שרה קופיה סולם (1592-1642)

משוררת איטלקייה יהודיה.
נולדה בונציה למשפחה יהודית של סוחרים עשירים וקיבלה השכלה בסיסית הן ביהדות והן בתרבות כללית, לימודים שכללו ידיעה של מספר שפות, בכללן לטינית ועברית. ידיעותיה כללו גם הכרות עם כתבי קודש יהודיים ונוצריים, וגם עם תרבות חילונית, כמו אריסטו.
כבר בגיל צעיר החלה קופיה לכתוב שירה באיטלקית והמשיכה בה כל חייה.
אחת ההשפעות הגדולות ביותר על יצירותיה וחייה היה נזיר ויוצר נוצרי בשם אלסנדו צ'בה. בעקבות קריאה של אחת מיצירותיו הפכה קופיה למעריצה נלהבת של צ'בה. היא כתבה לו מכתב, שהחל תכתובת ענפה שארכה כארבע שנים, וכללה חברות אינטימית (ואפלטונית מצד קופיה) והשפיעה עמוקות על חייה. מכתביה לצ'בה לא פורסמו ואבדו, אולם צ'בה פרסם את מכתביו אליה, ומהם עולה קול ייחודי של אישה משכילה, המקיימת בביתה סלון ספרותי חילוני, תוך הקפדה ודבקות בדתה.
מבין כתביה של קופיה שרדו רק 14 שירים, אולם עולה מהם קול ייחודי וחשוב- שבו יש תיעוד ראשוני לחיי הרוח של יהודי וספציפית נשות ונציה במאה ה-17.
הציעו אותה בעירכן!

 

מלכה נשר (1907-1959)

(מאריה מלכה אדלר), היתה משוררת שהייתה ידועה בהונגריה, ויצירתה נכתבה בהונגרית ובעברית, היא נולדה בהונגריה בעיירה קוז'מרק, וכנערה חייה היו בקצ'קמט, וכשנישאה לבעלה עברה לעיירה קאלוצ'ה, שהייתה ממוקמת 200 קילומטרים מדרום לבודפשט בירת הונגריה.
היא הייתה שותפה לקהילה הקטנה שניהלה אורח חיים של יהדות נאולוגית, ובקאלוצ'ה היא חיתה עם בעלה, והקימה את משפחתה.
בתקופת השואה, במאי 19444, זמן קצר לפני הקמת הגטו בקאלוצ'ה הצליחה נשר להימלט עם משפחתה לבודפשט, ששם הסתתרה בדירת מסתור.
היא קיבלה החלטה לעזוב את המקום שבו ידעו על יהדותה, מתוך העדויות שהתחילו להגיע מפולין, שעליהן שמעה עוד כנערה.
השמדת יהדות הונגריה, יחד עם הצלת משפחתה, תופסים מקום מרכזי ביצירתה, שכללה שירים ומחזות, בשירים "שיבה אל ליבך", ו"אנחה", וגם במחזה "המלאך שכשל".
כששוחררה בודפשט ע"י הצבא האדום, נותרה עם משפחתה בעיר, ובאותה תקופה שונה שם משפחתה ל"שימו", מתוך ניסיון להתקבל לחברה ההונגרית שנוצרה לאחר המלחמה.
בשנת 19499, לאחר עליית ילדיה לישראל, בעליה הבלתי לגאלית, וניסיונותיה לעלות לישראל עם בעלה, נכלאה בכלא ההונגרי, ובשנת 1951, שוחררה ועלתה לישראל יחד עם בעלה, במסגרת של איחוד משפחות.
בזמן קליטתה בישראל, הציבה לעצמה שתי משימות, לימוד השפה העברית, והפיכת השפה לשפת יצירתה.
בתחילת דרכה בישראל, גרה בירושלים, למדה באולפן, ושמעה הרצאות של האוניברסיטה העברית באופן עצמאי.
התגוררה במנזר נוטרדאם בירושלים, ולאחר מכן עברה עם בעלה לבת ים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית בת ים
למידע נוסף

בלאנש בן דהאן (1903-1975)

מגיע לה רחוב משלה!
סופרת ומשוררת. נולדה בעיר אוראן (אלג'יריה הצרפתית) למשפחה ממוצא מרוקאי. בילדותה עברה המשפחה לגור בצרפת, אך במקביל המשיכה המשפחה לבקר באלג'יריה.
שליטתה המלאה של בלאנש בשפה הצרפתית אפשרה לה לפרסם את שיריה בכתבי עת ספרותיים, וכבר בגיל 24 הוציאה בלאנש את ספר ממקבץ שיריה השונים. במהלך השנים הוציאה בלאנש ספרים רבים אשר נחשבו לפורצי דרך, הן מבחינה ספרותית והן מבחינת תכניהם. כך לדוגמא, שני ספריה הבולטים ביותר: "מזלטוב" (1926) אשר מגולל את סיפורה של נערה יהודייה והתמודדותה מול המסורת – נישואין בשידוך אל מול אהבת נעורים, ו"שירים במכנסיים קצרים" (1948) אשר כלל שירים קצרים מתובלים בהומור רב וציניות על מצב האנושות. ספריה לאורך השנים זיכו את בלאנש בפרסים רבים ממוסדות מכובדים, בהם האקדמיה הצרפתית, והאקדמיה להומור – בלאנש הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס זה.
במקביל לפרסומיה השונים, עסקה בלאנש רבות בפעילות ציבורית הקוראת לעידוד ספרות וכתיבה. בלאנש הקימה וניהלה סלון ספרותי ומועדון תרבות בעיר הולדתה – אוראן – אשר פעל לקירוב בין הקבוצות השונות החיות בעיר דרך המילה הכתובה. בנוסף לפעילותה הציבורית, פרסמה בלאנש מאמרים בעיתונות הצרפתית העוסקים בתרבות האיסלמית וסוגיות בוערות באלג'יריה. פעילותה הציבורית הענפה זיכתה אותה בפרסים רבים, בין השאר עיטור קצין השכלת העם מטעם ממשלת צרפת. לאחר מותה, בשנת 1975, נוסד "פרס בלאנש בן דהאן" המוענק לסופרים וסופרות על יצירות הקשורות באלג'יריה.

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובעיקר בנתניה בה קיימת אוכלוסיה צרפתית רבה (למשל, עיריית נתניה).
מוזמנת להציע אותה בעירך!

רחל מורפורגו (1790 – 1871)

הייתה משוררת עברייה איטלקייה.
מורפורגו נולדה בשלהי המאה ה-18 בטריאסטה שבאיטליה. היא היתה בת למשפחה יהודית מוכרת, ונכדתו של המשורר יצחק לוצאטו.
היא התחנכה במשפחה דתית- והשכלתה כללה גם לימודי קודש שהונחלו לה ע"י קרובי משפחתה.
היא החלה לכתוב שירה עברית בגיל 18, אולם החלה לפרסם את שיריה רק בהיותה בת 57, בכתב העת "כוכבי יצחק", וזכתה להכרה ופופולאריות.
יצירתה הלירית שואבת מטקסטים עבריים קאנוניים- התנ"ך, התלמוד וספרי דת ומדרשים נוספים. מוטיב נוסף בכתיבתה הוא הכמיהה לגאולה משיחית. כתיבתה כוללת גם ביקורת על מעמד האישה בחברה היהודית.
מעבר ליכולותיה הליריות, הגותה של מורפורגו כללה גם סיוע וקרבה אינטלקטואלית לשד"ל, שתועדה בקשר מכתבים בין השניים.
מורפורגו הוזנחה בתחילה בביקורת הספרותית על תחילת שירת ההשכלה, ויצירותיה לא נתפסו כמשפיעות, אולם עם פריחת הדיון בשירת נשים, והעשרת הדיון הזה בתיאוריות פמיניסטיות המבקשות להטיל אור על היצירה הנשית קיבלה דמותה זרקור מחקרי משמעותי יותר.
הציעי אותה בעירך!

אלחנדרה פיסארניק (1936-1972)

אלחנדרה פיסארניק

מגיעים לה רחובות!
משוררת ומתרגמת יהודייה ארגנטינאית

 

אלחנדרה נולדה בעיר אבז'אנדה בארגנטינה להורים שהיגרו מרוסיה וסלובקיה. ספר שיריה הראשון התפרסם עוד במהלך לימודיה באוניברסיטה – אלחנדרה למדה פילוסופיה, ספרות ועיתונאות, אך עזבה את הלימודים כדי להתמקד בציור. בהמשך נסעה לפריז, שם למדה היסטוריה של הדת וספרות צרפתית בסורבון, ותירגמה שירה וספרות לספרדית.

 

היא פרסמה ספרי שירה רבים שזכו להצלחה בינלאומית ותורגמו לשפות רבות.

אלחנדרה התאבדה בשנת 1972, והיא בת 36 בלבד.

 

"מַבָּט מִתּוֹךְ הַבִּיב

יָכוֹל לִהְיוֹת הַשְׁקָפַת-עוֹלָם

הַמֶּרֶד הוּא לְהַבִּיט בַּוֶּרֶד

עַד תַּהֲפֹכְנָה הָעֵינַיִם לְאָבָק "

(תרגום: פבלו יצחק הלוי-קירטצ'וק)

 

כדאי להציע אותה בערים בהן יש רחובות על שם משוררות, למשל, בשכונת קריית המשוררים בפתח תקווה, במטולה בה מתקיים פסטיבל משוררים, ובערים נוספות בארץ!

יוכבד בת מרים (1901-1980)

מגיעים לה עוד רחובות!

משוררת עברית.
נולדה יוכבד זֶ'לזניאק בפולין אך בחרה לעברת ולהחליף את שמה ל"בת מרים" על שום שאיפתה להיות משוררת כמרים המקראית. למדה באוניברסיטת אודסה ובאוניברסיטת מוסקבה.
כבר בתחילת שנות העשרים שלה החלו שיריה להתפרסם בברית המועצות. קובץ שיריה "מרחוק" זכה לפופולריות רבה והודפס שנים ארוכות וגם אחרי מותה.
עלתה לישראל ב-1928 וכאן היתה אם לבן ובת אף על פי שמעולם לא התחתנה.
בת מרים הייתה חלק מהאליטה הספרותית שהתגבשה בתל אביב הצעירה, נחשבה כחלק עיקרי מהבוהמה התרבותית וזכתה לחברותם והערכתם של רבים מגדולי המשוררים והסופרים של התקופה בינם רחל המשוררת, נתן אלתרמן, אברהם חלפי, לאה גולדברג, חיים הזז (שהיה גם אבי בנה) ורבים אחרים עימם עמדה בקשרים.
הייתה חלק מהחבורה המהפכנית- תרבותית שהתארגנה בתל אביב ונקראה "חבורת יחדיו" ששמה לה מטרה לכתוב בישראל יצירה מודרנית בשפה העברית.

זכתה בפרס ברנר בשנת 63' ובפרס ביאליק לספרות ב-64'. זכתה בפרס חיים גרינברג ב-68' ובפרס ישראל לספרות ב-72'.

רחוב על שמה קיים בתל אביב ובבאר שבע.
היינו מציעות אותה במטולה למשל, בה מתקיים פסטיבל משוררים.

לקריאה נוספת
צילום: שירה לחמנוביץ'

נלי זק"ש (1891-1970)

מגיעים לנו רחובות על שמה!

כלת פרס נובל לספרות 1966, משוררת ומחזאית.
זק"ש נולדה למשפחה יהודית בגרמניה. החלה לכתוב שירה בגיל מוקדם וכבר בגיל עשרים החלו שירים שלה להתפרסם בעיתונים. היא התפרסמה ככותבת.
כשעמדה ב-1940 להשלח ע"י הנאצים למחנה ריכוז התערבה לטובתה הסופרת סלמה לגרלף (סופרת שוודית שחיברה את "מסע הפלאים של נילס הולגרסון") וגם משפחת המלוכה השוודית התערבה להצלתה. היא עברה לחיות וליצר בסטוקהולם ושם שינתה לחלוטין את נושאי כתיבתה ואופיה, עסקה בהשמדת היהודים, בטרגדיה של העם היהודי בתפוצות גם בכתיבת שירה וגם במחזות. היא סבלה מאד מהטראומה של השלטון הנאצי בגרמניה, מצבה הנפשי התדרדר, היא סבלה מהזיות, תחושת רדיפה, פחד מחזרת הנאצים ואף אושפזה בבית חולים לחולי נפש. למרות זאת דיברה לעיתים על התפייסות עם העם הגרמני.
יצירתה תוארה כ"דחוסה" "טראגית" "מטרידה" אבל גם "מרגשת עמוקות" ו"גאונית".
ב-1966 זכתה בפרס נובל לספרות על מכלול יצירתה וחלקה את הפרס עם ש"י עגנון.
יש על שמה שני רחובות בישראל: בתל אביב ובבאר שבע. ערים מספר החלו להקים קריות נובל, בהן כל הרחובות נקראים על שם זוכי פרס נובל, למשל בראש העין וברעננה- כדאי להציע אותה שם ובכל עיר אחרת.

לקריאה נוספת
צילום: שירה לחמנוביץ'

שרה קנוט (1905-1944)

מגיע לה רחוב משלה!

משוררת רוסית, ממקימות המחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה.
שרה נולדה באיטליה בשם אריאדנה סקריאבנה, בתו של המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין ואשתו השנייה, טטיאנה שליוצר. בילדותה נדדה משפחתה של אריאדנה בין מדינות רבות באירופה ובאמריקה עד שהתיישבה לבסוף ברוסיה. בגיל 18 הגיעה לפריז, שם השתלבה בקרב קהילת המשכילים הגולים מרוסיה והחלה לפרסם את שיריה.
בשנת 1934, הכירה את בן זוגה המשורר דוד קנוט. לרגל נישואיהם התגיירה אריאדנה ושינתה את שמה ל"שרה". דוד ושרה גידלו יחד את שלושת ילדיה מנישואיה הקודמים ואת בנם המשותף.
בשנת 1940 הקימו דוד ושרה יחד עם אברהם ואז'ני פולונסקי את ה"צבא היהודי", ארגון מחתרתי יהודי שמטרתו להילחם בנאצים ובמקביל להציל יהודים רבים ככל האפשר. לקראת סוף 1942 התעוררו חשדות במשטרה נגד דוד והוא נאלץ לברוח לשווייץ. שרה, שהייתה בהיריון באותה העת, סירבה לעזוב את המחתרת ולברוח איתו, אך כעבור כמה חודשים שלחה את ילדיה, מרים הבכורה בת ה-17, אלי בן ה-8 ויוסף התינוק.
שרה ובתה השניה, בטי, שהייתה רק בת 16, נשארו בצרפת והמשיכו בעבודתן במחתרת במסגרתה הבריחו ילדים יהודים יתומים מצרפת לשווייץ.
ביולי 1944 נתפסה שרה ונרצחה על ידי אנשי מיליציה ששיתפו פעולה עם הנאצים.
לאחר מותה זכתה באות צלב המלחמה ובמדליית הרזיסטאנס.אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בנתניה ובאשדוד, בהן יש עולים רבים מצרפת, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת

 

בלהה יפה (1891-1961)

מגיעים לה רחובות על שמה.

היתה מחנכת, סופרת ומשוררת ילדים ישראלית. את עבודתה החינוכית והספרותית הקדישה לילדי כיתה א'.
נולדה בליטא, וקיבלה חינוך ציוני. היתה בין התלמידות היהודיות הבודדות שהתקבלו לגימנסיה הממלכתית לבנות ע"ש אמו של הצאר בעירה וסיימה אותה בהצטיינות, עם מדליית זהב. בנעוריה חיברה שירים וסיפורים ברוסית. ב-1913 עלתה עם בן זוגה לארץ ישראל. היא עסקה בהוראה. בנוסף פרסמה שירים, סיפורים ומחזות לילדים, וכן חוברות משחקים לימודיים. בראשית שנות ה-50 חיברה את סדרת החוברות "הידד, אני קורא!" ללימוד הקריאה בכתה א' (שרטוט ואיור: דימה שלי ובינה גבירץ). כתבה גם מאמרים בענייני חינוך.
רבים משיריה היו לנכסי צאן ברזל, בהם שירי ילדים שהולחנו או הותאמו למנגינות, ובכללם "בֻּבָּה ימימה", "חתול שובב" (הלחן: ידידיה אדמון) ו"שמחה רבה" (הלחן: אדמון), שהפך עם השנים להמנון של חג הפסח.

בירושלים נקרא על שמם של שני בני הזוג רחוב "המורה". הציעו גם רחובות עם שמה המלא. מגיע לה, ולנו.

ויקיפדיה

 

 

אסנת ברזאני (1670-1590)

איך יכול להיות שאין על שמה רחובות?

תנאית, משוררת וראש ישיבה בכורדיסטאן.
נולדה בשנת 1590 (לערך) בכורדיסטאן, כחלק משושלת של רבנים מקובלים (לומדי קבלה) – בתו של הרב המקובל שמואל בראזני ונכדתו של נתנאל בראזני. זכתה לעמדה נדירה בעולם היהודי – אז והיום – של סמכות רוחנית ותורנית ברורה, שלא ערערו עליה, ושל קול נשי חד וברור שלא הוסתר או כוסה.
אסנת, שהייתה בת יחידה, זכתה לחינוך תורני מפי אביה והתחנכה בישיבתו. לקראת נישואיה השביע אביה את בן זוגה (כך היא מכנה אותו בכתביה) שלא להטיל עליה מלאכות ולאפשר לה להקדיש את עתותיה ללימוד. לאחר מות אביה שימשה אסנת כיורשתו ולימדה את תלמידיו בישיבתו. לאחר מות בעלה המשיכה בתפקידה – ושימשה כראש הישיבה, הן בהוראה והן בפן הניהולי.
סביב אסנת נקשרו אגדות ומעשיות עממיות: היא מוזכרת במורשת יהדות בבל כתנאית ומקובלת, אישה גדולה בתורה, שעשתה לעצמה שם בנסים ונפלאות. היא מוזכרת שם כאישה היכולה להקפיא אנשים במבטה, בעלת כוחות שכנוע גדולים ויכולות אישיות. שמה נכתב על קמעות והיא נתקבלה על ידי הקהילות היהודיות שבהן פעלה כבעלת סמכות וקול.
מעבר לפעילותה התורנית, אסנת ידועה גם בשירה ובפיוטים שכתבה. שירה זו חשובה הן מהבחינה הלירית שלה והן בפן ההיסטורי שהיא חושפת, שכן היא מעידה על קשרים בין יהדות ספרד ליהדות כורדיסטאן (השירים כתובים בסגנון דומה) ועל חילופים תרבותיים בין הקהילות השונות. שיריה הם בין הדוגמאות היחידות לשירים מאת משוררות יהודיות טרם התקופה המודרנית.
העדויות על חייה של אסנת מגיעות הן מכתבים ומסיפורים עממיים והן מכתביה השונים, המעידים על שליטה מלאה בעברית ובכתובים ועל רקע רוחני וספרותי רחב ועמוק.
אסנת מהווה דוגמה לאישה שניתנה לה האפשרות לגדול ולהתפתח, מתוך אמונתו המלאה של אביה ביכולותיה, ולאופן שבו היו יכולות נשים, גם בימי הביניים, להגיע למעלות רוחניות ואינטלקטואליות מרשימות, כאשר הגברים שסביבן לא מנעו זאת מהן.איפה כדאי להציע אותה? בערים בעלות אוכלוסייה דתית גדולה, כגון אלעד, בני ברק, חריש ובית שמש, אך גם בערים חילוניות שיש בהן נשים בעלות תאוות ידע ויכולות שניתנות לפיתוח אם רק תינתן להן ההזדמנות.

למידע נוסף 1 2
פיוטים שכתבה