימודי הוראה ועבדה כסייעת בבתי ספר בברלין. שם נחשפה לאירועי גזענות ואנטישמיות אשר עוררו את כעסה והתנגדותה.

בשנת 1933, כאשר היטלר עלה לשלטון בגרמניה, תוכנית הלימודים שונתה והודגשו בה ערכים שקודמו על ידי המפלגה הנאצית, ביניהם תורת הגזע. שמיץ, אשר ערכיה עמדו בסתירה לאידיאולוגיה הנאצית, החליטה למחות כנגדה. היא הצטרפה לכנסיה פרוטסטנטית ייחודית אשר עודדה התנגדות לשלטונו של היטלר. כמו כן, כתבה מסמך בנושא "מצבם של הגרמנים שאינם ארים", אשר חזה את הידרדרות היחס כלפי יהודי גרמניה, אותו פרסמה בעצמה לאחר שנדחה על ידי מספר מוציאים לאור.

שמיץ התפטרה מעבודתה בבית הספר בעקבות ליל הבדולח בשנת 1938. במכתב ההתפטרות כתבה כי אינה מסוגלת יותר ללמד חומר הנוגד בצורה כה קיצונית את עמדותיה.  כאשר החל גירוש היהודים מגרמניה, שמיץ סייעה לחבריה היהודים וסיפקה להם מזון וכסף. בשנת 1937 נלקחה לחקירה בעקבות פעילותה, אך שוחררה לאחר שלא נמצאו ראיות מרשיעות.  לאחר החקירה, הרחיבה שמיץ את פעילות הסיוע ונתנה מסתור ומקלט ליהודים בביתה שבברלין. במקביל, המשיכה לסייע ליהודים נזקקים.

קשה להעריך כמה אנשים הצילה אליזבת שמיץ, מכיוון שאת רובם לא הכירה. היא סייעה להם מבלי לבקש תמורה או הכרה.

לאחר תום מלחמת העולם השניה חזרה שמיץ לעבודתה כמורה ומחנכת בבית ספר בעיר הולדתה, הנאו. בשנת 1958 חזרה לעסוק בהיסטוריה לאחר שפרשה מהוראה וערכה מחקר על אודות חיי היהודים בעיר.

בשנת 1961 העידה ליזלוטה פרלס, ניצולת שואה, על הסיוע שקיבלה בתקופת השואה. ליזלוטה היא אחת הנשים שאותן הסתירה אליזבת שמיץ בביתה שבברלין וכך הצילה את חייה. העדות ניתנה ללא ידיעתה של שמיץ ונשמרה בארכיון בברלין.

אליזבת שמיץ נפטרה בשנת 1977 בגרמניה בגיל 84.

בשנת 2010, הוכרה על ידי מוזיאון "יד ושם" כחסידת אומות עולם. לצורך קבלת האות, ניסו במוזיאון לאתר את קרובי משפחתה אך ללא הצלחה. קריאת רחוב על שמה של אליזבת שמיץ יכולה להיות דרך מכובדת ונפלאה להנציח את פועלה, צניעותה וערכיה. מגיע לה רחוב משלה!

איזאבל וייס (1945-2014)

אמנית שעסקה בתחומים רבים, ועיקר עיסוקה היה בצילום וציור.

החלה לצייר כבר בשנות העשרה שלה, ולאחר מכן, למדה אמנות וציור בפריז, סיימה לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. למדה בבית ספר למנהיגות יהודית בצרפת. בשנת 1972 עלתה לישראל, והתגוררה בירושלים.

במהלך הקריירה שלה, השתמשה בטכניקות ציור רבות, כמו רישום פחם, אקרוול, ושמן על קנבס. נושאי עבודותיה בציור הם נופים, בהיותה בצרפת, ציירה את נופי צרפת, ולאחר עלייתה לישראל, ציירה את נופי ישראל.

הייתה חברה בבית האמנים בירושלים, והציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד בארץ ובעולם.

בשנותיה האחרונות עברה לעסוק בצילום, ובשנת 2011, הציגה את עבודותיה בצילום בתערוכה בירושלים.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית ירושלים

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%96%D7%90%D7%91%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A1

רוז שניידרמן (1972-1882)

פעילה חברתית ופוליטית יהודיה-אמריקאית. נאבקה למען זכויות נשים, זכויות עובדים, ובפרט למען נשים במעמד הפועלים.

נולדה כרחל שניידרמן בעיירה סאווין שבפולין למשפחה יהודית דתית. בהיותה בת 8 היגרה המשפחה ללואר-איסט-סייד במנהטן. אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר מכן. האם ניסתה להתפרנס באמצעות עבודה כתופרת, אך נאלצה לשלוח את הילדים לבית יתומים יהודי. בסיום ביה״ס היסודי נאלצה רוז לעזוב את ספסל הלימודים ולעבודה לפרנסתה כתופרת על פס ייצור במפעל לכובעים.

בהיותה בת 20 החלה לארגן את העובדות במפעל יחד עם עמיתה נוספת, והשתיים הצליחו לארגן מספיק עובדות כדי להצטרף לסניף המקומי של איגוד יצרני הכובעים – התאגדות הנשים הראשונה בארגון. בעת שביתת איגוד יצרני הכובעים ב-1905 נבחרה שניידרמן להיות מזכירת הסניף המקומי וצירה באיגוד העבודה המרכזי של ניו יורק. במהרה הפכה לפעילה ב'ליגת נשות האיגוד המקצועי של ניו יורק' – ארגון שהתמקד באיגוד פועלות ובשמירה על זכויותיהן.

ב-1908 נבחרה לסגנית הנשיאה המחוזית של הארגון, החלה לעבוד בו בשכר, והשלימה את לימודיה באמצעות מלגה. בתקופה זו לקחה חלק מרכזי בהתקוממות ה-20 אלף – שביתה גדולה של עובדות תעשיית הטקסטיל בניו יורק – והיתה לחברת מפתח ב'קונגרס הנשים העובדות העולמי'.

לאחר השריפה במפעל הטקסטיל טריאנגל ב-1911 שגבתה את חייהם של כ-150 פועלות ופועלים – רובם המוחלט נערות צעירות – מיקדה שניידרמן את פועלה בהעלאת המודעות לתנאי העבודה במפעלים וב'סדנאות היזע', שפגעו בראש ובראשונה בנשים, ובמאבק לשיפורם.

במקביל היתה שניידרמן פעילה נמרצת למען מתן זכות הצבעה לנשים, מאבק אותו ראתה כבלתי נפרד ממאבקה למען הפועלות. לאחר שהתמודדה לסנאט האמריקאי והפסידה, נבחרה שניידרמן להיות נשיאת הליגה בניו יורק, וב-1926 לנשיאות הארגון הארצי – תפקיד בו כיהנה במשך מעל ל-20 שנה. היא היתה שותפה להקמת איגוד חירויות האזרח האמריקאי, התיידדה עם אלינור רוזוולט ובעלה פ.ד. רוזוולט, ואף מילאה תפקיד בממשלו כשנבחר לנשיא.

בשנים 1944-1937 היתה שרת העבודה של מדינת ניו יורק ופעלה למען זכויות נשים בשוק העבודה. בתקופה זו פעלה גם להצלת יהודים מאירופה הכבושה. בשנת 1949 פרשה מהחיים הציבוריים והקדישה את חייה לכתיבת זכרונותיה, שפורסמו בספר ב-1967.

נפטרה בגיל 90 בניו יורק.

נטען כי שניידרמן טבעה את הביטוי "לחם ושושנים" בנאום מפורסם שלה, כביטוי לזכות הטבעית של הפועל והפועלת לחיים מלאים יותר מלבד ההישרדות הבסיסית ביותר.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן