גרטה ליבוביץ (1907-2001)

מתמטיקאית, מורה, עורכת ומתרגמת.

גרטה נולדה בקמפן שבהולנד. בתחילת דרכה היתה פעילה מרכזית בתנועת "צעירי מזרחי", ביחד עם בעלה הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ. היא עסקה בחינוך לחלוציות ובניין ארץ ישראל, ואף נבחרה להנהלת התנועה בשנת 1930.

באחד המאמרים שפירסמה בתקופה זו דנה בחשיבות הקניית ידע יהודי לנערות שומרות מצוות ובהנגשת הספרות היהודית עבורן. בשנת 1933 השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המתמטיקה, אותה ביצעה באוניברסיטת קלן שבגרמניה. כשנה לאחר מכן, היא עלתה לארץ בשנת 1934 בעקבות גילויי אנטישמיות בגרמניה ולאחר שהגסטאפו חיפש אחריה בבית אמה.

לאחר עלייתה ארצה, היא התגוררה בסמוך לשכונת רחביה שבירושלים ולימדה פיזיקה וכימיה בסמינר למורים שבעיר. בנוסף, היא שימשה כמזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית וגם כתבה בה ערכים בנושאי מדע. כמו כן, היא עסקה בתרגום מגרמנית, וגם ערכה וביצעה הגהה עבור חלק מכתבי בעלה.

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

גבריאלה אלישע, (1954-2019)

משוררת, עורכת, ומתרגמת שירה.

נולדה בירושלים, למדה בתיכון רנה קסין, וכתבה שירה עוד בהיותה נערה.  בהיותה בת 18 פירסמה את ספר שיריה הראשון, עליו זכתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. בין השנים 1992-1994 למדה ספרנות במכללת בית ברל.

בשנת 1984 שינתה את שמה לאלה בת-ציון, וחלק מספריה הופיעו בשם זה, בשנת 2004, חזרה לשמה המקורי.

בסוף שנות ה-80', ייסדה את הוצאת הספרים "אלקנה".

שנה לאחר זכייתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ, יצא לאור ספר שיריה הראשון, בנוסף לכך, הייתה מבין המשתתפות הקבועות בכתב העת "סימן קריאה", ומאז כתבה בכתבי עת נוספים.

הוציאה לאור 11 קובצי שירה, ותרגמה מאנגלית וצרפתית. בין השנים 1990-1992 יזמה, ערכה והוציאה לאור את כתב העת "מרפסת".

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A2

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

יעל רנן (1947-2020)

חוקרת ספרות ומתרגמת.

יעל רנן נולדה בתל אביב. היא למדה לתואר ראשון בפילוסופיה ואחריו המשיכה במסלול הישיר לדוקטורט בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. היא קיבלה את התואר דוקטור לספרות ב-1978, על עבודת דוקטורט בשם: "לשון פיגוראטיבית בפרוזה של המודרניזם". עד לפרישתה בגיל 60, במשך מעל ל-30 שנה, שימשה רנן מרצה בכירה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, לאחר פרישתה המשיכה ללמד שם בהתנדבות בחוג ללימודי נשים.

רנן אחראית לחלק מהתרגומים החשובים ביותר בספרות ישראלית. אולי החשוב מכולם הוא תרגום של הספר "יוליסס", על כל 900 עמודיו. רנן החלה לתרגמו בגיל 25, וסיימה לתרגם את הספר לאחר 12 שנות עבודה. הספר יצא לאור בשנת 1985 והיא קיבלה עליו את פרס טשרניחובסקי לתרגום בשנת 1994. עוד דוגמאות לספרים משמעותיים בתרגומה של רנן: "סוף משחק" של סמואל בקט, "הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם, "חדר משלך" של וירג'יניה וולף.

מלבד היותה מתרגמת חשובה, רנן כתבה ספרי מחקר בספרות: "צחוק בחשיכה" (1986) העוסק במפגש בין הקומי לטרגי בספרות המודרנית ובוחן יצירות מאת קפקא, צ'כוב ועוד. "אלות וגיבורים – מיתוסים על גבולות הכוח" (2001)  מנתח מיתוסים של נשים אלוהיות שנדחקו מתרבות המערב. "התפוח המורעל – הגיבורה באגדות אירופיות" (2007), שבו בוחנת רנן אגדות שהיוו במשך מאות שנים בסיס חשוב בהתפתחות תרבות המערב. היא מראה כי אף שהאגדות נתפשות כמציגות תהליכי התבגרות רגילים, רובן מטיפות לאידיאלים הרסניים ומסרסים, לרוב בדגש על דיכוי מגדרי. "הדמיון והמוח" (2014) עוסק בחשיבות הדמיון בחיי האדם. היא כתבה גם קובץ מסות אשר עלה באינטרנט בשם "ספרות המערב" ובו ניתוח של יצירות קאנוניות – מהומרוס ועד איבסן וניסים אלוני.

כמו כן, רנן הייתה פעילה באגודת "קו לעובד", אגודה אשר מטרתה להגן על זכויות עובדים בעלי מעמד נמוך.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, שם חיה כל חייה.

לראיון בקול ישראל מ2007 של רותי קרן עם יעל רנן על ספרה "התפוח המורעל":

https://www.kan.org.il/podcast/item.aspx?pid=17940

שולמית קלגואי (1891-1972)

משוררת, סופרת ומתרגמת.23231333_1552269908195207_5991514741609283816_n

שולמית שימשלביץ נולדה בעיירה קטנה ברוסיה (כיום, בשטח אוקראינה) למשפחה יהודית מיוחסת – הוריה היו נצר למשפחות רבניות ידועות. על אף החיבה לחינוך יהודי, הוריה הקפידו לשלוח את ילדיהם לרכוש השכלה רחבה וכללית. שולמית הצטיינה בלימודיה, והיא סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות כבר בהיותה בת 15. כאשר פרצו פרעות בקהילות היהודיות ברוסיה, משפחתה של שולמית החליטה לקחת על עצמה את ההגנה על הקהילה המקומית והחביאה סליק נשק בביתה. במהירה, הרשויות עצרו את הוריה, ולאחר מכן גם את שולמית ואחיה, אהרון. שולמית ישבה מספר חודשים במעצר, אולם לבסוף זוכתה לחלוטין במשפט.

לאחר זיכויה, נסעה שולמית ללימודים בסורבון שם למדה מדעי הרוח. לאחר תום לימודיה, הוזמנה ללמד צרפתית בגימנסיה העברית אשר בירושלים, והיא נענתה להזמנה. עם עלייתה הצטרפה שולמית לחבורה ירושלים החדשה, אשר כללה אמנים ואנשי רוח אשר שאפו להקים בעיר חברה חדשה, יצרנית ויוצרת, ברוח סוציאליסטית. בנוסף ללימודי צרפתית, רכשה שולמית במהירה שליטה בעברית והיא החלה ללמד גם שפה זו. כמו כן, כתבה ופרסמה שולמית יצירות ושירים פרי עטה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הגימנסיה, ושולמית עברה לחיפה ולימדה בבית הספר הריאלי. שם, בעקבות ניסיונה והידע הרב אותו צברה, ייסדה שולמית את מגמת הצרפתית בבית הספר ואת לימודי הספרות. במקביל לעיסוקה בהוראה, הקפידה שולמית לפרסם יצירות ספרותיות פרי עטה, תרגומים ליצירות שונות מהשפות הרבות בהן שלטה, כתיבת שירים מקוריים וסיפורים לגיל הרך.

מומלץ להציע את שמה של שולמית קלוגאי לרחוב בכל עיר, ובייחוד ירושלים וחיפה בהם פעלה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

למידע נוסף

**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

אלחנדרה פיסארניק (1936-1972)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אלחנדרה פיסארניק

מגיעים לה רחובות!
משוררת ומתרגמת יהודייה ארגנטינאית

 
אלחנדרה נולדה בעיר אבז'אנדה בארגנטינה להורים שהיגרו מרוסיה וסלובקיה. ספר שיריה הראשון התפרסם עוד במהלך לימודיה באוניברסיטה – אלחנדרה למדה פילוסופיה, ספרות ועיתונאות, אך עזבה את הלימודים כדי להתמקד בציור. בהמשך נסעה לפריז, שם למדה היסטוריה של הדת וספרות צרפתית בסורבון, ותירגמה שירה וספרות לספרדית.
 
היא פרסמה ספרי שירה רבים שזכו להצלחה בינלאומית ותורגמו לשפות רבות.
אלחנדרה התאבדה בשנת 1972, והיא בת 36 בלבד.
 
"מַבָּט מִתּוֹךְ הַבִּיב
יָכוֹל לִהְיוֹת הַשְׁקָפַת-עוֹלָם
הַמֶּרֶד הוּא לְהַבִּיט בַּוֶּרֶד
עַד תַּהֲפֹכְנָה הָעֵינַיִם לְאָבָק "
(תרגום: פבלו יצחק הלוי-קירטצ'וק)
 
כדאי להציע אותה בערים בהן יש רחובות על שם משוררות, למשל, בשכונת קריית המשוררים בפתח תקווה, במטולה בה מתקיים פסטיבל משוררים, ובערים נוספות בארץ!

רבקה ראובן (1889-1957)

943941_983215695100634_5466244065475531795_nמגיע לה רחוב!

אשת חינוך יהודייה הודית, מנהלת בית הספר של עדת בני ישראל במומביי ואחת ממנהיגות הקהילה.
רבקה נולדה במדינת קרנאטקה בהודו הבריטית לאחת המשפחות המשכילות והבולטות ביותר בקהילת "בני ישראל".
רבקה למדה בפנימייה לבנות בעיר פונה, ולאחר מכן למדה באוניברסיטת מומבאי. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה את הציון הגבוה ביותר בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. היא הצטיינה במדעים, למדה חינוך, היסטוריה ועברית. היא המשיכה את לימודיה באנגליה, שם למדה פדגוגיה באוניברסיטת לונדון ועברית ומדעי היהדות באוניברסיטת קיימברידג'.
לאחר ששבה להודו החלה ללמד, ובין השנים 1922 ועד 1950 ניהלה את בית הספר התיכון של קהילת בני ישראל במומבאי. בתקופה זו הפכה למעין מנהיגה לא רשמית של עדת בני ישראל. בשנת 1947 ביקרה רבקה בישראל בשליחות האגודה הציונית של מומבאי וייצגה את יהדות הודו בכנס הבינלאומי הראשון לחינוך עברי בגולה שהתקיים בירושלים.
בנוסף לעבודתה כמנהלת בית הספר כתבה רבקה ספרי לימוד, מאמרים עיוניים על עדת בני ישראל, תירגמה לעברית סיפורים מהספרות העממית ההודית עבור העיתון "דבר", ואף כתבה סיפורים קצרים.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה במיוחד בערים בהן יש קהילות גדולות של יוצאי הודו, כמו אשדוד, באר שבע, ירוחם, דימונה, רמלה, לוד, יבנה ובערים נוספות!

לקריאה נוספת

פועה רקובסקי (1865-1955)

12670620_980063708749166_7005422828991582023_nמגיעים לה עוד רחובות!

מורה, מחנכת, פעילה ציונית, מתרגמת ופעילה למען זכויות נשים.

"…ובעת שהובלתי את חיי העצמאים, במקביל לעבודתי החינוכית, לא שכחתי את חובי הפנימי למאבק לשחרור האישה, בפרט האישה היהודייה, אשר תמיד הייתה המשועבדת ביותר מכל העבדים; אפוטרופסים בלתי רצויים כפו עצמם עליה וכאילו ביקשו להציל נשמתה. בעצמאותה הכלכלית של האישה ראיתי את הגורם העיקרי שיוביל לשחרורה האישי והחברתי. על כן שמתי לעצמי למטרה לפעול בכל כוחותיי למען שחרור האישה, להפיץ רעיון זה בקרב השכבות הרחבות של הנשים והנערות היהודיות." – פועה רקובסקי

פועה נולדה בביאליסטוק למשפחה יהודית דתית, אמידה ומיוחסת. פועה זכתה להשכלה מקיפה, היא למדה בחדר ובבית ספר יהודי פרטי ולאחר מכן למדה בבית עם מורים פרטיים. פועה הייתה תלמידה מחוננת. היא למדה שפות רבות וכבר בגיל 15 התפרסם תרגום שלה לסיפור של שמעון פרוג בעיתון "הצפירה".
בנעוריה הלכה והתרחקה מהדת, היא הפסיקה לקיים מצוות ולהאמין באלוהים. הוריה ניסו להחזיר אותה בתשובה ולצורך כך חיתנו אותה כשהייתה בת 16. היא נישאה לשמעון מכלין וילדה שני ילדים, אך נישואיה לא עלו יפה. היא עזבה את בעלה כשהייתה בת 24 והקימה בית ספר עברי לבנות.
כשהייתה בת 26 עברה לוורשה, שם ניהלה חדר לבנות. שנתיים לאחר מכן הקימה פועה בוורשה גימנסיה יהודית לנערות, על אף התנגדות רבה בקרב הקהילה היהודית לכך שבנות יהודיות ילמדו עברית ויהדות. פועה התעקשה על לימוד השפה העברית מטעמי ציונות ולבסוף הצליחה לשכנע הורים רבים בחשיבות הדבר ובית הספר של פועה הפך לשם דבר. בנוסף הייתה פועה בין מקימות אגודת "בנות ציון" שהפיצה את הרעיון הציוני בקרב נשים ובין מקימות "איגוד הנשים היהודיות" בפולין.
בשנת 1920 נבחרה לצירה בועידה הציונית בלונדון. בנוסף השתתפה בלונדון גם בוועידה המייסדת של ויצו – התסדרות הנשים העולמית לנשים ציוניות. בעקבות כך עלתה לארץ ישראל שם הקימה סניף ויצו ועבדה כמורה. בעקבות פרעות תרפ"א בתל אביב חזרה פועה לוורשה. בשנת 1935, כשהייתה בת 70, עלתה שוב לישראל והתיישבה בחיפה. היא עבדה כמתרגמת עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן החלה לכתוב את זכרונותיה שהתפרסמו בשנת 1951.
פועה נפטרה בחיפה בשנת 1955, בגיל 90.

יש על שמה רחוב אחד בלבד בישראל, רחוב פועה בקריית משה בירושלים. כדאי להציע אותה בתל אביב ובחיפה, בהן התגוררה, ובערים נוספות!

למידע נוסף
תצלום באדיבות מרים סמט.

עדה ברודסקי (1924-2011)

10273645_979801578775379_2846308016550048008_nלמה היא לא מונצחת?

אשת מוזיקה, מתרגמת ועורכת מוסיקה מיתולוגית.
ברודסקי (נולדה בשם נוימרק), נולדה ב1924 בפרנקפורט, למשפחה יהודית אמידה. היא החלה בפעילות ציונית בהיותה נערה, בתנועת הנוער "ורקלויטה". בשנת 1938, ערב עליית הנאצים לשלטון, הצליחה משפחתה להשיג סרטיפיקטים לעלייה לארץ- וברודסקי שולבה במעפעל עליית הנוער (קינדר טרנספורט). היא עברה הכשרה חקלאית ומשם עלתה לארץ בנפרד ממשפחתה.
עם הגעתה החלה לעבוד בכפר הנוער בן שמן. למדה בתיכון בירושלים. למדה מוזיקה, ספרות ויהדות. לאחר מלחמת השחרור למדה בקונסרבטוריון הירושלמי החדש והאקדמיה למוסיקה. לאחר המלחמה נשלחה ללמד עברית במחנות המעצר בקפריסין. שם הכירה את דוד ברודסקי, שאף הוא שימש שם מורה, והשניים נישאו.
ברודסקי ראתה בעצמה יותר מהכל "אשת תרבות". ומפעלה התרבותי התרחש בשני אפיקים מקבילים- האחד- תרגום, בעיקר תרגום שירי רילקה וכתיבת מונוגרפיה מקיפה עליו, על מפעל זה היא קיבלה ב-1994 את מדליית גתה על תרומתה להפצת התרבות הגרמנית.
פן שני של עבודת התרבות שלה כלל את המוזיקה הקלאסית- היא כיהנה כעורכת בכירה ב"קול המוזיקה", כתבה וערכה ספרים על מוזיקה קלאסית וספרי לימוד לנגינה.
איפה כדאי להציע?
בירושלים, שם גרה ונפטרה, בערים עם תזמורות כמו תל אביב, חיפה, באר שבע וראשון לציון.
לקריאה נוספת: כאן וכאן
צילום: איתן ג. טל

 

עדה בן נחום (1927-1990)

12644996_973395046082699_7823727277990782774_nמגיע לה רחוב!

מחזאית, תסריטאית, מנהלת תיאטראות ומתרגמת ישראלית, ממקימי תיאטרון באר-שבע.

עדה נולדה בחיפה. היא למדה פילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייסה עדה לחי"ש (חיל השדה של ארגון ההגנה) והייתה חבלנית ולוחמת. עם סיום המלחמה נכללה ברשימת מומלצי צה"ל לעיטור גיבורי ישראל.
היקף יצירתה של עדה מרשים ביותר – היא השתתפה בתכניות רדיו בקול ישראל, כתבה טור שבועי סאטירי ב"מעריב", כתבה מערכונים ופזמונים סאטיריים ותסריטי קולנוע וטלוויזיה, ביניהם תסריטים דוקומנטריים לטלוויזיה הלימודית. היא כתבה ועיבדה מחזות רבים, ביניהם "שבעה במכה אחת", "מטורף על הגג" ועוד. בנוסף תרגמה כ-200 מחזות שהוצגו על בימות התיאטרון בישראל.
במקביל לעבודתה היצירתית הייתה עדה ממקימי תיאטרון באר-שבע בשנת 1973, והייתה חברת ההנהלה בו. בהמשך ניהלה את תיאטרון הילדים והנוער של אורנה פורת, את תיאטרון החאן ואת תיאטרון בית ליסין. היא התמנתה לתפקיד המנהלת האמנותית של תיאטרון הבימה אך נפטרה שבועות בודדים לאחר המינוי.
זכתה בפרס הראשון לתסריטים של המועצה לתרבות ואמנות בשנת 1976 עבור תסריטה "סליחה תקלה".

קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב ותיאטרון בית ליסין קבעו פרס לתרגום מחזות על שמה והוא מוענק מדי שנה.
אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בתל-אביב, בה חיה ופעלה, בבאר-שבע ובירושלים בהן ניהלה תיאטראות, ובחיפה, עיר הולדתה.

לקריאה נוספת
תצלום באדיבות גליה ותומר