חייקה קלינגר(1958-1917)

ממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ומחשובי המתעדים את מרד הגטאות בבנדין ובורשה.

נולדה בעיר בנדין שבחבל זגלמביה בדרום-מערב פולין למשפחה חסידית ענייה. למדה בגימנסיה ורכשה שליטה במספר שפות, ביניהן עברית וגרמנית. בנערותה הצטרפה לתנועת ׳השומר הצעיר׳ ובמהרה נהיתה למדריכה, יצאה להכשרה והיתה לחברת ההנהגה המקומית.

עם פרוץ מלחה״ע ה-2 ניסתה לברוח מפולין עם חברה דוד קוזלובסקי ולעלות לא״י, אך הנהגת השומר הצעיר הורתה להם להשאר ולשקם את פעילות התנועה בבנדין. יחד עם חברות נוספות הנהיגו בני הזוג את פעילות השומר הצעיר בבנדין ובקנים נוספים בחבל זגלמביה. בשנים 1942-1940 מנו תנועות הנוער באזור מעל אלפיים חניכים ומדריכים והיוו את אחד ממרכזי הפעילות העיקריים בפולין הכבושה כולה.

בקיץ 1942, עם גירוש יהודי זגלמביה ובהשראת ידידם מרדכי אנילביץ׳, הקימו הפעילים מחתרת לוחמת שהיתה למעשה סניף של אי״ל – הארגון היהודי הלוחם, וקלינגר היתה לאחת הפעילות הבולטות בו. המחתרת ספגה מפלות וכשלונות רבים, וקלינגר איבדה את מרבית חבריה, כולל את בן זוגה דוד. בקיץ 1943 התקבלו הנחיות מורשה ומא״י שהורו לחברים הנותרים להציל את עצמם, אך הם סרבו והוסיפו להלחם.

לאחר ששכלה את מרבית משפחתה באוגוסט 1943 נלקחה קלינגר בשבי הגסטפו, שם עברה עינויים קשים אך הצליחה להימלט והסתתרה בכפר פולני במשך מספר חודשים.  בעת שהותה במסתור כתבה קלינגר יומנים שתיעדו את קורות השומר הצעיר ואי״ל בבנדין בורשה, במסגרת תפקיד ה״נידונה לחיים״ שקיבלה עוד לפני כן ע״י חבריה למחתרת. בכתיבתה היא מעידה שרק מחויבותה לתפקיד המתעדת מנעה ממנה לשים קץ לחייה.

בדצמבר 1943 הצליחה, יחד עם מספר חברי מחתרת נוספים, להמלט לסלובקיה ולאחר מכן להונגריה. בשתי התחנות פגשה את פעילי התנועה המקומיים והעבירה להם את קורות המרד והחורבן בפולין, ובשני המקרים העדיפו החברים המקומיים לקדם פעולות הצלה על פני התארגנות למרד יהודי.

בזכות היותה ניצולה ראשונה מהנהגת השמו״צ בפולין ומקור תיעוד כמעט יחיד לפעולות ההגנה העצמית היהודית, נעשו מאמצים רבים להציל את קלינגר, ובמרץ 1944 הצליחה להגיע לא״י באופן בלתי לגאלי דרך הבלקן, תורכיה, סוריה ולבנון. עם הגעתה לארץ הביאה את בשורות חוויותיה להנהגת הישוב וההסתדרות, ולא חסכה ביקורת כלפי אוזלת היד שלהם בסיוע לאחיהם באירופה, מה שקומם נגדה רבים, ביניהם מנהיג השומר הצעיר, מאיר יערי.

היא נישאה ליעקב רוזנברג (רונן) ועברה לגור בקיבוצו, העוגן. בתחילה ניסתה להוציא את יומניה לאור, אך במהרה סתמה את הגולל על עברה, ילדה שלושה בנים והשתלבה בעבודות הקיבוץ.

בסוף שנות ה-40 עברה משבר נפשי ואושפזה. באפריל 1958 נשלחה לאשפוז פעם נוספת, אך במקום זאת שמה קץ לחייה בערב יום הזכרון ה-15 למרד גטו ורשה.

יומניה של קלינגר היוו ומוסיפים להוות מקור יקר ערך עבור חוקרי תקופת השואה, על אף הצנזור שעברו כשפורסמו במתכונות שונות לאורך השנים, בשל אופיים הישיר והבלתי מתפשר שהיה קשה לעיכול עבור רבים. רק בשנת 2011 פרסם בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, ספר המבוסס ישירות על כתביה, ובשנת 2016 יצאו לאור יומניה המקוריים בעריכה מדעית.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

מרים בן (1927-2001)

אקטיביסטית פוליטית, סופרת וציירת יהודיה-אלג׳יראית.

נולדה כמריליז בן חיים באלג׳יריה לאב יהודי-ברברי ולאם אנדלוסית, מצאצאי מגורשי ספרד. גדלה בבית חילוני-קומוניסטי, ולדבריה רק בגיל 7 הבינה שהיא יהודיה, בעקבות התנכלויות של ילדים בביה״ס.

ב-1940, בהיותה בת 13, סולקה מביה״ס בשל תקנות חדשות של ממשל וישי כנגד היהודים באלג׳יריה. היא עברה לבי״ס יהודי, אך הוצאה ממנו עקב התנגדות אביה לציונות והשלימה את לימודיה בבית.

במקביל הצטרפה לארגון הנוער הקומוניסטי והחלה לעסוק בפעילות חברתית ופוליטית. רוב הנערים והגברים בסביבתה הקרובה גויסו לצבא הצרפתי, ובגיל 14 היתה בן-חיים – אז כבר מרים בן – לנשיאה הראשונה של הארגון.

עם סיום מלחה״ע ה-2 שבה לספסל הלימודים והמשיכה ללימודי פילוסופיה והוראה. היא נשלחה ללמד בכפר מבודד ועני שרוב תושביו אנאלפבתים ופעלה להענקת השכלה ומודעות פוליטית-לאומית לתלמידיה. בתקופה זו כתבה לעיתון הקומוניסטי Alger Républicain.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג׳יריה ב-1954 הצטרפה בן לשורות הלוחמים נגד הכיבוש הצרפתי באזור הרי האטלס. ב-1958 בית דין צבאי צרפתי גזר נגדה, בהיעדרה, 20 שנות מאסר. השלטונות לא הצליחות לתפוס אותה, אך התנכלו לבני משפחתה שנאלצו להגר למרסיי.

עם הכרזת עצמאות אלג׳יריה ב-1962 קיבלה בן תפקיד במערכת החינוך של הממשל החדש, אך במהרה עברה לצרפת בשל מצבה הבריאותי. ב-1965 עלה לשלטון הגנרל בומדיין, ובן נאלצה להישאר בפריז בשל יחס המשטר החדש לקומוניסטים. בתקופה זו למדה בסורבון, כתבה חיבורים היסטוריים, מחזות, נובלות ושירה, ועסקה בציור.

ב-1974 שבה לאלג׳יריה והמשיכה לעסוק בהוראה, בכתיבה ובציור, תוך התמקדות בנושאי מעמד האישה בארצה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1991 נאלצה לגלות שוב לצרפת עקב איומים על חייה מצד קנאים אסלאמיים, שם המשיכה את פעילותה הציבורית, הספרותית והאמנותית. ב-1999 פרמה ספר זכרונות, וב-2001 הלכה לעולמה.

התמונה מאתר Socialgerie.net ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

יעל טבנקין (1924-2020)

לוחמת פלמ"ח.

נולדה באיזור הכרמל, ובהיותה תינוקת עברה לגור בקיבוץ עין חרוד. תקופת פעילותו של וינגייט שפעל בסביבה באותה תקופה, הותירה בה רושם גדול.

בשנת 1944, התגייסה לפלמ"ח, שירתה בגדוד השני, והייתה מפקדת ומדריכת ספורט, הדריכה גם נערות שהיו בגבעת ברנר, ובתקופה מסויימת, הדריכה גם בקיבוץ נען. לקחה חלק גם בפעולות הפלמ"ח, וביניהן פעולת "ליל הגשרים".

אז איפה כדאי להנציח אותה? חיפה, ירושלים

למידע נוסף:https://emek.mynet.co.il/local_news/article/r13L0JkXP

אנדרה סלומון (1908-1985)

אנדרֶה סלומון לבית זוּלצֶא נולדה ב-25.5.1908, בעיירה גְרוּסֵנְהַיים שבאלזס, אזור שהיה נתון אז לשליטה גרמנית. היא היתה הרביעית מבין חמישה אחים. בתום מלחמת העולם הראשונה עברה עיירת מגוריה לשלטון צרפתי. היא למדה בבית הספר היהודי בעיירה ואחר מכן בתיכון בעיר קולמאר.

ב-1931 נישאה למהנדס טוביה סלומון, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. היא עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין בסטרסבור (שטרסבורג). בשעותיה הפנויות היתה פעילה בארגון הצופים היהודיים E.I.F (Eclaireurs Israelites de France), שלימים ימלא תפקיד חשוב בהצלת ילדים יהודיים. היא תמכה בתנועה הציונית.

למחרת הפוגרום ביהודי גרמניה, הידוע כ”ליל הבדולח”, שהתחולל ב-9.11.1938, נודע לה שמנהל בית היתומים היהודי בפרנקפורט מבקש להעביר את הילדים לצרפת. היא פנתה למשרד הפנים הצרפתי והשיגה את אישורו ולאחר מכן פנתה אל ארגון העזרה היהודי בסטרסבור וביקשה שיממן את קליטתת הילדים. ב-6.12.1938 היא הנהיגה קבוצת פעילים שאספה מבית היתומים 52 ילדים, בגילאי 11 – 14. הילדים שוכנו במשפחות יהודיות שלקחו על עצמן את אירוחם. כעבור ארבעה חודשים הביאה מהעיר קרלסרוהה קבוצה בגודל דומה ודאגה לשכנם. היא עמדה בקשר עם הילדים והמשפחות.

לאחר פלישת הגרמנים לצרפת (מ-10.5.1940 ואילך) עברו אנדרֶה ובעלה לעיר קלרמון-פראן בדרום צרפת והיא מצאה שם מגורים לכל הילדים. לאחר כניעת צרפת, הצטרפה אנדרֶה לארגון אוז”ה. היא דחפה את הארגון לעסוק בגורל משפחות וילדים, נטולי אזרחות צרפתית, שנכלאו במחנות מעצר בדרום צרפת. היא החלה לגייס פעילים יהודיים בעלי אזרחות והכינה תוכנית לחילוץ מספר גדול ככל האפשר של ילדים מהמחנות ולקלוט אותם, בשלב ראשון, בבתי ילדים שפתח ארגון אוז”ה. היא פנתה לשלטונות וישי בבקשה, שאושרה לבסוף, להעביר ילדים מהמחנות לבתי הילדים. ב-26.2.1941, הועברו 48 ילדים, בגילאי ארבע עד ארבע עשרה ממחנה גורס למוסדות ממשלתיים עבור יתומי מלחמה. משם נשלחו הילדים למוסדות של אוז”ה. אנדרה סלומון עסקה רבות בשכנוע ההורים שבמחנות להיפרד מילדיהם. אנשי אוז”ה ואנשי ארגון הצופים היהודיים E.I.F נכנסו למחנות המעצר במסווה של עובדים סוציאליים ופעלו לפי הוראותיה.

במקביל ניסתה אנדרה לארגן פינוי של ילדים לארה”ב. בין קיץ 1941 למאי 1942 הצליחה להוציא 242 ילדים בשלוש הפלגות לארצות הברית, לאחר מאמצים רבים להשיג את אישורי ההגירה. היא עצמה ליוותה כל אחת מההפלגות הללו ודאגה שהילדים ייקלטו בארה”ב.

בקיץ 1942 החלו שילוחי היהודים מצרפת לאושוויץ. ב-16 וב-17 ביולי 1942 התנהל מצוד אחרי יהודים חסרי אזרחות צרפתית על ידי משטרת וישי על פי הוראות הנאצים,. 4,051 (31%) מהמגורשים היו ילדים. ב-26 באוגוסט 1942, בהמשך לפעילות משטרת צרפת בגירוש היהודים מפריז ביולי, בוצעו מעצרים נרחבים בקרב יהודי אזור שאטונף-לה-בה (Châteauneuf-les-Bains), שבתחום שלטונה של ממשלת וישי, ב”צרפת הלא כבושה”. שני ארועים אלה שכנעו את אנדרה ויתר ראשי אוז”ה שיש לעבור מפעילות הומאנית לפעילות הצלה של ממש.

ב-11 בנובמבר 1942 נכנסו הגרמנים לאזור וישי והחליפו את ממשלת וישי. תוך חצי שנה גורשו למחנות ההשמדה כ-42,000 יהודים. בתגובה לכך פתח הארגון מרכזים בלימוז’, ניס, מז’ב, סנט-גרוואיס בטולוז פאו וליון, ובשאמברי, שהיתה באזור הנתון לשלטון איטלקי. בסך הכל, אוז”ה גייס יותר מ-25 רופאים וחמישים עוזרים. מרכז הניהול של הארגון עבר לאזור האיטלקי בשאמברי, כשהמטה בז’נבה דאג להשגת הכסף הדרוש למימון כל הפעולות, שהגיע בעיקר מארגון הג’וינט האמריקאי.

הארגונים היהודיים הקימו רשתות מחתרתיות של מילוט והצלה בהיקף ובאינטנסיביות שלא נראו כמותם בארצות אחרות. המקשרת בין פעולות הרשתות לפעולות הלגאליות היתה אנדרה סלומון. יהודים רבים מצאו מקלט בכפרים, האוז”ה ותנועת הצופים היהודים (.E.I.F) פעלו יד ביד עם יחידים וארגונים לא-יהודיים והצליחו להציל למעלה מ-10,000 ילדים, שמרביתם לא זכו יותר לראות את הוריהם. אוז”ה ייסד רשת מחתרתית על מנת להבריח את הילדים למדינות ניטראליות. אנדרה סלומון, שהיתה כזכור פעילה בתנועת הצופים היהודים, תאמה וקשרה בין הפעילויות. היא יזמה הברחה של ילדים שהיו להם קרובי משפחה בארץ ישראל, לספרד דרך אנדורה, משם הגיעו בדרכים עקלקלות לארץ. היא היתה גם המתאמת הראשית בין הרשתות שהבריחו ילדים לשוייץ. סך הכל הועברו לשוויץ כ-1069 ילדים.

מאות רבות של ילדים, אם לא אלפים נצלו בזכות אנדרה סלומון. רבים מהם סיפרו שאנדרה היתה להם אם שניה. רבים שמרו על קשר איתה עד יום מותה.

ב-1948, בגיל 40, נולד בנה היחיד, ז’אן. היא המשיכה בפעילות בארגונים ציוניים. ב-1959 התמנתה כסגנית נשיא ארגון הבונדס. ב-1970, והיא בת 62, הגשימה חלום ועלתה לישראל. היא הלכה לעולמה בארץ, ב-1985, בגיל 77.

מקור וקרדיט: שמעון גת – מדריך טיולים ומרצה

כותבת הפוסט: Anat Eliaz Imber

סרטונים:

כאן

וכאן

וכאן יש סרטון עליה – בצרפתית;

מרסל ניניו (1929-2019)

מרסל ניניו, ממשתתפות "מבצע סוזנה", הייתה מנידוני קהיר וישבה בכלא בקהיר במשך 14 שנים.

נולדה בקהיר. בתחילת תקופת שנות ה-50' היו הכשרות עבור חוליית ריגול, שהופעלה ע"י המודיעין הצבאי דאז, היום אמ"ן. חוליית הריגול הוקמה בשנת 1951, ומטרת פעילותה של הרשת הייתה הפלת משטרו של פארוק שהיה מלך מצריים דאז, ומשטרו היה עויין למדינה. תפקידה של מרסל בפעילות הרשת היה לקשר בין חברי הרשת האחרים, ולהעביר חבילות בין חוליות הרשת. בשנת 1952 למדה לצלם ולכתוב בדיו סתרים.

בעת מעצר חברי החוליות הייתה בנופש, ושם הגיעו אליה השמועות בדבר מעצר חבריה. לאחר מכן, בשנת 1954, נעצרה גם היא, ועברה עינויים קשים בכלא. בשנת 1955, לאחר משפט בזק, נידונה לתקופת מאסר בת 14 שנים, ובנוסף לכך, נידונה גם לעבודות פרך. בשנת 1968 שוחררה ועלתה למדינת ישראל.

בתחילת דרכה בארץ למדה עברית באולפן, ולאחר מכן המשיכה ללימודים אקדמיים, ולמדה ספרות אנגלית, ספרות אמריקנית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1988 הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים, לציון 40 שנות עצמאות למדינה.

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/…/%D7%9E%D7%A8%D7%A1%D7%9C_%D7

וכן בערך שכתבה עליה נורית לניר כרמלי https://politicallycorret.co.il/מרסל-ניניו

אז איפה כדאי להנציח אותה?

הוד השרון

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

חיה אוסטר (1914-1970)

מגיע לה רחובות נוספים על שמה!

אחות ראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן ולוחמת האצ"ל.

אוסטר גדלה בחולות תל-אביב הקטנה של סוף שנות ה – 20 ועוד בהיותה ילדה פעלה להדוף את הפורעים הערבים בירושלים העתיקה. זמן לא רב לאחר מכן, הצטרפה אוסטר לשורות ארגון האצ"ל. מאחר שהייתה נערה צנומה, ניתן היה "להתאים" את שמלתה ולהפכה ל"סליק" נייד, כך נהגה להעביר את הנשק ממקום למקום כשהוא מוסתר על גופה.

לאחר קום המדינה הייתה אוסטר פעילה ב"הוועד למען החייל" ברמת-גן. אוסטר הייתה האחות הראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן.

אוסטר נמנית על מייסדי פלוגת גיוס בית"רית, דרך קליטת עולי בית"ר שבאו מחו"ל.

אוסטר הונצחה בעיר רמת גן בשנת 1972 ברחוב האחות חיה אוסטר.

תמונה באדיבות שמוליק לוטטי.

עיריית רמת גן
Irgun
מוזיאון האצ"ל
תנועת בית"ר העולמית – World Betar Movement

שמחה צברי (1913-2004)

פעילה פוליטית, חברת כנסת ואקדמאית.

שמחה נולדה בארץ ישראל לסעדיה וזהרה, עולים חדשים מתימן, אשר עלו לארץ במסגרת עליית "אעלה בתמר" של בני הקהילה. המשפחה התיישבה בשכונת נווה צדק התל-אביבית, ובילדותה הצטרפה שמחה לתנועת הצופים, אך בהמשך עזבה את הצופים לטובת "גדול עמל" – תנועת נוער קומוניסטית חדשה. שמחה נקשרה לרעיון הקומוניסטי, ולמרות גילה הצעיר, פעילותה הענפה בארגונים קומוניסטיים רבים הביאו לירידתה למחתרת בסוף כיתה ח'. מגיל צעיר התאפיינה שמחה באופיה החזק ונאמנותה הבלתי מתפשרת לשיוויון חברתי ולאידאל הקומוניסטי.

ב1930 נשלחה שמחה מטעם המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה לברית המועצות לשם לימודים, ושם זכתה לכינוי יאמינה – התימנייה. לאחר סיום לימודיה, חזרה שמחה לארץ ישראל ולקחה חלק במגוון פעילויות מחתרתיות נגד מטרות בריטיות וציוניות כאחד. שמחה נעצרה מספר פעמים, ואף ישבה בכלא לתקופות שונות. תכתובת פנים ארגונית מגלה כי שמחה זכתה להערכה רבה בשורות המפלגה הקומוניסטית: "יאמינה, אשה משכילה ומפותחת, מתמצאת היטב בשאלות הפוליטיות… זוכה בכבוד מיוחד וביוקרה ואפשר לקדמה לעבודה אחראית יותר". ואכן, החל מ1934, בהיותה רק בת 21, שמחה לא הייתה רק בת זוגו של אל-חילו, ראש המפלגה, אלא שימשה גם כחברת הוועד המרכזי, מספר שתיים במפלגה ואחת מהדמויות הבולטות ביותר בתנועה הקומוניסטית של אותם ימים.

עם הקמת המדינה, הצטרפה שמחה לקומוניסטיים העבריים אשר היו חלק ממפלגת מפ"ם. אולם לאחר הצטרפותם של חבריה הפוליטיים למק"י, מצאה את עצמה מחוץ למערכת הפוליטית. בגיל 41, ללא בית פוליטי ולאחר שזוועות משטרו של סטלין החלו להתברר, גרמו לשמחה לשבר אידיאולוגי ואישי קשה. שמחה החליטה לחזור לספסל הלימודים, השלימה בגרויות, והמשיכה עד לתואר דוקטור במזרחנות מטעם הסורבון. לאחר חזרתה לארץ, שימשה שמחה כמרצה באוניברסיטת ת"א עד ליום מותה.

לקריאת נוספת

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה נולדה והתגוררה במרבית ימיה.
עיריית תל אביב יפו

** התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן **

שרה קנוט (1905-1944)

מגיע לה רחוב משלה!

משוררת רוסית, ממקימות המחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה.
שרה נולדה באיטליה בשם אריאדנה סקריאבנה, בתו של המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין ואשתו השנייה, טטיאנה שליוצר. בילדותה נדדה משפחתה של אריאדנה בין מדינות רבות באירופה ובאמריקה עד שהתיישבה לבסוף ברוסיה. בגיל 18 הגיעה לפריז, שם השתלבה בקרב קהילת המשכילים הגולים מרוסיה והחלה לפרסם את שיריה.
בשנת 1934, הכירה את בן זוגה המשורר דוד קנוט. לרגל נישואיהם התגיירה אריאדנה ושינתה את שמה ל"שרה". דוד ושרה גידלו יחד את שלושת ילדיה מנישואיה הקודמים ואת בנם המשותף.
בשנת 1940 הקימו דוד ושרה יחד עם אברהם ואז'ני פולונסקי את ה"צבא היהודי", ארגון מחתרתי יהודי שמטרתו להילחם בנאצים ובמקביל להציל יהודים רבים ככל האפשר. לקראת סוף 1942 התעוררו חשדות במשטרה נגד דוד והוא נאלץ לברוח לשווייץ. שרה, שהייתה בהיריון באותה העת, סירבה לעזוב את המחתרת ולברוח איתו, אך כעבור כמה חודשים שלחה את ילדיה, מרים הבכורה בת ה-17, אלי בן ה-8 ויוסף התינוק.
שרה ובתה השניה, בטי, שהייתה רק בת 16, נשארו בצרפת והמשיכו בעבודתן במחתרת במסגרתה הבריחו ילדים יהודים יתומים מצרפת לשווייץ.
ביולי 1944 נתפסה שרה ונרצחה על ידי אנשי מיליציה ששיתפו פעולה עם הנאצים.
לאחר מותה זכתה באות צלב המלחמה ובמדליית הרזיסטאנס.אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בנתניה ובאשדוד, בהן יש עולים רבים מצרפת, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת

 

מתי רובנובה (1925-1944)

מגיעים לה רחובות בישראל!

היתה פרטיזנית יהודיה ופעילה קומוניסטית שנרצחה על ידי המשטרה הבולגרית והפכה לאחד הסמלים של ההתנגדות היהודית בבולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כונתה "סבטלה" בפי חבריה למחתרת. מתוארת כ"גיבורת תנועת ההתנגדות בימבול". על שמה רחובות בערים סופיה וימבול.
נולדה בסופיה, בולגריה. בגיל צעיר החלה להשתתף בפעילויות של תנועת הנוער הקומוניסטית בבולגריה, ובלטה כמדריכה ופעילה. הייתה אחראית על גיוס של צעירים לתנועה. פעילות התנועה בשנים שלפני המלחמה כללה הפצת הרעיונות הקומוניסטיים, דבר שהיה בלתי חוקי. על כן נערכו הפגישות במסווה של פעילויות לנוער.
בראשית 1941 הורע מצבם של יהודי בולגריה. ב-23 בינואר פורסם החוק להגנת האומה וב-1 במרץ חתם ראש הממשלה בוגדאן פילוב בווינה על ההסכם התלת-צדדי ובמסגרתו הצטרפה בולגריה למדינות הציר. בו ביום נכנס הוורמאכט לבולגריה ובולגריה נסגרה להגירת יהודים. בהמשך, בראשית מרץ 1943 נכשלו השלטונות הבולגרים בניסיונם לגרש אל מחנה ההשמדה טרבלינקה לפחות 6,365 מיהודי "בולגריה הישנה" בשל מאבק שניהלו מספר פולטיקאים וראשי הכנסייה בבולגריה. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה.
רובנובה עברה עם חלק ממשפחתה לעיר ימבול, שם המשיכה בפעילותה הקומוניסטית, שכעת כללה התנגדות לשלטון הפרו-פאשיסטי בבולגריה ולזיקתו לנאציזם. היא נעצרה בעקבות זאת מספר פעמים ושוחררה.
במאי 1944 הצטרפה ל'מוות לפשיזם', קבוצת פרטיזנים בולגרית שלחמה בנשק בשלטון הבולגרי.
פעילותם של הפרטיזנים בהרי הבלקן כללה הברחת נשק, ומלחמה בנשק באנשי המשטרה הבולגרית. באחד הקרבות ביערות הבלקן בין הפרטיזנים לאנשי המשטרה, נפצעה רובנובה ברגלה, ופונתה על ידי לוחם אחר מן הגדוד לכפר הסמוך סטרלדג'ה. היא טופלה שם במשך חודש, כשמשתפי פעולה מחביאים אותה בביתם. היא החלימה והייתה אמורה לחזור ליערות ולהילחם, אולם אז הוסגר מקום מחבואה לשלטונות, ככל הנראה על ידי אחד מבני הכפר.
בראשית ספטמבר 1944 פרצה המשטרה אל הבית וירתה בלוחמים וברובנובה, שמתה מפצעיה.
ב-9 בספטמבר, מספר ימים לאחר מותה, התחוללה בבולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית וזכתה לגיבוי הצבא האדום אשר כוחותיו כבשו את סופיה באותו היום. הממשל הפרו-מלוכני הודח, היהודים אשר גורשו הורשו לחזור לבתיהם ובהמשך, עברה בולגריה להלחם לצד בעלות הברית.

הציעו רחובות על שמה בכל מקום בו קרויים רחובות על שם פרטיזנים.

ויקיפדיה

רוז'ה רובוטה (1921-1945)

איך ייתכן שאין על שמה רחובות?

חברת ההתארגנות המחתרתית במחנה ההשמדה אושוויץ. הוצאה להורג בשל חלקה במרד הזונדרקומנדו שפרץ ב-7 באוקטובר 1944.
אין הרבה פרטים הידועים לנו על חייה המוקדמים.
היא נולדה בעיר צ'יחאנוב שבפולין, כנראה למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. בגיל 16 הצטרפה לתנועת הנוער "השומר הצעיר" ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת של תנועה זו. ב-1942 גורשה למחנה אושוויץ. בתחילה עבדה במחסן הבגדים במחנה ובאוגוסט 1942 הועברה למחנה בירקנאו. ב-1943 נוצר קשר בינה ובינה המחתרת היהודית שהוקמה באשוויץ, והיא הצטרפה אליה לצד חברים שהכירה עוד מתנועת הנוער. מטרת המחתרת היתה לאסוף חומרי נפץ ממפעל הנשק שבו עבדו אסירות יהודיות. חומרי הנפץ הועברו בכמויות מזעריות- כמה כפיות בכל יום, ורובוטה היתה האחראית לאסוף אותו ולהעבירו לאושוויץ, שם תוכנן להשתמש בו להכנת מטענים מאולתרים.
בתאריך 7.10.44 פרץ מרד האסירים. במהלך התקוממות הצליחו האסירים להרוג ארבעה אנשי אס אס ולפוצץ את גג קרמטוריום III. בחקירות שערכו הגרמנים לאחר דיכוי המרד, נתפסה רובוטה יחד עם שלוש מחברותיה, אלה גרטנר, אסתר וייסבלום ורגינה שרפשטיין. למרות חקירות רבות ועינויים קשים הן לא הסגירו פרטים על משתתפים נוספים בהתקוממות.
ב-6 בינואר 1945, שלושה שבועות לפני שחרור מחנה אושוויץ על ידי הצבא האדום, הוצאה רובוטה להורג בתלייה בחצר המחנה, יחד עם שלוש חברותיה.

למרות העובדה כי כבר עלו תמיהות לגבי אי הנצחתה עוד ב-1962, רובוטה לא מונצחת בישראל. היא מונצחת באוסטרליה וכן באושוויניצים.

איפה כדאי להציע- בכל מקום. ראשית בירושלים, הבירה, וכן בכל עיר שבה יש הנצחה למורדים אחרים, רחובות בשמות כמו "הגבורה" או "המרי".

לקריאה נוספת