אסנת ברזאני (1670-1590)

איך יכול להיות שאין על שמה רחובות?אסנת ברזאני

תנאית, משוררת וראש ישיבה בכורדיסטאן.
נולדה בשנת 1590 (לערך) בכורדיסטאן, כחלק משושלת של רבנים מקובלים (לומדי קבלה) – בתו של הרב המקובל שמואל בראזני ונכדתו של נתנאל בראזני. זכתה לעמדה נדירה בעולם היהודי – אז והיום – של סמכות רוחנית ותורנית ברורה, שלא ערערו עליה, ושל קול נשי חד וברור שלא הוסתר או כוסה.
אסנת, שהייתה בת יחידה, זכתה לחינוך תורני מפי אביה והתחנכה בישיבתו. לקראת נישואיה השביע אביה את בן זוגה (כך היא מכנה אותו בכתביה) שלא להטיל עליה מלאכות ולאפשר לה להקדיש את עתותיה ללימוד. לאחר מות אביה שימשה אסנת כיורשתו ולימדה את תלמידיו בישיבתו. לאחר מות בעלה המשיכה בתפקידה – ושימשה כראש הישיבה, הן בהוראה והן בפן הניהולי.
סביב אסנת נקשרו אגדות ומעשיות עממיות: היא מוזכרת במורשת יהדות בבל כתנאית ומקובלת, אישה גדולה בתורה, שעשתה לעצמה שם בנסים ונפלאות. היא מוזכרת שם כאישה היכולה להקפיא אנשים במבטה, בעלת כוחות שכנוע גדולים ויכולות אישיות. שמה נכתב על קמעות והיא נתקבלה על ידי הקהילות היהודיות שבהן פעלה כבעלת סמכות וקול.
מעבר לפעילותה התורנית, אסנת ידועה גם בשירה ובפיוטים שכתבה. שירה זו חשובה הן מהבחינה הלירית שלה והן בפן ההיסטורי שהיא חושפת, שכן היא מעידה על קשרים בין יהדות ספרד ליהדות כורדיסטאן (השירים כתובים בסגנון דומה) ועל חילופים תרבותיים בין הקהילות השונות. שיריה הם בין הדוגמאות היחידות לשירים מאת משוררות יהודיות טרם התקופה המודרנית.
העדויות על חייה של אסנת מגיעות הן מכתבים ומסיפורים עממיים והן מכתביה השונים, המעידים על שליטה מלאה בעברית ובכתובים ועל רקע רוחני וספרותי רחב ועמוק.
אסנת מהווה דוגמה לאישה שניתנה לה האפשרות לגדול ולהתפתח, מתוך אמונתו המלאה של אביה ביכולותיה, ולאופן שבו היו יכולות נשים, גם בימי הביניים, להגיע למעלות רוחניות ואינטלקטואליות מרשימות, כאשר הגברים שסביבן לא מנעו זאת מהן.
איפה כדאי להציע אותה? בערים בעלות אוכלוסייה דתית גדולה, כגון אלעד, בני ברק, חריש ובית שמש, אך גם בערים חילוניות שיש בהן נשים בעלות תאוות ידע ויכולות שניתנות לפיתוח אם רק תינתן להן ההזדמנות.


למידע נוסף 1 2
פיוטים שכתבה

 

 

חסיה בורנשטיין (בילצקי) (1921-2012)

איך יכול להיות שאין על שמה רחובות?חסיה בורנשטיין

חברת השומר הצעיר וקשרית במחתרת היהודית בביאליסטוק, במלחמת העולם השנייה. אשת חינוך ואמנות וממקימות קיבוץ להבות הבשן.
חסיה בילצקי נולדה בגרודנו, פולין בינואר 1921 כבת שנייה למשפחה בת ארבעה ילדים. בגיל 12 הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", שם התחנכה לערכים ציוניים וסוציאליסטיים, הדריכה, השתתפה בסמינר והייתה מהפעילות המרכזיות בקן גרודנו. ובבגרותה אף הפכה לנציגת הקן בוועידת התנועה המרכזית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נכבשה גרודנו על ידי הצבא הגרמני. מספר שבועות לאחר מכן, כחלק מהסכם ריבנטרופ מולוטוב, עברה העיר לידי הצבא האדום.
ביוני 1941, בראשית מבצע ברברוסה, 22 ביוני 1941, נכבשה גרודנו פעם נוספת בידי הגרמנים, והיהודי העיר הועברו לגטאות.
תחת העוצר ותנאי החיים הקשים בגטו, החלו בילצקי וחבריה לשומר הצעיר להתארגן כהנהגה פעילה-'אקטיבה', גוף אשר קיבל החלטות על אופי הפעילות התנועתית בגטו והיווה רשת של עזרה הדדית, תמיכה ומערכות חינוך חלופיות.
בנובמבר 1942, בעזרתו של זרח זילברברג, החלו בילצקי וחבריה לבסס את המחתרת הלוחמת בגטו. הם יצרו דרכי מנוסה- במעברים בין בתים וגדרות, פעלו ליצירת נשק קר, להשגת נשק חם מהכפרים הסמוכים והקימו מעבדה לזיוף תעודות ומסמכים.
בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה לזיוף מסמכים לגטו ביאליסטוק, תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה בילצקי לביאליסטוק היא החלה לשמש כקשרית תחת הזהות הבדויה הלינה סטשיוק. במשך חצי שנה פעלה בילצקי כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד.
לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק ברוניה קליבנסקי, חברת תנועת דרור, חברת ה"תא האנטי פשיסטי בביאליסטוק", ליזה צ'פניק, חברת תנועת קומסומול בגרודנו, אניה רוד, קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ורבקה מדייסקה, חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים. בספרה, "אחת ממעטים" מציינת בילצקי תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם אוטו בוסה (Otto Busse), גרמני אשר סייע ליהודים רבים, אצלו עבדה והוא הפך לאיש סוד ושותף משמעותי של בילצקי בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" וארתור שאדה (Arthur Schade), קומוניסט גרמני אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.
ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה בילצקי, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, נאספו נתוני השטח ובילצקי שרטטה מפה מדויקת של המערך. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו בילצקי וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלו על כך בילצקי, ליזה צ'יפניק ואניה רוד את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים.
בספטמבר 1944, חזרה בילצקי יחד עם חברותיה הקשריות- אניה רוד וליזה צ'פניק לגרודנו. בספטמבר 1945 היא הגיעה לוורשה ושם, יחד עם חייקה גרוסמן, וראשי הנהגת תנועת 'דרור'- צביה לובטקין, אנטק צוקרמן ואחרים, החליטו על הקמת קיבוצים משותפים של תנועת השומר הצעיר ודרור בערים השונות של פולין. היא לקחה חלק בהקמת הנהגה ראשית של השומר הצעיר בעיר לודז' והחלה לפעול יחד עם שותפיה לאיסוף בני הנוער הניצולים, חינוכם והכשרתם לקראת עלייה לארץ.
במרץ 1946 הוקמה "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודיים על ידי תנועות הנוער החלוציות". מטרתה הייתה לאסוף את כל הילדים היהודיים בפולין ובסביבה ולהביאם לארץ ישראל. הג'וינט סייע רבות בהקמת הארגון ומימון פדיון הילדים. בילצקי פתחה את בית הילדים היהודי הראשון של הקואורדינציה, והמשיכה לסייע ולעזור ליתומים בערי פליטים רבות באירופה.
ב-1 באפריל 1947 העפילה בילצקי והיתומים הבוגרים יותר שתחת חסותה לארץ על אוניית המעפילים 'תאודור הרצל', – נתפסה וגורשה לקפריסין, שם המשיכה לחנך ולתמוך ביתומים שתחת חסותה.
באוגוסט 1947 קיבלו הילדים אשרת כניסה לארץ ובילצקי המשיכה בדרך חדשה. היא הצטרפה לגרעין ולקחה חלק בהקמת קיבוץ להבות הבשן. במהלך החיים בקיבוץ היא המשיכה לעבוד כמחנכת. תחילה פתחה את גן הילדים במעברה חלסה, לימים קריית שמונה. לאחר מכן עסקה בקליטת קבוצות עליית הנוער בקיבוץ והגרעין הארגנטינאי שהגיע עם פרוץ מלחמת ששת הימים. גם כשהגיעה העלייה הרוסית הגדולה בשנות ה-90, בילצקי נרתמה לעזור בקליטת המשפחות ותרמה רבות הן בשל אישיותה והן בשל ידיעת השפה הרוסית.
במקביל עסקה באמנות, הקימה את מחלקת הקרמיקה במכללת תל-חי, יצרה ולימדה ואף עמדה בראש המחלקה. כגמלאית ריכזה ופיתחה את המתפרה בקיבוץ ושבה לעסוק בעבודות עיצוב ותפירה. בשנת 2003 הוציאה לאור את ספרה "אחת ממעטים", בעזרתה של נעמי יצהר אשר ראיינה וכתבה את סיפורה.

היא ראויה להנצחה בכל עיר ויישוב, על פעילותה המגוונת ללא ליאות. כדאי להציע אותה בקרית שמונה.

רגינה יונאס (1902-1944)

מגיעים לה רחובות!רגינה יונאס

היתה רבה בברלין, אשת אקדמיה ולימים דמות ציבורית ביהדות המתקדמת; האישה הראשונה בגרמניה ובעולם שהוסמכה לרבנות.

נולדה בברלין. בשנת 1924 הוסמכה כמורת בית-ספר גבוה לבנות. לאחר תקופה התקבלה לבית המדרש הגבוה לחוכמת ישראל, שהיה מוסד אקדמי של היהדות הליברלית, והשתלמה שם במסלול לרבנים ומחנכים. אף כי יונאס לא היתה האשה היחידה בבית המדרש, אולם היא היחידה ששאפה לקבל הסמכה לרבנות – דבר שנחשב עדיין חסר תקדים.
ב-27 בדצמבר 1935 קיבלה רגינה יונאס הסמכה מהרב ד"ר מקס דינמן מאופנבך, שהיה ראש אגודת הרבנים הליברלית של גרמניה. עם זאת, חיפוש אחר קהילה שתסכים להעסיקה היה כרוך בקושי רב.
יונאס ראתה עצמה כשווה לעמיתיה הגברים. "הגעתי למקצוע שלי מתוך הרגש הדתי, שאלוקים אינו מדכא אנשים, וכן שהגבר אינו מושל באישה…", טענה. לשאלה בעבודת הגמר שלה, "היכולה אשה להחזיק במשרה רבנית?" ענתה במסקנה כי "חוץ מדעות קדומות והֶרגל אין דבר הנוגד זאת".
ב-1942 נעצרה על ידי הגסטאפו, ושולחה למחנה טרזינשטאט, שם המשיכה בפעילותה כמורת דרך רוחנית, וסייעה לפסיכיאטר היהודי וינאי ויקטור פרנקל, אף הוא אסיר במחנה, בהגשת סיוע ותמיכה נפשית. היא נטלה על עצמה את התפקיד לקבל את פני האסירים החדשים במחנה, וכן הרצתה על חשיבות שמירת כבוד הזקנים במסורת היהודית גם בזמנים קשים.
לאחר עבודה מאומצת של כשנתיים במחנה גורשה יונאס ב-12 באוקטובר 1944 לאושוויץ, שם נרצחה ככל הנראה ב-12 בדצמבר באותה שנה, בגיל 42.

הציעו אותה בכל עיר בה קרויים רחובות על שם אישים מתקופת השואה.

ויקיפדיה
צילום: מנפרד ברוקלס
(אנדרטה לזכרה של רגינה יונאס)

 

דורותיאה קרוק (1920-1989)

מגיעים לה עוד רחובות!דורותיאה קרוק
חוקרת ספרות, מתרגמת ופרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב.
דורותיאה נולדה בלטביה לאם משוררת (רחל גרינברג). כשהייתה דורותיאה בת 8 היגרה משפחתה לקייפטאון שבדרום אפריקה, שם גדלה. את שני תאריה הראשונים בפילוסופיה וספרות עשתה באוניברסיטת קייפטאון. בשנת 1946 החלה ללמוד לדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג', ולאחר מכן שימשה כעמיתת מחקר ולימדה שם לספרות אנגלית עד תחילת שנות השישים.
בין תלמידותיה בקיימברידג' הייתה גם המשוררת סילביה פלאת', שראתה בדורותיאה את השילוב האידיאלי בין אשת קריירה מצליחה ובת אדם נפלאה.
בשנת 1960 עלתה לישראל, והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. היא שימשה כראש המחלקה לספרות אנגלית, והפכה לפרופסור מן המניין בשנת 1971. בשנת 1973 עברה לשמש כפרופסור לספרות באוניברסיטת תל אביב.
זכתה בפרס ישראל למדעי הרוח על ספרה "יסודות הטרגדיה" בשנת 1973.
קיים על שמה רחוב בשכונת רמות בבאר שבע.
כדאי להציע אותה בירושלים ובתל אביב, בהן לימדה, בחיפה, ובערים אוניברסיטאיות אחרות בישראל.

לקריאה נוספת
התמונה באדיבות היא- סטוריה.

חווקה פולמן רבן (1924-2014)

מגיעים לה רחובות!חווקה פולמן רבן

היתה חברה בתנועת "דרור" בפולין ומחברי הארגון היהודי הלוחם בו שימשה כקשרית. בישראל היתה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, מחנכת ומדריכה בבית לוחמי הגטאות ובמרכז הלימודי על שם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן ופעילה בהנחלת זיכרון השואה בארץ ובעולם.
נולדה בפולין. בשנת 1939 הצטרפה לקבוצה קטנה של בני נוער, שהייתה לחוג הנוער הלומד של תנועת "דרור".
עם כיבוש פולין על ידי גרמניה, הוכנסה משפחתה של פולמן רבן לגטו ורשה (בית המשפחה כבר היה ממוקם בתוך גבולות הגטו). היא שימשה כקשרית, והעבירה הודעות על תנועת הגרמנים לחבריה לתנועה ברחבי שטחי הכיבוש הנאצי.
במסגרת פעילותה נשלחה פולמן יחד עם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממובילי המרד, לקרקוב, כדי לתאם את פעילות המרד בגטו שם. באחת מפעולות המרד היא נעצרה על ידי אנשי גסטאפו, הוכתה ונכלאה. היא נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אך בשל הזהות שהציגה במהלך מעצרה – לא תויגה כיהודייה, אלא כ"אסירה פוליטית". עם תחילת ההפצצות בעלות הברית על המחנה, היא נשלחה לצעדת מוות לעבר מחנה רוונסבריק שבשטח גרמניה. בסוף אפריל 1945 שוחררה מהמחנה, וב-1947 עלתה לארץ, מספר שבועות לפני ההחלטה על תוכנית החלוקה באו"ם.
באפריל 1949 נמנתה עם מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, והייתה בין הנואמים בטקס העלייה על הקרקע, ב-19 באפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו ורשה.
בקיבוץ עבדה בחקלאות ובבתי הילדים. היא למדה הוראה בסמינר אורנים ועבדה כ-14 שנים כמורה בבית הספר.
הציעו רחובות על שמה בעיר מגוריכן.
צילום באדיבות מוזיאון בית לוחמי הגטאות
 

חסיה פיינסוד-סוקניק (1889-1968)

מגיעים לה רחובות על שמה!11222787_920460201376184_6958147271449015784_n
גננת, מנהלת סמינר המורות בירושלים ומפקחת על גני הילדים בעיר, פעילה למען זכויות נשים וממקימות ומעצבות מערכת החינוך לגיל הרך בישראל.
חסיה נולדה ברוסיה למשפחה ציונית אמידה ומשכילה. מנעוריה הייתה ציונית נלהבת ופעילה באגודות ציוניות שונות, דבר שהוביל לכך שנאסרה פעמיים במהלך שנות לימודיה בסמינר המורים בביאליסטוק, ופעם נוספת מיד עם תום לימודיה במכון הפדגוגי ע"ש פסטלוצי-פרבל בברלין.
חסיה עלתה לישראל בשנת 1912 כגננת מטעם חברת "עזרה" בירושלים. גן הילדים בו עבדה פעל בעברית, אך העברית לא הייתה שגורה בפי הגננות והורי הילדים. כמו כן, היו חסרים בשפה העברית שירי ילדים וסיפורי ילדים ואגדות. חסיה פנתה לסופרים ומשוררים שיתרגמו עבורה סיפורים ויכתבו שירי ילדים, ביניהם לוין קיפניס, דוד פרישמן, יעקב פיכמן ופסח קפלן.
בשנת 1913 הקימה חסיה גן משל עצמה בשכונת נחלת שבעה, ובמקביל ניהלה סמינר לגננות בין השנים 1914-1919. בסמינר הייתה חסיה לדמות אם לתלמידותיה, בפרט לעולות החדשות שעלו בגפן והיו בודדות בישראל.
בשנת 1919 התאחד סמינר הגננות בירושלים עם סמינר לוינסקי בתל אביב, וחסיה התמנתה למפקחת על גני ילדים בירושלים. במסגרת עבודתה הנהיגה ארוחות צהריים משותפות לילדי הגנים (עד אז היו ההורים שולחים ארוחות לילדיהם, דבר שהוביל לפערים חברתיים משמעותיים ולכך שהילדים העשירים אכלו היטב בשעה שהעניים נותרו רעבים).
חסיה הייתה פעילה בהתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, ואף נבחרה מטעם ההתאחדות לוועד הקהילה של ירושלים בשנת 1932.
חסיה השתתפה ב"ועדת העשרים" שהוקמה בשנת 1926. ועדה זו נחשבת כמי שעיצבה את החינוך העברי בארץ ישראל. חסיה השפיעה רבות על עיצוב דמותו של גן הילדים בישראל. בעבר גני הילדים נראו ופעלו כמו כיתות, עם שולחנות המסודרים בטור וגננות המלמדות שיעורים תיאורטיים לפי נושאי לימוד קבועים ולוח שעות קבוע. חסיה וחברותיה מסמינר הגננות הנהיגו בישראל את שיטת פרבל, לפיה הילדים יושבים במעגל יחד עם הגננת, והלמידה מתבצעת בצורה חווייתית ולא תיאורטית, ועוסקת בנושאים שקרובים לחייהם של הילדים ופחות בהכנתם ללימודים בבית הספר.
חסיה זכתה בפרס "יקירת ירושלים" בשנת 1966.

על שמה קרוי רחוב "הגננת" בירושלים, אך אין אף רחוב בישראל הנושא את שמה!
כדאי להציע אותה בתל אביב, שם שוכן סמינר לוינסקי, כדאי להציע רחוב הנושא את שמה בירושלים, שם חיה ופעלה ואף כיהנה בוועד הקהילה, וכדאי להציע אותה בכל עיר בה חיים ילדים וגננות בישראל!

ויקיפדיה

התצלום באדיבות משפחתה של חסיה פיינסוד-סוקניק.

 

 

מינה זיסלמן (1919-2010)

למה אין על שמה רחובות?מינה זיסלמן

ציירת, פסלת, מורה ומבקרת תרבות.
נולדה ב-1919 בתל אביב, התחנכה בגימנסיה הרצליה, שם גם התחילה ללמוד ציור ואמנות.
בין 1947-1954 למדה אמנות בבוסטון ובניו יורק. במהלך שהותה בארה"ב התיידדה עם מארק שאגאל. היא שבה לארץ ב-1954 – ושנה לאחר מכן פתחה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בפתח-תקווה.
היא לימדה אומנות במכון אבני במשך כ-25 שנה, משנת 1964-1980, והמשיכה ליצור לכל אורך אותה התקופה.
עבודתה התרבותית המשיכה מעבר לחינוך והוראה, והיא גם עסקה בביקורת תרבות ב"דבר", "הפעול הצעיר" ו"על המשמר".
מינה זיסלמן זכתה להכרה בחייה, וזכתה בפרסים והוקרה, בינהם:
פרס דיזינגוף (1958) ופרס הסתדרות העובדים הכללית (1964)
עבודותיה נמצאות באוספי מוזיאון ישראל, י-ם, מוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה, מוזיאון יד לבנים, פתח תקוה, מוזיאון אילת ובאוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.
עבודותיה שתוכננו למבנים ציבוריים נמצאות במתנ"ס קרית-ים, מכון וינגייט, מרכז ספיר, כ"ס, ביה"ס הממלכתי הדתי ביבנה, גן ילדים ב"ש, מתנ"ס ערד ובמפעל הפוספטים בנחל צין.

איפה כדאי להציע- תל אביב, שם נולדה וחיה, והערים בהן מוצגות עבודותיה.
צילום: אפריים ארדה
 

דינה דְזָ'טֶלוֹבְסקי (2002-1901)

למה אין רחובות על שמה?דינה דז'טלובסקי

הייתה אשת חינוך יהודייה פולנייה ולאחר עלייתה לישראל סופרת ילדים ומפעילת תיאטרון בובות.
נולדה בוורשה. למדה ספרות פולנית באוניברסיטת ורשה. עבדה במשך שנים כגננת וכמפקחת על גני ילדים וניהלה קורסים לגננות. במהלך מלחמת העולם השנייה הסתתרה אצל ידידים פולנים, וארגנה והפעילה חוגי דרמה במועדון תלמידים. בשנת 1953 הייתה למנהלת המחלקה להשתלמות גננות שליד משרד החינוך הפולני, ובמקביל עבדה בתיאטרון בובות.
ב-1957 עלתה לישראל. כיוון שלא שלטה היטב בעברית והייתה כבר מבוגרת יחסית, היא לא המשיכה בארץ בעבודתה הפדגוגית, אלא הפעילה תיאטרון בובות נייד בגני ילדים. לאחר שההצגות עברו את מבחנם של מאות ילדים הן עובדו לספרים שכללו צילומים מההצגות.

בשנת 1994 זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער בישראל על ספרה "מעשה במעיל רקדן".

הציעו רחובות על שמה בעיר מגוריכן, בכל מקום שתראו לנכון.

ויקיפדיה
צילום: גילית וייס קלמנוביץ'

 

נחמה ליבוביץ (1905-1997)

למה אין עוד רחובות על שמה?נחמה ליבוביץ

פרשנית ופרופסור למקרא. כלת פרס ישראל לחינוך.
נולדה בלטביה ב-1905 לבית יהודי ציוני. ב-1919, בעקבות המהפכה, עברה המשפחה לברלין, שם המשיכה בלימודיה האקדמאיים. בשנת 1930 עלתה לישראל הוחלה ללמד ספרות, מקרא והיסטוריה של עם ישראל בסמינר למורות בירושלים. היא המשיכה ללמד שם עד 1955, כשאר היא מתמקדת בעיקר בלימוד תנ"ך והכשרת מורות.
בשנת 1942 החלה במנהג שהפך לסימן ההיכר הציבורי שלה- להפיץ גליונות של שאלות על פרשת השבוע. אופיינית השאלה "מה היה קשה לרש"י?" שבה ניסתה לרדת למניעיו של הפרשן. מאפיין מרכזי של גליונות אלו היה הדיאלוג עם הקהל הציבורי הרחב, והאפשרות של בני ניישוב לערוך דיון דו כיווני על גבי הדפים האלו בדרך חופשית.
בפרשנותה לפרשיות הושפעה ליבוביץ מגישתו של מרטין בובר שהתיחחס לניתוח המקרא בצורה חופשית יותר, מבלי להעזר בביקורת המקרא.
גליונות אלו תורגמו לשפות רבות והגיעו לקהילות יהודיות רבות בכל העולם, לאחר מכן קובצו ה"עיונים" בצורת חמישה ספרים המקבילים לחמשת חומשי תורה על פי נושאי פרשת השבוע.
ב1956 נתמנתה למרצה לתנ"ך ודידקטיקה באוניברסיטת בר אילן, וב-1957 החלה להרצות גם באוניברסיטת תל אביב. על אף שעסקה במחקר ברמה אקדמית, נהגה להופיע רבות בציבור הרחב כמרצה עממית, וגם כפרופסור הייתה ידועה בפשטות הליכותיה ומכונה "נחמה" בפי תלמידיה, והעדיפה את התואר מורה על פני פרופסור. היא גם דאגה להנגיש את הרצאותיה והקפידה לנסוע להרצות גם במקומות מרוחקים בארץ.
היא נפטרה בשנת 1997, ומאות תלמידיה ליוו אותה בדרכם האחרונה.
בשנת 2008 יצאה ביוגרפיה בשם "נחמה" מאת חיה דויטש על חייה ופועלה.
היתה אחותו של ישעיהו ליבוביץ.

רחובות בשם נחמה נצאים בערים תל אביב, ירושליים וראשון לציון.
איפה כדאי להצעי? בערים בעלות אוכלוסייה דתית גדולה- כמו בני ברק, רעננה, פתח תקווה, ובכל עיר שבה אנשים מרחיבים את דעתם.

תמונה: שרון צימרמן
 

בת שבע חיקין (1895-1946)

למה אין על שמה רחובות?

מראשות אחדות העבודה ומנהלת מחלקת החינוך של הסתדרות העובדים הכללית. חברת מרכז מפא"י, אשת חינוך, מפעילות הקיבוץ המאוחד ומועצת הפועלות.
נולדה ברוסיה בשנת 1895, לבית ציוני סוציאליסטי.
בשת 1912 עלתה לארץ ללמוד בבית המדרש למורות ביפו. ב-1914 חזרה לביקור באוקראינה, ועקב המלחמה נשארה שם וסיימה שם את לימודיה בפקולטה למדעי הטבע. היא השתתפה שם בהקמת תנועה ציונית-סוציאליסטית למען הגנה על יהודים לאחר הפרעות. עקב פעילותה בתנועה נאסרה בשנת 1923, וריצתה שנתיים בכלא הרוסי. לאחר מכן הומתק עונשה והיא, יחד עם עוד אלפיים אסירי ציון אחרים הורשתה לעלות לישראל.
לאחר עליית השנייה היא החלה בפעילות בהסתדרות תנועת הנוער העובד והלומד, היתה חברה במועצת הפועלות וחברה בועדת התרבות של ההסתדרות. היא היתה ממיסדות בית הספר לנוער העובד והלומד ואחת המורות הראשונות במוסד.
ב-1928 עברה לקיבוץ יגור, שם הקימה את ענף המכוורת וריכזה את ועדת החינוך. היא יצאה מטעם הקיבוץ לשליחות.
משנת 1938 חייקין הייתה חברה בוועד הפועל של אחדות העבודה, וחברת מרכז במפא"י. מיום היווסדות תנועת אחדות העבודה, הייתה חברת מרכז וחברה באסיפת הנבחרים וציר לקונגרסים. הייתה חברה במספר מוסדות מרכזיים של ההגנה, ועד למחלתה ניהלה את מחלקת החינוך והנוער בהסתדרות וייצגה אותה בוועד החינוך של כנסת ישראל. הייתה חברת נשיאות וחברה בוועדות ההגנה והחינוך.
בשנת 1946 נפטרה בבית החולים הדסה בירושלים.

עד כמה שידוע לנו אין רחובות על שמה.
איפה אפשר להציע?
תל אביב, שם גרה, ובכל עיר שבה יש קן של הנוער העובד והלומד.