נולדה וגדלה במושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. הייתה בוגרת ביה"ס מקווה ישראל, ובוגרת בי"ס לאחיות בתל השומר. לאחר שלמדה בריאות הציבור בלונדון, קיבלה דיפלומה בתחום זה, כשלמדה בארץ קיבלה גם דיפלומה בגרונטולוגיה, ותעודה נוספת בתחום קיבלה מאוניברסיטת ברקלי בארצות הברית.
לאחר פרישתה מעבודתה כמפקחת ואחות ארצית במשרדי הבריאות והרווחה, פנתה לעסוק בשירה וצילום.
הוציאה לאור 9 ספרי שירה, וכתבה שירים רבים.
עסקה בפעילות ציבורית, והייתה מבין האחיות הראשונות בארץ שהקימו את תחום הטיפול באנשים מבוגרים, במקביל לכך, ארגנה חוגים לעולים חדשים, במטרה להכיר להם את צורת החיים בישראל.
נולדה בירושלים, למדה בתיכון רנה קסין, וכתבה שירה עוד בהיותה נערה. בהיותה בת 18 פירסמה את ספר שיריה הראשון, עליו זכתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. בין השנים 1992-1994 למדה ספרנות במכללת בית ברל.
בשנת 1984 שינתה את שמה לאלה בת-ציון, וחלק מספריה הופיעו בשם זה, בשנת 2004, חזרה לשמה המקורי.
בסוף שנות ה-80', ייסדה את הוצאת הספרים "אלקנה".
שנה לאחר זכייתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ, יצא לאור ספר שיריה הראשון, בנוסף לכך, הייתה מבין המשתתפות הקבועות בכתב העת "סימן קריאה", ומאז כתבה בכתבי עת נוספים.
הוציאה לאור 11 קובצי שירה, ותרגמה מאנגלית וצרפתית. בין השנים 1990-1992 יזמה, ערכה והוציאה לאור את כתב העת "מרפסת".
יהודית האס נולדה בצ'כיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לישראל עם עליית הנוער. כעבור מספר שנים שאר משפחתה עלתה לארץ באונית המעפילים "אטלנטיק", ולאחר שהייה ממושכת במחנה מעצר, עברו לקיבוץ דגניה ב'.
כשגדלה הפכה סלע-וינר להיות מורה לריתמיקה ומוסיקה ונהגה לכתוב שירים למען ילדי הקיבוץ. היא כתבה שירים רבים, שאת חלקם הלחינה בעצמה וחיברה את המילים להמנון דגניה ב'. כמו כן, היא כתבה את המחזה "עשר קופסאות גפרורים – מחזה לגיל הנעורים" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד וב-1959 כתבה ספר דפים למחנכים שכלל מחזות לכיתות א'-ד' אשר יצא בהוצאת המדרשה לחינוך משותף בבית ברל.
ב-1958 היא ביימה, יצרה את הכוריאוגרפיה, כתבה והלחינה (- ההלחנה יחד עם עם יקותיאל שור) את המחזמר "מה טוב יחדיו", אשר בוצע בידי 115 ילדי משק עמק הירדן בכיתות ג' עד ח' וזכה לביקורות מצוינות. המחזמר נכתב לכבוד חגיגות העשור למדינת ישראל. הוא התחיל כיוזמה מקומית של המורים והילדים ו"התגלגל" במשך שלוש שנים למימדי ענק ואף יצא כתקליט עם שירי המחזה וחוברת תווים. שיר ילדים שכולנו מכירים מאותו מחזה הוא "החמור הקטן" שבוצע מאז גם על ידי חווה אלברשטיין. ("החמור הקטן שהלך אל הגן… כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן…").
על עבודתה במחזה עם הילדים אמרה: "עיקר העבודה היתה ונשארה – חינוך. הילדים לומדים להתנהג בצורה חופשית לא רק לפני הקהל, אלא גם אחד בפני השני. הם לומדים להתחשב זה בזה, לעזור זה לזה. אמנם באותו רגע באה העזרה לתועלת ההצגה וכולם מוכנים לתת כל מרצם למנוע תקלה קטנה ביותר, אך במשך הזמן, הופכת עזרה והתחשבות הדדית זו לטבע שני".
בשנת 1997 נפטרה ונקברה בבית העלמין שבקיבוץ דגניה, על מצבתה נכתב "שירת חייך איתנו תמיד".
יהודית סלע וינר היא אות ומופת ל"ישראל היפה של פעם", על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בקיבוץ דגניה או בכל מקום בתחום המועצה האזורית של עמק הירדן.
נולדה כמריליז בן חיים באלג׳יריה לאב יהודי-ברברי ולאם אנדלוסית, מצאצאי מגורשי ספרד. גדלה בבית חילוני-קומוניסטי, ולדבריה רק בגיל 7 הבינה שהיא יהודיה, בעקבות התנכלויות של ילדים בביה״ס.
ב-1940, בהיותה בת 13, סולקה מביה״ס בשל תקנות חדשות של ממשל וישי כנגד היהודים באלג׳יריה. היא עברה לבי״ס יהודי, אך הוצאה ממנו עקב התנגדות אביה לציונות והשלימה את לימודיה בבית.
במקביל הצטרפה לארגון הנוער הקומוניסטי והחלה לעסוק בפעילות חברתית ופוליטית. רוב הנערים והגברים בסביבתה הקרובה גויסו לצבא הצרפתי, ובגיל 14 היתה בן-חיים – אז כבר מרים בן – לנשיאה הראשונה של הארגון.
עם סיום מלחה״ע ה-2 שבה לספסל הלימודים והמשיכה ללימודי פילוסופיה והוראה. היא נשלחה ללמד בכפר מבודד ועני שרוב תושביו אנאלפבתים ופעלה להענקת השכלה ומודעות פוליטית-לאומית לתלמידיה. בתקופה זו כתבה לעיתון הקומוניסטי Alger Républicain.
עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג׳יריה ב-1954 הצטרפה בן לשורות הלוחמים נגד הכיבוש הצרפתי באזור הרי האטלס. ב-1958 בית דין צבאי צרפתי גזר נגדה, בהיעדרה, 20 שנות מאסר. השלטונות לא הצליחות לתפוס אותה, אך התנכלו לבני משפחתה שנאלצו להגר למרסיי.
עם הכרזת עצמאות אלג׳יריה ב-1962 קיבלה בן תפקיד במערכת החינוך של הממשל החדש, אך במהרה עברה לצרפת בשל מצבה הבריאותי. ב-1965 עלה לשלטון הגנרל בומדיין, ובן נאלצה להישאר בפריז בשל יחס המשטר החדש לקומוניסטים. בתקופה זו למדה בסורבון, כתבה חיבורים היסטוריים, מחזות, נובלות ושירה, ועסקה בציור.
ב-1974 שבה לאלג׳יריה והמשיכה לעסוק בהוראה, בכתיבה ובציור, תוך התמקדות בנושאי מעמד האישה בארצה.
עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1991 נאלצה לגלות שוב לצרפת עקב איומים על חייה מצד קנאים אסלאמיים, שם המשיכה את פעילותה הציבורית, הספרותית והאמנותית. ב-1999 פרמה ספר זכרונות, וב-2001 הלכה לעולמה.
טלי לטוביצקי נולדה בהוד השרון ולמדה בתיכון א' לאמנויות תל אביב.
בשנת 2006 קיבלה תואר שני מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודת גמר שכותרתה "רטוריקה של אגרסיה – הנשי והנפשי בשירתו המוקדמת של יצחק לאור". בשנת 2015 קיבלה תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודה שכותרתה " 'אור נפש נפרדת' – הפואטיקה של המלנכוליה: קריאה בין-סוגתית ביצירתו העברית של יעקב שטיינברג".
עבדה כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב.
כתבה מספר ספרים: "Camera obscura", אשר כלל את שיריה בעברית ובאיטלקית (2008), "נסי מלים כלליות יותר", הוצאת קשב לשירה (2010), "הזכות לשלמות הגוף" (2019) שיצא לאחר מותה. כמו כן ערכה ספרי מחקר בסדרת "מסה קריטית" ואת הספר "דושינקא, נשמה", מאת איריס אליה כהן.
לטוביצקי חיה עם בת זוג ולהן שתי בנות. היא פעלה למען זכויות הקהילה הלהט"בית ולמען הגנה על זכויות אדם של פלסטינים.
בשנת 2008 זכתה בציון לשבח במסגרת הפרס למשוררים בראשית דרכם מטעם שר התרבות.
ערב לזכרה נערך באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2019. פסטיבל "שבועות שירה" שנערך בזום במאי 2020 נערך לזכרה וכלל את חבריה, משוררים וחוקרים מהקהילה הלהט"בית.
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בהוד השרון, גבעתיים, באר שבע ותל אביב.
שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.
בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.
חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.
היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.
בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".
חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.
על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.
שחקנית, קריינית, משוררת, כותבת פיליטונים ורוקחת. מראשונות הרוקחות בארץ ישראל.
רפאלי נולדה ברוסיה. היא למדה בגימנסיה עד 1917, לאחר מכן למדה רוקחות באקדמיה המדיצינית הצבאית.
עוד בילדותה אהבה תיאטרון ובגיל רך החלה להשתתף בהצגות של חובבי הבמה באידיש. ב-1919 נבחנה לתיאטרון היהודי הממלכתי והתקבלה. בהמשך עברה ללמוד בסטודיו לאמנות התיאטרון על שם שלום עליכם.
ב-1921 נאסרה באשמת פעילות של צעירי ציון והחלוץ, בגלל שדירתה שימשה מרכז לעבודתם במחתרת. היא הוגלתה לאוראל, וכעבור שנה וחצי ב-1926 הורשתה לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל.
בארץ עבדה כרוקחת בקופת חולים בתל אביב במשך 31 שנה. ועסקה בקריינות בנשפים אמנותיים, ברדיו ובהופעות יחיד שערכה כערבי שירה ומשחק. ב-1964 הופיעה בארצות הברית ובקנדה, ערכה גם שם ערבים והופיעה ברדיו בניו יורק ומונטריאול.
כמו כן, ברוסיה היא כתבה שירים ופרודיות על גירוש מוסקבה והם נפוצו בעיתונות המקומית, בישראל כתבה פיליטונים בעיתונים שונים כ"איתנים" ו"בינינו".
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בעיר תל אביב.
רוט נולדה באיטליה, בגיל צעיר עלתה עם הוריה לארץ והמשפחה השתקעה בתל אביב. היא למדה בחוג לאמנות התיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן שבה לאיטליה, שם למדה וחקרה פולקלור ושירה עממית יהודית ואיטלקית. היא נפגשה עם קבוצת מחקר ולהקת פולקלור מהחשובות בעולם, אספה מאות שירי עם יהודיים וחקרה את אופן ביצועם העממי. בעקבות כך הופיעה במופעים של שירה עממית, ביניהם ב"פסטיבל ונציה למוזיקה מודרנית ולשירה עממית", הופעה שנחלה הצלחה ובעקבותיה הוציאה תקליטים של שירי עם יהודיים ואיטלקיים.
בסוף שנות השישים שבה לישראל והצטרפה לתיאטרון "בימות". בין ההפקות המדוברות שהשתתפה בהן היו: ב"גבעת ספון ריבר", "איש חסיד היה" ו"נפוליון – חי או מת".
בסוף שנות ה-60 הקליטה שני תקליטי סולו. "אנעים זמירות", במסגרתו ביצעה שירי עם ביידיש, ובהם גם שירים חסידיים שלוקטו ועובדו על ידה. ו"מול חלונך", שכלל שירים חסידיים, מסורתיים ושירי עם יהודיים ביידיש ובלאדינו.
ב-1975 השתתפה בתוכנית הרדיו של קול ישראל "על הדרך עץ עומד", שהוקדשה לשירים יידיים שתורגמו לעברית על ידי יעקב שבתאי. השירים הוקלטו עבור התוכנית ויצאו גם על גבי תקליט.
לקראת סוף שנות השבעים, בעת שהות נוספת באיטליה, עסקה רוט בחקר שירים יהודיים שנכתבו בתקופת השואה, בעיקר ביידיש. מחקרה הניב תקליט נוסף שכונה "Es Brent" (יידיש: "בוער"), שהוקלט ויצא באיטליה, וזכה לשבחים לפרסים חשובים והכרה בינלאומית.
מלבד משחקה בתיאטרון בימות, רוט שיחקה בעשרות הצגות בתיאטראות הגדולים בארץ: הקאמרי, הבימה, באר שבע, חיפה, החאן, בית ליסין ועוד. בין ההצגות בהן שיחקה היו הצגותיו של חנוך לוין, "הקמצן" של מולייר, "תל אביב הקטנה" ו"מסע יום ארוך אל תוך הלילה". שיחקה גם בסרטים ותוכניות טלוויזיה, המוכרים שבהם: "אלכס חולה אהבה" ו"רחוב סומסום".
רוט כתבה שלושה ספרים: ספר השירים "תמונות מתערוכה רחוקה", אשר יצא בהוצאת "עם עובד" ועובד על ידה להצגת יחיד (1987), ספר הסיפורים "אתמול יקר", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1997) וספר השירים "הסתיו של פרימורה" בהוצאת גוונים (2003).
עבור תקליטה הראשון ביידיש זכתה בפרס השני בפסטיבל שירה בנאפולי, עבור תקליטה השני ביידיש זכתה בפרס מבקרי איטליה. כמו כן, זכתה בפרס לאמנויות הבמה על שם גוטליב וחנה רוזנבלום מטעם עיריית תל אביב על הישגיה באמנות המשחק.
עם מותה ספד לה נשיא המדינה, רובי ריבלין: "הייתה שחקנית מופלאה. לצד המשחק, היא עסקה שנים רבות באהבתה השנייה – שירת עם. הזמרת-החוקרת הצליחה לשמר ולעבד מחדש שירי עם באיטלקית, יידיש ולאדינו והם יישאו את מורשתה ויישארו עמנו עוד שנים רבות".
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה ובאר שבע.
לסירטון כתבת הפרידה מחנה רוט בכאן 11
Chana Roth – SHLOF MAYN KIND
יער, יער – חנה רוט (מתוך איש חסיד היה)
התמונה לקוחה מתוך אתר מעריב ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.
ישי נולדה בתל אביב. היא למדה בבית הספר לאמנויות רננים ובמהלך לימודיה הופיעה במסגרות שונות. בגיל 16 הופיעה בתוכנית הרדיו לגילוי כישרונות צעירים, "תשואות ראשונות" וביצעה את השיר "מנדלבאום". לאור הצלחת השידור הפיק "קול ישראל" את התקליט "הידד לצעירים", בו הקליטה שלושה שירים, בהם "בת יחידה" שזכה להצלחה במצעד הפזמונים. לאחר שסיימה את לימודיה ב"רננים" למדה כשנתיים בבית הספר למשחק "בית צבי" ברמת גן. היא למדה משחק גם ב-HB Studio בגריניץ' וילג' שבניו יורק ובאוניברסיטת תל אביב.
בשירותה הצבאי התקבלה ללהקת פיקוד מרכז והשתתפה בתוכניתה "רד אלינו לבקעה". היא התבלטה בחלקה השני של התוכנית, "מועדון הסרט הטוב", בשירים "צ'ארלי צ'אפלין", "טנגו ולנטינו" וה-"הבלתי מאושרים". עם שחרורה מצה"ל, השתתפה במחזה של ניסים אלוני "נפוליון – חי או מת!" שהועלתה בתיאטרון בימות. עם רדת ההצגה התקבלה לתיאטרון הבימה והשתתפה בהצגות "פר גינט", "הכל יחסי", "משוגע מי שלא משוגע" ו"האוצר".
לאורך השנים הופיעה במסגרות שונות בתיאטרון הרפרטוארי והעצמאי. ביניהן: הגרסה האנגלית למחזמר "איש חסיד היה" על בימת ברודוויי, הצגה המוזיקלית "לילי גם" על פי "גם הוא באצילים", הסאטירה החברתית "סטאטוס קוו ואדיס" ו-"אחרון הפועלים" מאת יהושע סובול. כמו כן, ערכה סיור הופעות בארצות הברית בהצגה "On the Crossroad", שהועלתה באוניברסיטאות שונות ברחבי היבשת.
היא הופיעה כשחקנית גם בהפקות טלוויזיה וקולנוע רבות כגון: "מלכת הכביש", "אישה ושמה גולדה", "לצוד פילים", "רמת אביב ג'", "החיים זה לא הכל", "סוזאנה הבוכייה", "כאן גרים בכיף", "אולי הפעם", "צומת מילר", "השוטר הטוב", "מטומטמת" ו-"קופה ראשית".
ישי הופיעה גם כזמרת. עם שחרורה מצה"ל הוחתמה בחברת התקליטים CBS והשתתפה בתקליט פסטיבל הזמר 1970 בשיר "אהבת קיץ" ובאוסף "קרוסל" בשיר "כל כך מפוזרת". בשנת 1986 השתתפה כזמרת במופע לציון 100 שנים להולדת דוד בן-גוריון, מטעם הסוכנות היהודית שהוצג בדרום צרפת. בשנת 2005 חזרה לבמה כזמרת רוק והופיעה בליווי להקה במועדון "הבארבי".
ישי הצליחה במיוחד בקרב קהל הילדים. היא הופיעה בהצגות ילדים רבות, בעיקרן בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. היא גילמה את התפקיד הראשי בהצגה ז'אן ד'ארק ואת "פרנסואה ראש גזר". דוגמאות נוספות להצגות לילדים בהן בשתתפה: "החתול במגפיים", "הדברים שאנו אוהבים" בה הופיעה בעברית ובאנגלית, עם השחקנית ציפי מור בצמד "רגע וגלי", "סיפורים שענת אוהבת במיוחד" ו"מומיש" שזכה מקום שני בפסטיבל הצגות ילדים.
היא השתתפה בפסטיבל שירי ילדים ובפסטיבל שירי משוררים לילדים, בו זכתה במקום השני עם שיר "איה". תרמה את קולה להצגות תיאטרון הבובות של אריק סמית וקריינה תקליטי מוזיקה לילדים.
היא הופיעה בתשדירי השירות מטעם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובמשך שלוש-עשרה שנה הופיעה בדמות האייקונית של פינגי בתוכנית "פרפר נחמד". היא השתתפה גם בתוכניות הילדים "רחוב סומסום", "בלי סודות" , "הספינה המזמרת", "טלפלא" ועוד.
על עבודתה עם ילדים אמרה: "במשך שנים שאלתי את עצמי למה נשארתי בעולם הילדים. אני טובה בזה. אני ילדה בת שלוש מבפנים ולא מתביישת להגיד את זה. הרבה מבוגרים שוכחים את הילד שבהם וזה לא טוב. צחוק והומור באים מילדים. אני פתאום גיליתי נורא חזק את הילד שבי. לא כל אחד יכול להופיע מול ילדים. זה קהל מאוד קשה". מתוך ראיון עימה באתר הבמה (2005)
משנת 2000 עסקה בבימוי ובהוראת משחק במסגרות שונות. בשנים 2017–2020 לימדה אלתור, קומדיה ותיאטרון באקדמיה לאמנויות הבמה של דים אמור. ב-1979 כתבה ופרסמה את הספר "כתב חושם", שירי הילדים שכתבה הולחנו ובוצעו באלבום של קורין אלאל "ארנבות משוקולד".
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, רמת גן, גבעתיים וחיפה.
משוררת עברייה, נולדה בפולין.למדה ברשת החינוך העברית "תרבות", ולאחר מכן הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1939, ערב תחילתה של מלחמת העולם השנייה, עלתה לארץ ישראל, והייתה ממייסדות קיבוץ איילון בו חייתה כל חייה.
החלה לפרסם את שיריה, במקביל לפירסום רשימות וקטעי ספרות קצרים, בעיתונות הפולנית. לאחר עלייתה לארץ, הייתה כותבת קבועה בכמה כתבי עת, "דבר", "דבר הפועלת", כתב העת "הדים", מטעם הוצאת הקיבוץ הארצי, ועוד כתבי עת נוספים.
ספר שיריה הראשון יצא בשנת 1956, ויציאתו זיכתה אותה בפרס קוגל לספרות יפה. ספר שיריה השני, יצא בסמוך לפטירתה. כתבה שירה נשית בתקופה שבה נשים כמעט לא כתבו שירה, נושא יצירתה המרכזי היה כיבוש הארץ.
רחוב משלה 