נעה בלאס (1937-2008)

נעה בלאסמוזיקאית, מחנכת ומייסדת שיטות ריפוי באמצעות מוזיקה ויוגה.

נעה בלאס נולדה בתל אביב, וכבר מגיל קטן נמשכה לעולם המוזיקה. הוריה זיהו את כשרונה, ונעה למדה מגיל קטן נגינה על פסנתר, חליל וקומפוזיציה. בבגרותה, המשיכה נעה את לימודיה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ולאחר תום לימודיה כבר החלה בהלחנת יצירות מוזיקליות שונות, כתבה ספרים רבים בתחום החינוך המוזיקלי והחינוך המיוחד וכתבה סיפורי אגדות לילדים המשלבים צלילים ומוזיקה. אך מעל הכל, נדמה כי מפעל חייה היו שיטות הלימוד אותם פיתחה המיועדים לכלל האוכלוסייה ומבוססים על חינוך מוזיקלי כאמצעי טיפולי. התעניינותה המוזיקלית הייתה מגוונת, ובהדרגה חיפשה צלילים חדשים בעלי אפקט פסיכולוגי ופסיכותרפי. נעה הפכה את ביתה למעין מעבדה מוזיקלית, וחדריה השונים היו מעוטרים בצלחות מנגנות, גונגים גדולים ושאר כלי נגינה – מאולתרים ותקניים – אשר דרכם חקרה את השפעת הצלילים והמוזיקה על נפש האדם. את שיטותיה הייחודיות לימדה נעה במשך כ-3 עשורים באוניברסיטת בר אילן במחלקה להשתלמות מורים, ובכך למעשה הכשירה מטפלים לשיטותיה. לדבריה, המכנה המשותף לכל שיטות הלימוד אותם ייסדה, הוא הדגש על יצירת הקשר מצד המטופל בין המילים והסמלים לצלילים, ועל ידי חיבור זה לנסות ולסייע למטופל בקושיו ובצרכיו.

עד היום, שיטותיה נלמדות באוניברסיטאות, מכללות לחינוך, השתלמויות מטעם משרד הרווחה ועמותות העוסקות בתחום החינוך המיוחד, ובבתי ספר רבים המשלבים את את ילדי החינוך המיוחד. בנוסף, שיטותיה זכו להכרה עולמית ותורגמו לשפות שונות, תוך כדי המלצות מטעם משרדי רווחה רבים באירופה ובארה"ב כשיטות טיפול עדיפות.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א, בה התגוררה ויצרה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – http://www.noablass.com/

**תמונת של נעה לקוחה מתוך אתרה הרשמי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן. צילום: דרורה שפיץ**

ורדינה שלונסקי (1905-1990)

15036186_1185813321507536_6800575418065176996_nלמה היא לא מונצחת?
נחשבת למלחינה הישראלית הראשונה. בנוסף היתה גם פסנתרנית ועיתונאית.
נולדה במזרח אוקריאנה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. משפחתה היתה חובבת אומנות ויצירה, וטיפחה את כישורי הילדים.
שלונסקי החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש,והמשיכה לפתח את כשרונותיה בוינה גם אחרי שכל משפחתה עלתה לארץ ב- 1923. ב-1930-1934 החלה להשתלם גם בקומפוזיציה בפריז. בין השנים 1934 ו-1937 שהתה גם בארץ ישראל ולאחר מכן שבה לפריז. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטה ללונדון שם התפרנסה כתופרת ב"מרקס אנד ספנסר" ומנגינה בפסנתר בבית קפה בכיכר פיקדילי.
ב- 1944 עלתה לארץ, אולם לא הצליחה להשתלב בחיי המוזיקה, בין היתר עקב נטייתה להתרחק ביצירתה ממאפיינים אוריינטליים שנחשבו הכרחיים לגיבוש סגנון ארצישראלי חדש.
בארץ יצירתה התמקדה בעיקר בהלחנת שירים. שלונסקי כתבה יותר ממאה שירים, למילים של משוררים שונים. היא חיברה גם שירי ילדים למילים של אנדה עמיר-פינקרפלד.

מחוץ לגבולות היישוב בארץ זכתה שלונסקי להכרה בינלאומית: השיר "פואמה עברית", שהיה אופוס 1 שלה ונכתב בשנת 1932 לזכר אביה, זיכה אותה בפרס בפריז, פרס שנועד לנשים בעלות מקצועות חופשיים.
רביעיית מיתרים משנת 1948 זיכתה אותה בפרס בארטוק בהונגריה. בשנת 1935 כתבה שלונסקי סימפוניה, היצירה הראשונה שלה לתזמורת, ובשנים 1942-4 את הקונצ'רטו לפסנתר. שתי היצירות בוצעו לראשונה רק כעשרים שנה לאחר חיבורן.
בישראל זכתה בשני פרסי אקו"ם על פועלה המוזיקלי – בשנת 1973 וב-1984 למפעל חיים.
שלונסקי אינה מונצחת בישראל כלל.
כדאי להציע אותה לעיריית תל-אביב-יפו, שבה התגוררה ונפטרה, לערים עם תזמורות, כמו עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי, ו עיריית ראשון לציון.

שולמית רופין (1873-1912)

12651084_977811175641086_4599444886666868226_nלמה היא לא מונצחת?

מחלוצות המוזיקה ביישוב המתחדש בא"י. מייסדת בית הספר למוזיקה ביפו.
נולדה בקיסרות הגרמנית למשפחה יהודית משכילה. כבר מגיל צעיר התבלטה ביכולותיה המוזיקליות ובקולה הייחודי. היא התחנכה בקונסרבטוריון בברלין והתמחתה בלימוד זמרה אומנותית.
חלומותיה להופיע כזמרת אופרה נגדעו עקב התנגדות משפחתה, שראתה בזה סימן לתרבות רעה והתפקרות. כדי להמשיך בתחום החלה ללמד מוזיקה.
בשנת 1908, לאחר נישואיה לארתור רופין- פעיל ציוני. נישואיה גדעו את הקריירה שלה באירופה, והיא עלתה יחד איתו לפלשתינה.
רופין היתה ליד ימינו של בעלה, ובזכרונותיו הוא כתב עליה כי היא היתה משכילה ממנו, בעלת ידיעות רחבות יותר בתרבות העולם וראה בה שותפה אמיתית ומלאה לדרכו הציונית.
בשנת 1910 היא החלה בהקמת בית הספר למוזיקה- ובנובמבר של אותה שנה פתח המוסד את דלתותיו בעזרת תרומות נדיבות מיהדות רוסיה.
הקמת בית הספר היתה חלק מתפיסתה הציונית העמוקה של רופין, שראתה באמנות ובמוזיקה בפרט פתח לעירור התרבות היהודית המתחדשת כחלק מבניית החברה להקמת בית לאומי איתן. תלמידיה בית הספר וממשיכי דרכה היו לבני הבסיס של התרבות המוזיקלית הישראלית- בנגינה וזמרה.
שנתיים לאחר פתיחת בית הספר, בשנת 1912, נפטרה רופין כתוצאה מהרעלת דם לאחר לידתה השנייה.
בית הספר שלה, נקראה "שולמית" להנצחתה, עד שנסגר בשנת 1938.
איפה כדאי להנציח אותה- בכל מקום שבו מונצח בעלה, ארתור רופין, שראה בה שותפה מלאה למפעלו הציוני, בערים בעלות מוסדות אופראים- כמו תל אביב, ראשון לציון.

להמשך קריאה
צילום- הרמן טיץ

פנינה זלצמן (1922-2006)

מגיעים לה רחובות!פנינה זלצמן

היתה פסנתרנית ישראלית. כונתה "הגברת הראשונה של הפסנתר בישראל". היתה פרופסור אמריטוס למוזיקה בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב, שופטת בתחרות רובינשטיין ותחרויות נוספות, כלת פרס ישראל למוזיקה לשנת 2006.
נולדה בתל אביב. הוריה היו שוחרי תרבות וחובבי מוזיקה, שעודדו את עניינה בפסנתר. כשהייתה בת שבע, בא הפסנתרן אלפרד קורטו להופיע בארץ ישראל, שמע את נגינתה והזמין אותה לבוא ללמוד אצלו בפריז. הוא כתב אודותיה לחיים ויצמן: "הילדה הזאת היא מוזיקה שמתגלמת בבן אנוש".
בהיותה בת שמונה התקבלה ללימודים באקדמיה, בתמיכת משפחת רוטשילד, כילדה יחידה בין סטודנטים בוגרים. בין מוריה היו איגור סטרווינסקי, פבלו קזאלס, ארתור רובינשטיין וארטור שנאבל.
בשנת 1939 הופיעה לראשונה עם התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית הצעירה, ובגלל מלחמת העולם השנייה לא יכלה לשוב לצרפת ונשארה בארץ. בתקופת המלחמה הופיעה עם הפילהרמונית בארץ ישראל ובמצרים. בהופעותיה גם גייסה כספים למען היישוב ולמען התזמורת.
במלחמת העצמאות הופיעה לפני חיילים.
בשנת 1960 יצאה למסע הופעות סביב העולם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ובשנת 1963 הייתה הפסנתרנית הישראלית הראשונה שניגנה בברית המועצות.
החל מ-1973 הייתה פרופסור מן המניין באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, שבה הייתה חברת סגל משנת 1969.
במשך השנים הופיעה ברחבי העולם, באירופה, בארצות הברית ובקנדה, בסין וביפן, באוסטרליה ובניו זילנד, בדרום אמריקה ובאפריקה, תחת שרביטיהם של גדולי המנצחים בעולם כמו פול פאריי, גיאורג שולטי, זובין מהטה, קרלו מריה ג'וליני, שרל מינש, יוזף קריפס, נוויל מרינר ומנדי רודן.
זלצמן כיהנה כשופטת בתחרות רובינשטיין מאז שנתה הראשונה, ושפטה גם בתחרויות רבות אחרות בארצות אירופה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה.
בשנת 2006 זכתה זלצמן בפרס ישראל למוזיקה.

הציעו על שמה רחוב בתל אביב עיר הולדתה, או בעיר שלכן, או בכל מקום בו יש מרכז תרבותי.

ויקיפדיה

 

 

ברכה צפירה (1990-1910)

מגיע לה עוד רחובות!ברכה צפירה

חלוצת הזמר העברי החל משנות ה-30. נחשבת לדמות מקורית וחשובה ביותר בחיי המוזיקה בישראל – כמי שהשפיעה על התפתחותו של הסגנון החדיש שהוצמד לו התואר "ים תיכוני".

כיתומה מגיל צעיר נדדה בין משפחות אומנות מעדות ומחברות שונות בירושלים, וכך קלטה כבר בילדותה לחנים ושירים של מגוון העדות והייתה מעין אוסף מהלך של שירי עדות ישראל.

הסגנון המיוחד של שירתה וגווניה הכילו יסודות של מוזיקה תימנית, ספרדית וערבית. המבטא הגרוני וחיתוך הצליל הכללי של קולה הקנה לביצועיה ממד של "אותנטיות", "שורשיות" ו"חושניות" – בעיקר לאוזניים של מי שחונכו על מוזיקה אירופית. היא הרבתה לשיר את שיריו של חיים נחמן ביאליק, שלהם הותאמו לחנים מזרחיים. צפירה עבדה גם עם מלחינים יוצאי אירופה וחשפה בפניהם את עולם שירי העם המזרחיים, ובכך יצרה סגנון מוזיקלי ישראלי מקורי והקימה גשר בין המוזיקה המזרחית לעולם המוזיקה הקלאסית.

שירה, "למדבר שאנו", היה השיר שפתח את השידורים העבריים של "קול ירושלים – הרדיו המנדטורי" בשנת 1936, שידורי הרדיו הסדירים הראשונים בארץ ישראל.

יש רחוב על שמה בירושלים.
מומלץ להציעה בתל אביב, שם התגוררה, ובערים נוספות.

צילום: אסתי בר-כוכבא