ברכה רמות (1927-2006)

פרופ' ברכה רמות היתה רופאה פנימאית ומומחית בעלת שם עולמי להמטולוגיה, סרטן הדם והלימפה. כלת פרס ישראל ברפואה לשנת תשס"א.

ברכה נולדה בעיר קובנה שבליטא בשנת 1927 למשפחה יהודית-ציונית. היא למדה בבית ספר עברי והשתייכה לתנועת נוער. בשנת 1941, כשבוע לפני שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הוגלתה משפחתה לעיר סיקטיבקר שבצפון ברית המועצות. "הזכויות האזרחיות שלי ושל משפחתי נשללו לאחר שהוגלינו לברית המועצות", סיפרה בריאיון, "ולמרות זאת פילסתי את דרכי לבית ספר לאחיות ולאחר מכן לבית ספר לפלשרים (מחליפי רופא), ובלימודי ערב סיימתי בית ספר תיכון".

לאחר המלחמה חזרה לליטא, שם חברה לארגון "הבריחה" ועברה את הגבול לפולין. היא הצטרפה לאירגון "השומר הצעיר" ועלתה לישראל בספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בשנת 1947. ספינה זו נתפסה על ידי שלטונות המנדט, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, הגיעה ברכה לישראל.

עם הגיעה לארץ, התגוררה בקיבוץ להבות הבשן. בתחילת מלחמת העצמאות, עבדה בבית החולים בצפת ובהמשך הצטרפה לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ועבדה בתחנת איסוף פצועים.

רמות למדה במחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והיתה תלמידה מצטיינת. בכל תקופת לימודיה, התפרנסה בעבודה כאחות. בשנת 1952 קיבלה את התואר ד"ר לרפואה.

לאחר השתלמות בארצות הברית, חזרה לארץ והקימה את המכון ההמטולוגי בתל השומר ועמדה בראשו בין השנים 1959-1991. בשנת 1961 החלה ללמד רפואה באוניברסיטה העברית שם מונתה למרצה בכירה. בהמשך עברה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שם מונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.

"את מרב מאמצי" סיפרה, "השקעתי בהקמת דור ההמטולוגים בארץ".

פרופ' רמות מילאה תפקידים ציבוריים רבים. היא עמדה בראש שירותי הדם של מגן דוד אדום בשנים 1973-1979, תפקיד אותו מילאה בהתנדבות. כמו כן, היתה חברת הנהלה של האגודה למלחמה בסרטן וחברה בוועדת סל הבריאות. היא האמינה בתחלופה של ממלאי תפקידים ציבוריים, ולכן נשארה בתפקידים אלו עד חמש שנים.

פרופ' ברכה רמות היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה לאין שיעור בפיתוח התחום ההמטולוגי בארץ ובעולם. מחקריה פתחו את הדרך למחקר גנטי של העדות השונות בארץ וקידמו את הרפואה בישראל.

וירג'יניה אפגאר (1909-1974)

רופאה מרדימה אמריקאית אשר היתה מהחלוצות בתחום. מפתחת מבחן אפגאר להערכת בריאות היילוד.

וירג'יניה אפגאר נולדה בניו ג'רזי למשפחה בת שלושה ילדים. היא היתה תלמידה מצטיינת אשר מגיל צעיר התעניינה במדע, בעידודו של אביה שהיה אסטרונום ומדען חובב.

בשנת 1937 סיימה אפגאר את ההתמחות בכירורגיה באוניברסיטת קולומביה. היא היתה בין הנשים היחידות בעולם בהוכשרו בתחום עד אז. בשנת 1938, החלה לעסוק בתחום ההרדמה אשר היה בראשית דרכו. בשנת 1949, התקבלה כפרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה, והיתה לאישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד זה. כמו כן, עמדה בראש מחלקת ההרדמה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה.

בשנת 1953, פירסמה אפגאר את "מבחן אפגאר": שיטה לבדיקת בריאות הילודים בדקות הראשונות לאחר צאתם לעולם. הבדיקה פשוטה יחסית ומאפשרת איתור מצוקה אצל תינוקות. "מבחן אפגאר" מתבצע מיד בתום הלידה, במטרה להעריך את מצבו הגופני של התינוק מיד לאחר הלידה. המיילדת או הרופאה בודקות ומעריכות חמישה מדדים שונים – נשימה, קצב לב, צבע עור, טונוס שרירים ותגובה לגירויים. מבחן אפגאר היה פריצת דרך ושינה את אופן הטיפול בילודים במצוקה. השיטה, אשר נמצאת בשימוש עד היום, הפחיתה באופן משמעותי את תמותת התינוקות לאחר הלידה.

אפגאר פירסמה מחקרים רבים ומאמרים בעיתונות מדע פופולרית. היא זכתה לתארי "דוקטור של כבוד" ממספר אוניברסיטאות כהערכה על פועלה. בשנת 1994, דיוקנה הופיע על סדרת הבולים האמריקאית שהנציחה 20 אמריקאים דגולים שפעלו לשינוי החברה. 

אפגאר היתה הרופאה הראשונה, ובמשך זמן רב אף היחידה, בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה ובתחומי הכירורגיה וההרדמה. במהלך חייה, היא נמנעה מהצטרפות לארגוני זכויות נשים. היא נהגה לומר כי "נשים הן משוחררות מרגע שהן עוזבות את הרחם".

השפעתה ותרומתה של ד"ר וירג'יניה אפגאר למדע מורגשת בחדרי לידה בכל רחבי העולם. היא היתה אישה פורצת דרך ומעוררת השראה. לכן מגיע לה רחוב משלה!

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

רות גביזון (2020-1945)

משפטנית, פרופסור למשפטים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח וממוביליה, מייסדת מרכז מציל״ה ונשיאתו, כלת פרס ישראל למשפטים.

נולדה בירושלים למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה, נכדה לרב יוסף מרדכי הלוי, שהיה אב בית הדין של העדה הספרדית בעיר, ואחיינת לרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. גדלה בחיפה, למדה בביה״ס הריאלי, היתה חברה בשבט משוטטי בכרמל של הצופים, ושרתה בגרעין נח״ל בחצרים.

למדה משפטים, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת העברית, והיתה בין חברי המערכת הראשונה של עיתון הפקולטה – ״משפטים״. סיימה תואר מוסמך בהצטיינות יתרה. ב-1975 השלימה דוקטורט בפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת אוקספורד. עד 2010 כיהנה כפרופסור באוניברסיטה העברית, ושהתה כפרופסור אורח בביה״ס למשפטים באוניברסיטת ייל (הנחשב למוביל בעולם) ובאוניברסיטאות נוספות.

היתה חברה ועמיתת מחקר במכוני מחקר שונים, ביניהם מכון ירושלים לחקר ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרכז מינרווה לזכויות האדם.

הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח זמן קצר לאחר הקמתה בראשית שנות ה-70. בשנות ה-80 שימשה יו״ר האגודה, וכיהנה כנשיאתה בשנים 1999-1996. לקחה חלק בועדות ציבוריות שונות, ביניהן ועדת וינוגרד, ועדת שמגר, ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועוד.

ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן שמהווה נסיון להגיע להבנות בין דתיים וחילונים בענייני דת ומדינה בישראל.

ב-2004 מונתה ע״י מיכאל איתן, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

ב-2005 התעוררה מחלוקת סביב שאלת מינויה של גביזון לביהמ״ש העליון, שבסופו לא מונתה לתפקיד.

באותה שנה ייסדה גביזון את מרכז מציל״ה – מחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית – בראשו עמדה עד יום מותה. במסגרת המרכז פרסמה גביזון מסמכים וניירות עמדה סביב שלאת דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר בנושאי חוקה לישראל, הגירה, דמוגרפיה, ועוד.

ב-2013 מונתה ע״י שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לבחון את הסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית כרקע לניסוח ׳חוק הלאום׳.

ב-2015 נבחרה לחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

על פועלה הציבורי והמחקרי זכתה גביזון במשך השנים בפרסים חשובים רבים, ביניהם פרס ישראל (2011), פרס א.מ.ת (2003), אות יקירת ירושלים (2016), תארי דוקטור לשם כבוד, ופרסים נוספים.

נפטרה ב-2020 והותירה אחריה בן.

ניתן להנציח אותה בכל עיר בארץ, ובפרט בירושלים ובחיפה.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

פרופ' איירין איבר (1929-2019)

פרופסור להיסטוריה ותולדות סין באוניברסיטה העברית, ניצולת שואה אשר חקרה בין היתר את קורות הפליטים היהודים בסין במלחמת העולם השניה.

איירין איבר נולדה בעיר האלה שבגרמניה. בשנת 1938, כאשר היתה בת 9, גורשה המשפחה לפולין ב"גירוש זבונשין" אל מיילץ, עיר הולדותו של האב בפולין.  בשנת 1942, גורשו יהודי מיילץ, ביניהם איירין ובני משפחתה, בצעדות המוות.

איירין איבר כתבה בספרה Irene Eber, The Choice (הוצאת שוקן, ניו יורק, 2004): "אנשים ונשים נשרו מהטורים הכהים, הלכו אל שוליה המושלגים של הדרך וישבו שם בשקט. הם ישבו וחיכו לגרמנים שיבואו ויהרגו אותם… הייתי רוצה להצטרף אל אלה המחכים למות, ולו רק כדי לנוח לרגע, כי לא חשבתי שרגליי עדיין יכולות לשאת אותי. אבל אבא אחז בחוזקה בידי, כאילו חש בפיתוי שלי להצטרף אליהם".

באוקטובר 1942 חוסל גטו דמביצה. בתקופה זו המשפחה הסתתרה בעליית גג.  דודה של איירין השיג אישור עבודה לחלק מבני המשפחה. אלו שלא יכלו לעבוד המשיכו להסתתר. חלק מבני משפחתה של איירין, ביניהם אביה, נרצחו על ידי הנאצים באותה התקופה.

איירין היתה צעירה מדי בשביל להשתלב בעבודה, אך המראה הארי שלה, התושייה והאומץ שלה וכן הפולנית השוטפת שדיברה, איפשרו לה לשרוד בזהות של ילדה פולניה.  משפחת אורלובסקי, פליטים פולנים אשר היו שכנים של משפחת איבר בעבר, נתנו לה מסתור בלול התרנגולות שבביתם. הם דאגו לה למזון ובגדים, והבת לימדה את איירין תפילות נוצריות ושוחחה איתה מדי פעם. ב-6 באוקטובר 1944 הגיע הצבא האדום ואיירין שוחררה. לאחר המלחמה, מצאה איירין את אמה ואת אחותה והן החליטו לעבור לפרנקפורט שבגרמניה.

איירין איבר כתבה בספרה : "יכולנו לבחור – לא לבחור מה לעשות, לא לחפש הצלחה, עושר וסיפוק – אלא לבחור אילו בני אדם אנו רוצים להיות. יכולנו לבחור במודע מי ומה אנו רוצים להיות. לחיות את היום-יום ללא מחשבה – זה היה דבר שלא ייעשה. כעת, כשהיינו בחיים במקום כל האחרים שמתו, היתה לנו אחריות לא רק לעצמנו אלא למתים שבשמם היה עלינו לדבר. … הבנתי איך אנחנו, שחזרנו לחיים, לעולם לא נוכל לחיות חיים כמו של אלה שלא היו שם."

בשנת 1947, כאשר היתה בת 18, הגיעה איירין לארצות הברית. היא השלימה את לימודי הדוקטורט בתחום לימודי סין, נישאה ואימצה שני ילדים.

היא עלתה לישראל בשנת 1969 והצטרפה לחוג ללימודי אסיה (בזמנו, "החוג ללימודי סין ויפן"). היא כיהנה כפרופסור ללימודי מזרח אסיה ולימדה היסטוריה וספרות סין עד שיצאה לגמלאות בשנת 1999. בתקופה זו, כיהנה כראש החוג ללימודי אסיה וכתבה למעלה מ-15 ספרים אקדמיים ופופולריים ופרסמה עשרות מאמרים אקדמיים. מחקריה עסקו בתחומי הספרות וההיסטוריה האינטלקטואלית של סין המודרנית, וכן התמקדה ביהודי סין.

ספרה האחרון, Jewish Refugees in Shenghai 1933-1947, פורסם כשנה לפני מותה.

(בתמונה: איירין איבר. התמונה מתוך אתר יד ושם ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

https://www.yadvashem.org/he/remembrance/survivors/eber.html