חיה אוסטר (1914-1970)

15192517_1194062040682664_1481913376012044609_n

מגיע לה רחובות נוספים על שמה!

אחות ראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן ולוחמת האצ"ל.

אוסטר גדלה בחולות תל-אביב הקטנה של סוף שנות ה – 20 ועוד בהיותה ילדה פעלה להדוף את הפורעים הערבים בירושלים העתיקה. זמן לא רב לאחר מכן, הצטרפה אוסטר לשורות ארגון האצ"ל. מאחר שהייתה נערה צנומה, ניתן היה "להתאים" את שמלתה ולהפכה ל"סליק" נייד, כך נהגה להעביר את הנשק ממקום למקום כשהוא מוסתר על גופה.

לאחר קום המדינה הייתה אוסטר פעילה ב"הוועד למען החייל" ברמת-גן. אוסטר הייתה האחות הראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן.

אוסטר נמנית על מייסדי פלוגת גיוס בית"רית, דרך קליטת עולי בית"ר שבאו מחו"ל.

אוסטר הונצחה בעיר רמת גן בשנת 1972 ברחוב האחות חיה אוסטר.

תמונה באדיבות שמוליק לוטטי.

עיריית רמת גן
Irgun
מוזיאון האצ"ל
תנועת בית"ר העולמית – World Betar Movement

שמחה צברי (1913-2004)

14729236_1166463466775855_7820742780394948328_nפעילה פוליטית, חברת כנסת ואקדמאית.

שמחה נולדה בארץ ישראל לסעדיה וזהרה, עולים חדשים מתימן, אשר עלו לארץ במסגרת עליית "אעלה בתמר" של בני הקהילה. המשפחה התיישבה בשכונת נווה צדק התל-אביבית, ובילדותה הצטרפה שמחה לתנועת הצופים, אך בהמשך עזבה את הצופים לטובת "גדול עמל" – תנועת נוער קומוניסטית חדשה. שמחה נקשרה לרעיון הקומוניסטי, ולמרות גילה הצעיר, פעילותה הענפה בארגונים קומוניסטיים רבים הביאו לירידתה למחתרת בסוף כיתה ח'. מגיל צעיר התאפיינה שמחה באופיה החזק ונאמנותה הבלתי מתפשרת לשיוויון חברתי ולאידאל הקומוניסטי.

ב1930 נשלחה שמחה מטעם המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה לברית המועצות לשם לימודים, ושם זכתה לכינוי יאמינה – התימנייה. לאחר סיום לימודיה, חזרה שמחה לארץ ישראל ולקחה חלק במגוון פעילויות מחתרתיות נגד מטרות בריטיות וציוניות כאחד. שמחה נעצרה מספר פעמים, ואף ישבה בכלא לתקופות שונות. תכתובת פנים ארגונית מגלה כי שמחה זכתה להערכה רבה בשורות המפלגה הקומוניסטית: "יאמינה, אשה משכילה ומפותחת, מתמצאת היטב בשאלות הפוליטיות… זוכה בכבוד מיוחד וביוקרה ואפשר לקדמה לעבודה אחראית יותר". ואכן, החל מ1934, בהיותה רק בת 21, שמחה לא הייתה רק בת זוגו של אל-חילו, ראש המפלגה, אלא שימשה גם כחברת הוועד המרכזי, מספר שתיים במפלגה ואחת מהדמויות הבולטות ביותר בתנועה הקומוניסטית של אותם ימים.

עם הקמת המדינה, הצטרפה שמחה לקומוניסטיים העבריים אשר היו חלק ממפלגת מפ"ם. אולם לאחר הצטרפותם של חבריה הפוליטיים למק"י, מצאה את עצמה מחוץ למערכת הפוליטית. בגיל 41, ללא בית פוליטי ולאחר שזוועות משטרו של סטלין החלו להתברר, גרמו לשמחה לשבר אידיאולוגי ואישי קשה. שמחה החליטה לחזור לספסל הלימודים, השלימה בגרויות, והמשיכה עד לתואר דוקטור במזרחנות מטעם הסורבון. לאחר חזרתה לארץ, שימשה שמחה כמרצה באוניברסיטת ת"א עד ליום מותה.

לקריאת נוספת

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה נולדה והתגוררה במרבית ימיה.
עיריית תל אביב יפו

** התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן **

שרה קנוט (1905-1944)

מגיע לה רחוב משלה!
שרה קנוט
משוררת רוסית, ממקימות המחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה.
שרה נולדה באיטליה בשם אריאדנה סקריאבנה, בתו של המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין ואשתו השנייה, טטיאנה שליוצר. בילדותה נדדה משפחתה של אריאדנה בין מדינות רבות באירופה ובאמריקה עד שהתיישבה לבסוף ברוסיה. בגיל 18 הגיעה לפריז, שם השתלבה בקרב קהילת המשכילים הגולים מרוסיה והחלה לפרסם את שיריה.
בשנת 1934, הכירה את בן זוגה המשורר דוד קנוט. לרגל נישואיהם התגיירה אריאדנה ושינתה את שמה ל"שרה". דוד ושרה גידלו יחד את שלושת ילדיה מנישואיה הקודמים ואת בנם המשותף.
בשנת 1940 הקימו דוד ושרה יחד עם אברהם ואז'ני פולונסקי את ה"צבא היהודי", ארגון מחתרתי יהודי שמטרתו להילחם בנאצים ובמקביל להציל יהודים רבים ככל האפשר. לקראת סוף 1942 התעוררו חשדות במשטרה נגד דוד והוא נאלץ לברוח לשווייץ. שרה, שהייתה בהיריון באותה העת, סירבה לעזוב את המחתרת ולברוח איתו, אך כעבור כמה חודשים שלחה את ילדיה, מרים הבכורה בת ה-17, אלי בן ה-8 ויוסף התינוק.
שרה ובתה השניה, בטי, שהייתה רק בת 16, נשארו בצרפת והמשיכו בעבודתן במחתרת במסגרתה הבריחו ילדים יהודים יתומים מצרפת לשווייץ.
ביולי 1944 נתפסה שרה ונרצחה על ידי אנשי מיליציה ששיתפו פעולה עם הנאצים.
לאחר מותה זכתה באות צלב המלחמה ובמדליית הרזיסטאנס.
אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בנתניה ובאשדוד, בהן יש עולים רבים מצרפת, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת

 

מתי רובנובה (1925-1944)

מגיעים לה רחובות בישראל!מתי רובנובה

היתה פרטיזנית יהודיה ופעילה קומוניסטית שנרצחה על ידי המשטרה הבולגרית והפכה לאחד הסמלים של ההתנגדות היהודית בבולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כונתה "סבטלה" בפי חבריה למחתרת. מתוארת כ"גיבורת תנועת ההתנגדות בימבול". על שמה רחובות בערים סופיה וימבול.
נולדה בסופיה, בולגריה. בגיל צעיר החלה להשתתף בפעילויות של תנועת הנוער הקומוניסטית בבולגריה, ובלטה כמדריכה ופעילה. הייתה אחראית על גיוס של צעירים לתנועה. פעילות התנועה בשנים שלפני המלחמה כללה הפצת הרעיונות הקומוניסטיים, דבר שהיה בלתי חוקי. על כן נערכו הפגישות במסווה של פעילויות לנוער.
בראשית 1941 הורע מצבם של יהודי בולגריה. ב-23 בינואר פורסם החוק להגנת האומה וב-1 במרץ חתם ראש הממשלה בוגדאן פילוב בווינה על ההסכם התלת-צדדי ובמסגרתו הצטרפה בולגריה למדינות הציר. בו ביום נכנס הוורמאכט לבולגריה ובולגריה נסגרה להגירת יהודים. בהמשך, בראשית מרץ 1943 נכשלו השלטונות הבולגרים בניסיונם לגרש אל מחנה ההשמדה טרבלינקה לפחות 6,365 מיהודי "בולגריה הישנה" בשל מאבק שניהלו מספר פולטיקאים וראשי הכנסייה בבולגריה. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה.
רובנובה עברה עם חלק ממשפחתה לעיר ימבול, שם המשיכה בפעילותה הקומוניסטית, שכעת כללה התנגדות לשלטון הפרו-פאשיסטי בבולגריה ולזיקתו לנאציזם. היא נעצרה בעקבות זאת מספר פעמים ושוחררה.
במאי 1944 הצטרפה ל'מוות לפשיזם', קבוצת פרטיזנים בולגרית שלחמה בנשק בשלטון הבולגרי.
פעילותם של הפרטיזנים בהרי הבלקן כללה הברחת נשק, ומלחמה בנשק באנשי המשטרה הבולגרית. באחד הקרבות ביערות הבלקן בין הפרטיזנים לאנשי המשטרה, נפצעה רובנובה ברגלה, ופונתה על ידי לוחם אחר מן הגדוד לכפר הסמוך סטרלדג'ה. היא טופלה שם במשך חודש, כשמשתפי פעולה מחביאים אותה בביתם. היא החלימה והייתה אמורה לחזור ליערות ולהילחם, אולם אז הוסגר מקום מחבואה לשלטונות, ככל הנראה על ידי אחד מבני הכפר.
בראשית ספטמבר 1944 פרצה המשטרה אל הבית וירתה בלוחמים וברובנובה, שמתה מפצעיה.
ב-9 בספטמבר, מספר ימים לאחר מותה, התחוללה בבולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית וזכתה לגיבוי הצבא האדום אשר כוחותיו כבשו את סופיה באותו היום. הממשל הפרו-מלוכני הודח, היהודים אשר גורשו הורשו לחזור לבתיהם ובהמשך, עברה בולגריה להלחם לצד בעלות הברית.

הציעו רחובות על שמה בכל מקום בו קרויים רחובות על שם פרטיזנים.

ויקיפדיה

רוז'ה רובוטה (1921-1945)

איך ייתכן שאין על שמה רחובות?רוז'ה רובוטה

חברת ההתארגנות המחתרתית במחנה ההשמדה אושוויץ. הוצאה להורג בשל חלקה במרד הזונדרקומנדו שפרץ ב-7 באוקטובר 1944.
אין הרבה פרטים הידועים לנו על חייה המוקדמים.
היא נולדה בעיר צ'יחאנוב שבפולין, כנראה למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. בגיל 16 הצטרפה לתנועת הנוער "השומר הצעיר" ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת של תנועה זו. ב-1942 גורשה למחנה אושוויץ. בתחילה עבדה במחסן הבגדים במחנה ובאוגוסט 1942 הועברה למחנה בירקנאו. ב-1943 נוצר קשר בינה ובינה המחתרת היהודית שהוקמה באשוויץ, והיא הצטרפה אליה לצד חברים שהכירה עוד מתנועת הנוער. מטרת המחתרת היתה לאסוף חומרי נפץ ממפעל הנשק שבו עבדו אסירות יהודיות. חומרי הנפץ הועברו בכמויות מזעריות- כמה כפיות בכל יום, ורובוטה היתה האחראית לאסוף אותו ולהעבירו לאושוויץ, שם תוכנן להשתמש בו להכנת מטענים מאולתרים.
בתאריך 7.10.44 פרץ מרד האסירים. במהלך התקוממות הצליחו האסירים להרוג ארבעה אנשי אס אס ולפוצץ את גג קרמטוריום III. בחקירות שערכו הגרמנים לאחר דיכוי המרד, נתפסה רובוטה יחד עם שלוש מחברותיה, אלה גרטנר, אסתר וייסבלום ורגינה שרפשטיין. למרות חקירות רבות ועינויים קשים הן לא הסגירו פרטים על משתתפים נוספים בהתקוממות.
ב-6 בינואר 1945, שלושה שבועות לפני שחרור מחנה אושוויץ על ידי הצבא האדום, הוצאה רובוטה להורג בתלייה בחצר המחנה, יחד עם שלוש חברותיה.

למרות העובדה כי כבר עלו תמיהות לגבי אי הנצחתה עוד ב-1962, רובוטה לא מונצחת בישראל. היא מונצחת באוסטרליה וכן באושוויניצים.

איפה כדאי להציע- בכל מקום. ראשית בירושלים, הבירה, וכן בכל עיר שבה יש הנצחה למורדים אחרים, רחובות בשמות כמו "הגבורה" או "המרי".

 

 

פלה פינקלשטיין (1921-2008)

איך אין על שמה רחובות?פלה פינקלשטיין

לוחמת במרד גטו וארשה, חברת מחתרת אצ"ל וחברת תנועת החירות.
נולדה בוארשה ב-1921 לבית יהודי מסורתי. בשנת 1935 הצטרפה לתנועת הנוער הציונית בית"ר והשתתפה באימונים קדם-צבאיים, לקראת התגייסות לשורות האצ"ל. היא הושכרה לעבודת חקלאות, וב-1940 החלה, יחד עם חברי קבוצתה, לעבוד בחקלאות בחווה הסמוכה לוארשה. עם הקמת הגטו שבו לעיר, אולם גם אז נמצאה להם אפשרות לעבודה בחקלאות.
הקבוצה נקראה לחזור לגטו ב-1942, ולאחר האקציה הגדולה בגטו הצטרפה פינקלשטיין לאצ"י- ארגון ציוני לוחם, ארגון שאויש ברובו על ידי אנשי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית.
לאחר הצטרפותה לארגון המשיכה פינקלשטיין לעבוד מחוץ לגטו, בבית חרושת, ופעלה להשגת כסף ותליית כרוזים לתמיכה באצ"י.
כשהיגעה ההחלטה לחסל את הגטו התבצרו פינקלשטיין וחברי הארגון בבונקר בקרמליצקה 5, העמדה המרכזית של אצ"י בשטח בתי החרושת בגטו. בלילות יצאה לעבר החומה כדי להשיג נשק והעבירה כלי נשק מכיכר מוראנובסקה דרך עליות הגג. בעמדה זו הייתה אחראית על הציוד הרפואי.
כשבוע לאחר פרוץ המרד, עקב חששות להצתת האזור, נמלטה דרך תעלות הביוב מחוץ לגטו, אך נתפסה. היא נשלחה למיידנק, ואחרי כשלושה חודשים נשלחה לאושוויץ-בירקנאו. היא הרבתה לדבר, אחרי השחרור, על אחוות הנשים שגילתה במחנה ההשמדה- סולידריות שחצתה גבולות השתייכות פוליטית, וכללה חיזוק ותמיכה.
בינואר 1945 גורשה בצעדת המוות. לאחר שלושה ימים הגיעו לכפר בשם פורמבה, ושם מצאה מקלט אצל אישה פולנייה. לאחר השחרור שבה פינקלשטיין לוארשה, לחפש אחר משפחתה.
מוורשה החליטה לעלות ארצה. היות ולא היתה דרך חוקית לעלות מסעה החלק בצ'כיה, ולאחר מכך איטליה. בינואר 1946 הגיעה לאיטליה ועלתה לאוניית המעפילים "אנצו סרני", שנתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה נשלחו למחנה המעצר בעתלית. לאחר הגיעה לארץ היא התגייסה לאצ"ל. היא חוותה קשיי קליטה רבים, במהלכם נאלצו היא ובעלה לפלוש לדירת שיכון בחולון על מנת שתתאפשר להם קורת גג. לאחר חמש שנים בחולון עברו השניים למושב נורדיה, שם נולדו להם שני ילדים.
במשך תקופת פעילותה הציבורית היא חשה שוב ושוב כי חלקה של תנועת בית"ר מושתק ונדחק הצידה מהנארטיב הלאומי, היא השתתפה במשלחות בני נוער לפולין, ופעלה לשילוב בני מיעוטים בהן.

איפה כדאי להמליץ? חולון – שם גרה, ובכל עיר שבו מונצחים לוחמי מרד גטו וארשה האחרים.

 

 

חסיה בורנשטיין (בילצקי) (1921-2012)

איך יכול להיות שאין על שמה רחובות?חסיה בורנשטיין

חברת השומר הצעיר וקשרית במחתרת היהודית בביאליסטוק, במלחמת העולם השנייה. אשת חינוך ואמנות וממקימות קיבוץ להבות הבשן.
חסיה בילצקי נולדה בגרודנו, פולין בינואר 1921 כבת שנייה למשפחה בת ארבעה ילדים. בגיל 12 הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", שם התחנכה לערכים ציוניים וסוציאליסטיים, הדריכה, השתתפה בסמינר והייתה מהפעילות המרכזיות בקן גרודנו. ובבגרותה אף הפכה לנציגת הקן בוועידת התנועה המרכזית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נכבשה גרודנו על ידי הצבא הגרמני. מספר שבועות לאחר מכן, כחלק מהסכם ריבנטרופ מולוטוב, עברה העיר לידי הצבא האדום.
ביוני 1941, בראשית מבצע ברברוסה, 22 ביוני 1941, נכבשה גרודנו פעם נוספת בידי הגרמנים, והיהודי העיר הועברו לגטאות.
תחת העוצר ותנאי החיים הקשים בגטו, החלו בילצקי וחבריה לשומר הצעיר להתארגן כהנהגה פעילה-'אקטיבה', גוף אשר קיבל החלטות על אופי הפעילות התנועתית בגטו והיווה רשת של עזרה הדדית, תמיכה ומערכות חינוך חלופיות.
בנובמבר 1942, בעזרתו של זרח זילברברג, החלו בילצקי וחבריה לבסס את המחתרת הלוחמת בגטו. הם יצרו דרכי מנוסה- במעברים בין בתים וגדרות, פעלו ליצירת נשק קר, להשגת נשק חם מהכפרים הסמוכים והקימו מעבדה לזיוף תעודות ומסמכים.
בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה לזיוף מסמכים לגטו ביאליסטוק, תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה בילצקי לביאליסטוק היא החלה לשמש כקשרית תחת הזהות הבדויה הלינה סטשיוק. במשך חצי שנה פעלה בילצקי כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד.
לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק ברוניה קליבנסקי, חברת תנועת דרור, חברת ה"תא האנטי פשיסטי בביאליסטוק", ליזה צ'פניק, חברת תנועת קומסומול בגרודנו, אניה רוד, קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ורבקה מדייסקה, חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים. בספרה, "אחת ממעטים" מציינת בילצקי תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם אוטו בוסה (Otto Busse), גרמני אשר סייע ליהודים רבים, אצלו עבדה והוא הפך לאיש סוד ושותף משמעותי של בילצקי בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" וארתור שאדה (Arthur Schade), קומוניסט גרמני אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.
ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה בילצקי, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, נאספו נתוני השטח ובילצקי שרטטה מפה מדויקת של המערך. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו בילצקי וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלו על כך בילצקי, ליזה צ'יפניק ואניה רוד את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים.
בספטמבר 1944, חזרה בילצקי יחד עם חברותיה הקשריות- אניה רוד וליזה צ'פניק לגרודנו. בספטמבר 1945 היא הגיעה לוורשה ושם, יחד עם חייקה גרוסמן, וראשי הנהגת תנועת 'דרור'- צביה לובטקין, אנטק צוקרמן ואחרים, החליטו על הקמת קיבוצים משותפים של תנועת השומר הצעיר ודרור בערים השונות של פולין. היא לקחה חלק בהקמת הנהגה ראשית של השומר הצעיר בעיר לודז' והחלה לפעול יחד עם שותפיה לאיסוף בני הנוער הניצולים, חינוכם והכשרתם לקראת עלייה לארץ.
במרץ 1946 הוקמה "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודיים על ידי תנועות הנוער החלוציות". מטרתה הייתה לאסוף את כל הילדים היהודיים בפולין ובסביבה ולהביאם לארץ ישראל. הג'וינט סייע רבות בהקמת הארגון ומימון פדיון הילדים. בילצקי פתחה את בית הילדים היהודי הראשון של הקואורדינציה, והמשיכה לסייע ולעזור ליתומים בערי פליטים רבות באירופה.
ב-1 באפריל 1947 העפילה בילצקי והיתומים הבוגרים יותר שתחת חסותה לארץ על אוניית המעפילים 'תאודור הרצל', – נתפסה וגורשה לקפריסין, שם המשיכה לחנך ולתמוך ביתומים שתחת חסותה.
באוגוסט 1947 קיבלו הילדים אשרת כניסה לארץ ובילצקי המשיכה בדרך חדשה. היא הצטרפה לגרעין ולקחה חלק בהקמת קיבוץ להבות הבשן. במהלך החיים בקיבוץ היא המשיכה לעבוד כמחנכת. תחילה פתחה את גן הילדים במעברה חלסה, לימים קריית שמונה. לאחר מכן עסקה בקליטת קבוצות עליית הנוער בקיבוץ והגרעין הארגנטינאי שהגיע עם פרוץ מלחמת ששת הימים. גם כשהגיעה העלייה הרוסית הגדולה בשנות ה-90, בילצקי נרתמה לעזור בקליטת המשפחות ותרמה רבות הן בשל אישיותה והן בשל ידיעת השפה הרוסית.
במקביל עסקה באמנות, הקימה את מחלקת הקרמיקה במכללת תל-חי, יצרה ולימדה ואף עמדה בראש המחלקה. כגמלאית ריכזה ופיתחה את המתפרה בקיבוץ ושבה לעסוק בעבודות עיצוב ותפירה. בשנת 2003 הוציאה לאור את ספרה "אחת ממעטים", בעזרתה של נעמי יצהר אשר ראיינה וכתבה את סיפורה.

היא ראויה להנצחה בכל עיר ויישוב, על פעילותה המגוונת ללא ליאות. כדאי להציע אותה בקרית שמונה.

חווקה פולמן רבן (1924-2014)

מגיעים לה רחובות!חווקה פולמן רבן

היתה חברה בתנועת "דרור" בפולין ומחברי הארגון היהודי הלוחם בו שימשה כקשרית. בישראל היתה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, מחנכת ומדריכה בבית לוחמי הגטאות ובמרכז הלימודי על שם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן ופעילה בהנחלת זיכרון השואה בארץ ובעולם.
נולדה בפולין. בשנת 1939 הצטרפה לקבוצה קטנה של בני נוער, שהייתה לחוג הנוער הלומד של תנועת "דרור".
עם כיבוש פולין על ידי גרמניה, הוכנסה משפחתה של פולמן רבן לגטו ורשה (בית המשפחה כבר היה ממוקם בתוך גבולות הגטו). היא שימשה כקשרית, והעבירה הודעות על תנועת הגרמנים לחבריה לתנועה ברחבי שטחי הכיבוש הנאצי.
במסגרת פעילותה נשלחה פולמן יחד עם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממובילי המרד, לקרקוב, כדי לתאם את פעילות המרד בגטו שם. באחת מפעולות המרד היא נעצרה על ידי אנשי גסטאפו, הוכתה ונכלאה. היא נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אך בשל הזהות שהציגה במהלך מעצרה – לא תויגה כיהודייה, אלא כ"אסירה פוליטית". עם תחילת ההפצצות בעלות הברית על המחנה, היא נשלחה לצעדת מוות לעבר מחנה רוונסבריק שבשטח גרמניה. בסוף אפריל 1945 שוחררה מהמחנה, וב-1947 עלתה לארץ, מספר שבועות לפני ההחלטה על תוכנית החלוקה באו"ם.
באפריל 1949 נמנתה עם מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, והייתה בין הנואמים בטקס העלייה על הקרקע, ב-19 באפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו ורשה.
בקיבוץ עבדה בחקלאות ובבתי הילדים. היא למדה הוראה בסמינר אורנים ועבדה כ-14 שנים כמורה בבית הספר.
הציעו רחובות על שמה בעיר מגוריכן.
צילום באדיבות מוזיאון בית לוחמי הגטאות
 

חיה לזר (1924-2003)

איך אין על שמה רחובות?חיה לזר

פרטיזנית, עיתונאית, ממייסדות מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים במצודת זאב.
נולדה בוילנה למשפחה יהודית חילונית. עם הכיבוש הגרמני הועברה המשפחה לגטו. בזמן מגוריה בגטו התוודעה לזר במועדון הנוער לרעיון המרד. היא הצטרפה לתנועת הקומוסול והיתה מועמדת להצטרף למחתרת, אולם לא הספיקה להפוך לחברה רישמית בו.
בספטמבר 1943 החלה ההכנה לחיסול הגטו, וראשי ארגוני המרד החליטו לברוח ליערות ולהלחם משם- במקום לפתוח במרד בין חומות הגטו. לזר, שעדיין לא היתה חברה, לא הורשתה להצטרף לבריחה המאורגנת, ולבסוף ברחה ליער לבדה. לאחר כמה ימי נדודים היא הצליחה לחבור לקבוצת פרטיזנים ביערות רודניצקי- והגיעה אליהם לפני קבוצת הפרטיזנים מהגטו (בהנהגת אבא קובנר). לאחר מכן היא הפכה לחברה מן המניין בקבוצה, ויצאה לפעילויות מבצעיות- בינהם הטמנת מוקשים ופעולות בוילנה.
עם תום המלחמה המשיכה חיה בנדודים באירופה- תחילה לפולין, ואז לצ'כיה, ואז לאיטליה. עם כניסתה להריון החליטה כי אינה רוצה להביא ילדים לעולם באירופה, והעפילה יחד עם בעלה לישראל.
עם הגיעה לארץ היא החלה לעבוד כעיתונאית. תחילה במעריב ולאחר מכן בעיתון "חירות"- והתמקדה במאמרים פוליטיים ואקטואליים- כחלק מעבודתה היא גם סיקרה את משפט אייכמן.
תפיסתה לגבי השואה, שהובילה אותה לאורך חייה ועבודתה היתה של התנגדות למיתוס ה"גבורה"- שאותו, לתפיסתה, ייצג אבא קובנר, ואמונה במיתוס ה"התנגדות וההישרדות"
היא פעלה גם להנצחה ופרסום עדויות על השואה- היתה ממייסדי מוזיאון הפרטיזנים, תרגמה עדויות וסייעה לפרסום ספרים על השואה.
היא נקברה בקריית שאול.

איפה כדאי להציע? בתל אביב- שם גרה ופעלה, בחיפה, שם התגוררה מיד לאחר שהגיעה לארץ, ובכל עיר עם רחובות המנציחים את הלוחמים בגטאות ומחוץ להם.

התמונה באדיבות המשפחה

מלכה רופא (1915-1996)

איך אין על שמה רחובות?12088020_919164838172387_7965982249995331958_n

לוחמת, אלחוטנית ושליחת המוסד.
קורות חייה עשירים ומלאי עשייה לשירות המדינה- כאלחוטנית בפלמ"ח וכשליחה סודית בניכר.
נולדה באודסה. בשנת 1922 עלתה עם משפחתה לישראל לתל אביב. בשנת 1932 החלה ללמוד בסמינר לוינסקי למורות, ושנה לאחר מכן הצטרפה לפעילות ההגנה ושירתה בתפקידי קישור, תוך כדי המשך לימודיה.
ב- 1935 היא החלה לעבוד בהוראה וחינוך לגיל הרך ובשנת 1937 הצטרפה לקיבוץ מעוז חיים- שם לקחה חלק בפעילות קבוצת האתתים- שהעבירו מסרים סודיים באיתותים מחתרתיים, כחלק מפעילותה בהגנה.
בשנת 1942 היא גויסה לקורס אלחוטנים, שנערך מטעם הסוכנות היהודית. מטרת הקורס היתה הכשרת מאותתי מורס, למקרה שבו ישראל תיכבש ע"י גרמניה הנאצית מידי הבריטים.
לאחר סיום הקורס היא חזרה לקיבוץ מעוז חיים והקימה שם את תחנת המורס בחסות הבריטים, וזמן קצר לאחר מכן הקימה את תחנת המורס המחתרתי של ההגנה- ופיקדה עליה.
שנה לאחר מכן, ב-1943, במהלך סמינר שליחים של הסוכנות היהודית הודיעו לה כי היא מועמדת להשלח לעיראק ולהקים בבגדד תחנת אלחוט שתסייע להעברת ידיעות לארץ.
היא יצאה למסע באותה השנה, מחופשת לחייל ובתעודות מזויפות. בהגיעה לבגדד הסתתרה מאחורי רעלה, ולקחה לעצמה את השם הבדוי "רשל". היא למדה ערבית והתגוררה בבית של משפחה מקומית. סיפור הכיסוי שלה כלל עידוד עלייה ולימוד עברית- משימה שהכשרתה כמורה סייעה לה בה.
באמצעות תחנת הקשר שהקימה תואמו עלייתן של קבוצות העלפה והועבור ידיעות שונות על ההגנה
אולם, נוכחותה הזרה של רופא בלטה והעלתה את חשדות הרשויות, והוחלט להבריח אותה חזרה לא"י.
עם חזרתה לא"י המשיכה לשדר מתחנות האלחוט ולהדריך בקורסי האלחוט.
בפברואר 1946 נשלחה לצרפת להפעיל שם את תחנת האלחוט.
אחרי הקמת המדינה ופירוק הפלמ"ח מילאה תפקידים שונים בקיבוץ מעוז חיים, ביניהם בהנהלת חשבונות ובמטבח הילדים. לא נישאה ולא נולדו לה ילדים. הקדישה את חייה לפעילות ציבורית.

עד כמה שידוע לנו אין על שמה רחובות. כדאי להציע בכל עיר עם רחוב ה"פלמח" או "העלייה", ובכל עיר שבה מנציחים ומוקירים לוחמים ואנשי ריגול אחרים.

התמונה מארכיון קיבוץ מעוז חיים