פרופ' איירין איבר (1929-2019)

פרופסור להיסטוריה ותולדות סין באוניברסיטה העברית, ניצולת שואה אשר חקרה בין היתר את קורות הפליטים היהודים בסין במלחמת העולם השניה.

איירין איבר נולדה בעיר האלה שבגרמניה. בשנת 1938, כאשר היתה בת 9, גורשה המשפחה לפולין ב"גירוש זבונשין" אל מיילץ, עיר הולדותו של האב בפולין.  בשנת 1942, גורשו יהודי מיילץ, ביניהם איירין ובני משפחתה, בצעדות המוות.

איירין איבר כתבה בספרה Irene Eber, The Choice (הוצאת שוקן, ניו יורק, 2004): "אנשים ונשים נשרו מהטורים הכהים, הלכו אל שוליה המושלגים של הדרך וישבו שם בשקט. הם ישבו וחיכו לגרמנים שיבואו ויהרגו אותם… הייתי רוצה להצטרף אל אלה המחכים למות, ולו רק כדי לנוח לרגע, כי לא חשבתי שרגליי עדיין יכולות לשאת אותי. אבל אבא אחז בחוזקה בידי, כאילו חש בפיתוי שלי להצטרף אליהם".

באוקטובר 1942 חוסל גטו דמביצה. בתקופה זו המשפחה הסתתרה בעליית גג.  דודה של איירין השיג אישור עבודה לחלק מבני המשפחה. אלו שלא יכלו לעבוד המשיכו להסתתר. חלק מבני משפחתה של איירין, ביניהם אביה, נרצחו על ידי הנאצים באותה התקופה.

איירין היתה צעירה מדי בשביל להשתלב בעבודה, אך המראה הארי שלה, התושייה והאומץ שלה וכן הפולנית השוטפת שדיברה, איפשרו לה לשרוד בזהות של ילדה פולניה.  משפחת אורלובסקי, פליטים פולנים אשר היו שכנים של משפחת איבר בעבר, נתנו לה מסתור בלול התרנגולות שבביתם. הם דאגו לה למזון ובגדים, והבת לימדה את איירין תפילות נוצריות ושוחחה איתה מדי פעם. ב-6 באוקטובר 1944 הגיע הצבא האדום ואיירין שוחררה. לאחר המלחמה, מצאה איירין את אמה ואת אחותה והן החליטו לעבור לפרנקפורט שבגרמניה.

איירין איבר כתבה בספרה : "יכולנו לבחור – לא לבחור מה לעשות, לא לחפש הצלחה, עושר וסיפוק – אלא לבחור אילו בני אדם אנו רוצים להיות. יכולנו לבחור במודע מי ומה אנו רוצים להיות. לחיות את היום-יום ללא מחשבה – זה היה דבר שלא ייעשה. כעת, כשהיינו בחיים במקום כל האחרים שמתו, היתה לנו אחריות לא רק לעצמנו אלא למתים שבשמם היה עלינו לדבר. … הבנתי איך אנחנו, שחזרנו לחיים, לעולם לא נוכל לחיות חיים כמו של אלה שלא היו שם."

בשנת 1947, כאשר היתה בת 18, הגיעה איירין לארצות הברית. היא השלימה את לימודי הדוקטורט בתחום לימודי סין, נישאה ואימצה שני ילדים.

היא עלתה לישראל בשנת 1969 והצטרפה לחוג ללימודי אסיה (בזמנו, "החוג ללימודי סין ויפן"). היא כיהנה כפרופסור ללימודי מזרח אסיה ולימדה היסטוריה וספרות סין עד שיצאה לגמלאות בשנת 1999. בתקופה זו, כיהנה כראש החוג ללימודי אסיה וכתבה למעלה מ-15 ספרים אקדמיים ופופולריים ופרסמה עשרות מאמרים אקדמיים. מחקריה עסקו בתחומי הספרות וההיסטוריה האינטלקטואלית של סין המודרנית, וכן התמקדה ביהודי סין.

ספרה האחרון, Jewish Refugees in Shenghai 1933-1947, פורסם כשנה לפני מותה.

(בתמונה: איירין איבר. התמונה מתוך אתר יד ושם ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

https://www.yadvashem.org/he/remembrance/survivors/eber.html

נעמי אונגר (1933-2007)

23167536_1547755458646652_8101906769246067641_nהיתה סופרת ישראלית, ניצולת שואה, התפרסמה גם בזכות המאבק למניעת תאונות אימונים בצה"ל שהובילה יחד עם בעלה, המאבק נוהל בעקבות נפילת בנם בתאונת אימונים.
הוציאה ספר הנקרא "לעצור את הכדור", שבעת יציאתו חולק לכל צוערי צה"ל.
חלק מתוצאת מאבקם הייתה הקמת ועדה בנושא מניעת תאונות אימונים.
נעמי נולדה בלודז', בבית ציוני, אביה היה ציר בקונגרס הציוני בבזל, ומנהיג ציוני מקומי, כשפלשו הנאצים לפולין, עזבה המשפחה את המדינה, וברחה למזרח אירופה, בשנת 1939, יצא אביה להשתתף בקונגרס היהודי בבזל, אך נרצח בדרכו חזרה הביתה.
נעמי ואימה, חזרו לבוכניה, שהייתה ליד קרקוב, שם היו יחד בגטו, בשנת 1943 נמסרה למסלול בריחה של חברי המחתרת הציונית הסלובקית, שברחו להונגריה.
מסלול הבריחה התחיל בכך שנעמי הייתה אצל אישה שהעבירה אותה לצד השני של הגבול, ומשם עברה נעמי דרך מדינות שונות, עד שהגיעה לישראל.
בשנת 1944, הגיעה נעמי לישראל, לקיבוץ יגור, והייתה אצל משפחה מאמצת, בשירותה הצבאי עסקה בעבודות סיקול אבנים, ופגשה את מי שיהיה לימים בעלה, צביקה אונגר.
הקריירה שלה כסופרת החלה בגיל 12, והתחילה מכתיבת סיכומים על חיי הקיבוץ, וביקורת על ספרים שקראה.
בזמן מלחמת ששת הימים, כתבה יומן על חוויות המלחמה, יומן שהפך לעיתון חודשי שהוציאה יחד עם תלמידי כיתתה.
בשנת סיום לימודיה בבית הספר, כתבה עבודת גמר בנושא הרעיונות שהביאו להתפתחות התנועה הציונית, המורה שלה שלח את העבודה למחלקת המחקר של ההיסטוריה היהודית, שהייתה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובתגובה למשלוח העבודה, המחלקה הזמינה את נעמי ללימודי מחקר במחלקה, אך נעמי סירבה.
לקראת גיוסה לצבא, הגיעה לסמינר שנערך בקיבוץ אפעל, בנושא מנהיגות, ושם החליטה לקחת הפסקה מלימודיה לטובת גיוסה לצה"ל.
במשך הקריירה כסופרת, כתבה ארבעה ספרים.
למידע נוסף
קרדיט תמונה: אתר עיתון "הארץ",התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית אילת