שולמית קלגואי (1891-1972)

משוררת, סופרת ומתרגמת.23231333_1552269908195207_5991514741609283816_n

שולמית שימשלביץ נולדה בעיירה קטנה ברוסיה (כיום, בשטח אוקראינה) למשפחה יהודית מיוחסת – הוריה היו נצר למשפחות רבניות ידועות. על אף החיבה לחינוך יהודי, הוריה הקפידו לשלוח את ילדיהם לרכוש השכלה רחבה וכללית. שולמית הצטיינה בלימודיה, והיא סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות כבר בהיותה בת 15. כאשר פרצו פרעות בקהילות היהודיות ברוסיה, משפחתה של שולמית החליטה לקחת על עצמה את ההגנה על הקהילה המקומית והחביאה סליק נשק בביתה. במהירה, הרשויות עצרו את הוריה, ולאחר מכן גם את שולמית ואחיה, אהרון. שולמית ישבה מספר חודשים במעצר, אולם לבסוף זוכתה לחלוטין במשפט.

לאחר זיכויה, נסעה שולמית ללימודים בסורבון שם למדה מדעי הרוח. לאחר תום לימודיה, הוזמנה ללמד צרפתית בגימנסיה העברית אשר בירושלים, והיא נענתה להזמנה. עם עלייתה הצטרפה שולמית לחבורה ירושלים החדשה, אשר כללה אמנים ואנשי רוח אשר שאפו להקים בעיר חברה חדשה, יצרנית ויוצרת, ברוח סוציאליסטית. בנוסף ללימודי צרפתית, רכשה שולמית במהירה שליטה בעברית והיא החלה ללמד גם שפה זו. כמו כן, כתבה ופרסמה שולמית יצירות ושירים פרי עטה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הגימנסיה, ושולמית עברה לחיפה ולימדה בבית הספר הריאלי. שם, בעקבות ניסיונה והידע הרב אותו צברה, ייסדה שולמית את מגמת הצרפתית בבית הספר ואת לימודי הספרות. במקביל לעיסוקה בהוראה, הקפידה שולמית לפרסם יצירות ספרותיות פרי עטה, תרגומים ליצירות שונות מהשפות הרבות בהן שלטה, כתיבת שירים מקוריים וסיפורים לגיל הרך.

מומלץ להציע את שמה של שולמית קלוגאי לרחוב בכל עיר, ובייחוד ירושלים וחיפה בהם פעלה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

למידע נוסף

**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

אלחנדרה פיסארניק (1936-1972)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אלחנדרה פיסארניק

מגיעים לה רחובות!
משוררת ומתרגמת יהודייה ארגנטינאית

 
אלחנדרה נולדה בעיר אבז'אנדה בארגנטינה להורים שהיגרו מרוסיה וסלובקיה. ספר שיריה הראשון התפרסם עוד במהלך לימודיה באוניברסיטה – אלחנדרה למדה פילוסופיה, ספרות ועיתונאות, אך עזבה את הלימודים כדי להתמקד בציור. בהמשך נסעה לפריז, שם למדה היסטוריה של הדת וספרות צרפתית בסורבון, ותירגמה שירה וספרות לספרדית.
 
היא פרסמה ספרי שירה רבים שזכו להצלחה בינלאומית ותורגמו לשפות רבות.
אלחנדרה התאבדה בשנת 1972, והיא בת 36 בלבד.
 
"מַבָּט מִתּוֹךְ הַבִּיב
יָכוֹל לִהְיוֹת הַשְׁקָפַת-עוֹלָם
הַמֶּרֶד הוּא לְהַבִּיט בַּוֶּרֶד
עַד תַּהֲפֹכְנָה הָעֵינַיִם לְאָבָק "
(תרגום: פבלו יצחק הלוי-קירטצ'וק)
 
כדאי להציע אותה בערים בהן יש רחובות על שם משוררות, למשל, בשכונת קריית המשוררים בפתח תקווה, במטולה בה מתקיים פסטיבל משוררים, ובערים נוספות בארץ!

רבקה ראובן (1889-1957)

943941_983215695100634_5466244065475531795_nמגיע לה רחוב!

אשת חינוך יהודייה הודית, מנהלת בית הספר של עדת בני ישראל במומביי ואחת ממנהיגות הקהילה.
רבקה נולדה במדינת קרנאטקה בהודו הבריטית לאחת המשפחות המשכילות והבולטות ביותר בקהילת "בני ישראל".
רבקה למדה בפנימייה לבנות בעיר פונה, ולאחר מכן למדה באוניברסיטת מומבאי. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה את הציון הגבוה ביותר בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. היא הצטיינה במדעים, למדה חינוך, היסטוריה ועברית. היא המשיכה את לימודיה באנגליה, שם למדה פדגוגיה באוניברסיטת לונדון ועברית ומדעי היהדות באוניברסיטת קיימברידג'.
לאחר ששבה להודו החלה ללמד, ובין השנים 1922 ועד 1950 ניהלה את בית הספר התיכון של קהילת בני ישראל במומבאי. בתקופה זו הפכה למעין מנהיגה לא רשמית של עדת בני ישראל. בשנת 1947 ביקרה רבקה בישראל בשליחות האגודה הציונית של מומבאי וייצגה את יהדות הודו בכנס הבינלאומי הראשון לחינוך עברי בגולה שהתקיים בירושלים.
בנוסף לעבודתה כמנהלת בית הספר כתבה רבקה ספרי לימוד, מאמרים עיוניים על עדת בני ישראל, תירגמה לעברית סיפורים מהספרות העממית ההודית עבור העיתון "דבר", ואף כתבה סיפורים קצרים.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה במיוחד בערים בהן יש קהילות גדולות של יוצאי הודו, כמו אשדוד, באר שבע, ירוחם, דימונה, רמלה, לוד, יבנה ובערים נוספות!

לקריאה נוספת

פועה רקובסקי (1865-1955)

12670620_980063708749166_7005422828991582023_nמגיעים לה עוד רחובות!

מורה, מחנכת, פעילה ציונית, מתרגמת ופעילה למען זכויות נשים.

"…ובעת שהובלתי את חיי העצמאים, במקביל לעבודתי החינוכית, לא שכחתי את חובי הפנימי למאבק לשחרור האישה, בפרט האישה היהודייה, אשר תמיד הייתה המשועבדת ביותר מכל העבדים; אפוטרופסים בלתי רצויים כפו עצמם עליה וכאילו ביקשו להציל נשמתה. בעצמאותה הכלכלית של האישה ראיתי את הגורם העיקרי שיוביל לשחרורה האישי והחברתי. על כן שמתי לעצמי למטרה לפעול בכל כוחותיי למען שחרור האישה, להפיץ רעיון זה בקרב השכבות הרחבות של הנשים והנערות היהודיות." – פועה רקובסקי

פועה נולדה בביאליסטוק למשפחה יהודית דתית, אמידה ומיוחסת. פועה זכתה להשכלה מקיפה, היא למדה בחדר ובבית ספר יהודי פרטי ולאחר מכן למדה בבית עם מורים פרטיים. פועה הייתה תלמידה מחוננת. היא למדה שפות רבות וכבר בגיל 15 התפרסם תרגום שלה לסיפור של שמעון פרוג בעיתון "הצפירה".
בנעוריה הלכה והתרחקה מהדת, היא הפסיקה לקיים מצוות ולהאמין באלוהים. הוריה ניסו להחזיר אותה בתשובה ולצורך כך חיתנו אותה כשהייתה בת 16. היא נישאה לשמעון מכלין וילדה שני ילדים, אך נישואיה לא עלו יפה. היא עזבה את בעלה כשהייתה בת 24 והקימה בית ספר עברי לבנות.
כשהייתה בת 26 עברה לוורשה, שם ניהלה חדר לבנות. שנתיים לאחר מכן הקימה פועה בוורשה גימנסיה יהודית לנערות, על אף התנגדות רבה בקרב הקהילה היהודית לכך שבנות יהודיות ילמדו עברית ויהדות. פועה התעקשה על לימוד השפה העברית מטעמי ציונות ולבסוף הצליחה לשכנע הורים רבים בחשיבות הדבר ובית הספר של פועה הפך לשם דבר. בנוסף הייתה פועה בין מקימות אגודת "בנות ציון" שהפיצה את הרעיון הציוני בקרב נשים ובין מקימות "איגוד הנשים היהודיות" בפולין.
בשנת 1920 נבחרה לצירה בועידה הציונית בלונדון. בנוסף השתתפה בלונדון גם בוועידה המייסדת של ויצו – התסדרות הנשים העולמית לנשים ציוניות. בעקבות כך עלתה לארץ ישראל שם הקימה סניף ויצו ועבדה כמורה. בעקבות פרעות תרפ"א בתל אביב חזרה פועה לוורשה. בשנת 1935, כשהייתה בת 70, עלתה שוב לישראל והתיישבה בחיפה. היא עבדה כמתרגמת עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן החלה לכתוב את זכרונותיה שהתפרסמו בשנת 1951.
פועה נפטרה בחיפה בשנת 1955, בגיל 90.

יש על שמה רחוב אחד בלבד בישראל, רחוב פועה בקריית משה בירושלים. כדאי להציע אותה בתל אביב ובחיפה, בהן התגוררה, ובערים נוספות!

למידע נוסף
תצלום באדיבות מרים סמט.

עדה ברודסקי (1924-2011)

10273645_979801578775379_2846308016550048008_nלמה היא לא מונצחת?

אשת מוזיקה, מתרגמת ועורכת מוסיקה מיתולוגית.
ברודסקי (נולדה בשם נוימרק), נולדה ב1924 בפרנקפורט, למשפחה יהודית אמידה. היא החלה בפעילות ציונית בהיותה נערה, בתנועת הנוער "ורקלויטה". בשנת 1938, ערב עליית הנאצים לשלטון, הצליחה משפחתה להשיג סרטיפיקטים לעלייה לארץ- וברודסקי שולבה במעפעל עליית הנוער (קינדר טרנספורט). היא עברה הכשרה חקלאית ומשם עלתה לארץ בנפרד ממשפחתה.
עם הגעתה החלה לעבוד בכפר הנוער בן שמן. למדה בתיכון בירושלים. למדה מוזיקה, ספרות ויהדות. לאחר מלחמת השחרור למדה בקונסרבטוריון הירושלמי החדש והאקדמיה למוסיקה. לאחר המלחמה נשלחה ללמד עברית במחנות המעצר בקפריסין. שם הכירה את דוד ברודסקי, שאף הוא שימש שם מורה, והשניים נישאו.
ברודסקי ראתה בעצמה יותר מהכל "אשת תרבות". ומפעלה התרבותי התרחש בשני אפיקים מקבילים- האחד- תרגום, בעיקר תרגום שירי רילקה וכתיבת מונוגרפיה מקיפה עליו, על מפעל זה היא קיבלה ב-1994 את מדליית גתה על תרומתה להפצת התרבות הגרמנית.
פן שני של עבודת התרבות שלה כלל את המוזיקה הקלאסית- היא כיהנה כעורכת בכירה ב"קול המוזיקה", כתבה וערכה ספרים על מוזיקה קלאסית וספרי לימוד לנגינה.
איפה כדאי להציע?
בירושלים, שם גרה ונפטרה, בערים עם תזמורות כמו תל אביב, חיפה, באר שבע וראשון לציון.
לקריאה נוספת: כאן וכאן
צילום: איתן ג. טל

 

עדה בן נחום (1927-1990)

12644996_973395046082699_7823727277990782774_nמגיע לה רחוב!

מחזאית, תסריטאית, מנהלת תיאטראות ומתרגמת ישראלית, ממקימי תיאטרון באר-שבע.

עדה נולדה בחיפה. היא למדה פילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייסה עדה לחי"ש (חיל השדה של ארגון ההגנה) והייתה חבלנית ולוחמת. עם סיום המלחמה נכללה ברשימת מומלצי צה"ל לעיטור גיבורי ישראל.
היקף יצירתה של עדה מרשים ביותר – היא השתתפה בתכניות רדיו בקול ישראל, כתבה טור שבועי סאטירי ב"מעריב", כתבה מערכונים ופזמונים סאטיריים ותסריטי קולנוע וטלוויזיה, ביניהם תסריטים דוקומנטריים לטלוויזיה הלימודית. היא כתבה ועיבדה מחזות רבים, ביניהם "שבעה במכה אחת", "מטורף על הגג" ועוד. בנוסף תרגמה כ-200 מחזות שהוצגו על בימות התיאטרון בישראל.
במקביל לעבודתה היצירתית הייתה עדה ממקימי תיאטרון באר-שבע בשנת 1973, והייתה חברת ההנהלה בו. בהמשך ניהלה את תיאטרון הילדים והנוער של אורנה פורת, את תיאטרון החאן ואת תיאטרון בית ליסין. היא התמנתה לתפקיד המנהלת האמנותית של תיאטרון הבימה אך נפטרה שבועות בודדים לאחר המינוי.
זכתה בפרס הראשון לתסריטים של המועצה לתרבות ואמנות בשנת 1976 עבור תסריטה "סליחה תקלה".

קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב ותיאטרון בית ליסין קבעו פרס לתרגום מחזות על שמה והוא מוענק מדי שנה.
אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בתל-אביב, בה חיה ופעלה, בבאר-שבע ובירושלים בהן ניהלה תיאטראות, ובחיפה, עיר הולדתה.

לקריאה נוספת
תצלום באדיבות גליה ותומר

ימימה אבידר-טשרנוביץ' (1998-1909)

ימימה אבידר טשרנוביץ'איך אין רחוב על שמה של אחת מסופרות הילדים החשובות בישראל?!

ימימה החלה לכתוב משחר ילדותה, מגיל 10. בגיל 14 התפרסמה בעיתון הילדים "עדן", היוצא לאור בניו יורק, האגדה שכתבה לילדים: "על הר הזיתים".

בעת שעבדה כגננת (1945-1932) החלה לכתוב סיפורים לטף. ספרה הראשון, "סיפורים לרמה" (רמה הייתה בתה), התפרסם בשנת 1936, ומאז ועד ליום מותה הוציאה לאור יותר מ-40 ספרים לילדים ולנוער בעשרות הדפסות. ספריה הפכו לקלאסיקה של ספרות הילדים המודרנית בארץ, תורגמו ללשונות זרות, הומחזו והוסרטו לקולנוע ולטלוויזיה וכונסו בקלטות ובמשחקים.

היא הייתה אחת הראשונות ששאבו את נושאי הסיפורים מחיי היומיום של הילדים והנוער. לשונה עניינית ונטולת מליצות, סגנונה רענן, קולח ובהיר ומשלב דימויים מסביבתו של הילד הישראלי ורבדים חשובים מהלשון העברית לדורותיה. בכך תרמה רבות לקריאה חופשית של ילדים ונוער בספרות עברית מקורית.

בנוסף, היא תרגמה כמה מהיצירות הקלאסיות הטובות ביותר לילדים, ביניהן: "הקוסם מארץ עוץ", "פינוקיו", "עליסה בארץ הפלאות", "לכלוכית" ואגדות הנס כריסטיאן אנדרסן.

ספרה "שמונה בעקבות אחד" נבחר בשנת החמישים למדינה כספר האהוב ביותר על הילדים.

"מרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער" קרוי על שמה.

כלת פרס ישראל ופרס זאב על מפעל חיים.

 


איפה כדאי להציע אותה?
ביישובים המוזכרים בספריה, כמו ירושלים וחיפה, וכן בחולון (עיר הילדים), בתל אביב, בפתח תקווה ובכל יישוב שילדיו גדלים על ספריה.

 

ויקיפדיה

 

רחל בלובשטיין סלע (רחל המשוררת) (1931-1890)


רחל המשוררתמן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת, אשר שירתה תופסת מקום נכבד בתרבות העברית.
רחל נולדה ברוסיה והחלה לכתוב שירים בגיל 15. ב-1909, בהיותה בת 19, הגיעה לסיור בארץ עם אחותה שושנה, שבמהלכו החליטו להישאר בארץ ישראל. הן התיישבו ברחובות ולמדו שם עברית.
רחל שאפה להגשים את התיישבותה בארץ באמצעות עבודה חקלאית, וב-1911 עברה לחוות העלמות הלימודית שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת.
 
ב-1913 עברה לצרפת כדי ללמוד אגרונומיה וכן השתלמה במקצוע החקלאות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה לא יכלה לשוב לארץ ישראל, ובינתיים שבה לרוסיה ולימדה שם ילדי פליטים יהודים.
בשנת 1919 שבה לישראל, אל אזור הכנרת האהובה עליה – לקבוצת דגניה. בדגניה הייתה פעילה בתחום התרבות, ועבדה בעיקר עם ילדי הקבוצה. אולם במהרה נתגלה שהיא חולה בשחפת, שככל הנראה נדבקה בה במהלך שהותה ברוסיה. בעקבות המחלה, שנחשבה חשוכת מרפא, גורשה מדגניה.
שנותיה האחרונות עברו עליה בדירה קטנה הסמוכה לים ברחוב בוגרשוב 5א' בתל אביב. שם, בעודה חולה ומצפה למוות, כתבה את רוב שיריה. בגיל 40 נפטרה ממחלתה, ללא איש עמה. על הכוננית בחדרה נמצא שירה האחרון, "מֵתַי" – המלמד על הבדידות שחשה בסוף ימיה, כשכל שנותר לה היו רק חלומותיה. היא נקברה, לפי בקשתה, בבית הקברות כנרת.
שיריה פורסמו בעיתון "דבר", ונתחבבו מאוד על הקוראים. הם כונסו בשלושה כרכים: "ספיח", "מנגד" ו"נבו", שקובצו מאוחר יותר לקובץ אחד "שירת רחל". סימן ההיכר של ספריה, שנשמר בכל המהדורות שיצאו מאז לאור, הוא הכריכה שבחרה – כריכה לבנה ופשוטה.
מלבד השירים שכתבה, עסקה רחל גם בתרגום. בעבודתה נכללים תרגומים משיריהם של אנה אחמטובה, אלכסנדר פושקין, סרגיי יסנין ועוד.
שיריה נלמדים עד היום דרך קבע בבתי הספר, ורבים מהם זכו ללחן ומושמעים ומושרים עד היום. ביניהם: "גן נעול", "זמר נוגה" ("התשמע קולי"), "כנרת" ("שם הרי גולן"), "רק על עצמי", "עקרה" ("אורי"), "ואולי לא היו הדברים".
בשנת 2011 נבחר דיוקנה להתנוסס על השטר החדש של 20 שקלים.
יש רחוב על שמה ברחובות, בפתח תקווה, בירושלים, בכפר סבא, בנתניה ובערים נוספות, אך מגיע לה רחוב בכל עיר בישראל! מוזמנות להציע אותה בעיר שלכן.
צילום: מיכל טוניק

דבורה בארון (1956-1887)

10896870_783550255067180_5202341987649917213_nמגיע לנו רחובות על שמה!

דבורה בארון הייתה סופרת, עורכת ומתרגמת.

מגיל צעיר בלטה בכישרון הכתיבה שלה. כבר בגיל 7 חיברה מחזה ביידיש, בגיל 12 החלה לכתוב בעברית, ובגיל 15 פרסמה לראשונה מסיפוריה בעיתונים "המליץ" ו"הצפירה", ויצרה לה קהל מעריצים.

ב-1911 עלתה ארצה, והחלה לעבוד כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר".

תהליך ההבשלה שלה כסופרת היה איטי וממושך. רק בשנת 1927 יצא לאור ספרהּ הראשון, "סיפורים" (בהוצאת דבר). כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד, אך הייתה מעורה בחיים הציבוריים ועסקה במרץ בכתיבה ובתרגום.

מגוון כתביה, ספריה וסיפוריה הקצרים זכה לשבחים רבים. אחד מסיפוריה הקצרים, "שברירים", נכלל מזה שנים רבות בתוכנית הלימודים לבגרות בספרות.

זוכת פרס ביאליק לספרות יפה (1933) ופרס ברנר.

יש רחובות על שמה בראשון לציון, במזכרת בתיה ובנתניה. מומלץ להציע אותה בתל אביב, שם התגוררה, ובכל עיר בישראל.

ויקיפדיה
צילום: רות כהן קרני

לאה גולדברג (1970-1911)

לאה גולדברג

מגיע לה רחוב בכל עיר שבה שרים כל הילדים את "פזמון ליקינטון"!

לאה גולדברג היא מהמשוררים העבריים המפורסמים ביותר בעת החדשה, סופרת, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות.

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה כתבה על הניב השומרוני. בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית.

עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה לחוג "יחדיו" עם נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן". בתקופה זו כתבה גם עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים".

בשנת 1952 התקבלה להוראה באוניברסיטה העברית, והקימה בה את החוג לספרות כללית והשוואתית. היא עמדה בראש החוג במשך כעשור, במינוי פרופסור, עד מותה.

היא כתבה ספרי ילדים רבים ואהובים, ביניהם: "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות", "כובע קסמים", "המפוזר מכפר אז"ר", "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר".

כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, כמו "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי ומחזות ושירים מאת איבסן ושייקספיר.

ייחודה כמשוררת והמעמד הנכבד שלו זכתה שירתה הענפה נזקפו בעיקר לזכות יכולתה המלוטשת להסביר נושאים אישיים, אינטימיים ואינדיווידואליים, ולהעבירם כתחושת הכלל, ללא מעורבות של מטענים פוליטיים וחברתיים. נושאים מרכזיים בשיריה הם תיאורי הנוף והטבע, בעיקר הנוף הישראלי, אהבותיה הנכזבות, געגועיה למולדתה וקשיי ההיקלטות בארץ החדשה, וכן קולו של דור שנותר מצולק בעקבות מאורעות השואה.

רבים ממאות שיריה היו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, ביניהם: "את תלכי  בשדה" ("האמנם"), "סליחות", "בואי כלה" ו"בארץ אהבתי".

בשנת 1970 זכתה בפרס ישראל לספרות. בשנת 2011 נבחר דיוקנה להתנוסס על השטר החדש של 100 שקלים.

 

יש רחובות על שמה בחיפה, בנתניה, בתל אביב, בכפר סבא, ברעננה ובערים נוספות, אך איך ייתכן שלא בכל עיר ועיר בישראל? הציעו אותה בעירכן!


ויקיפדיה

צילום: מיכל טוניק